האם ליווי המצווה לעורך דין מהווה השפעה בלתי הוגנת ?

האם ליווי המצווה לעורך דין מהווה השפעה בלתי הוגנת ? 1. המנוח, יהושע גבאי ז"ל (להלן: "המנוח"), נפטר ביום 31/8/1997, זאת בהיותו כבן 80 שנה. במועד פטירתו היה המנוח נשוי לגב' דליה גבאי, זאת מאז 1980. עובר לנישואיו לדליה גבאי, היה המנוח נשוי לגב' פרח גבאי ז"ל, אשר נפטרה ב1978-. לדליה גבאי יש שלושה ילדים בוגרים מנישואין קודמים (והם גילה חנינה, ראובן לוי ומאיר לוי) ואילו למנוח עצמו, מנישואיו לפרח גבאי ז"ל, יש שתי בנות בוגרות, והן דליה אבוט ובתיה כהן. 2. א. ביום 4/11/97 הגישה אלמנתו של המנוח, גב' דליה גבאי, בקשה למתן צו קיום צוואה, זאת בתיק עזבונות 7970/97. בבקשה זו ביקשה דליה גבאי לקיים צוואה בעדים עליה חתם המנוח ביום 6/7/88. עפ"י צוואה זו ציווה המנוח את כל רכושו לאשתו, דליה גבאי, והוסיף כי אם לא תהא דליה גבאי בחיים בעת שהוא ילך לעולמו, יירשו את רכושו ילדיה של דליה גבאי (גילה חנינה, ראובן לוי ומאיר לוי), בחלקים שווים. צוואה זו תכונה להלן "הצוואה המוקדמת". ב. במקביל, הוגשה בקשה נוספת למתן צו קיום צוואה (תיק עזבונות 7557/97), וזאת ע"י דליה אבוט, בתו של המנוח מנישואיו הראשונים. בקשה זו התייחסה לצוואה מאוחרת יותר, צוואה שאף היא נעשתה בעדים ומועדה 2/12/1996 (להלן: "הצוואה המאוחרת"). עפ"י המבוא לצוואה זו, ציווה אומנם המנוח "על כל רכוש שיש לי ו/או שיהיה לי לאחר אריכות ימים", אך בפועל מתייחסת הצוואה אך ורק לזכויותיו של המנוח בדירה ברחוב עקיבא 9 ברעננה. את זכויותיו בנכס זה ציווה המנוח בחלקים שווים לבנותיו מנישואיו הראשונים, שהן, כאמור, דליה אבוט ובתיה רחל כהן. ג. שתי הצוואות כמובן שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והצוואה המאוחרת מתגברת, לכאורה, על הצוואה המוקדמת. בעוד שבצוואה המוקדמת ציווה המנוח את כל רכושו לאשתו, הרי שבצוואה המאוחרת ציווה המנוח מנה, שהיא עיקר רכושו לבנותיו מנישואיו הראשונים כאמור לעיל, ולא התייחס באופן מפורט לרכוש אחר, ככל שהיה לו כלל רכוש שכזה. ד. דליה אבוט הגישה, איפוא, התנגדות למתן צו קיום צוואה לגבי הצוואה המוקדמת (תיק המרצה 4899/97) וטענה כי המנוח הותיר צוואה מאוחרת יותר וצוואה זו שינתה מהוראות הצוואה המוקדמת, ביטלה אותה למעשה, והיא-היא הצוואה התקפה. מנגד, הגישה דליה גבאי התנגדות למתן צו קיום הצוואה המאוחרת (המרצה 740/98). בחינת כתב ההתנגדות מלמדת כי דליה גבאי טוענת שהמנוח הוחתם על הצוואה המאוחרת בעודו במצב רפואי ופיזי ירוד "תוך ניצול חולשתו ואי הבנתו את משמעות החתימה ותוך הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנת עליו". עוד נטען כי הכנתה וחתימתה של הצוואה נעשו תוך שהמתנגדת, היא רעייתו, כלל איננה יודעת על כך. המתנגדת מוסיפה וטוענת, בבקשת ההתנגדות ובתצהיר שתמך בה, כי החתימה על הצוואה המאוחרת נעשתה יום אחד בלבד לאחר שהמנוח שוחרר מבית החולים בו אושפז במשך כחודש עקב קשיי נשימה ובעודו מצוי ב"מעונות מכבי", לשם הובא כדי להתאושש. לשיטתה, היה המנוח במועד האמור "שקוע בעצמו", "מותש וסחוט, עייף ולחוץ" וכן הוא לא תיקשר, עפ"י הנטען, עם סביבתו. עוד ובנוסף נטען כי למנוח היו יחסים מעורערים עם בנותיו, הוא התכוון להותיר את חלקו בדירת המגורים שלו ושל המתנגדת, למתנגדת בלבד, כדי להבטיח את עתידה והתכוון במפורש שחלק זה אף יעבור לילדיה של המתנגדת (ולא לבנותיו) לאחר שהיא תלך לעולמה בתום אריכות ימים ושנים. כמו כן טוענת המתנגדת כי הדירה נרכשה בכספים שמקורם, בעיקר, במכירת דירתה הקודמת. עוד נטען כי הצוואה המאוחרת פסולה מחמת שלא נעשתה עפ"י הדין, היא נחתמה, לשיטת המתנגדת, כשהיורשות נוכחות במעמד החתימה, עדות הצוואה, כפי שנטען, הינן "בעלות אינטרס מובהק לסייע לבנותיו של המנוח" ומדובר בצוואה שנעשתה בתרמית, תחת לחץ, השפעה בלתי הוגנת וניצול מצוקה פיזית ונפשית. ה. הטיפול הכולל בתיק אוחד ושתי בקשות הקיום וההתנגדויות שבצידן נידונו בפני בצוותא-חדא. 3. מערך היחסים הכולל בין המעורבים בסכסוך ועובדות חיוניות: א. המנוח עבד כ40- שנה כמנהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ ובמסגרת זו ניהל סניפים שונים של הבנק. הוא היה, איפוא, אדם בעל ידע והבנה, עסק בכספים והיה, לפחות לכאורה, מיומן בתחום זה. ב. כאמור, עד 1978 היה המנוח נשוי לפרח גבאי ז"ל ולבני הזוג היו שתי בנות, כפי שצויין לעיל. המשפחה התגוררה בדירה ברחוב אבא הילל 81 בר"ג ומשנפטרה פרח גבאי ז"ל, ירשו אותה (באין לה צוואה) בעלה ובנותיה. היו, איפוא, למנוח שלושה רבעים מן הזכויות בדירה האמורה. ג. בשנת 1980 נשא המנוח לאישה את דליה גבאי, היא המתנגדת, והשניים התגוררו בדירה הנ"ל. לדליה גבאי היתה דירה משלה בפרדס-כץ שבבני ברק והזכויות בדירה זו נמכרו על ידה בשנת 1981 תמורת 32,000 דולר, כעולה מעדותה בבית המשפט. הכספים נמסרו לידיו של המנוח, אשר השקיע אותם ככל הנראה במניות. יצויין כי עפ"י החומר שהובא בפני, היה המנוח נוהג, בדרך כלל, להשקיע כספים בשוק ההון וכך עשה גם בסכום הכסף הנ"ל. לגבי אופן "התפתחות" השקעה זו אין בפני כל ראיה שהיא למעט דבריה של המתנגדת, על פיהם נאמר לה ע"י המנוח כי ההשקעה הניבה פירות רבים. בפועל, אין למתנגדת ידיעה משל עצמה כמה כסף נותר מהשקעה זו. ד. המנוח פרש מעבודתו בבנק דיסקונט ב1983- ומשפרש - קיבל הן פיצויי פיטורין והן כספי תגמולים שהצטברו לזכותו. הוכח בפני כי הוא קיבל 4,411,625 ש"י כפיצויים (סכום ששיעורו אז, עפ"י בדיקתי, היה כ108,000- דולר) וכן הוא קיבל סכום נוסף מקרן התגמולים ששיעורו 3,376,592 ש"י (ששיעורו, לפי בדיקתי, היה אז כ75,000- דולר). ה. סמוך לאחר הפרישה רכשו המנוח ואשתו, דליה גבאי, דירה ברעננה. הזכויות בדירה זו נרשמו על שמם בחלקים שווים. דליה גבאי, המתנגדת, טוענת כי דירה זו נרכשה "בעיקר" מכספה, אך לא מצאתי כי עניין זה הוכח כלל ועיקר. למנוח היו אמצעים רבים משל עצמו, הן האמצעים הכספיים שפרטתי בסעיף ד' דלעיל והן חלקו בדירה ברחוב אבא הילל סילבר, דירה שנמכרה עובר לרכישת הדירה ברעננה. גם אם אניח שתמורת דירתה של המתנגדת בפרדס כץ, שהושקעה בבורסה, צמחה וגדלה, עדיין ברור שעמדו לרשות השניים מקורות כספיים רבים ונוספים, זאת אפילו אם אתעלם מהעובדה שבשלהי 1983, כזכור, התמוטטה הבורסה ולמשקיעים הוסבו הפסדים גדולים. אין, איפוא, אפשרות לקבוע שהדירה נשוא המחלוקת שבפני נרכשה בעיקר, כנטען, בכספה של המתנגדת וסביר להניח שהיא נרכשה מתוך המאגר הכספי המשותף של בני הזוג ועל כן הזכויות בה נרשמו על שמם