תביעה מנהלית השבת היטל השבחה רקע עובדתי בעקבות שינוי תב"ע. הוצאה על ידי הנתבעת שומת היטל השבחה. התובעות חלקו על שומה זו, והגישו שומה נגדית. על פי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"א- 1965 (להלן: "התוספת השלישית"), מונה שמאי מכריע. התובעות ערערו על החלטת השמאי בבית משפט השלום בפ"ת. במקביל שילמו את ההיטל כדי לא לעכב את הליכי התכנון. תובעת 1 (הבעלים של חלקה 5) שילמה בתאריך 14.8.95 סך של 1,777,277 ש"ח היטל השבחה. תובעות 2- 4 (הבעלים של חלקה 6) שילמו בתאריך 14.9.95 סך של 1,932,391 ש"ח היטל השבחה. התיק הוחזר ע"י בית משפט השלום לשמאי המכריע. התובעות, חלקו על חלק מפסק הדין, ערערו לביהמ"ש המחוזי. ב- 2.2.99 הושג בבית המשפט המחוזי הסדר, שניתן לו תוקף פסק דין. בהתאם, ערך השמאי המכריע שומה מתוקנת. ב- 30.11.01 הגישו התובעות תביעה בסד"מ לתשלום הסכומים שאין מחלוקת לגביהם כי שולמו ביתר. הנתבעת עתרה למתן רשות להגן ולמחיקת הכותרת. בתאריך ה- 6.3.02 שיגרה הנתבעת לב"כ התובעות המחאות בסך של 1,411,023 ש"ח. גדר המחלוקת בדיון שהתקיים ב- 18.3.03 בפני השופט ד"ר עדי אזר הובהר, כי מדובר במחלוקת משפטית, פירושו של סעיף בחוק, כאשר העובדות ברורות - היטל השבחה ששולם ביתר ויש להחזיר חלק מהתשלום - כיצד תחושב ההצמדה. כדברי ב"כ התובעות "השאלה אם מחזירים כסף, האם מחזירים עם ריבית, או ללא ריבית. זה הדבר היחיד שקיים. החזירו לנו כסף אחרי כמה שנים". השופט אזר קבע, כי: "השאלה הניצבת בפני בית המשפט הינה שאלת השערוך. דהיינו, כיצד יש לפרש את החוק העוסק בשערוך קרן היטל ההשבחה ששולמה ביתר." הצדדים הסכימו כי זו השאלה היחידה הניצבת עתה בפני בית המשפט והגיעו להסכמה דיונית לפיה, התובענה תוכרע על בסיס סיכומים בכתב, אשר יוגשו על ידי הצדדים ויעסקו בשאלת שערוך. (אכן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב). חשיבות השאלה הינה במנגנון שמירת ערך ההיטל ששולם ביתר. בחינת טיעוני הצדדים מעלה, כי המחלוקת נטושה באשר לשאלות הבאות: האם עד להחזר הסכום ששולם ביתר מתווספים לקרן הפרשי הצמדה - ואם כן - מאיזה מועד; או שמא, מתווספים הפרשי הצמדה וריבית גם יחד, לגבי תקופה זו או אחרת; ואולי, מתווספים הפרשי הצמדה לגבי תקופה מסוימת, וריבית יש לפסוק לגבי תקופה שונה. ובנוסף, שיעור הריבית אם אחיד הוא, או שיש משקל מהותי לתיקון (ק"ת תשס"א 59) לסעיף 2 לצו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה), התשס"א- 2000 הקובע "שיעור הריבית הצמודה הנקוב בהגדרה "תשלומי פיגורים" יחול על תשלום שיום שילומו הוא 2 באוקטובר 2000 או לאחריו". כלומר, 0.5% לחודש, או 0.75% לחודש. סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 17 לתוספת השלישית אשר קובע: "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהתאם או על ביטולו יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול". מוסכם על הכל, כי על היטל השבחה ששולם ביתר חל ס' 17 לתוספת השלישית, אשר מפנה לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה, התש"ם- 1980 (להלן: "חוק ההצמדה"), ולהדרת תשלומי פיגורים בס' 1 לחוק ההצמדה. