העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים התובעת, גב' מדני (להלן: "התובעת") היא בעלים של חנות הנמצאת ברח' הרצל 63 ברחובות (ואשר ידועה כחלקה 14/3 בגוש 3705; להלן: "החנות" או "המושכר"). הנתבעת, גב' מסיקה (להלן: "הנתבעת") היא דיירת מוגנת בחנות, אשר רכשה זכויותיה מכח הסכם שכירות מיום 1.9.1985 (נספח 2 לתצהירו של מר אבי מדני; להלן: "הסכם השכירות"). התובעת עותרת לפינוי הנתבעת מן החנות, על פי עילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). בתביעתה, בתצהירים שהוגשו מטעמה ובסיכומיה, מיקדה התובעת את עיקר טענותיה בסעיף 131(2) לחוק, שענינו הפרת "תנאי מתנאי השכירות". טענתה המרכזית היא, כי הנתבעת - במהלך חד-צדדי ובלא שקיבלה לכך רשות - שינתה את השימוש המותר במושכר מ"אטליז" ל"מפעל ליצור בשר" (למשל: ס' 12 לכתב התביעה). שינוי הייעוד, כך נטען, גרר אחריו שינויים פיסיים בלתי מורשים במושכר וכן יצירת מפגעים של לכלוך, רעש וריח, אשר כל אחד מהם - על פי הנטען - מצמיח עילת פינוי. בסיכומיה סיכמה התובעת בדבר עילות הפינוי הנטענות על ידה: שינוי השימוש המותר במושכר; יצירת מטרדים; ביצוע שינויים פיסיים ללא רשות; הטרדה והפחדה וכן נטישה. הנתבעת חלקה על כל אחת מטענות אלה. בתוך כך, הכחישה הנתבעת את הטענה כי הפרה את הסכם השכירות. לשיטתה, ההסכם שבין הצדדים לא הגבילה לנהל במושכר עסק של איטליז בלבד. במישור העובדתי טענתה היא, כי במושכר נמשכת פעילות האטליז, וכי הביטויים "מפעל לייצור בשר" או "מעבדת בשר" - הנטענים בכתב התביעה - הם מונחים "דמיוניים שאין להם כל קשר למציאות" (ס' 10 לכתב ההגנה). שאלת שינוי השימוש במושכר כאמור, הצדדים הקדישו את מירב מאמציהם לדיון בשאלה, אם שינתה הנתבעת את אופי השימוש המושכר. התובעת ביקשה להראות, כי הנתבעת הפכה את המושכר מאטליז קטן למפעל ולמחסן. הנתבעת כפרה בשינוי המיוחס וטענה, כי פעילותה במושכר עולה בקנה אחד עם ההסכמים שבין הצדדים. כל אחת מבעלות הדין הגישה לבית המשפט קלסר תצהירים. בית המשפט הקדיש לשמיעת הראיות שתי ישיבות, בגדרן נחקרו העדים. בתוך כך הוצגו בפני בית המשפט תמונות המתארות את הפעילות במקום (ר' קובץ התמונות שצורפו לתצהירו של מר ג'קי מסיקה מטעם הנתבעת וכן מוצגים נ/1- נ/5, נ/7-נ/9 מטעם הנתבעת). לצד אלה, צפה בית המשפט בקלטות וידאו שצולמו על ידי חוקרים מטעם התובעת ואשר המחישו את השימוש שעושה הנתבעת במושכר (הקלטות הוגשו כמוצגים 10-14 בתיק מוצגי התובעת וסומנו ת/4, ת/5, ת/6, ת/7, ת/8). אין מחלוקת כי מערכת היחסים החוזית שבין בעלות הדין גובשה בגדרם של שני הסכמים. הראשון הוא הסכם השכירות האמור משנת 1985. בגדרו של הסכם זה נקבע: "מזל [הנתבעת] מתחייבת להמשיך ולנהל בחנות הנ"ל את אותו עסק אשר שלום מנהל כיום, דהיינו אטליז". המונח "אטליז" מופיע גם במבוא להסכם ("והואיל ושלום מנהל בחנות הנ"ל אטליז"). ההסכם השני הוא הסכם פשרה מיום 28.10.1992, אשר קיבל תוקף של פסק דין (צורף כנספח לתצהיר הנתבעת; להלן: "הסכם הפשרה"). בגדרו של הסכם זה (בחלקיו הרלבנטיים) הוסכם בין בעלות הדין כדלקמן: "1. הנתבעת מסיקה מזל - שהינה דיירת המוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב- 1972, תיקוניו ותקנותיו - בחנות ברחוב הרצל 63 ברחובות הידועה כחלקה 14/3 בגוש 3705 - תהא זכאית בהסכמת בעל הבית - התובע - למכור בחנות הנ"ל - מהיום ואילך - את כל המוצרים כמפורט דלמטה למיניהם - כדלקמן: כל מוצרי הבשר למיניהם, דגים ומוצריהם למיניהם, ירקות קפואים למיניהם, סלטים, חמוצים, שימורים, משקאות, מוצרי בצק, פחמים ודברי מאכל. 2. כן תהא זכאית הנתבעת מסיקה מזל, לבצע שינויים ושיפוצים בחנות - כולל: התקנת/החלפת וטרינה קדמית, מזגן, את תקרת החנות, התקנת שלטים בחזית החנות שיפוצים ושינויים פנימיים בחנות. ..." 3. הנתבעת מזל מסיקה תשלם לתובע דמי שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר..." על פי הסכם הפשרה, ניתנה לנתבעת הזכות למכור בחנות מוצרים נוספים, אשר לא נמכרו בו קודם לכן. כן הותר לנתבעת לבצע במושכר שינויים פיסיים שונים. בתוך כך עודכנו דמי השכירות. 