בחלקים שווים. ו. בעת שנישא המנוח לדליה גבאי הוא היה כבן 63 שנה והיא היתה צעירה ממנו ב11- שנים. בני הזוג חיו יחדיו כל התקופה עד פטירתו של המנוח, באוגוסט 97' וניהלו משק-בית משותף. עפ"י הראיות שהובאו בפני (למשל בעדות ע"ת1/ - רות חזון, ע"ת2/ - כרמלה יהודה, ע"ת3/ - יהודה שפי, ע"ת4/ - נורית שפי וע"ת5/ - רחל דלאל) הם חיו, בדרך כלל, בשלום זה עם זו, אך, כפי שיפורט, נראה שלימים התפתחו מתיחויות ביניהם. סמוך לאחר הנישואין החלה התרחקות בין המנוח לבין בנותיו, זאת במובן זה שהבנות, ככל הנראה, הדירו רגליהן מדירת בני הזוג. בין הצדדים ניטשה מחלוקת ביחס לסיבה לעובדה זו. הבנות טענו בפני (ראה, למשל, תצהיר דליה אבוט בסעיף 11) כי הן התבקשו שלא לבקר בדירת בני הזוג, שכן הדבר מקשה על אשת אביהן וילדיהם הקטנים של הבנות "הופכים ומלכלכים את הבית". עוד נטען כאילו סברה דליה גבאי כי הבנות אינן נוהגות בה בכבוד. בחינת עדותה של דליה גבאי עצמה אכן מלמדת כי התפתחה מתיחות בינה לבין הבנות. לדבריה, בשנתיים הראשונות היו היחסים עם הבנות טובים, אך היא מוסיפה ואומרת: "... בשנתיים האלה היה הכל טוב ויפה כי אני הייתי מכינה והכל עושה. אחרי זה ראיתי שאין תגובה, אז הפסקתי, כי היה לי את הטיפול בו וזה היה מספיק... ואמרתי שאני יותר לא יכולה לארח למאכלים והוא הבין את זה ואמר לי 'דליה אנחנו מפסיקים עם זה, יכולים לבקר ככה, ירצו בבקשה'..." (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 12-14 וש' 22-24). התרשמותי היתה שלמרות שבנותיו של המנוח לא ביקרו בביתו, הוא שמר על הקשרים עימן ועם נכדיו, היה מבקר אותן ופוגש בהן ולא ניתן לדבר על ניתוק בינו לבין בנותיו ומשפחותיהן. ז. המנוח לא היה אדם בריא. בעת שנישא הוא היה חולה סכרת שהיתה טעונה מעקב ואיזון ולקה במחלות נוספות, ובהן מחלת-לב ובעיות נשימה. ההתדרדרות במצבו הרפואי החלה אומנם בשנים 87-88, אך לא היתה לו, לפחות עד סוף 1996, מיגבלת תיפקוד מוחלטת בתחום הפיזי או הנפשי, הוא בדרך כלל שירת את עצמו, יכול היה להתהלך, לצאת ולבוא, ואף שהלך והזדקן הוא לא היה חסר ישע משום בחינה שהיא בתקופה האמורה. עם זאת, ברור שהוא הלך ונזקק לעזרה גוברת והולכת של הזולת ואין שום ספק שמי שסיייע לו באופן שוטף במהלך השנים הללו בחיי היום יום, היתה אשתו דליה גבאי, וזאת במסגרת חייהם המשותפים של בני-הזוג. יש מחלוקת בין הצדדים מה היתה מעורבות בנותיו של המנוח בעת שהוא היה מאושפז מעת לעת בתקופות שקדמו ל1996-. בעוד שהבנות טוענות שהן היו באות לבית החולים, סועדות ותומכות באביהן בכל אחד מהאישפוזים שאושפז, טוענת דליה גבאי כי בנותיו "לא הראו התעניינות כלשהי במצב בריאותו או במצבו הכלכלי של המנוח". גם העד ראובן לוי, בנה של דליה גבאי, טען טענות דומות ואף הוסיף כי המנוח סירב לאפשר לו להזעיק את בנותיו בעת שאושפז. במחלוקת זו אני מעדיף את גירסתן של הבנות על פני גירסת דליה גבאי. לא השתכנעתי שהבנות זנחו את אביהן או לא גילו בו התעניינות. אני מאמין לעדותן על פיה הן דאגו לאביהן, היו עימו בקשר, בין בזמן שחלה ובין בזמנים אחרים, זאת עובר ל1996-. תמיכה בעמדה זו מצאתי בעובדה שהוכח בפני כי טענת הבנות על פיה הן עזרו לאביהן גם בכסף, הינה טענת אמת, זאת למרות דבריה של דליה גבאי כפי שצוטטו בפיסקה הקודמת. העדה בתיה כהן, בת המנוח, הציגה בפני טפסים של 5 העברות בנקאיות שנעשו על ידה לטובת אביה ובת-זוגו, וזאת בשנים 89', 90', 92' ו93-'. בכל אחת מההעברות הועברו מאות שקלים ולדברי העדה, היו העברות נוספות שתיעוד לגביהן לא נשמר וכן היו מקרים נוספים בהם נתנה לאביה כסף מזומן. על קיומו של קשר למדתי גם מדברי העדה רות חזון, אשר, למרות שטענה בתצהירה שהמנוח "מעולם לא הזכיר את קיומן של בנותיו", מסתבר כי היא עצמה השתתפה בחגיגת ברית-מילה של בנה של דליה אבוט, חגיגה אליה הזמין אותה המנוח בעצמו. כיצד ניתן, איפוא, לדבר על ניתוק בקשרים כשהסב, המנוח, אף מזמין את ידידיו לברית המילה של נכדו. תמיכה נוספת נמצאת בעדות העובדת הסוציאלית ורדה דוד, שתיסקר בהמשך הדברים, המאשרת כי על פי דברים ששמעה ורשמה מפי המנוח, היה לו קשר טוב עם בנותיו. מסקנתי היא איפוא כי גם בתקופה שמאז נישואיו של המנוח, ובמיוחד בתקופה בה הורע מאוד מצבו הרפואי (סוף 96' ואילך), הוא שימר את יחסיו עם בנותיו ועם משפחתן והבנות עצמן היו עימו בקשר. אני דוחה את הטענות כאילו לא היה קשר שכזה או כאילו התנכרו הבנות לאביהן, בין בתחום הבין אישי ובין בתחום הכלכלי. ח. בשנת 1988 נערכה הצוואה המוקדמת, על פיה, כאמור, היתה דליה גבאי עתידה לרשת את כל רכושו של המנוח. עפ"י הצוואה, אילו לא היתה דליה גבאי בחיים במועד מות המנוח, היו ילדיה יורשים אותו. במהלך הדיון בפני הסתבר, כעולה מעדותה ומעדות בנה, ראובן לוי (ראה עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 9-12 וכן עמ' 31, ש' 15-18), כי לדליה גבאי היתה צוואה משל עצמה. צוואה זו נעשתה בסמוך למועד עשיית הצוואה המוקדמת ע"י המנוח. עפ"י צוואתה של דליה גבאי, יירשו אותה ילדיה, ולא המנוח. יוצא, איפוא, שבעוד שילדיה של דליה גבאי היו עתידים לרשת הן את חלקה והן את חלקו של המנוח, בנותיו של המנוח, באותו שלב, לא היו צפויות לקבל כל חלק שהוא בעזבון אביהן. ט. באוקטובר 1996 הורע מאוד מצבו של הרפואי של המנוח. הוא מעד ושבר את עצם הירך ואושפז בבית החולים מאיר בכפר-סבא, שם נותח. סמוך לאחר מכן, הוא הועבר, לצורכי שיקום, ל"מעונות מכבי", אלא שיום או יומיים לאחר שהובא לשם, בתחילת נובמבר 96', סבל הפרעות קשות בנשימה והוחזר לבית החולים. הוא שהה במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי וכן במחלקת ריאות במהלך חודש נובמבר וביום 1/12/96 שב ל"מעונות מכבי". בעת שנקלט בפעם הראשונה במעונות מכבי, בתחילת נובמבר 96', נערך לגביו "דו"ח רישום הערכה סיעודית בקבלת חולה". עפ"י דו"ח זה, המנוח נשם חופשי, התהלך בעזרת הליכון אך היה זקוק לעזרה מלאה ברחצה והלבשה. הוא היה עצמאי בתחום האכילה והשתיה ושלט על הסוגרים. כמו כן, נרשם שהוא התמצא באופן קבוע במקום ובזמן, דיבר ויצר קשר תקין עם סביבתו, בתחום הריגשי - שיתף פעולה, ראייתו היתה טובה (עם משקפיים) והוא שמע היטב. עורכת הדו"ח ציינה, בין היתר, כי החולה מצוי במצב טוב, צלול ומשתף פעולה. דו"ח זה נערך ע"י עובדת סוציאלית בשם ורדה דוד, שנחקרה בחקירה נגדית, ותוכן הרישומים שעשתה - לא נסתר. רישום נוסף המתעד את מצבו הרפואי של המנוח בנקודת הזמן שבה שב ל"מעונות מכבי" (1/12/96), נערך ע"י דר' אדונסקי, מנהל המוסד