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לתשלום היתר, המחלוקת היא באשר לפירוש החוק. על פי טענת התובעות, בהשבת תשלום יתר (לגביו אין ספק שחובו להשיב) יש להוסיף תשלומי פיגורים כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ, 1980 (להלן: "חוק ההצמדה") מיום ששולם הסכום ביתר. על פי טענת הנתבעת, אכן יש להחזיר את תשלום היתר בתוספת תשלומי פיגורים, אולם אלה יחושבו רק ממועד ההחלטה על סכום המחייב החזר חיובי ההיטל על ידי השמאי המכריע ובית המשפט (ולא מיום התשלום). עמדות התועות: על פי ס' 17 הנ"ל, ברור, כי סעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול על היטל ההשבחה, ולא ניתנת הפריבילגיה לרשות להחזיר את הסכום ששולם ביתר תוך 30 יום בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. הנתבעת לא ישלמה את ההחזר תוך 30 יום, כך שבכל מקרה עליה לשלם את תשלומי הפיגורים מיום ששולם התשלום ביתר ועד למועד החזרתו בפועל. אין הגיון בקביעה לפיה המועד ממנו יחושבו תשלומי הפיגורים יהיה תלוי בהחלטת השמאי, כעמדת הנתבעת. הנתבעת היא זו שקבעה את השומה המוגזמת וגרמה לתשלום היתר. התובעות לא יכלו להמתין עד סיום ההליכים לעניין שומת היטל ההשבחה, כיוון שרצו להתחיל במימוש התכנית. הן מפנות לת.א. 3845/94 רייניץ נגד עיריית חולון לפיו: סעיף 17 לתוספת השלישית חל על כל ההליכים, ואין משנה אם התשלום נעשה על פי החלטת הוועדה המקומית, או על פי החלטת שמאי מכריע. הדין הוא אחד - תשלום היתר יישא תשלומי פיגורים. וכן מפנות לע.א. 10977/98 קרמנצ'י השמטלולה נ' הוועדה המקומית, שם לא התעוררה כלל מחלוקת בנוגע לשאלת פרשנותו של סעיף 17 הנ"ל, והוועדה המקומית לא חלקה על כך שהינה חייבת בתשלומי פיגורים ממועד תשלום הסכום העודף. מכאן, על פי התובעות, ניתן ללמוד כי החוק בעניין שיעור הריבית וההצמדה החל על החזר תשלום היטל השבחה ששולם ביתר הינו ברור ביותר. הנתבעת העדיפה משיקולים כלכליים שלה לשאת בתשלומי פיגורים ולהשאיר את הכספים בידיה. ניתן ללמוד על העניין המוסדר בסעיף 17 לתוספת השלישית מחוקים אחרים: חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג- 1963 - סעיף 103 וסעיף 103(א); חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א- 1961 - סעיף 56. עמדת הנתבעת: לסוגיה העיקרית: מאיזה מועד זכאיות התובעות לתוספת הפרשי הריבית? ממועדי ההחלטות על הפחתת חיובי היטל ההשבחה ע"י השמאי המכריע וביהמ"ש. לסוגית שיעור ריבית הפיגורים החודשים: יש נפקות עיכובים והתארכות הליכים שמקורם בתובעות עצמן לגבי החיוב בריבית. זאת ועוד, שיעור ריבת הפיגורים לו התובעות זכאיות, ואין נפקא מינה מאיזה מועד יחול הינו בשיעור 0.5% לחודש בלבד על פי צו הרשויות המקומיות והסייג בסעיף 2 בו, כמצוטט לעיל. סעיף 17 לתוספת השלישית קובע במפורש כי סעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול לעניין השבת תשלומי היטל השבחה, וזאת משום הרצון להבדיל בין השבת תשלומי חובה על פי סעיף 6 שיישאו הפרשי ריבית פיגורים והצמדה רטרואקטיבית מיום התשלום - "מיום שילומו של תשלום היתר", לבין השבת תשלומי הטל השבחה, בהם ראה לנכון כי תשלומי הפיגורים יתווספו החל ממועד הקביעה כי יש להפחית את החיוב בהיטל ההשבחה. בפועל אין הוועדה המקומית מפיקה טובת הנאה מהחזקת כספי ההיטל. משמע