7. מן העדויות שבפני עולה, כי בתקופה שקדמה להגשת התביעה (וככל הנראה בשנת 2002), פתחה משפחת הנתבעת מעדניה (עדות הנתבעת, פרוטוקול ע' 36 ש' 15: "המעדנייה נפתחה לפני תקופה של שנתיים, שנה וחצי לערך. רצינו להרחיב שיראה גדול ויפה"). המעדניה מוקמה בשורת החנויות שבחזית הבנין, בו מצוי גם המושכר. מעת שנפתחה המעדניה, הפך המושכר ל"מחלקה" של המעדניה, שייעודו הוא לספק לה שירותים של חיתוך בשר, אריזתו ואיחסונו. בענין זה העיד מר ג'קי מסיקה -- בן-זוגה של הנתבעת ו"הרוח החיה" מאחורי הפעלת העסק במושכר ובמעדניה. מר מסיקה הודה (פרוטוקול ע' 22 ואילך): "אנו קוראים לכך מחלקות. במחלקה אחת [המושכר] הכל מלוכלך וזה לא יפה לעין ולא היית קונה דבר כזה. ... המעדניה היא חלון הראווה שלנו. אך החנות הישנה היא לא מפעל. היא אטליז. אנו לא מתמקדים רק בעופות, יש שם בשר טרי שנוטף ממנו דם, ומגיע בחתיכות גדולות. באים אנשים מבוגרים ואני חותך להם. הכל נוטף דם, אי אפשר לשים את זה במעדנייה. יש אנשים ספציפיים שזה נועד בשבילם. במעדנייה יש הכל, שטח יותר גדול. אנו יכולים לשרת את כולם. כי אף אחד לא יכנס היום לאטליז ויקנה כשיראה את כל הלכלוך הזה. זה נכון שהולכים קדימה, ... לפני המעדניה ערבבנו הכל באטליז. אנשים היום נכנסים רוצים לראות הכל נקי ומסודר ומוכשר. יש אנשים שרוצים לראות את העוף עם הדם. היו הערות, הגענו למצב שהיום אנו צריכים לשרת את האנשים כמו בסופר, אחרת הייתי נאלץ לסגור. ... ... זה אותו חשבון של האטליז והמעדנייה. אנו מנהלים את זה כעסק אחד מבחינת ספרים. מאז פתיחת המעדניה העסק גדל אני מעריך פי 4 לערך. ... בהזמנות מהספקים יש עליה - בוודאי שכן הכנסנו עוד מוצרים." 8. מן העדויות שנשמעו בפני עולה, מעת שנפתחה המעדניה, הצטמצם היקף המכירה במושכר ופעילות זו הפכה בו לשולית וזניחה. עיקר המכירה העתק אל המעדניה, ואילו המושכר המשיך לשרת רק "אנשים ספציפיים שזה נועד בשבילם" (עדותו של מר ג'קי מסיקה, ע' 41 ש' 3-4). מר מסיקה תיאר בענין זה (פרוטוקול ע' 40 ש' 7-13): "אני יכול למכור לך באטליז, אני יודע מראש, אני בעל מקצוע 20 ומשהו שנים, אני יודע מי סוג האנשים, זה עוף עם רגליים ומעיים וכבד בפנים, לא קונים כך היום. יש סוג של אנשים שקונה את זה, אלו בד"כ תימנים זקנים ואתיופים שרוצים לקנות עוף לא נקי. לפני פתיחת המעדנייה קנו כל סוגי האנשים. לא היה לנו מקום לשרת את כולם, החלטנו לעשות משהו מתקדם יותר כמו סופר שהכל נקי ומבריק, השקענו כסף, עשינו משהו לעין. מי שנשאר בחנות הישנה זה אנשים שתיארתי קודם. יש תמונות של סוג האנשים, מפנה לצילומים נספח ב' לתצהירי, שם רואים את הנשים המבוגרות שכך קונות." ובהמשך (פרוטוקול ע' 40 ש' 26-27): "אני חושב שזה סוג האנשים היחיד שקונים אצלי [במושכר] אתיופים ותימנים. קונים אצלנו אנשים שרוצים יותר זול, שפעם קנו עופות לא נקיים ולוקחים הביתה להכשיר". 9. על דברים אלה חזר גם מר גיא מסיקה, בנה של הנתבעת, העובד במקום (פרוטוקול ע' 50 ש' 15 ואילך): "אני לא מאמין שאתה תקנה שם [במושכר]. זה אנשים מיוחדים קונים את הסחורה הזו, היום אנשים רוצים סחורה נקיה ומסודרת ולא עם ראש ורגליים. אם אציע לך עוף עם ראש ורגליים לא תרצה לקנות, אם תתעקש אמכור לך. ... בימי ה' אחה"צ אני מתחיל לעשות שם [במושכר] את הנקיונות. לכן יכול ליהות שאמרתי שזה מחסן שכן כל החנות הפוכה, ומנקים את הציוד. ... ... יכול להיות שגם ביום ד' לא מכרתי לה [לחוקרת מטעם התובעת] בגלל איך שהיא נראית. היא לא נמנית על ציבור הלקוחות שרוכש במושכר. רואים על סוג האדם מה הוא רוצה לרכוש, יותר נעים לשלוח למעדניה הייצוגית." 10. ובלשונו של מר רביד מסיקה, בן נוסף במשפחת הנתבעת אשר עובד במקום (פרוטוקול ע' 52 ש' 29 ואילך): "המקום בנוי לשרת אוכלוסיה מסוימת. מבחינת הספק וכמות - לא ניתן למכור מעבר לכך. יש קליינטורה קבועה שזה המירב שאפשר למכור שם. ש. אני נכנס לחנות, אני מבקש לקנות בשר, הוא לא ירצה למכור לי כי הסחורה לא תספיק? ת. רוב הסיכויים שהוא לא ימכור לך. כי הם עובדים על הזמנות קבועות של אנשים מסוימים. מראש אתה לא תיכנס לשם כי המקום זה איטליז ישן, אנשים הולכים ומחפשים היום דברים חדשים. אם אתה רוצה לקנות שם, הם כן ימכרו לך אם תתעקש. ... החנות איטליז משרתת את הלקוחות שלה, אני לפעמים מאחסן בשרים קפואים שמגיעים או גיא או רוני, וזה הכל. זה מה שזה עושה. יש שם את כל המקררים." 