סעיף 15 לחוק ההתיישנות פסיקה

סעיף 15 לחוק ההתיישנות פסיקה העובדות 1. התובע הגיש תביעה זו, לקבלת תגמולי ביטוח בגין פריצה לעסקו, אשר ארעה בלילה שבין 7-8.1.90 (להלן: "מקרה הביטוח"). בטרם הגיש את התביעה אשר בפני, הגיש התובע ביום 9.12.92 תביעה בת.א 92/26125 שהתבררה בפני כב' השופטת ש. דותן (להלן: "התביעה הראשונה"). בהחלטתה מיום 4.10.94 מחקה כב' השופטת דותן את תביעתו של התובע, מנימוקים שפורטו בהחלטה (צורפה כנספח לסיכומי הנתבעת). התובע לא אמר נואש, וביום 2.7.96 הגיש את התביעה הנדונה בפני. 2. הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענת התישנות, ובדיון אשר התקיים ביום 9.7.97 הודיעו הצדדים כי הוסכם ביניהם, כי יסכמו טענותיהם בכתב בשאלת ההתיישנות. המצב המשפטי 3. על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, והפרשנות לה זכה בע.א 91/3812, רע"א 91/5423 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ; דנינו נ' "מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, על המבוטח להגיש את תביעתו לבית המשפט תוך 3 שנים מקרות מקרה הביטוח. בע"א 91/3812 הנ"ל חזר בית המשפט על ההלכה, כי דיני ההתיישנות הכלליים יחולו לגבי אותה תקופת התישנות מיוחדת שבדין המיוחד. השופט ת. אור מביא מדברי השופט ברק בד"נ 84/36 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתים, פ"ד מא (1) 584, בעמ' 601: "הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבוע בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד". 4. לאור האמור לעיל, טוען ב"כ הנתבעת כי תביעתו של התובע התיישנה. לשיטתו, בהסתמך על ההלכות הנ"ל ועל הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 דין התביעה להידחות. להלן, לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות: "הוגשה תובענה לפני בית המשפט, לרבות בין דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשנת התובענה ובין דחייתה". מחישוב תקופת ההתיישנות אשר ערך ב"כ הנתבעת בסיכומיו, עולה כי התביעה התיישנה, גם אם לא תובא במנין התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה (9.12.92) לבין מחיקתה (4.10.94). לדבריו, מיום קרות מקרה הביטוח ועד להגשת התביעה הראשונה חלפו שנתיים ואחד עשר חודשים, ומיום מחיקת התביעה ועד להגשת התביעה הנוכחית חלפו שנה ותשעה חודשים. ב"כ התובע אינו חולק על המצב המשפטי, אולם טוען כי אין להחיל על המקרה הנדון את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות ולחילופין, יש לפרשה בצמצום כנדחית מפני התכלית החקיקתית שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, כך שיתאפשר לתובע לברר את טענתו המהותית. לשיטתו, התובע הגיש את תביעתו הראשונה בטרם חלפו 3 שנים, הנתבעת בדקה וחקרה כבר את עובדות מקרה הביטוח, ואין הצדקה להחיל את סעיף 15 הנ"ל לאור התכלתית החקיקתית העומדת בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. תכליתו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח 5. בפ"ד ג'רייס הנ"ל מנתח השופט ת. אור את תכליתו החקיקית של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. מניתוחו עולה, כי מטרת הסעיף היתה לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית משבע שנים לשלוש שנים. הסיבה לקיצור תקופת ההתיישנות נעוצה הן בעובדה שביחס למקרי ביטוח קשה לעמוד על פרטיהם כחלוף שנים, והן ברצון לא לאלץ חברות ביטוח לשמור במשך שנים את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. (ר' סעיף 7 לפסה"ד עמ' 447-448). עוד נקבע בפ"ד ג'רייס: "...לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת שלפיה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסוימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם את היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתישנות תקפים ורלוואנטים, במקרים כאלה יש ליתן להוראת ההתיישנות את מלוא תוקפן". (שם, עמ' 454) 6. אין בידי לקבל את טענתו של ב"כ התובע, כי השיקולים המצדיקים את קיצור תקופת ההתיישנות לא חלים במקרה שלפני. סעיף 15 לחוק ההתישנות מהווה, כאמור לעיל, חלק אינטגרלי מהוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ויש לפרשו באופן שיביא להרמוניה חקיקתית עם הוראות חוק חוזה הביטוח. אומנם נודע למבטח על פרטי התאונה כחודש בטרם חלפו 3 שנות ההתיישנות, אולם לא בכך מתמצים שיקולי המדיניות שמאחורי חקיקת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, כפי שפירטתי לעיל. אם תתקבל גישתו של ב"כ התובע, תחשף חברת הביטוח לתקופת התיישנות בלתי מוגבלת. לשיטתו, כל פעם שנדחית תביעה, באופן שלא נוצר מעשה בית דין, מתחדשת תקופת ההתיישנות לשלוש שנים נוספות. פרשנות מעין זו, אינה עולה בקנה אחד עם המגמה לצמצם את אורכה של תקופת ההתיישנות בתביעות כנגד מבטחים. לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות ברורה. עולה ממנה כי תקופת ההתיישנות הקבועה "מוקפאת" בזמן שבין הגשת התביעה לדחייתה. לא ניתן להתעלם מהוראה זו או לפרשה באופן לו טוען ב"כ התובע. השווה ע.א 89/748, רע"א 92/4619, 4634 שפירא נ' חייט ואח' פד"י מח (2) 365, 371, בו פורש המונח "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל על דרך ההרחבה. 7. ב"כ התובע מעלה טענה חילופית, כי לא היה מקום בנסיבות הענין למחוק את התביעה. משלא ערער התובע על החלטת כבוד השופטת דותן מיום 4.10.94 מנוע הוא מלהעלות טענה זו כעת. מעבר לנדרש אציין, כי טענותיו של התובע כי האיחור בהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו ובהגשת תצהיר תשובות לשאלות נבע מטעמים מובנים ומוצדקים, אינו עולה בקנה אחד עם קביעתה של כב' השופטת דותן, עמ' 9 לפרוטוקול מיום 4.10.94 שם נאמר: - "נראה לי שבנסיבות אלה מוצדקת הבקשה למחיקת כתב התביעה ואני סבורה שבכך שביהמ"ש מסתפק במחיקה על סמך תקנה 122 ולא בדחיית התביעה בהעדר ראיות, נעשה חסד עם התובע". סוף דבר 8. דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל. התיישנות