אין כאן עשיית עושר מצד הרשות. החיוב בהיטל ההשבחה נעשה לא עפ"י החלטתה של הועדה אלא על פי קביעתו של שמאי מכריע, ולכן אין הצדקה לחייב את הרשות בתשלומי ריבית בגין החיוב בהיטל כפי שנקבע ע"י השמאי המכריע. מהות החיוב בריבית פיגורים, על פי הוראות חוק ההצמדה, היא חיוב עונשי בשל פיגור בתשלום. במקרה זה, כל עוד הייתה השומה המכרעת בתוקף, לא חלה על הוועדה כל חובת השבה, ועל כן לא ניתן לראותה בתקופה זו כמי שמפגרת בתשלום. אין הצדקה לחייב את הוועדה (שהרי מכח החוק מופקדת על גביית היטל ההשבחה במלואו ללא שיקול דעת בעניין), בהשבת סכומים בצירוף ריבית פיגורים (במיוחד נכון הדבר שעה שבעלי הנכס עצמם יכלו, לו רצו בכך, שלא לשלם את הסכומים אלא להפקיד תחתם ערבות בנקאית). קבלת פרשנות התובעות משמעה כי התובעות בחרו לנהל קופת חיסכון במסגרתה יזכו לריבית חריגה, אותה לא היו זוכות לקבל בשום מוסד בנקאי אחר, והכל על חשבון הקופה הציבורית. לעניין פסה"ד רייניץ - שם התשלום היה על פי דרישת הועדה המקומית ושומתה, ולא לאחר שניתנה החלטת שמאי מכריע. לפיכך הרציונל הוא שונה בין שני המקרים, שכן ברייניץ יכלה הועדה לעשות שימוש בסמכותה להפחתת שומתה, מה שאין הדבר בענייננו. כמו כן זהו פס"ד, יחיד ובודד, שניתן בבימ"ש שלום ואינו מהווה הלכה. הריבית בשיעור 0.5%, או 0.75%, היא ריבית בשיעור עונשי (וזאת ניתן להסיק מריבית של 4% בחוקים אחרים), אשר תצטבר רק ממועד שחויבה הרשות להשיב הסכום ולא רטרואקטיבית, שכן חזקה על המחוקק שלא נתכוון להעניש את הרשות על גביית סכומים כדין. דיון מקור הסכסוך העומד בפנינו, הינו ההסדר החוקי שנקבע בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") והתוספת השלישית לו (להלן: "התוספת השלישית") ביחס לתשלום היטל השבחה. כאמור, לאחר הליכים רבים ושונים, ביניהם החלטות שמאי באשר להיטל ההשבחה ופסיקה בנושא, נקבע בדיון שהתקיים ב- 18.3.03, ובהסכמת הצדדים, כי השאלה הניצבת בפני בית המשפט הינה - כיצד יש לפרש את החקיקה העוסקת בשערוך השבת קרן היטל ההשבחה ששולמה ביתר, במקרה הנדון כאן. פרשנות: השאלה העומדת וטעונה הכרעה היא שאלת פירושו הנכון של החוק. "חוקי המס מסדירים את תשלומי החובה, המוטלים על פי דין על הנישום. שומה על בתי המשפט להחיל על פרשנותם את ההגיון הכלכלי והחשבונאי, העומד מאחורי הדין, שהטיל את המס, ואין לפרשם בדרך הפוגעת בממונו של הנישום... לכל דין המטיל מס יש מטרה אסטרטגית וכל סעיף פלוני בא להשיג מטרה נקודתית. פרשנות מילולית "נכונה" של סעיף בודד עשויה להשיג את המטרה הטאקטית של אותו סעיף, אולם בה בעת היא עלולה להחטיא את המטרה האסטרטגית של החיקוק כולו." (המלומד הינריק רוסטוביץ ספרו היטל השבחה, עמ' 102). יתרה מזו, בבואנו לבחון את הסוגיה בתחום הפרשנות, שומה עלינו לזכור, כי "החוק נועד להשתלב בשיטה המשפטית הנוהגת, במערך החקיקה והפסיקה הקיימות. על כן, חזקה על דביר החקיקה השונים, שהם אינם סותרים זה את זה וכי כל דבר חקיקה חדש נועד להשתלב במערך הביניים הקיים" (הנשיא שמגר ע.