11. מן העדויות של בני משפחת מסיקה עולה, כי פתיחת המעדניה הובילה לשינוי בייעוד המושכר. המושכר הפך מחנות ל"מחלקה" לחיתוך ולאחסון בשר עבור המעדניה, אשר עתה מהווה את "חלון הראווה" של העסק. כתוצאה מפתיחת המעדניה, היקף המכירה במושכר פחת באופן ניכר. עתה משרת המושכר רק "אנשים מסויימים", כגון "אתיופים ותימנים", אשר "רוצים לקנות עוף לא נקי". זאת ועוד: לקוחות הרוכשים במושכר ובמעדניה, יכולים לשלם במעדניה עבור הרכישה הכוללת. אמנם, ניתן לשלם במושכר עבור רכישות הנעשות שם (עדותו של מר עוקשי אורי, ע' 56 ש' 26; עדותה של גב' מתוק אביבה, פרוטוקול ע' 57 ש' 20). אך בה במידה ניתן לשלם במעדניה עבור מוצרים שניטלו במושכר. מר עזריאל צדוק, לקוח שהעיד מטעם הנתבעת, ציין בעדותו (פרוטוקול ע' 58 ש' 30-31): "... בד"כ אני משלם באטליז. כשהקופה התקלקלה, שילמתי במעדניה". מר בשן ברוך, אף הוא לקוח שהעיד מטעם הנתבעת, ציין (פרוטוקול ע' 59 ש' 20): "אם אני קונה גם באיטליז וגם במעדניה, אני מרכז את החשבון במעדניה". 12. כיצד, אם כן, ניתן לתאר את השימוש שמתבצע במושכר מעת שנפתחה המעדניה? מר ג'קי מסיקה השתמש בביטוי "מחסן" לצורך "העבודות השחורות" (פרוטוקול ע' 44 ש' 1-9): "אנו מכנים את האטליז כמחסן. זה לא אומר שהוא לא אטליז. כמות הפעילות שם היא לא גדולה, אנו משתמשים בו בד"כ לעבודות השחורות. לגבי הוא נראה כמו מחסן לעומת המעדנייה. באטליז אנו מאחסנים וכן מכינים את העופות למכירה במעדניה. אני מעביר עגלות למעדנייה כמה שצריך - 3, 4 עגלות ליום. ... אנו מעבדים את הארגזים, מפרקים את הבשר, מעבירם את הבשר מהאטליז למעדנייה. אנו מעבירים בשר, הודו, עופות, כרעיים, שניצל, כבד. אם נגמר מגש כבד, אנו לא רצים, אנו שמים על העגלה וחוזרים. אנו מקבלים את הבשר שלם, עופות מקבלים בארגזים. בבוקר בד"כ למלא את המעדנייה או ממלאים את העגלה. ... (ובהמשך, ש' 22-24): "יש יותר קרטונים מבעבר. לא פי 4 זה מוגזם, אבל אולי פי שתיים. משאיות? בטח שמגיעות יותר משאיות מבעבר אבל זה לא משאיות שבאות, הם באות ועומדות ליד המדרכה ופורקים את הסחורה". הנה כי כן, מחנות קטנה יחסית (עדות הנתבעת, ע' 36 ש' 17), הפך המושכר ל"חצר האחורית" של המעדניה, וייעודו הוא לפרק את הבשר, לארזו ולאחסנו, וכן להובילו בעגלות אל המעדניה. מר ג'קי מסיקה תמך תצהירו בתמונות, המחזקות את המסקנה בדבר שינוי. בתמונה ד' משתקף המושכר, ובו שולחנות חיתוך, כיורים ומקררים. בתמונה ב' מצולמות הלקוחות האופיניות למקום, כפי שתיאר זאת מר מסיקה בלשונו הציורית, כאשר הן בוחרות סחורה מתוך ארגזים גדולים. 14. השימוש שנעשה כיום במושכר תועד גם במצלמות החוקרים מטעם התובעת. מר ג'קי מסיקה אישר כי הקלטות משקפות את המציאות (פרוטוקול ע' 40 ש' 24: "מה שאני אומר כאן תואם את הקלטות"). מר אורי סבר, החוקר המצלם, תיאר את הקלטת ת/4 מיום 4.3.04 (פרוטוקול ע' 24 ש' 12 - 25): "אני מזהה את מר מסיקה ג'קי וגיא בנו. ג'קי אומר: "פה זה המחסן". הוא הראשון בתמונה. הוא אומר: "פה אנו מנקים ומעבירים לשם". הוא סימן עם היד. הוא כיבד אותי בקבב שהכין. הוא שאל אותי אם אני ממס הכנסה. התרשמתי שהוא עונה לי בטבעיות. ת. מר ג'קי מסיקה אמר לי שכבר 8 חודשים מוכרים במעדנייה. הוא הציע לי ללכת לראות את החנות שעשינו שם. הוא הפנה אותי לחנות השניה, הנחה אותי לאן ללכת והלכתי. נכנסתי למעדנייה בחלק הדרומי ושם מכר לנו רביד הבן. שאלתי את רביד כמה זמן פתוח כאן, וענה לי - שנה. רביד שירת לקוחות והשיב כמה עולים המוצרים. אפשר להתרשם שבמעדנייה נמכרים מוצרים מגוונים. ת. העד מיוזמתו - בכל שלושת הביקורים שערכתי במקום, לא הייתה קופה רושמת בחנות הצפונית. ת. כל הקלטות כולן, מחזקות את מסקנתי: פעם אחת גיא אומר שהחנות זה לא כאן וזה רק מחסן וחותכים את הבשר ומוכרים במעדנייה. בחנות עצמה רואים שאין קופה רושמת בבירור. בפעם האחרונה בנובמבר האחרון הייתה קופה רושמת, למרות שהתחננתי לקנות במקום לא איפשרו לי". 15. בית המשפט צפה בקלטות. היה בכוחי להתרשם, כי בעת שנערכו הצילומים, לא שימש המושכר כ"חנות" במובנו הרגיל של מונח זה. המושכר נראה על פניו כמקום של הכנה ואחסון. מן הצילומים עולה הפער הגדול שבין המושכר לבין המעדניה: בעוד שבמעדניה מוצגים מוצרים למכירה ומתבצעת בו מכירה, הרי שבמושכר נעשיית עבודה של חיתוך הבשר וניקויו. מר רמי רבדל, החוקר שצילם את הקלטת ת/7, תיאר (פרוטוקול ע' 27 ש' 1-7): "ת. (תוך כדי צפייה בקלטת) העד מתאר: זו החנות הצפונית, ביקשתי לרכוש מוצרי בשר. אמרו לי שפה לא מוכרים, תפנה לחנות הסמוכה, יותר דרומית. הלקוח אמר לי את שמו של בעל החנות. אח"כ הלכתי לחנות הדרומית ואז בעל החנות הגיע מהחנות הצפונית עם מוצרי בשר שהוא חתך בחנות השניה, דיברתי איתו והמליץ על מוצרי בשר. ניתן להתרשם מהלכלוך בדרך. בחנות עובדים שני עובדים בחיתוך בשר. שאלתי לאן ללכת, הפנו אותי ביד. אמרו לי שכאן חותכים ומנקים ומעבירים לשם. רואים אותי צועד לכיוון החנות הדרומית. רואים את החנות הדרומית ושם יש מוצרים שונים למכירה בתוך מקררי תצוגה וכן מעליהם. ביקשתי עוף טרי ומכרו לי". 