האמור. דר' אדונסקי ציין כי בבדיקה שערך ביום 1/12 מצא את המנוח "צלול, נינוח". בדו"ח צויינו גם היבטים רפואיים והערכה רפואית של מצב המנוח. דר' אדונסקי נחקר אף הוא בבית המשפט והתייחס לתוכן המסמך האמור. הוא הסביר שהרישום בדבר מצבו המנטלי של המנוח ניסמך על שיחה שערך עימו. לדבריו, "אנו גם שואלים שאלות שתכליתן לדעת אם הוא מתמצא בזמן, במקום, בסיטואציה, אם יש לו תובנה למצבו ויכולת שיפוט סבירה וכו'" (עמ' 76' לפרוטוקול, ש' 23-26). הרופא שלל את האפשרות שהנינוחות האמורה יסודה בטשטוש עקב תרופות ולדעתו, המדובר הוא בצלילות טבעית שהמנוח התאפיין בה. י. בתקופה האמורה הוסיפו בנותיו של המנוח להיות עימו בקשר בבית החולים ובהחלט יתכן כי נוכח חומרת מצבו הבריאותי באותה עת, היה הקשר אינטנסיבי ורצוף יותר. העובדת הסוציאלית, ורדה דוד, בחקירתה (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 8-9) טוענת כי עפ"י מה שזכור לה "הקשר הטוב היה עם הבנות שלו, עימן היה בקשר". יא. עוד הסתבר לי שבתקופה האמורה היתה מתיחות רבה בין המנוח לבין אשתו. אציין כי קיימת אינדיקציה ברורה לכך שהיו קשיים בין בני הזוג גם בתקופות קודמות יותר. עניין זה, אותו מכחישה דליה גבאי, נלמד בעיקר מרישומיה של עובדת הסוציאלית ורדה דוד, אשר מדברת (ראה רישום מיום 29/12/96, נספח לתצהירה של דליה אבוט) ביחסים מתוחים בינו לבין אשתו, מערכת קשרים מורכבת ובעייתית במשפחה ועל העדר קשר בין אשתו ובנותיו של המנוח ובעיות תקשורת בין בני הזוג (ראה גם רישומים של העו"ס מיום 12/12/96 ומיום 9/1/97). הוכח בפני כי לאחר אישפוזו של המנוח באוקטובר 96', זמן קצר לפני שערך צוואה חדשה, היתה לדליה גבאי כוונה להעביר את המנוח לבית אבות, משמע היא התנגדה לשובו לדירתם. מדבריה, עת נחקרה בעניין זה, עולה כי אכן היא התנגדה לחזרתו עקב מצבו הקשה של המנוח שנזקק, בשלב זה, לעזרת הזולת. היא אף טענה שהוא עצמו ביקש ממנה להתעניין בכך. היא הכחישה את הטענה שהמנוח כעס עליה בשל עמדה זו והודתה, במענה לשאלת בית המשפט, כי בסופו של דבר אחיו של המנוח, עזרא גבאי, הבטיח לה שיובא לדירה עוזר אשר יטפל במנוח והיא תהיה חופשיה יותר ממה שהיתה בעבר. אינדיקציה נוספת לעמדתה של דליה גבאי בעניין זה נמצאת ברישומיה של העובדת הסוציאלית מיום 12/12/96, על פיהם האישה רוצה שהמנוח יעבור באופן קבוע לבית אבות מחמת שהיא לא מסוגלת לטפל בו. עפ"י עדותה של דליה אבוט, המנוח רצה לשוב לביתו. גם העובדת הסוציאלית, בחקירתה, מתארת (עמ' 37 לפרוטוקול) כי "ככל שהתקרב מועד השחרור הוא היה במתח, הוא חשש, הוא אמר לי שהוא רוצה לחזור לביתו, אבל יש התנגדות מצד האישה שהציגה לו שהיא מפחדת וחוששת שלא תוכל לטפל בו וגם היא עצמה מטופלת מבחינה גופנית ונפשית". לבסוף הוחזר לשם המנוח, תוך שאחיו שוכר ומשלם עבור שרותי עובד פיליפיני שהיה צמוד למנוח 24 שעות ביממה, עד פטירתו. חשש זה אף מצא תימוכין בעדותו של עו"ד ערן (עמ' 96 לפרוטוקול). עו"ד ערן העיד כי המנוח טילפן אליו ושאל אותו "אם אשתו יכולה למנוע ממנו להיכנס הביתה". עורך הדין השיב לו את מה שהשיב, אך החשוב הינו בכך שעניין זה הטריד את המנוח עד כדי כך שטילפן לעורך הדין כדי לבדוק אם אכן ניתן לשלול ממנו את זכותו לשוב לביתו. בתצהיר עדותה הראשית מדברת בתיה כהן, בתו של המנוח, במכתב שאביה מסר לידה על מנת שתעביר אותו לאחיו, עזרא גבאי. מכתב זה הוצג בפני, זאת לאחר שדחיתי התנגדות להגשתו. התייחסתי לאמור במכתב, שנכתב ב29/4/97-, באופן זהיר ביותר, זאת מחמת שמדובר היה באימרת נפטר שלכאורה לא נכנסה בגדר החריגים המאפשרים את הגשתה. עם זאת, מצאתי בדברים המיוחסים למנוח מידה של תמיכה, אם לא בטענות לגבי תחושות קשות שהיו לו לאורך שנים, הרי לפחות בתחושתו הקשה שנבעה מהתנגדותה של אשתו לשובו הביתה אחרי שנפל ונפגע באוקטובר 96'. יב. תימוכין נוספים למצב היחסים המתוח שהיה בין בני הזוג (אף כי תימוכין אלה מתייחסים לתקופה שלאחר חתימת הצוואה) ניתן למצוא בעדותו של אדיסון גביולה, המטפל הפיליפיני של המנוח. גביולה העיד על מריבות קולניות וצעקות בין בני הזוג בתקופה שלאחר תחילת עבודתו, בינואר 97'. כתוצאה ממריבות בלתי פוסקות אלה, הוא הודיע שיאלץ לעזוב את עבודתו אם הן לא תחדלנה. גביולה העיד על כך שבין בני הזוג לא היו גילויי חיבה כלשהם, אף לא יחסים של ממש. למרות שתוכן הסכסוכים לא היה ידוע לו, שכן הוא אינו דובר עברית, ברור שהמצב בבית לא היה רגוע, אלא מתוח ומעיק. דברי גביולה היו נאמנים עלי והאמנתי להם. יג. נראה היה לי איפוא, לאחר שבחנתי את המסמכים ואת העדויות בסוגיית מערך היחסים הפנים משפחתי, כי ניתן לקבוע, ברמה גבוהה של וודאות, שהיתה, לפחות בשנים האחרונות, מתיחות בין בני הזוג. מתיחות זו החמירה סמוך למועד עריכת הצוואה המאוחרת. באותה עת המנוח היה חולה ופגוע מבחינה פיזית, אך, מנגד, היה צלול לחלוטין מבחינה נפשית. באותה עת, וכן גם בשנים שחלפו מאז נישואיו לדליה גבאי, היה קשר שמור וטוב בינו לבין בנותיו. כמו כן ניתן לקבוע כי התרעומת שהיתה למנוח כלפי אשתו, הוחמרה מאוד, עפ"י הראיות שבפני, על רקע חששו ששובו לביתו לא יותר ולא יתאפשר, עניין שהוא חרד מפניו מאוד. אדגיש כי אינני קובע ממצא עובדתי או ערכי כלשהו בשאלה אם עמדתה של דליה גבאי בעניין זה היתה מוצדקת אם לאו, כלומר האם התנגדותה לחזרתו של המנוח הביתה במצבו הרפואי הלקוי היתה נכונה ומוצדקת או לא. החשוב בעיני, לצורך הכרעה בסכסוך שבפני, הינו הבנת הלך רוחו של המנוח באותה עת, מחד-גיסא, ובירור יכולתו הנפשית, מאידך גיסא, וכל זאת על רקע העובדה שבעצם אותם הימים שבהם היה מאושפז בבית החולים ובמעונות מכבי (נובמבר ודצמבר 96') הוא שינה את צוואתו שינוי מוחלט. יד. לצורכי הדגשה אזכיר כי צוואתו המאוחרת של המנוח נחתמה ביום 2/12/96 והוא נפטר 9 חודשים לאחר מכן, ביום 31/8/97. שמונה מתוך תשעת החודשים הנ"ל הוא התגורר בביתו ביחד עם אשתו, דליה גבאי, אך טופל, למעשה, בכל שעות היום ע"י המטפל הפיליפיני אדיסון גביולה. בפרק זמן זה לא שינה המנוח את צוואתו המאוחרת למרות שלכאורה היתה לו הזדמנות מספקת לעשות זאת, אילו חפץ בכך. על רקע האמור לעיל, ניתן להוסיף ולנתח את המחלוקת בכללותה. 4. קבוצת הטענות הראשונה שיש להיזקק לה עניינה קיומם, עפ"י הנטען, של פגמים פורמליים בצוואה המאוחרת. א. הטענה הראשונה בעניין זה מתייחסת לעובדה שלשון הצוואה המאוחרת הינה "לקונית" ואינה עפ"י "נוסח מקובל". כמו כן, נטען כאילו הצוואה מתייחסת אך ורק לזכויות המנוח בדירה ואינה מתייחסת לזכויות אחרות שיש לו, עובדה המלמדת, לכאורה, על רצון "לגמור וללכת", לשון סיכומי בא-כוחה של דליה גבאי, משמע מהלך שאינו רציני ושקול. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. צוואה, על מנת שיהיה לה תוקף, צריך שתהא ברורה, ערוכה עפ"י דרישות החוק ותביא לידי ביטוי את רצונו האמיתי של המצווה. אין לה "נוסח מקובל" ואין כל מניעה שהיא תהיה מנוסחת בתמציתיות ובקיצור, כל עוד הלשון שנקט בה המצווה מבטאת את רצונו וההוראות ברורות וחד משמעיות. ב. יתר על כן, עפ"י הוראות החוק, אין כל הכרח שצוואה תקיף את מלוא עזבונו של המצווה. עיון בסעיף 40 לחוק הירושה תשכ"ה1965- (להלן: "חוק הירושה), מלמד כדלקמן: "40. נושא הצוואה אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים - (1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו. (2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו (בחוק זה - מנה)". כלומר, אין כל מניעה שהצוואה תתייחס אך ורק לנכס מסויים או לטובת הנאה מסויימת ובמקרה כזה בו מדובר ביורש על פי דין שזכה במנה, כמשמעותה בסעיף 40 לעיל, יכול ויחולו הוראות סעיף 47 לחוק הירושה, סעיף העוסק בזכויותיו של יורש שכזה. לשון אחרת, העובדה שהצוואה המאוחרת מתייחסת רק לנכס המקרקעין האמור ולזכויות בו, אין בה בלבד כדי להוות פגם. כמו כן, אינני סבור שהעובדה שאין התייחסות לרכוש אחר (ואין בפני שום ראיה שהיא כי היה למנוח, במועד פטירתו, רכוש אחר שיש לו משמעות כלשהי) מלמדת בעיקר על חיפזון או על כוונת הסתרה או אינה עולה בקנה אחד עם רצינותו או גמירות דעתו של המצווה. למנוח, בעניין שבפני, היה נכס עיקרי אחד, הוא-הוא חלקו בזכויות בדירה נשוא הסכסוך, ומשהחליט לצוות את הנכס הזה בדרך זו ולא אחרת ולא התייחס לרכוש אחר, אין בכך כדי ללמד על העדר גמירות דעת או חוסר רצינות. ג. גם בטענה על פיה העובדה שבצוואה המאוחרת אין כל התייחסות לצוואה המוקדמת, אין ולא כלום. בסעיף 36 לחוק הירושה, העוסק ב"ביטול על ידי המצווה", נקבע, בסעיף קטן (ב), כי: "צוואה חדשה אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". ברור, איפוא, שהעדר התייחסות לקיומה של הצוואה המוקדמת אין בו כשלעצמו כדי לפגום בצוואה המאוחרת והשאלה שיש לשאול היא האם "הוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת", כאמור בחוק, וכן אם אין בצוואה החדשה אלא דבר-מה המוסיף על קודמתה. במקרה שבפני, משמוכח שעיקר רכושו של המצווה היה אותן זכויות בדירת המגורים המשותפת, ומשמסתבר כי הוא ציווה את הזכויות האלה לבנותיו (בצוואה המאוחרת) ולא לאשתו (כאמור בצוואה המוקדמת), אין שתי הצוואות הללו יכולות לדור בכפיפה אחת וברור שאת הצוואה המאוחרת יש לראות כאילו היא מבטלת את קודמתה. אין בסיס משפטי או עובדתי לטענה שחוסר ההתייחסות לצוואה המוקדמת מלמד על היות המנוח במצב של "חוסר כשירות". ההנחה שהמנוח ידע שצוואה מאוחרת ונוגדת תתגבר על צוואה מוקדמת, היא הנחה סבירה. המנוח מוחזק כמי שיודע את הדין ומקום שהתוצאה המשפטית של מהלך שנקט עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, אין כל אפשרות לטעון שהיה עליו לתת הוראות ספציפיות מקום שהחוק אינו מחייב אותו לעשות כך. אין מקום, איפוא, להניח שהימנעותו זו מתיישבת עם חוסר כשירות מצידו. ד. טענה נוספת בתחום הפורמלי מכוונת כנגד עו"ד ערן, המייצג כיום את בנותיו של המנוח. מסתבר שעו"ד ערן הוא זה שניסח את הצוואה המאוחרת ועפ"י עדותו בבית המשפט (עמ' 95-96 לפרוטוקול), הוא עשה זאת כ"טובה" לבתו של המנוח, גב' דליה אבוט. מדבריו מסתבר שהוא לא נפגש כלל עם המנוח, אלא שוחח עימו טלפונית. עפ"י עדותו, לאחר שנעתר לבקשתה של דליה אבוט לסייע לאביה הזקוק לשרותי עורך-דין, טילפן אליו מי שהציג עצמו כמנוח, ביקש ממנו להכין לו צוואה והינחה אותו לגבי תוכנה. עו"ד ערן ערך את המסמך על פי בקשת המצווה, העביר אותו לדליה אבוט אשר, כפי שיובהר בהמשך הדברים, העבירה את הצוואה לאביה כשהיא סגורה בתוך מעטפה. עו"ד ערן מסביר שאת פרטי הדירה (כתובת בלבד) קיבל מהמנוח והוסיף, אף כי לא בבטחון גמור, כי נדמה לו שהמנוח אמר לו ש"זה כל מה שיש לי". בסיכומיו, תוקף בא-כוחה של דליה גבאי את הפרקטיקה הזו וטוען כי מחובתו של עורך דין ערן היה לוודא שהמנוח הבין את משמעות הצוואה וכי הצוואה מבטאת את רצונו האמיתי וכן היתה עליו חובה לבדוק את מצבו הרפואי ואם הוא כשיר לצוות. בפרשת ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פד"י מ(4) בעמ' 118, פסק-דין עליו מתבסס ב"כ המתנגדת, דליה גבאי, בטיעונו, ביאר כב' השופט בך היבט מסויים שראוי לשקול מקום שבוחנים את כוחה של צוואה, היבט שאם נמצא בו פגם, יש להתחשב בפגם זה במסגרת ההערכה הכוללת של הצוואה המותקפת. עפ"י גישתו של כב' השופט בך, כאשר תוכנה של צוואה הוא, לכאורה, תוכן חריג, צריך הדבר לעורר "אור אדום" אצל מנסח הצוואה וחובתו לברר שאכן זו כוונת המצווה. יש, איפוא, לבחון אם הוראת הצוואה במקרה זה היא אכן חריגה באופן יוצא דופן וכן יש לבחון, עפ"י ההקשר הכולל של הדברים והראיות, אם המצווה היה מודע לתוכן ההוראה שהוא נותן. עובדה היא כי מעורבותו של עו"ד ערן במהלך הכנת הצוואה היתה מינימלית במובן זה שהמנוח לא היה לקוח שלו, לא היה מוכר לו וכל שהוא עשה היה לנסח ולהדפיס את הוראת המנוח. אין מדובר במצב שבו היה ליווי רצוף ומשמעותי של תהליך הכנת צוואה ע"י המנוח. אין ספק כי בית המשפט מחוייב לבחון את הדברים גם עפ"י ההנחיה שבפסיקתו של כב' השופט בך וכך ייעשה גם במקרה הנדון. עם זאת, אציין כבר עתה כי עמדתי הינה, כפי שיבואר בהמשך הדברים, שתוכן הוראת הצוואה על פיה ביקש המנוח להוריש את עיקר רכושו לבנותיו מאשתו הראשונה ולא לאשתו השניה - אינו חריג כלל בנסיבות העניין, וכן נראה היה לי, לאחר שהתחוורו לי הנסיבות העובדתיות לאשורן, שהמצווה אף היה מודע לחלוטין למהלך שהוא נוקט, זאת כפי שיפורט בהמשך הדברים. ה. טענה נוספת שבפי ב"כ דליה גבאי עניינה פגם שיסודו, כנטען, בפעילותם של עדי הצוואה, או ביתר דיוק - באי פעילותם. תפקידם של עדי צוואה וחובותיהם מוסדרים עפ"י סעיף 20 לחוק הירושה. עפ"י הסעיף, צוואה בעדים צריך שתהא בכתב, תצויין בתאריך ו"תחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". כלומר, הדרישה החוקית היא שהמצווה יאמר לעדים שהמסמך שהוא חותם עליו הינו צוואתו, משמע המצווה ידע את טיב המסמך עליו הוא חותם והעדים מאשרים בחתימתם כי אכן הצהרה כזו נעשתה בפניהם והמצווה חתם על צוואתו בפניהם. אין כל דרישה מהמצווה לקיים דיון או שיחה עם העדים על תוכן הצוואה או