א. 1915/91 עמ' 566). לצורך פרשנות חקיקה, נזקקים אנו, בין היתר, מעבר לפירושן המילולי של המילים בדברי החקיקה להחזקות שפותחו על ידי הפסיקה במהלך השנים. חזקה היא, שאין הוראות בחקיקה שהן מיותרות (אהרון ברק "פרשנות ומשפט", כרך שני, פרשנות החקיקה", עומדים 595). יש לשאוף במסגרת פרשנות חקיקה למצוא לכל הוראת חיקוק את מקומה ותכליתה. אשר על כן, חשוב לאתר את התכלית אשר אותה נועד דבר החקיקה להגשים. תכלית היטל ההשבחה איננו אלא מימוש של צדק חלוקתי. היטל ההשבחה מיועד להגשים רעיון של צדק חברתי, שלפיו ראוי, כי מי שהתעשר בשל פעילות נורמטיבית של רשויות התכנון, ישתף את הציבור בהתעשרותו בדרך של תשלום היטל המשולם לאותה רשות תכנון, והמשמש אותה להכנת תוכניות וביצוען. "ביסוד היטל ההשבחה מונח רעיון של צדק חברתי, הרשות הציבורית השקיעה בתכנו ובפיתוח. כתוצאה מכך עלה ערכם של המקרקעין. בעל המקרקעין מתעשר מכך. מן הראוי שבעל המקרקעין יישא בהוצאות התכנון והפיתוח (ראו המבוא להצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 15), התשמ"א- 1980 (ה"ח 1491, התשמ"א, עמ' 55) וכן דנקנר ולבניק, "על החיוב בהיטל השבחה", עיוני משפט י' 121 (1984)). עכן, "פגיעה והשבחה אינן אלא שני צדדיה של אותה מטבע" (השופט מ' חשין בע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190, 209)." הנשיא ברק בע.א. 1341/93 (סי&סאן ביץ' הוטל'ס בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ת"א- יפו, פד"י נב(5) 715) בעמוד 719 מתייחס לתולדותיו של היטל ההשבחה, כפי שמסביר המלומד רוסטוביץ בספרו הנ"ל (עמ' 323) "הוראות אלה באו תחת סעיף 32 לפקודת בנין ערים, 1936, אשר קבע אתה חובות ודרכי הגבייה של מס השבחה... בשנת 1981 בוטל סעיף 32 הנ"ל, ובמקומו באה התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. הבסיס הרעיוני של היטל ההשבחה לא השתנה." ועל כן, תכלית החוק לממש צד חלוקתי, אך מאליו מובן שאין לממשו בדרך שיהא בה משום פגיעה בפרט; ועל כן היטל ששולם ביתר יש להחזיר בתנאים מקבילים לגבייתו. כשם שאיחור בתשלום מיום בו יש לשאת בהיטל גורר בעקבותיו חיוב בהצמדה, כך יש להתייחס לאיחור בהשבת סכום ששולם ביתר; וכשם שנפסק, כי תשלום ההיטל נדחה עד למועד שבו מתקיים הלכה למעשה, מימוש הזכויות שהושבחו וההתעשרות קורמת עור וגידים, כך הם פני הדברים לענין החזרו של סכום ששולם ביתר והוא יוחזר כערכו בעת ששולם; שהרי, השתתפת הציבור בהתעשרותו של מי שהשביחו מקרקעין, הינו בגדר התעשרותו ולא למעלה מזה. נקודת המבט הינה כלכלית, וככזו עליה לפעול לשני הכיוונים - לחיוב ולזיכוי בתנאים מקבילים. אכן, "לעיתים מטרת החקיקה היא הטלת מס ולעיתים מטרתה היא פטור ממס בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום... כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעיתים רעתו של נישום אחר" (ע.א. 165/82 בעמ' 75). ברם, עם זאת נפסק, כי "מקום שבו החוק הוא דו משמעי וקיימת אי בהירות בניסוח החוק, גם כשנותנים את הדעת לתכלית החוק, כי אז, ככל שמדובר בחוק פיסקלי יש להעדיף את האופציה הפרשנית הנוטה לטובת משלם המס, שהיא, דרך כלל, פרשנות מצמצמת ודווקנית של החוק" (ע.