16. חוקר נוסף, מר שגיא חכמון, תיאר את המתרחש במהלך צפיה בקלטת ת/8 (פרוטוקול ע' 28 ש' 15-20): "נאמר לי: אנו פה מנקים ומעבירים לשם". הלקוחה שהייתה איתי אמרה אני כל הזמן פעם לפה וענו לה: "פה זה מחסן". זה רק מחסן פה. אני מנקה את העופות, מכשיר אותם, לכי תראי את החנות. הלקוחה שאלה כמה זמן, מר מסיקה אמר 8 חודשים אם לא יותר. יצאתי מהחנות, הלכתי לכיוון החנות הדרומית. נכנסתי. מר מסיקה עבר אל החנות הדרומית, הוא ליווה אותנו. הלקוחה שאיתי אמרה שניגשה לחנות הצפונית מכוח ההרגל, מסיקה השיב שפה זה החנות, שהרבה אנשים הולכים לשם, אבל עכשיו פה זה החנות". ובהמשך, בע' 28 ש' 25-27: "אני מסביר, לא היו מוכנים למכור לנו בשר, המקום נראה כמקום שלא היית מכניס לקוחות. התרשמתי שמדובר בפעולות של הכנה וייצור בשר מתוך כך שהייתה שם פעולה של חיתוך בשר בסכינים, עבדו שם 2 אנשים. אחד מהם עזב איתנו לחנות השניה. 17. הקלטות, כמו גם עדויות החוקרים, מלמדות כי המושכר משמש בעיקרו של דבר לאיחסון הבשר והכנתו למכירה במעדניה. לקוחות הנכנסים אל המושכר מופנים בדרך כלל אל המעדניה לצורך רכישה. בענין אופי השימוש במושכר העיד גם מר אבי מידני, בן התובעת. לדבריו, הוא מבקר בבית אמו מדי יום (פרוטוקול ע' 15 ש' 8-10). מעדותו עולה, כי מעת שנפתחה המעדניה, אמנם שינה המושכר את ייעודו המקורי. המושכר אינו משמש עוד כחנות גרידא, כפי ששימש במשך שנים רבות (ס' 8 לתצהירו; פרוטוקול ע' 16 ש' 18). חלף זאת, משמש המקום לטיפול בסחורה גולמית, אחסונה והעברתה למעדניה (פרוטוקול ע' 16 ש' 25 ואילך). גם כמות הסחורה המגיעה למקום והיקף הפעילות במקום גדל (פרוטוקול ע' 16 ש' 29 וע' 17 ש' 1). התמונה העובדתית העולה מתוך מכלול הראיות מצביעה על שינוי באופי השימוש במושכר, מעת שנפתחה המעדניה. מהי, בנסיבות הענין שלפנינו, הנפקות של השינוי המתואר בשימוש במושכר? הוראת החוק הרלבנטית מעוגנת בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, הקובע לאמור: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ... (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". במקרה הנדון, הסכם השכירות מורה על הפעלת "אטליז". כאמור, בהסכם התחייבה הנתבעת "להמשיך ולנהל בחנות הנ"ל את אותו עסק אשר שלום מנהל כיום, דהיינו אטליז" (ס' 3 להסכם). אמנם, השימוש במקום כ"אטליז" לא הותנה ברחל בתך הקטנה כ"שימוש ייחודי" (השוו ס' 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א- 1971). יחד עם זאת, על רקע ניסוחו של ס' 3 להסכם, מוכנה אני לצאת מן ההנחה כי השינוי באופי השימוש במושכר, כמתואר לעיל, מפר את תנאי השכירות. ואולם, האם "אי קיום התנאי", במקרה הנדון, "מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי", כדרישתו של סעיף 131(2) לחוק? כידוע, על מנת לתבוע פינוי בעילה של הפרת הסכם שכירות, על בעל הבית להצביע על תנאי מפורש בהסכם השכירות, המקנה לו זכות פינוי. הלכה פסוקה היא, כי "רק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי-קיומו של תנאי מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו" (כב' השופט י' כהן בע"א 460/77 דרוקר ואח' נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809, בע' 811. כב' השופט כהן נימק קביעתו באותו ענין (בע' 812): "למסקנה זו הגעתי קודם כל על-פי לשונה של פסקה (2) [131(2)]. לא נאמר בה שכאשר זכאי בעל הבית לבטל את השכירות קמה לו עילת פינוי, אלא רק שיש לו זכות זו אם היתה הפרה של תנאי אשר אי-קיומו "לפי תנאי השכירות"... מעניק את זכות הפינוי. לו היתה כוונת המחוקק שבכל מקרה של זכות ביטול החוזה על-ידי בעל הבית קמה עילת פינוי, יש להניח שהיה מביע כוונה זו בלשון ברורה ופשוטה. על כל פנים, לו זה היה פירוש פסקה (2), הרי המילים "לפי תנאי השכירות" הן מיותרות. בנוסף לכך, בדיקת יתר עילות הפינוי המפורטות בסעיף 131 מביאה לידי מסקנה שלו התכוון המחוקק לתת זכות פינוי בכל מקרה של הפרה יסודית של חוזה, חלק מהפסקאות המפרטות את עילות הפינוי היה מיותר...אם טרח המחוקק ופירט את עילות הפינוי הנ"ל, יש בכך לפחות רמז, שהוא לא התכוון לכך שכל הפרה יסודית של חוזה תתן לבעל הבית זכות לתבוע פינוי." הלכה זו נישנתה על ידי בית המשפט העליון בע"א 121/84 מוזס נ' אלף יוד בית דלת (א.י.ב.