משמעותה (כפי שמציע עו"ד גולן בסעיף 22 לסיכומיו) והתהליך יכול שיהיה קצר ביותר. אין גם כל דרישה מהעדים לבחון את טיב הצוואה, את תוכנה, את יכולתו של המצווה וכיוצא באלה (ראה, למשל, ע"א 142/80, פד"י ל"ה(2) 155, 158). במקרה הנדון, עדות הצוואה היו שולמית עטיה ואיירין רחמים. העדה איירין רחמים, בעמ' 91 לפרוטוקול, העידה מפורשות כדלקמן: "הגעתי, נכנסנו לאולם של חדר האוכל, אבא של דליה ישב בקצה. הוא ביקש שנהיה עדות שלו לחתימה שלו על הצוואה. הוא חתם. שולה עוד דיברה איתו על נושאים מהעבר, בסביבות חצי שעה, והלכנו הביתה". מדברים ברורים אלה עולה כי המצווה אכן הצהיר בפני העדות, ביוזמתו (להבדיל ממצב בו העדים מסבירים למצווה על מה הוא חותם), כי הוא חותם בפניהן על צוואתו והעדות ידעו, וכך עולה גם מחלקים נוספים בעדותן, כי הן נוכחות במעמד של חתימת צוואה. יתר על כן, הן הגיעו למקום במיוחד לצורך הזה. לא היתה כל חובה על גב' רחמים או על גב' עטיה לבצע כל פעולה נוספת מעבר לאמור לעיל ובוודאי שלא היתה עליהן חובה לנהל עם המנוח שיחה בעניין תוכן צוואתו. במאמר מוסגר אציין כי הציטוט מדברי הגב' רחמים, כאמור לעיל, יש בו כדי להביא לדחיית טענה על פיה הצוואה לא נחתמה בפני שתי העדות באותו מעמד, טענה שנטענת בסיכומיו של עו"ד גולן. העדה עטיה, משנשאלה בעניין זה, השיבה אומנם כי היא "לא זוכרת" אם העדה האחרת היתה איתה בזמן החתימה, אך הגב' רחמים, באופן פוזיטיבי, אימתה את דבר העובדה ששתיהן נכחו יחדיו בעת שהמנוח חתם על צוואתו. מעדות רחמים ועטיה לא ניתן, בשום פנים ואופן, ללמוד על חופזה בחתימת הצוואה, על כך שהמעמד היה "בלתי רציני לחלוטין", כאמור בסיכומים. אין גם כל משמעות, לדעתי, לעובדה שהעדות הן ידידות של מי שנהנה מהצוואה. יש לזכור כי הן זומנו למקום, עפ"י עדותה של דליה אבוט, עפ"י בקשת המנוח ממנה להסדיר את בואם של שני עדים שמכירים אותו, שכן לא היתה תחת ידיו תעודת זיהוי והוא, ככל הנראה, לא רצה לבקש כי תעודה כזו תובא אליו מביתו, מכיוון שלא רצה שאשתו תדע כי הוא חותם על צוואה חדשה. ברור איפוא כי בנתונים כאלה נאלצה דליה אבוט לזמן עדות המכירות אותה ואת אביה ובכך בלבד לא מצאתי דופי. לעדות אין מעמד כלשהו למעט אישור נסיבות החתימה על הצואה ולא מצאתי, לאחר ששמעתי את עדותן, שום טעם שהוא להטיל ספק במהימנות דבריהם ובתיאור של מעמד החתימה. גם את הטענה על פיה לא זיהו העדות את המנוח על פי תעודת זהות שלו, יש לדחות. זיהוי שכזה נחוץ מקום שהעדים אינם יודעים מיהו המצווה ואינם מכירים אותו. במקרה שבפני, הובאו ראיות חד משמעיות על פיהן העדות מכירות את המצווה היכרות אישית, שנים לא מעטות. בנסיבות כאלה, כשהעדות יודעות מי יושב בפניהן מידיעתן האישית, אין שום צורך שהן תבצענה זיהוי פורמלי שלו באמצעות מסמכים, שהרי אין להן ספק מי הוא האיש שאת חתימתו הן מאשרות. ו. מסקנתי היא, איפוא, שאין בצוואה פגמים פורמליים כלשהם, אף לא פגמים צורניים. תוכנה של הצוואה, כשלעצמו, אינו יכול ללמד על חוסר כשירות של המצווה (ולעניין זה אתייחס בהרחבה בהמשך דברי), אין דופי באימות הצוואה ע"י עדי הצוואה, הצוואה נחתמה ע"י המצווה והעדות במעמד אחד, לאחר שהמצווה הצהיר בפני העדות כי הוא חותם על צוואתו. במעמד החתימה, כפי שתואר בפני, אין כדי ללמד על חוסר רצינות או חוסר גמירות דעת. ההיכרות בין העדות למי שנהנה מהצוואה אינה מעלה או מורידה והזיהוי של המצווה - אינו פגום. אין מדובר, איפוא, בצוואה שיש בה או באופן עריכתה פגמים היורדים לשורשו של עניין וגוררים בטלות ואפילו הייתי מוצא דופי כלשהו באותם פגמים פורמליים שמנסה ב"כ המתנגדת למצוא, עדיין מדובר בפגמים שלגבי כל אחד ואחד מהם יכול בית המשפט להפעיל את סמכותו עפ"י סעיף 25 לחוק הירושה, שכן, כפי שיובהר בהמשך הדברים, אין לי שום ספק באמיתותה של הצוואה המאוחרת. כמו כן, העדר פגמים צורניים בצוואה מקים חזקה כי המדובר הוא בצוואה אמיתית ועל הטוען שהדברים אינם כך - נטל הראיה (וראה ע"א 3828/98 רחל מיכלשוילי ואח' נ' דוד מחקשוילי ואח', טרם פורסם, בעמ' 4 סעיף 4 לפסק הדין, מפי כב' השופט טירקל). 5. הטענה על פיה "המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה": א. טענה זו, שמקורה בהוראת סעיף 26 לחוק הירושה, הינה כי הצוואה המאוחרת פסולה מחמת שהמצווה לא היה כשר לצוות. לשון אחרת, נטען למעשה כאילו דעתו של המצווה היתה משובשת, כי לא יכול היה לראות את המציאות לאשורה עקב מצבו הכולל, אף שלא היה פסול-דין. הדין הוא כי מי שמעורר טענה שכזו לעניין העדר צלילות דעת של המצווה, עליו נטל השיכנוע (ראה, למשל, ע"א 279/87, רובינוביץ נ' קרייזל, פד"י מ"ג(1) 760, 761, שם קבע כב' הנשיא שמגר כי אין די בהעלאת ספקות בסוגייה זו ע"י המתנגד). ב. המתנגדת דליה גבאי לא הביאה שום ראיה ממשית לגבי מצבו של המנוח, למעט דבריה-היא. אומנם, המנוח עסק בצוואה המאוחרת וחתם עליה כשמצבו הפיזי היה ירוד וגרוע, אך בשום פנים ואופן אין בפני ראיה כי הוא היה בלתי צלול או לא התמצא בסובב אותו ולא הבין את מעשיו. נהפוך הוא, מעדותם האובייקטיבית של דר' אדונסקי ושל עו"ס ורדה דוד, עולה היפוכם של דברים, משמע המנוח היה צלול ונינוח, מבין את המתרחש, ובהחלט לא מצאתי שום רישום שהוא אשר מטיל ספק כלשהו ביכולתו המנטלית. בא כוחה של דליה גבאי טוען בפני, בסיכומיו, כי "מנסיבות העניין" עולה בבהירות כי המנוח לא היה מודע לתוצאות הצוואה ולכך שאשתו עלולה להיוותר ללא קורת גג מחמת שמחצית הדירה צוותה לבנותיו. לא מצאתי תימוכין לאפשרות שהוא לא היה מודע לתוצאה כאמור, גם אם אניח שהתוצאה הנטענת נכונה מבחינה משפטית. העובדה שהתוצאה האופרטיבית של הצוואה יכולה להעמיד את אשת המנוח בפני קשיים, אין בה בלבד כדי להוות אינדיקציה לכך שהמנוח לא היה צלול, קל וחומר אם נזכור שבאותם ימים בהם ערך את צוואתו היו לו תחושות כעס קשות באשר לעמדת אשתו ביחס לשובו לביתם המשותף וכן אם נזכור שמדובר באדם שהיה, בדרך כלל, בעל הבנה. ג. אני דוחה איפוא את הטענה על פיה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של הצוואה, המצווה היה בעל כושר מנטלי תקין, הוא לא היה פגוע מבחינה נפשית ואין כל בסיס להניח שהצוואה שערך פסולה מחמת שהוא היה חסר כושר לצוות. 