א. 524/89 דיגיטל אקויפמנט (דק) בע"מ נ. מדינת ישראל פד: מ"ה (4) 573, 577). סוגיה נוספת הועלה לדיון, כפי שטרחה לציין הנתבעת, הינה שיעור ריבית הפיגורים החודשית (אף לגביה חלוקות הדעות בין הצדדים). יש לציין, כי אין על ביהמ"ש לדון בסוגיות שאינן קשורות בפירוש החוק (וזאת, כאמור, על פי הסכמת הצדדים), ובשל כך לא תימצא התייחסות לכל אותן טענות לא רלוונטיות, אך סוגיית שיעור הריבית קשורה במישרין לעניין השערוך ועל כן תוכרע אף היא. למען הסר ספק, מצאתי לנכון להדגיש ולומר, כי לטענות באשר לעיכוב הליכים, חוסר תום לב והתנהגות כזו או אחרת של מי מהצדדים, בין אם יש בהן ממש ובין אם לאו, אין להן רלוונטיות לשאלה המשפטית העומדת בפנינו - שאלת השערוך - ועל כן, כאמור, לא אתייחס אליהן בהחלטתי. המועד הקובע לתשלומי הפיגורים על פי טענת הנתבעת, "מצא המחוקק להגביל את היקף השבת תשלומי היתר של ההיטל, ולחייב בהפרשי הצמדה וריבית בגינם רק מן המועד בו ניתנה ההחלטה המבטלת/מפחיתה את השומה המכרעת", וזאת למנוע תוצאה חסרת היגיון וצדק לפיה יש להשיב למשלם ההיטל אחוז ניכר מסך כל החיוב בהיטל ההשבחה עצמו. תוצאה שלטענת הנתבעת, נבע מהתנהגות התובעות ומבחירתן שלא להפקיד ערבות בנקאית עפ"י הוראות סעיף 1 לתקנות התכנון והבניה (ערובות להבטחת תשלום היטל השבחה ודחיית תשלומים, התשמ"א- 1981 (להלן: "התקנות"), אלא לשלם את מלוא ההיטל, עוד לפני מתן החלטה סופית ומכרעת בעניין. אלא שאפשרות הפקדת הערובה שמורה (על פי סעיף 14 לתוספת השלישית - אליו מפנה סעיף 1 לתקנות), למקרים בהם המדובר בצרכי מגוריו של מבקש היתר הבניה או של מי מקרוביו; וכי אין זה המקרה בענייננו, כאן לא עמדה אופציית הפקדת הערבות בפני התובעות. בכל שאלה משפטית, אנו מנסים להתחקות אחר כוונת המחוקק, ונרצה לבדוק את ההיגיון שמאחורי החוק, והשיקולים שהביאו לנוסחו. כללי הפרשנות הרגילים משמשים אף לפרשנותם של חוקי מיסוי, כדברי השופט ברק [כתוארו אז] בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פ"ש רחובות, פ"ד לט(2) 70, "נקודת המוצא היא לשון החוק" ו"ומבין האפשרויות הלשוניות יש לבחור את אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס". בחינת חוקי מס אחרים, מחזקת את טענת התובעות לגבי מועד חיוב מיום התשלום בפועל; המלומד יצחק הדרי בספרו "מיסוי מקרקעין", (מהדורה שניה, כרך א', עמ' 56 כותב): "חוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 15), תשמ"ד- 1984 הפרשי הצמדה וריבית בגין פיגורים לנוכח האינפלציה המואצת שהיתה בישראל במחצית הראשונה של שנות השמונים, המיר המחוקק, בתיקון 15 משנת 1984 (להלן: תיקון 15), את ריבית הפיגורים בגין חובות מס בהפרשי הצמדה וריבית ריאלית, וקבע תנאים דומים לסכומים שעל רשויות המס להשיב לנישום בגין סכומים ששולמו ביתר. הערה: בחוק מס שבח מקרקעין (תיקון מס' 36), תשנ"ז- 1997, ס"ח 17 (להלן: תיקון 36), הוסמך מנהל מס שבח להחזיר סכומי מס בתוספת הפרשי הצמדה אף לתקופה שקדמה ל- 1984". על פי הכלל הקובע יש ליתן פירוש המתיישב עם יתר הוראותיו של החיקוק, מנקודת מבט המדגישה את היסוד של השבת המס ששולם, גם במקרה של ביטול מכירה נקבעה משמעות הביטול בחוק. (ראה: הדרי שם בעמ' 256): "4.40 במקרים בהם מכירה מבוטלת לאחר ששולם המס יחול סעיף 102 לחוק, המורה: "המנהל יחזיר מס אם הוכח לו כי נתבטלו מכירת הזכות או פעולה באיגוד מקרקעין ששולם עליהם המס". לפי סעיף 103א לחוק, יוספו להחזר המס הפרשי הצמדה וריבית, ואם שולמו קנסות, יוחזרו גם הם צמודים