ד.) בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 673. כב הנשיא (כתוארו דאז) שמגר ציין, כי "לא כל הפרה של תנאי השכירות, ואפילו תהיה זו הפרה יסודית, מקנה זכות פינוי, אם לא נקבע בתנאי השכירות במפורש, כי אי-קיום התנאי מקנה זכות לדרוש פינוי... בסעיף 131(2) לא נאמר, כי כאשר בעל הבית זכאי לבטל את השכירות, קמה לו עילת פינוי, אלא כל שנאמר הוא, כי יש לו זכות לדרוש פינוי, אם הייתה הפרה של תנאי, אשר אי-קיומו מעניק לו זכות פינוי לפי תנאי השכירות" (בע' 683 לפסק הדין). כב' השופט (כתוארו דאז) ברק הבחין באותה פרשה בין פינוי המושכר לבין ביטול החוזה בשל הפרתו: "מטרתו של סעיף 131 לחוק הגנת הדייר לאפשר פינויו של הדייר הסטטוטורי באותן נסיבות, בהן הסכימו הצדדים במפורש כי יהא פינוי. בין הסכמה שכזו לבין ביטול החוזה בשל הפרתו אין קשר הכרחי" (בע' 690 לפסק הדין). אמנם, לאחרונה התגבשה מגמה פסיקתית, לפרש בצמצום את זכויותיו של דייר מוגן, הפוגעות בזכות הקנין של בעל הבית. בענין זה ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי "חוק הגנת הדייר, שהוחק לראשונה בתקופת המנדט, נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השניה. הוא בא להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העיתים, נשתנו הצרכים, המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקנינו לטובת הדייר. על רקע זה, הסתמנה מגמת הגבלת וצמצום תחולת החוק, הן בחקיקה - שנגסה מעת לעת בפריסתו הרחבה של החוק - והן בפסיקה" (ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עו"ד נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(5) 111, בע' 118; ר' גם רע"א 6842/96 רות ואח' נ' קלמן ואח', פ"ד נב(2) 625, בע' 634). מגמת הצמצום, על רקע השינוי במציאות החברתית והכלכלית, מתחזקת גם מכיוונו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן בסעיף 3 שבו את זכות הקנין. אמנם, "חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל קדמו לחוק-היסוד, ועל-כן אין בהוראותיו כדי לפגוע בתוקפם". יחד עם זאת, "מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש חוקים אלה ברוח הוראות חוק-היסוד" (כב' השופטת דורנר, ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן ואח', פ"ד נז(2) 145, בע' 153). ואולם, מגמה זו של פרשנות מצמצמת - גבולותיה עמה. בית המשפט העליון נמנע מלפרש את חוק הגנת הדייר באופן המאיין את תכליתו. היטיב לבטא זאת כב' השופט אריאל: "נראה לי כי גם בדרך של פרשנות מרחיקת לכת לטובת בעלי הבתים ואף בדרך חקיקה שיפוטית לא ניתן להעתר למשאלות ליבם, הגם שהאמור בחוק [הגנת הדייר] מצמצם את הנאת בעלי-הבתים מרכושם. אך זהו החוק וזו תכליתו" (ע"א 4100/97, 4133/97, רינדר ואח' נ' ויזלטיר ואח', פ"ד נב(4) 580, בע' 589). כב' השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לעמדה זו באותה פרשה במילים כדלקמן (בע' 612 לפסק הדין): "גם אם הגנה זו פוגעת בקנינו של בעל הבית ו"כופה" עליו דייר שהוא לא התקשר עמו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל הדיירות המוגנת מכוח החוק, ואם יש מקום לשנות מצב זה, על המחוקק לעשות כן כפי שאכן נעשה על ידו עקב בצד אגודל בהקשרים אחרים". במקרה שלפנינו הסכימו בעלי הדין על כפיפות מרצון לחוקי הגנת הדייר (ס' 9 להסכם השכירות). לידתה של הדיירות המוגנת דנא היא ביצירה רצונית ולא כפויה, אשר בגדרה שילמה הנתבעת דמי מפתח לבעל הבית (ס' 10 להסכם השכירות). הרצוניות שבהחלת דיני הגנת הדייר במקרה דנא היא בעלת נפקות, שכן בעת שנוצר ההסכם היה בכוחם של הצדדים להסכים ביניהם על עילת פינוי, במקרים מתאימים של הפרת הסכם. והנה, עיון בהסכם דנא מלמד, כי הצדדים לא הקנו לבעל הבית את הזכות לפנות את הדייר המוגן. הסעדים במקרה של הפרת ההסכם נמנו בסעיף 15 שבו, כדלקמן: "המפר הסכם זה או סעיף עיקרי מסעיפיו ישלם לצד המקיים סך של 5,000,000 שקל פיצויים קבועים ומוסכמים ומוערכים מראש ע"י הצדדים בגין הפרת הסכם זה. על אף האמור לעיל ובנוסף לו יהא כל צד רשאי לתבוע את אכיפתו של הסכם זה ושל כל סעיף מסעיפיו". עיננו הרואות, כי סעד הפינוי לא הוקנה לבעל הבית בחוזה שבין הצדדים. איני מוצאת מקום לפרש את החוזה, כאילו סעד הפינוי נכלל בו מכללא. ראשית, אפשרות כזו נוגדת את ההלכה הפסוקה, המחייבת קביעה הסכמית מפורשת. שנית, מן הראוי להתחשב בקיצוניותו של סעד הפינוי. על מנעד הסעדים האפשריים במקרה של הפרת הסכם של דיירות מוגנת, דומה כי סעד הפינוי הוא הקיצוני ביותר. בעל הבית עשוי לרפא מכאוביו באמצעות סעדים חלופיים, ממותנים בחומרתם, כגון העלאת דמי השכירות כתוצאה