6. א. עפ"י סעיף 30 לחוק הירושה, הוראת צוואה שנעשתה מחמת "אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". יש לבחון, איפוא, בראש ובראשונה, בהעדר ראיה כלשהי לעניין אונס או איום, את טיבה של ההוראה לעניין השפעה בלתי הוגנת (סעיף 31 לסיכומי בא-כוחה של דליה גבאי). ב. ככלל, כוונת הוראת סעיף 30, ובכלל זה גם ההוראה לעניין השפעה בלתי הוגנת, הינה למנוע מצב שבו ינתן תוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי של המצווה ועל פי החלטתו העצמאית (ראה ע"א 133/84, פד"י ל"ט(4) 769, 772). יש להדגיש כי התנאי לעניין השפעה בלתי הוגנת אינו כולל, מעצם טיבו, שלילה של השפעה גרידא, שכן רק השפעה שהיא בלתי הוגנת תגרור תוצאה של בטלות הוראה זו או אחרת בצוואה. מידת היות ההשפעה כוללת מרכיב של אי-הגינות, אם בכלל, הינה פועל יוצא של הנסיבות הכלליות והראיה הנורמטיבית והערכית של מהלך הדברים. עם זאת, פיתחה הפסיקה שורה של מבחנים אשר בחינתם הינה בבחינת כלי-עזר לקביעת קיומה או העדרה של השפעה שכזו. ג. עיון בפרשת דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נ"ב(2) 813, מאפשר זיהויים של חלק מהמבחנים הנחוצים. עם זאת, יודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה של מבחני עזר (ראה ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם מדרש גבוה להוראה ודיינות ע"ש הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פד"י מ"ט(2) 441), אלא ברשימה חלקית בלבד. בדרך כלל, המדובר הוא בקיומן של ראיות נסיבתיות לעניין מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, מידת תלותו בזולת, היקף קשריו עם אנשים אחרים, אופי יחסיו עם הנהנה עפ"י הצוואה ומידת מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. יצויין כי מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה יכול להוות אינדקציה למידת התלות של המצווה בזולת, תלות שיכול והביאה לאובדן או להפחתה של היכולת של המצווה לממש את רצונו האמיתי ולגרום לו לפעול עפ"י רצונו של אדם אחר. לצורך הערכת מידת התלות האמורה, וכנלמד מפרשת מרום הנ"ל, הוצעו מספר מבחנים: האחד - מבחן התלות והעצמאות, שהוא מבחן הבוחן עד כמה המצווה היה עצמאי מבחינה פיזית או מבחינה שיכלית. ככל שהיה עצמאי יותר, תתחזק הנטיה לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. הודגש כי בהחלט יתכן שעצמאות שיכלית-הכרתית של המצווה תחפה על התלות הפיזית שלו. השני - מבחן התלות והסיוע. מבחן זה מתמקד בשאלה האם הקשר בין המצווה לבין הנהנה יסודו בסיוע שהמצווה נזקק לו, סיוע שמקורו העיקרי או היחיד היה בנהנה. מצב בו המצווה נזקק באופן ניכר לסיועו של הנהנה, הינו עניין חשוב בהערכת מידת התלות. מבחן שלישי עוסק בהיקף הקשרים של המצווה עם אנשים אחרים, משמע האם היה המצווה מבודד ומנותק מאחרים. ככל שהיה יותר מבודד כאמור, תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה. בעניין זה יש משמעות לשאלה אם סיבת הבידוד נעוצה במהלכיו של הנהנה. מבחן נוסף הינו מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה ונסיבות העריכה. יש להדגיש כי הוכחתה של תלות בסיועם של המבחנים הנ"ל, אינה רכיב מספיק להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט צריך להשתכנע כי תלותו של המצווה היתה בעוצמה כזו עד כדי כך שנשלל רצונו החופשי. לשון אחרת, וכפי שנפסק בעניין מרום מפי כב' השופטים מצא, חשין ובייניש, לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את הרצון החופשי. מעבר לסוגיית התלות יכול בית המשפט להסתייע במבחנים נוספים. בין המבחנים האלה, כפי שהוצע בפרשת מרום, נמצא את מבחן הקירבה הריגשית, משמע מה היה היחס הריגשי בין המצווה לבין הנהנה, וזאת תוך שקיומה של קירבה משפחתית וקשר ארוך טווח מתיישבים עם הנחה שמדובר ביחס ריגשי חיובי, להבדיל מתלות. עוד נמצא את מבחן הנישול, משמע האם היה למצווה סיבות לנשל קרובים אחרים מירושתו. אם הנהנה הוא יורש יחיד, תגדל הנטיה לקבוע דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. מבחן נוסף הוא מבחן השימוש לרעה בתלות, משמע האם עשה הזוכה שימוש כלשהו בתלות כדי להשפיע על המצווה. מבחן רביעי עניינו מבחן ההשפעה המותרת, לשון אחרת - בדיקה האם השפעה שהיתה לא היתה בלתי הוגנת. בהחלט יתכן כי הנהנה אכן סייע למצווה בשעותיו הקשות, אך לא היתה לו כוונה לזכות בתגמול על כך והמצווה גמל לו מיוזמתו ומרצונו. מבחן חמישי אשר מוצע, בוחן האם ההשפעה על המצווה היתה לטובת אדם אחר, כלומר האם המשפיע השפיע על המצווה להוריש את רכושו לאדם שלישי שאינו מקורב למשפיע. כמו כן, יתכנו, עפ"י הפסיקה, מבחנים נוספים, שהרי אין מדובר, כאמור, ברשימה סגורה. ד. בחינת נסיבות המקרה שבפני, כפי שהוכחו לי וכפי שהתחוורו, אינה מאפשרת, לדעתי, הסקת מסקנה על דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כפי שפירטתי קודם לכן, ומזוית הראיה של קיום תלות של המנוח, ברור כי המנוח היה עצמאי מזוית הראיה השיכלית-מנטלית. הוא היה מוגבל אומנם מבחינה פיזית, אך יכולתו הנפשית לא נפגמה ומגבלותיו הגופניות לא שללו את עצמאותו במובן הרחב של המונח. בכל הקשור ומתייחס ליחס שבין התלות לסיוע, הרי ברור שבמקרה שבפני לא היה המנוח תלוי כלל ועיקר בבנותיו. בדרך כלל, הוא טופל ע"י אשתו דליה גבאי וככל שהוא קיבל סיוע כספי, הסיוע שנתנו לו בנותיו היה מוגבל מאוד. לא היתה, איפוא, תלות במובן זה בין המנוח לבין הזוכות. נהפוך הוא, התלות היתה דווקא באשתו - שלא זכתה עפ"י הצוואה המאוחרת. כך גם ברור שהמנוח לא היה מבודד כלל וכלל. התייצבה בפני שורת עדים שהעידה, דווקא מצידה של אלמנתו, על כך שהם ביקרו את המנוח, ראו אותו ונפגשו עימו גם בתקופת עריכת הצוואה. השילוב בין העדר בידוד, בין מגורים שלא במחיצת הבנות, לבין חיים לצד אשתו כשהבנות כלל מנועות, בדרך כלל, מלהיכנס לדירת המגורים שלו, גורר מסקנה על פיה תלות כלל לא היתה קיימת. בנוסף, יש לזכור ולהדגיש כי המנוח ציווה את זכויותיו בדירה לבנותיו, בשר מבשרו, בנות עימן היה לו קשר רצוף וארוך טווח. אין מדובר במי שציווה את רכושו לזרים או לכאלה שהקשר עימם הוא חדש או מקוטע. עוד לא ניתן להתעלם, כפי שהסברתי, מהתרעומת (בין המוצדקת ובין הבלתי מוצדקת) שהיתה למנוח כלפי אשתו בקשר עם חזרתו הביתה מבית החולים. בהחלט יתכן שהמנוח ביקש, ושוב אני מדגיש, בצדק או שלא בצדק, להיפרע מהמתנגדת ומבחינה משפטית טהורה, הוא היה רשאי לפעול כראות עיניו. כמו כן, קשה היה, בעת שהערכתי את המצב בכללותו, להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר פעל המנוח וציווה על רכושו ממש על פי אותו דגם של צוואה שערכה אשתו, דליה גבאי, לגבי זכויותיה-היא. גם היא, בשעתו, ציוותה את חלקה ברכוש המשותף לילדיה ולא למנוח (ולא שמעתי שצוואה זו שונתה). הוכח, איפוא, להנחת דעתי כי