בתוספת ריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה." כך בדומה קובע סעיף 103א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) תשכ"ג- 1963 "הפרשי הצמדה וריבית על החזר (תיקון תש"ם, תשמ"ב, תשמ"ד) סכומים שיש להחזירם לפי סעיפים 102 או 103 וכן הפרשי הצמדה וריבית, ריבית וקנסות ששולמו בשלהם יוחזרו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמיום התשלום ועד יום ההחזר." וכן סעיף 56 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א- 1961: "אדם שהגיש... דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס ולא היה חייב לשלמו, יוחזר לו הסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום המס עד יום ההחזר". חוקים אלו, העוסקים בהחזרת תשלומי יתר, מבהירים באופן חד משעי שלצורך חישובי הפרשי הצמדה וריבית, המועד ממנו אלו יחושבו הוא יום התשלום בפועל. למה, אם כן, לא טרח המחוקק להבהיר את הנקודה באופן חד משמעי גם בענייננו? נראה כי מדובר בלאקונה משפטית. אי החלת הוראת סעיף 6 לחוק ההצמדה, אינה בהכרח (כפי שטענה הנתבעת), נובעת מרצון המחוקק להבחין בין השבת תשלומי חובה על פי סעיף 6 האמור שיישאו הפרשי ריבית פיגורים והצמדה אחורנית מיום התשלום, לבין השבת תשלומי היטל השבחה, בהם התשלום יחל ממועד מתן החלטה הקובעת את הפחתת ההיטל. לסעיף 6 האמור עוד משמעויות והשלכות, ולא מתפקידה או מיכולתה של הנתבעת לקבוע באופן חד משמעי את סיבת אי החלת סעיף זה לעניין היטל השבחה. סעיף 16 לתוספת השלישית, אכן מאפשר, כטענת הנתבעת, הפחתת תשלומי פיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה. עם זאת, אין בנימוק זה כדי ללמד על כוונת המחוקק שהמועד הרלוונטי לענייננו הוא מועד ההחלטה בגין ההפחתה ולא יום התשלום בפועל. השוואה בין הרשות לנישום הפרטי אינה בהכרח נכונה לכל עניין ועניין, ולא מן הנמנע ששיקולי המחוקק באשר לרשות שונים משיקוליו לגבי הפרט. אין באבחנה זו להעיד על "הוראת חוק מפלה" כטענת הנתבעת, כי אם על שיקולים מהותיים הנדרשים עקב השוני בין שתי הקבוצות הנידונות (נישום פרטי מול רשות). כמו כן, באותו סעיף דלעיל, נאמר באופן מפורש שבית משפט רשאי להחליט על ההפחתה האמורה "מנימוקים מיוחדים שיירשמו", קרי אין הסעיף מלמד על הכלל כי אם על החריג, ולכן אין לשאוב ממנו את כוונת המחוקק לעניין זה. מן המקובץ עולה, כי אין לקבל את טענת הנתבעת לקיום אבחנה בין חוק ההצמדה, שחל על תשלומי חובה כגון ארנונה, המוטלים על פי חוק באופן חד צדדי על ידי הרשות (ועל כן מוצדקת הטלת הסנקציה על הרשות בדרך של תשלום ריבית למן המועד בו הסתבר כי חייבה את הנישום בתשלום יתר), לבין החיוב בהיטל ההשבחה שלא על פי החלטתה של הוועדה אלא על פי קביעתו של שמאי מכריע. אכן, השומה הקובעת לענייננו הוכנה על ידי שמאי מכריע, אך אל לנו לשכוח, וזאת גם ניתן ללמוד מסעיף 14(ב) לתוספת השלישית, כי אותו שמאי מכריע מונה על ידי הועדה המקומית ובעל המקרקעין יחדיו, ושומתו הינה המכרעת. במצב דברים זה בפני הצדדים שתי אפשרויות: האחת - לקבל את קביעת השמאי המכריע ולפעול על פיה. השניה - לערער על שומתו בערכאה ובדרך המתאימה. בכל מקרה, אין בעובדה זו (שהשמאי המכריע הוא זה שקובע את השומה בפועל) מלהסיר