משינוי השימוש במושכר, או דרישה לפיצוי מוסכם. כאשר מדובר בטענה ליצירת מטרדים בעקבות שינוי השימוש במושכר (ובכך אעסוק בהמשך), זכאי בעל הבית לתבוע מן הדייר את הפסקתם. הקיצוניות שבסעד הפינוי מחייבת, כי על הצדדים לתת עליו את דעתם במפורש ולקבוע אותו בחוזה שביניהם, כענין כלכלי מוסכם. בהעדר הסכמה, אין מקום להסקה מכללא, אלא במקרים יוצאי דופן -- שאינם המקרה דנא. בענין אחרון זה אני מביאה בחשבון את אופי השינוי הנדון בשימוש במושכר. הוכח, כי שינוי זה נעוץ בעיקרו במישור המידה וההיקף. המושכר אמנם שינה טיב פעילותו, אך עדיין עוסק הוא בבשר. יש להביא בחשבון, כי גם באטליז נערכות באופן רגיל פעולות של חיתוך, ניקוי, אריזה ואחסון של בשר. אף אם פעולות אלה הועצמו עתה במסגרת המושכר, עדיין אין מדובר במהפך פונקציונאלי קיצוני, כגון במקרה שבו חנות ספרים משנה ייעודה למרפאת חיות, או תמרוקיה המשנה ייעודה לאטליז. באנלוגיה לסעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א- 1971, ניתן לאמר כי שינוי אופי השימוש הנדון, הוא כשלעצמו, אינו יוצר "פגיעה במושכר או הכבדה על המשכיר יותר מאשר לפי המוסכם". תשובת התובעת בענין זה אינה מספקת. לענין העדרו של סעד פינוי מן ההסכם, טענה התובעת (ס' 1 בע' 1 לסיכומי התשובה): "הנתבעת מנסה לחסות בטענה כאילו בהסכם השכירות לא נכתב במפורש כי שינוי יעוד המושכר מצדיק פינוי. טענה זו אינה נכונה, שכן בסעיף 9 להסכם השכירות נקבע כי "תנאי השכירות בין מאיר ומזל יהיו תנאי השכירות הקבועים בחוק הגנת הדייר"". בכך אין, כמובן, כדי להשיב על השאלה העומדת על הפרק. סעיף 9 להסכם השכירות אמנם מחיל את חוק הגנת הדייר על ההסכם. ואולם, חוק הגנת הדייר - בסעיף 131(2) שבו - מפנה אל "תנאי השכירות" כבסיס לצמיחתו של סעד פינוי במקרה של הפרת ההסכם. כלומר, החוק נמנע מנקיטת עמדה עצמאית בדבר סעד הפינוי במקרה של הפרת הסכם, וחלף זאת נותן תוקף לקביעות הסכמיות. בנסיבות אלה, ההפניה של התובעת אל החוק יוצרת מעגליות, שאין בה כדי לסייע. סיכומה של נקודה זו: בהעדרו של סעד פינוי הסכמי, אני דוחה את תביעת הפינוי של התובעת הנסמכת על סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. לכלוך, שופכין, ריחות ורעש התובעת טענה, כי בעקבות השינוי בשימוש במושכר, גדלו "הלכלוך, השופכין, הריחות והרעש" (פרק ב' לסיכומיה). אמנם, באופן הגיוני ניתן להניח, כי השינוי באופי השימוש במושכר והגידול בהיקף הפעילות בו, גררו אחריהם גם גידול בכמות הלכלוך, השופכין, הריחות והרעש. יחד עם זאת, מידת השינוי בענין זה לא הוכחה ולא הובאה ראיה אוביקטיבית המלמדת על פער של ממש בענינים אלה בין התקופה שלפני פתיחת המעדניה לבין התקופה שלאחריה. העדה חדוה גולד, מן החנות הסמוכה, לא העידה על שינוי במצב הלכלוך או הריח בין שתי התקופות. גם החוקרים מטעם התובעת לא תיארו מצב לכלוך או ריח בלתי נסבלים. מן הקלטות בהן צפיתי לא ניתן היה להתרשם מלכלוך משמעותי. כאמור, המושכר שימש עוד קודם לפתיחת המעדניה כאטליז -- לא כחנות בשמים או תמרוקים. אופי הפעילות באטליז עשוי מטיבו להיות מלווה בלכלוך או בריח, אשר אינם קיימים כאשר הפעילות נושאת אופי אחר. בענין עוצמת הרעש, הציגה התובעת את חוות דעתו של ד"ר מיכאל סורוב, מומחה לאקוסטיקה. חוות דעת זו עושה על פניה רושם אמין בהרבה מחוות דעתו של מר עמוס יפה, האקוסטיקאי מטעם הנתבעת. לא רק שחוות דעתו של מר יפה נכתבה באורח מרושל ביותר, עם הוספת תוספות לא מסודרות בכתב יד, אלא שמומחה זה אף הודה כי בדק את עוצמת הרעש במשך 15 דקות בלבד, לבדו וללא סיוע, וזאת רק בשעות הצהריים, בעת שרעשי הרקע במקום רבים ביותר (ר' עדותו בע' 62 ש' 7, 16, 29 וכן בע' 63 ש' 5-8). אף שמומחה זה ציין בחוות דעתו, כי "במקום זה לא נשמע כלל רעש המנועים מאחר ורעשי התחבורה העיבו על רעשי המונעים באופן מוחלט", הרי שבחקירתו הודה כי כלל לא בחן את תרומתו של רעש הרקע (פרוטוקול ע' 63 ש' 20-28). ואולם מיד בהמשך החקירה טען: "השאר הם רעשי רקע שכן נמדדו" (ע' 63 ש' 30). בעדותו בבית המשפט עשה עד זה רושם כולל מבולבל ובלתי אמין. למשל, בע' 64 ש' 1 השיב: "אני זוכר שציטטתי, אולי אני מתבלבל עם משהו אחר, זה היה בחוו"ד אחרת". אשר לעיתוי הבדיקה שערך, השיב: "כשלקוח פונה אלי ומציג לי את הבעיה, הוא מציג את מגמתו, אני נותן הסבר לכל האפשרויות, הוא בוחר בדיוק את מועד הבדיקה" (ע' 64 ש' 17-20). והדברים מדברים בעד עצמם. מומחה האקוסטיקה מטעם התובעת חיווה דעתו, כי מפלס הרעש מהפעלת יחידות הקירור