לא היו כל יחסי תלות בין המנוח לבנותיו. כמו כן, לא מצאתי כי מבחנים אחרים מצביעים על השפעה בלתי הוגנת. נותר, איפוא, לבחון אפשרות אחת נוספת והיא - קיומה של השפעה בלתי הוגנת המתמקדת בנסיבות עריכת הצוואה ובמידת המעורבות של הזוכות בעריכתה. אציין כי התייחסות לסוגיה זו מערבת בתוכה, למעשה, הן טענה הנשענת על סעיף 30 לחוק הירושה, לעניין השפעה בלתי הוגנת, אך במקביל גם טענה על פי סעיף 35 לחוק, לעניין בטלות הוראת צוואה אשר מזכה את "מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה". בפרשת מיכלשוילי הנ"ל הסביר כב' השופט טירקל כדלקמן: "בתחיקה נקבע כי השתתפות בעריכת צוואה מקימה חזקה חלוטה להשפעה לא הוגנת (סעיף 35 לחוק הירושה)... החזקה החלוטה נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי שיסודו בחשד כי יוזמת הנהנה בעריכת הצוואה לטובתו היא קצה הקרחון למעשים סמויים של השפעה שלא כדין על המצווה (ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי, פד"י מ"ז(5) 431...). ראו גם ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פד"י כ"ד(2) 93 בעמ' 97, ע"א 707/76 צארום נ' גורן, פד"י ל"ב(3) 548, 554..." (שם, בעמ' 4 לפסק הדין). עם זאת, יודגש כי תיתכן מעורבות של נהנה שאינה נוגעת כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, משמע מעורבות שאינה גוררת בטלות. מעורבות שכזו יכול ואין בה ולא כלום או במקרה חמור יותר - יכול שתהווה ראיה לכאורה על דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה או לפחות שיקול רלבנטי עת נבחנת השאלה אם קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה שכזו (דנ"א מרום הנ"ל, בעמ' 829, מפי כב' השופט מצא). לאחרונה נזקק שוב בית המשפט העליון לסעיף 35 לחוק הירושה, זאת בפרשת ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סמי בוטו, פד"י נ"ד(1) בעמ' 19. באותו עניין חזר בית המשפט העליון על ההלכה על פיה נוכח התוצאה הקשה הטמונה בהוראת סעיף 35, יש לפרש את הסעיף על דרך הצימצום ובאופן דווקני. הלכה זו, כפי שנקבע מפי כב' השופט ריבלין, בהסכמת כב' השופט לוין, מתייחסת בעיקר לשתי עילות הבטלות הראשונות שבסעיף, משמע זו העוסקת בדינו של מי שערך צוואה המזכה אותו או דינו של מי שהיה עד לעשייתה של צוואה שכזו (והכוונה בדיבור "עד לעשייתה" הינה לעד אשר חתימתו על פני הצוואה היא חתימה נחוצה לצורך תוקף המסמך, להבדיל ממי שנכח במקום). עילת הפסלות השלישית הינה עילה שיורית ומתייחסת למי שלקח חלק בעריכת צוואה "באופן אחר", כלומר לא באופן בו עוסקות שתי עילות הבטלות הראשונות. עילה זו מאפשרת מרחב פרשנות רב יותר ובפועל יש לבחון בקשר אליה את הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו. השופט ריבלין מציין בפסק דינו, בהתבסס על הפסיקה שהצטברה בסוגיה זו, כי, למשל, העובדה ש"הנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טירחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער", אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת צוואה. כך גם ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש שעורך הדין יסור אליו לשם עשיית הצוואה, אינו מהווה חלק מעריכת צוואה. הוא הדין במצב בו הנהנית הביאה את המצווה לעורך דין שטיפל בעבר בעניניה-שלה ואף סייעה בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה (ראה פירוט, ופירוט נוסף בעמ' 29 לפסק הדין האמור, מול האות ז', ובעמ' 30, מול האותיות א' עד ד'). בית המשפט קבע, בסופו של דבר, כי המבחן הינו מבחן של שכל ישר, מבחן שאין לנתק אותו ממכלול הנסיבות. במקרה שבפני, לאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות, לא מצאתי כי הוכחה אף לא אחת מחלופות סעיף 35. לא הוכח בפני שהבנות או מי מהן ערכו את הצוואה ונחה דעתי שהן לא היו מעורבות כלל בעריכתה. הן גם לא נכחו בעת החתימה, וזאת מעבר לעובדה שממילא הפרשנות המצמצמת מחילה את העילה הזו על מי שהיה עד אשר חתם על הצוואה. לא מצאתי גם מעורבות של הבנות "באופן אחר" ופעולותיה של דליה אבוט ביצירת קשר בין המצווה לעורך דין ובהעברת מעטפה סגורה ובה הצוואה מעורך הדין למצווה, או שמירה לימים אחדים של המעטפה הסגורה - אינן עולות כלל כדי מעורבות שכזו. עם זאת, אתייחס בהמשך הדברים ביתר פירוט לטענות בעניין זה. ה. 1) אין ספק כי דבר עריכתה של הצוואה המאוחרת לא היה ידוע לאשת המנוח והדברים הסתברו לה רק לאחר שצוואה זו הוגשה לבית המשפט לצורך קיומה. במובן זה היתה הצוואה המאוחרת "סודית" ונעשתה שלא בידיעתה. בכך בלבד אין די כדי לקבוע דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת או מעורבות של גורם זר בעריכת הצוואה. ברור לי שהמצווה חשש מתגובתה של אשתו אילו היה נודע לה שהוא מוריש את רכושו לבנותיו ולא לה, והסתרת הצוואה נעשתה עפ"י רצונו. אפשרות זו מוצאת תמיכה בעדות על פיה ביקש המנוח כי יזומנו עדים המכירים אותו כדי שלא יצטרך לבקש שתעודת הזיהוי שלו תובא לבית החולים. ברור שאילו היה מבקש בקשה כזו מאשתו, היה סיכוי שכוונתו לערוך צוואה תתגלה. 2) עפ"י עדותו של עו"ד ערן, עדות שתוכנה נאמן עלי, הוא לא שוחח עם בנותיו של המנוח על תוכנה של הצוואה. אומנם הקשר הטלפוני בינו לבין המנוח נוצר באמצעות אחת הבנות, אך ההידברות (המועטה) לגופה של צוואה, נעשתה בינו לבין המנוח, כלומר המנוח הוא זה שמסר לו את פרטי הרכוש שהוא מבקש לצוות ומי יזכה בו. יצירת קשר בין עורך הדין לבין המצווה, עפ"י בקשת המצווה, אין בה, בשום פנים ואופן, משום לקיחת חלק בעריכת צוואה "באופן אחר". אין כל ראיה על הידברות של מי מבין הבנות עם אביהן בקשר לתוכן הצוואה עובר לקשר עם עורך הדין והאמירות בעניין זה אינן אלא השערה בעלמא. תוכן ההידברות הטלפונית בין עו"ד ערן לבין המצווה, עפ"י עדותו של ערן, תואם את התוצאה הסופית שבצוואה המאוחרת והמסמך עליו חתם המצווה, זהה להנחיה שנתן לעורך הדין בעל פה. כלומר, גם אם היה מוכח בפני שהיתה מעורבות בשלבים הקודמים לשיחה עם עורך הדין (ואין ראיה על כך), הרי הקשר שנוצר עם עורך הדין הוא בבחינת "התחלה חדשה" וקשר זה מהווה ניתוק בין ארועי העבר לבין הצוואה כפי שנערכה לבסוף (ראה, למשל, ע"א 2014/95 פרל נ' בס, פד"י מ"ט(5) 302, 306). משהוכח כי המצווה הכתיב לבסוף לעורך הדין את רצונו והינחה אותו בעצמו לגבי תוכן הצוואה ואף חזר ושוחח עימו סמוך לאחר מכן בעניין אחר ולא הביע כל הסתייגות מההנחיות הקודמות שמסר לעורך הדין, מתיישבים הדברים עם מסקנה על פיה היה המנוח עצמאי בשיקוליו ופעל מרצונו החופשי וכי לא היה מצב בו הזוכות נטלו חלק בעריכת הצוואה. 