אחריות מהנתבעת באשר לפעולותיה, או לצורך העניין מאי תשלומה את החוב, כפי שנקבע על ידי השמאי המכריע. על כן, ספק אם האבחנה בין תשלומי חובה כגון ארנונה, לבין החיוב בהיטל ההשבחה שלאו דווקא נקבע באופן עצמאי על ידי הוועדה, יש בה כדי לאבחן מהותית בין שני המקרים, או לחילופין לבאר את כוונת המחוקק לעניין המועד הקובע לתשלומי הפיגורים. מאידך רואה אני לקבל את עמדת הנתבעת לפיה "מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק ההצמדה הוא חיוב עונשי בשל פיגור בתשלום חובה. מטרתו של החוק היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו". על כן, לטענתה (של הנתבעת, כל עוד לא התקבלה החלטה סופית בדבר הפחתת החיוב בהיטל, שלא חלה עליה חובת השבה וכפועל יוצא מכך אין היא מפגרת בתשלום, ואין לחייבה בריבית פיגורים לתקופה כלשהי לפני כן. אמנם מהות החיוב בריבית פיגורים היא עונשית, או גם עונשית. מטרת חיוב זה היא להשיב לזכאי את החזר החוב, בין אם מדובר ברשות הזכאית לתשלום חובה ובין אם בפרט הזכאי להחזר היטל ביתר, לאותו מצב בו היה נמצא אילו היה מקבל את החוב בזמן או היה משלם רק את מה שנקבע בסופו של הליך מלכתחילה. אמנם בע"א 162/82 קופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לט(3), 589 קובעת השופטת ש. נתניהו, כי החיוב בריבית אינו עונשי אלא בא למנוע את שחיקתו הריאלית של חוב המס. אלא, שעם כל הכבוד והענווה אני סבורה, כי למניעת שחיקתו הריאלית של חוב נועדה ההצמדה. ההיגיון העומד בבסיס החיוב בהפרשי הצמדה וריבית במקרה של השבת תשלומי יתר הוא שיקול של עשיית עושר מצד הרשות והפקת טובת הנאה מהחזרת כספי הנישום. בהתאם לזאת מקבלת אני את טענת הנתבעת לפיה: מכיוון שבפועל לא הפיקה טובת הנאה מהחזקת כספי ההיטל, הרי שתכלית חיוב הרשות בריבית בגין השבת כספים אינה מתקיימת בענייננו, אלא מן המועד בו ידעה הרשות כי עליה להחזיר את הכספים. אינני מקבלת את טענת התובעות לפיה קביעתי, כאמור, עלותה להביא למצב אבסורדי על פיו שניים ששילמו סכום זהה ביתר באות היום, יקבלו סכום שונה בחזרה, והכל תלוי במועד בו ניתנה החלטת השמאי. במצב שכזה איננו ראוי, ועלול להביא לאי שוויון ולאי צדק בין פרטים שונים, הנתונים באופן תיאורטי למרות אותו החוק, אך בפועל תלויים בהספק או בזריזות של אדם זה או אחר, קרי השמאי המכריע. כאמור, החיוב בהיטל השבחה מבוסס על עקרונות של שוויון וצדק חלוקתי, ואכן ראוי שבעלי מקרקעין ישאו בחלק מהנטל של הרשות בפועלות השבחה ותשתית שונות. על כך, סבורני, אין התובעות חולקות. עם זאת, חיוב הועדה בתשלום ריבית פיגורים ממועד החלטת השמאי המכריע ועד לתום הליכי הערעור, אינו בהכרח מהווה "פטור" כדברי הנתבעת. טענתה של הנתבעת לגבי עשיית עושר ולא במשפט - דינה להידחות, ולו משום חוסר הוכחות וסימוכין. לא הובאו ראיות כלשהן לעובדת תשלום ההיטל על ידי רוכשי המקרקעין או גילומו של היטל זה במחיר הרכישה. בנוסף, אין לעניין זה ולשאלת שערוך קרן היטל ההשבחה ששולמה ביתר קשר ישיר, וכמו כן אין בכך, כטענתה שלה נתבעת, להעיד על בחירתן של התובעות לנהל קופת חיסכון בעל ריבית גבוהה במיוחד על חשבון הקופה הציבורית. מחוץ לנדרש יצוין, כי הסוגיה שלפנינו צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. השאלה