במושכר חורג מן הרמה המירבית המותרת (ס' 11ב לחוות דעתו). ואולם, בחקירתו הודה המומחה (פרוטוקול ע' 11 ש' 24- 27): "גם רעש הרקע הוא יותר מהמינימום המותר. כן. לפעמים הוא הרבה יותר גבוה. זה רעש מכל הסביבה מכל הרחובות באזור. יכול להיות שהרעש נובע ממנועים אחרים ולא רק מהחנות. כן. הרעש של הרקע כולל הכל: כביש, מכוניות, מזגנים של שכנים, וכל מה שנותן רעש." 35. הנה כי כן, המומחה מטעם התובעת לא ידע להבחין בין רעש הרקע לבין רעש הנובע מיחידות הקירור של המושכר. אף שמומחה זה ערך בדיקותיו בלילה, בעת שרעש הרקע נחלש, הרי שהודה כי "רעש רקע יש גם בלילה" (ע' 11 ש' 21). הוא הוסיף והודה, כי רעש הרקע כשלעצמו חורג מן המותר, לעיתים אף בצורה ניכרת. בנסיבות אלה, לא ניתן לבסס על חוות דעתו ממצא פוזיטיבי, אשר לפיו הרעש הבוקע מן המושכר חורג מן הרמה המותרת. כאמור, לא הוצגה בפני ראיה כלשהי אשר יש בה כדי להשוות בין מצב הרעש במושכר בטרם פתיחת המעדניה, לבין מצב הרעש בתקופה המאוחרת לכך. 36. סיכומה של נקודה זו: לא הוכח כי הנתבעת מפעילה את המושכר באופן היוצר הפרעה כטענת משמעותית על ידי לכלוך, שופכין, ריח או רעש. זאת ועוד: אם היה לפנינו "מטרד", התובעת בסיכומיה (ס' 31), יש בידי התובעת להשיג מבוקשה בדבר הפסקת המטרד באמצעות צווי מניעה מתאימים. בית המשפט רשם לפניו את התחייבות הנתבעת בס' 6א(6) לסיכומיה (בע' 21), אשר לפיה "היא מוכנה לבצע כל פעולה הדרושה להקטנת הרעש, אם נותר". התובעת תוכל לעתור בדרישות מתאימות לענין זה, ככל שיהא בכך צורך. שינויים במושכר 37. התובעת עתרה לפינוי הנתבעת גם בטענה של ביצוע שינויים פיסיים במושכר, ללא רשות. ואולם גם בענין זה לא הוכיחה התובעת תביעתה. בסוגיה של רשות לבצע שינויים ישנה חשיבות להסכם פשרה שנחתם בין בעלי הדין. כאמור, בסעיף 2 להסכם זה נקבע כדלקמן: "כן תהא זכאית הנתבעת מסיקה מזל, לבצע שינויים ושיפוצים בחנות - כולל: התקנת/החלפת וטרינה קדמית, מזגן, את תקרת החנות, התקנת שלטים בחזית החנות, שיפוצים ושינויים פנימיים בחנות..." 38. השינויים שלפי הנטען נעשו ללא רשות הם: התקנת בור שומנים, התקנת מזגן מפוצל, התקנת מנועי מקררים, התקנת תריסי גלילה וכיור נירוסטה וכן שינויי אינסטלציה בקיר חיצוני (פרק ג' בסיכומי התובעת). 39. אשר לבור השומנים - התובעת הודתה כי אין הוא מצוי במושכר עצמו, כי אם בשביל הכניסה לבנין (ס' 32 סיפא לסיכומיה). ממילא אין מדובר בשינוי במושכר. זאת ועוד: מעדותו של מר מסיקה התברר, כי בור השופכין הוקם בעקבות דרישת העיריה, ולא כגחמה פרטית (ע' 45 ש' 1-12). לא הוכח כי בור השומנים הוקם מחוץ למהלך התקין של הפעלת המושכר כ"אטליז", ואין לראות בו שינוי המנוגד להסכם השכירות. 40. אשר למזגן - התקנת מזגן הותרה במפורש במסגרת הסכם הפשרה האמור לעיל. עדותו של מר מידני לא היתה חד-משמעית מבחינת עיתוי ההתקנה, ואילו מר מסיקה העיד, כי המזגן המפוצל הותקן "לפני 15 שנה בערך, אחרי שפינשטיין נתן פסק דין, בשנת 92" (ע' 42 ש' 17). 41. אשר למנועים, מר מסיקה הודה כי "מנוע אחד גדול מצד שמאל של האטליז, הותקן לפני כ- 4 שנים" (פרוטוקול ע' 42 ש' 12). ואולם גם בענין זה איני רואה מדוע אין הדבר נכלל במסגרת "שינויים ושיפוצים" בחנות, כפי שהותרו בהסכם הפשרה האמור לעיל. גם במקרה זה, אני מוצאת שמדובר בשינוי שגרתי, הנדרש לצורך הפעלת המושכר כמוסכם, ואין בו כדי לפגוע בקנינו של בעל הבית. 42. בענין תריסי הגלילה, הודה מר מסיקה כי אלה נעשו "לפני 8-9 שנים. לא ביקשתי רשות לכך" (פרוטוקול ע' 44 ש' 13). הוא הסביר, כי היו פריצות לחנות, דבר שהצריך התקנת גלילה (שם בש' 14). אני סבורה, כי התקנת תריסי הגלילה אינה מפירה את הסכם השכירות. ראשית, התובעת התירה לנתבעת לבצע שינויים ושיפורים שונים במושכר, בגדרו של הסכם הפשרה האמור לעיל. יצוין כי הסכם השכירות, הוא עצמו, אינו כולל איסור על ביצוע שינויים במושכר. שנית, מדובר בפעולות של התייעלות ומודרניזציה של העסק. ככאלה הן פעולות לגיטימיות, הנדרשות לדייר לשם הפקת הנאה סבירה מן המושכר. כידוע, שיפור המושכר, אשר נועד להביאו למצב סביר לניהול העסק, אינו יכול להקים טענה של הפרת הסכם (השוו: ת.ש. 926/72 לוגסי נ' שפיזמן, פסקי שכירות בתים משותפים ומסי רכוש (בעריכת א מאירי (מאירנץ), כרך יב' בע' 177). 