3) יודגש כי שתי האחיות הכחישו כי הן שוחחו עם אביהן על תוכן הדברים עובר לחתימת הצוואה, טענו כי הדבר אינו מקובל במשפחתן וכי הן לא התערבו כלל בניסוח המסמך או בתוכנו. יתר על כן, דליה אבוט אף הביעה אי שביעות רצון מתוכן הצוואה, שכן היא הופתעה, לדבריה, מכך שהצוואה התייחסה לדירה בלבד ולא לכלל רכושו של האב, לרבות פריטים שסנטימנטלית היתה להם משמעות לה ולאחותה. האמנתי לעדויות בעניין זה. 4) עפ"י עדותה של דליה אבוט, עולה כי בעת שאביה היה בבית חולים בנוב' 96', הוא ביקש ממנה לקשר אותו עם עורך-דין באופן שהדבר לא יוודע לאשתו או לבני משפחה אחרים. היא מסרה לו את מספר הטלפון של עו"ד ערן ועפ"י דבריה, הוא יצר קשר עם עורך הדין באופן עצמאי ולא באמצעותה, דבר שהיה מסוגל לעשות מבחינה מנטלית ופיזית. העדה סיפרה כי עו"ד ערן העביר אליה במעטפה סגורה מסמך לאביה והיא שיערה שמדובר בצוואה, אך טענה שלא פתחה את המעטפה ולא עיינה בה. לדבריה, לאחר ימים אחדים החזיר לה אביה את המעטפה כשהיא סגורה, אמר לה שבתוך המעטפה מונחת צוואתו והוא מבקש שתביא לו את המעטפה לאחר שיעבור מבית החולים למעונות מכבי וכן שתדאג "לארגן" שני עדים שיוכלו לזהות אותו, שכן אין לו את תעודת הזהות ואין הוא רוצה לבקש שיביאו לו אותה. משעבר אביה למעונות מכבי, החזירה לו את המעטפה והסדירה עדים, עפ"י בקשתו. תוכן הצוואה נודע לה אך ורק לאחר שנחתמה ונמסרה לה ע"י אביה ביום 2/12/96 ובאותו מועד היא אף סיפרה לאחותה על תוכן הצוואה. גם העדה בתיה כהן, בתו השניה של המנוח, העידה כי אף שאחותה דיווחה לה על דבר העברת המסמך בין עורך הדין למנוח והיא שיערה שמדובר בצוואה, היא לא ידעה מה תוכן הצוואה עד לאחר חתימתה. כפי שכבר ציינתי, אין באמור לעיל כדי להוות עריכה של צוואה ע"י זוכה, אף לא נטילת חלק "באופן אחר" בעריכתה. 5) עפ"י החומר שבפני, נסיבות חתימת הצוואה היו כדלקמן: עדות הצוואה הגיעו, עפ"י עדותן, ל"מעונות מכבי" ושם המתין להן המנוח, אשר ישב באולם הקבלה, הלובי, לשם הגיע בהליכה בלוויית בתו. עפ"י עדותה של שולמית עטיה, הדבר היה בשעת ערב מוקדמת והיא, כשהגיעה, פגשה בשמחה את המנוח, אותו הכירה היטב. המנוח זיהה אותה וניהל עימה שיחה שבסיומה הוא חתם על צוואתו. העדה איירין רחמים מתארת תמונה דומה באופן עקרוני, אף כי ניתן למצוא הבדלים קלים בין שתי העדויות. אף היא מדברת בכך שחברתה שוחחה עם המנוח בעניינים שונים והיא מוסיפה כי הוא ביקש מהן שתהיינה עדות לחתימתו על צוואה, וחתם בפניהן. שתי העדות מציינות באופן ברור כי בנותיו של המנוח לא נכחו במעמד החתימה ואף שהן היו במעונות מכבי באותה עת, הן לא היו בחדר בזמן שבו נחתם המסמך. 6) בא-כוחה של דליה גבאי טוען כי גירסתן של הבנות על פיה הן לא היו מעורבות בהכנת הצוואה הינה גירסה שיקרית. את זאת יש ללמוד, לטענתו, מכך שברור, לדבריו, שדליה אבוט ראתה את הצוואה לפני חתימתה ולא רק אחריה. לטענתו, עדות הצוואה טענו שלא הן אלה שמילאו בכתב יד את פירטיהן בכתב הצוואה. יתר על כן, העדה עטיה העידה, במענה לשאלת בית המשפט, שבעת שהיא חתמה על הצוואה, פרטיה כבר היו רשומים במסמך. מדבריה (עמ' 83 לפרוטוקול) עולה כי לכאורה דליה אבוט היא זו ש"מילאה" את השם והעדה מוסיפה כי "שאלו אותי ונתתי את הפרטים". העדה איירין רחמים העידה שלא היא זו שמילאה את פרטיה בצוואה והיא אף לא ראתה אם המנוח הוא זה שכתב את הפרטים. מן האמור לעיל נובעת, לכאורה, מסקנה כי הפרטים נכתבו מראש בידי דליה אבוט, משמע הצוואה היתה גלויה לעיניה לפני חתימתה ע"י המנוח ו/או ע"י העדים וגירסתה לעניין המועד בו עיינה בצוואה לראשונה - אינה אמת. יש להדגיש כי דליה אבוט עצמה לא עומתה עם שאלה זו ובחקירתה הנגדית העניין לא הועלה כלל. יתר על כן, הסוגיה כולה מצאה ביטוי רק בחקירתן של רחמים ועטיה שהעידו כעדות מטעמה של דליה גבאי, אחרי תום ראיותיו של הצד שכנגד, זאת עפ"י בקשה ורשות מיוחדת שניתנה ע"י בית המשפט. יש קושי, איפוא, לקבוע עובדות לגבי עניין שלגביו לא ניתנה לאבוט הזדמנות כלשהי להסבירו ולהתייחס אליו. לאחר ששקלתי את טענות עו"ד גולן בעניין זה, נראה היה לי כי גם בעניין זה יש לדחות את הטענה בדבר מעורבות הבנות בהכנת הצוואה. אדגיש כי אפילו אם הייתי משתכנע שדליה אבוט אומנם ראתה את הצוואה לפני המועד בו נקבה (ובכל מקרה - לאחר הדפסת הצוואה), לא היה בכך כדי לגרור מסקנה כי היא מעורבת בהכנת הצוואה, אף לא צורך לשנות את התוצאה הכוללת. התרשמותי היתה כי עטיה וכן העדה רחמים אומנם מסרו את פרטיהן (מספר תעודת זהות וכתובת) לדליה אבוט, אך אין בפני ראיה חד משמעית שהיא זו אשר רשמה את הדברים בכתב הצוואה לפני החתימה. לפחות תאורטית יתכן כי הפרטים נמסרו מבעוד מועד למנוח והוא זה שרשם אותם, או דאג שהפרטים ירשמו בגוף הצוואה באמצעות מאן דהוא. מכל מקום, הוספת שמות העדות ופרטיהן בכתב-יד אחרי הדפסת הצוואה היא, כשלעצמה, פעולה שולית, שכן התוכן המהותי של הצוואה גובש והודפס בהידברות בין המצווה לבין עורך הדין ולא השתנה כלל. גם אם דליה אבוט ידעה את תוכן הצוואה טרם חתימתה, וגם אם היתה "פעלתנית" עובר לחתימה, הרי עצם הידיעה וטיב הפעלתנות, בנסיבות העניין כפי שהוכחו בפני, אינם מהווים מעורבות או נטילת חלק בעריכת הצוואה. יתר על כן, עמדתי הכוללת לגבי גמירות הדעת של המצווה ולגבי העובדה שהצוואה מהווה ביטוי נכון של רצונו העצמאי, אינה מבוססת על גירסתה של דליה אבוט. גם אם היתה מתקבלת טענת ב"כ דליה גבאי כי מהימנות דברי דליה אבוט נפגמה, הרי מכלול הנסיבות ויתר הראיות שהובאו בפני מאפשרות הסקה של מסקנה בדבר רצונו האמיתי של המוריש, למרות פגם אפשרי שכזה. ו. מסקנתי הכוללת היא, איפוא, שהצוואה המאוחרת לא נעשתה באונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית ולא מתקיימת בה הוראת סעיף 30 לחוק הירושה וכמו כן - אין בפני בסיס אשר ניתן להקים עליו את החלופות נשוא סעיף 35 לחוק. אני דוחה, איפוא, את הטענות בעניין זה. 7. נוכח כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: א. ניתן צו לקיום צוואתו המאוחרת של המנוח יהושע גבאי, ת. ז. 07087481, אשר נפטר ביום 31/8/1997, צוואה עליה חתם ביום 2/12/1996, ומוצהר בזאת כי צוואה זו הינה בת תוקף. ב. אני קובע כי הצוואה המוקדמת שערך המנוח ביום 6/7/1988 - בטלה. ג. אני מחייב את דליה גבאי, לשלם לצד שכנגד, משמע לדליה אבוט ובתיה כהן, את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןירושההשפעה בלתי הוגנתשאלות משפטיות