43. גם התקנת כיור הנירוסטה נופלת בעיני לשיפור לגיטימי, הנופל למסגרת השינויים המותרים לפי הסכם הפשרה. אשר לשינויי אינסטלציה בקיר חיצוני, לא מצאתי לפקפק באמינות עדותו של מר מסיקה (פרוטוקול ע' 43 ש' 12-15): "לשאלה מי התקין את צנרת האינסטלציה - לא אני. אם אני נדרש להתיחס לנ/9 - את הצינור האלכסוני האפור, הוא היה שם מזמן אביה של אשתי. זהו צינור לביוב. יש צינור נוסף של מים ישן. הצינורות האנכיים אינם שלי. את הבור מפריד השומנים התקנתי אני. אם אני נשאל על מצבו של הגיר, זה בניין בן 80 שנה. לא ביקשתי שישפצו". עיון בתמונות שהוגשו (נ/1, נ/2, נ/9) מלמד, אמנם, כי הבנין כולו (למעט גן הילדים המצוי בחצר), מצוי במצב כללי ירוד. לא הובאה בפני ראיה אוביקטיבית הסותרת את עדותו של מר מסיקה, אשר לפיה הצינורות בקיר החיצוני, הנראים בנ/9, כבר היו במושכר ולא הותקנו על ידו. 44. סיכומה של נקודה זו: לאחר ששמעתי את העדויות בפני ועיינתי בתמונות, נחה דעתי כי השינויים הפיסיים שבוצעו, נופלים, בחלקם, לגדר השינויים המותרים לפי הסכם הפשרה (מזגן, מנוע, תריסי הגלילה, כיור נירוסטה), ובכל מקרה אינם חורגים משינויים סבירים ומתבקשים, הנעשים על מנת לתפעל את המושכר ולהפיק ממנו תועלת סבירה (בור השומנים). לא מדובר בשינויים קיצוניים או מהותיים במבנה גופו, או בשינויים הפוגעים בקנינו של המשכיר. בענין צנרת האינסטלציה - כלל לא הוכח כי מדובר בשינוי שעשתה הדיירת הנתבעת. 45. למעלה מן הצורך אוסיף, כי הסכם השכירות - לא רק שאינו אוסר על ביצוע שינויים במושכר, אלא שאין בו, כזכור, תניה המקנה לבעל הבית זכות לפנות את המושכר. הטרדה והפחדה 46. התובעת טענה כי היא זכאית לסעד של פינוי גם מכח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר. הוראה זו מעניק תרופת פינוי מקום בו "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". 47. מן הראיות שבפני עולה, כי מערכת היחסים שבין משפחת התובעת למשפחת הנתבעת עכורה היא. ואולם התרשמתי כי מדובר, למרבה הצער, באיבה הדדית, וכי גם משפחת התובעת לא טמנה ידה בצלחת, בפעולות משלה שתרמה להעכרת האווירה. נסיונות ניגוח הדדיים עולים מתוך עדותו של מר מסיקה (פרוטוקול ע' 43 ש' 21-22): "לא פניתי לבעלים, אני לא מדבר איתם, הם כל הזמן מנסים לנגח אותנו....". ובהמשך: "היות והתובע מדני חיפש לעשות נזקים, היה בא עם רכבו, עם הטמבון פוצץ לי את הזכוכית, כל זכוכית עלתה לי 1,000 ₪, עשיתי תריס להגן על הזכוכיות" (ע' 44 ש' 10-12). מר מדני הודה, כי "לקראת סוף שנות ה- 80 מערכת היחסים התקלקלה", אף שהטיל את האשם בכך על משפחת הנתבעת (פרוטוקול ע' 16 ש' 8-12). 48. ב"כ התובעת הפנו בסיכומיהם בענין זה לעדות התובעת, אשר העידה כי היא "מפחדת להכנס לחנות" (ס' 43 לסיכומים; פרוטוקול ע' 9 ש' 5 וכן ע' 10 ש' 27). מעדותה עולה כי היא נרתעת ממגע ישיר עם משפחת הנתבעת. ואולם, מעדותה לא עולה כי בני משפחת הנתבעת נוהגים להציק לה או להטרידה מיוזמתם. נטישה 49. עילת פינוי זו היא, כידוע, יציר הפסיקה (למשל: ע"א 300/71 משה קטן נ' אברהם ארוילי, פ"ד כו(2) 796; ע"א 417/79 יעקוב מרכוס נ' המר ואח', פ"ד לז(2) 337). האם הוכח כי הנתבעת נטשה את המושכר? התשובה לכך היא שלילית. אמנם, הנתבעת הודתה בפיצול יום עבודתה, באופן המשלב עבודה בפרפומריה לצד עבודה במושכר (פרוטוקול ע' 34 ש' 5-7): "אני עובדת בפרפומריה בנוסף לעבודה שלי. אני עובדת בחב' קוסמטיקה, אני מוצבת בפרפומריה 20 שעות שבועיות. אני מקבלת משכורת מחב' שסטוביץ עבור עבודתי בפרפומריה כי שם מציבים אותי". יחד עם זאת, הנתבעת ממשיכה לעבוד באטליז, אף אם בהיקף פחות מבעבר (פרוטוקול ע' 34 ש' 8-10): "אני עובדת באיטליז, איפה שצריכים אותי. אני בעלי והילדים עובדים במקום: גיא, רוני, בעלי ג'קי שהוא שותף כל החיים ורביד לעיתים רחוקות". 50. עדות הנתבעת בדבר עבודתה באטליז נתמכה על ידי עדויות של לקוחות (עדותו של מר בשן ברוך, ס' 5 לתצהירו וכן פרוטוקול ע' 59 ש' 26 עד ע' 60 ש' 4; עו"ד פריינטי - ס' 5 לתצהירו; גב' מתוק אביבה - ס' 5 לתצהירה). 51. יש עוד לזכור, כי אף שהנתבעת היא הדיירת המוגנת על פי הסכם השכירות, הרי שבפועל ובמהלך השנים מנהלים את העסק במושכר היא ובן-זוגה, מר ג'קי מסיקה, מבלי שהתובעת מחתה בידם. גם הסכם הפשרה משנת 1992 נחתם על ידי מר ג'קי מסיקה, לצד חתימת הנתבעת. בנסיבות אלה, כאשר מר ג'קי מסיקה פועל ועובד בנכס (לצד הנתבעת) במהלך השנים, וזאת בהסכמת התובעת, אין לראות בצמצום היקף העבודה של הנתבעת בנכס משום נטישה. סיכומם של דברים 52. התובעת לא הוכיחה קיומה של עילת פינוי. אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאותיה בהליך זה וכן שכ"ט עו"ד ומע"מ עליו כחוק, בסך כולל של 15,000 ₪. שכירותמטרד