הנוספת הינה לגבי הרשות האם אי תשלום עקב המתנה לסיום ההליכים - הוא בבחינת התעשרות של הרשות. הכל יסכימו כי כל הפקה של טובת הנאה מכספו של היא בלתי צודקת ויש להשיבה, בין אם היא בגדר "פירות" ובין אם היא בגדר "דמי שימוש בכסף". כמובן שבתקופת אינפלציה, יש להשיב גם את הפרשי ההצמדה של הכסף בו השתמשה הרשות. אך מה הדין כאשר הרשות לא עשתה כל שימוש בכסף? ככלל, חזקה על אדם, לרבות רבות, המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. המציאות הפיננסית וההגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתיות, לפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש וכל דחיה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם כזה כמי שהתעשר שלא כדין. מכאן שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי ההיטל ששולמו ביתר, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה העובדתית בדבר שימוש בכסף. עם זאת, התנהגותו של מי שנוהג כך בכספים שטרם הוברר סופית גורלם, מחויב על פי עקרון תום לב להביא בפני הצד האחר, או למצער בפני בית המשפט שם התקיימו ההליכים, את העובדה כי הכסף מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן. לא ניתן לבסס מסקנות משפטיות בסוגיית ההתעשרות ללא תשתית עובדתית מקיפה ומדויקת באשר לאופן ההתנהלות התקציבית של הרשות. (ר' כב' השופט א' ברק - ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ). כפי שציינתי, דעתי היא שקיימת לאקונה מסוימת בחוק, שאינו מבהיר באופן חד משמעי את הסוגיה, אך אין בכך כדי לפגוע בצד זה או אחר, ולגרום לו לצאת נפסד בנסיבות כגון הנדונות כאן. הנתבעת, מעבר לטענה כי פסק הדין רייניץ שונה מענייננו, מתנגד לאמור בו, כאשר הביסוס העיקרי להתנגדותה הוא שישנה אפשרות אחרת לנישום (גם בפס"ד רייניץ וגם בענייננו), והיא הפקדת הערבות הבנקאית ומניעת הסיכון מלצאת בחיסרון כיס. טענה זו איננה מקובלת עלי, וכפי שכבר קבעתי לעיל, הרי שאלטרנטיבת הפקדת הערבות שמורה למקרים ספציפיים שאינם נמנים על מקרה זה. פסק דין רייניץ (ראה שם) אכן ניתן בבית משפט השלום, וכפי שטרחה הנתבעת לציין, אינו מהווה הלכה לעניין זה וכפועל יוצא מכך איננו מחייב. אם החלטה זו הייתה מסתכמת רק על פסק הדין האמור בעניין רייניץ (ראה שם), אזי לטענת הנתבעת היתה משמעות. בפועל, פסק דין זה שימש אך חיזוק למסקנתי באשר לסוגיה הנידונה כאן. אי פסיקת ריבית בנוסף להצמדה הכללית למעשה לא יהא בה משום תמריץ לרשות להחזיר את ההיטל ששולם ביתר, ויפגעו סדרי מינהל תקינים. זאת ועוד, על פי הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, רשאי בית המשפט לפסוק ריבית או הפרשי הצמדה, או הפרשי הצמדה וריבית על פי שיקול דעתו לגבי סכום כסף שבית משפט פסק מיום הגשת התביעה או מיום אחר. הצמדה נובעת מהמצב הכלכלי ומהאינפלציה. הריבית חלה על הקרן לתקופה שעוכב התשלום שלא כדין בלבד. שיעור הריבית צו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה), התשס"א- 2000 קובע כי שיעור הריבית הצמודה בהגדרת תשלומי פיגורים יהיה 0.75% במקום 0.5%, כאשר סעיף 2 לצו זה אומר: "צו זה יחול על תשלום שיום שילומו הוא ג' בתשרי התשס"א (2 באוקטובר 2000) או לאחריו". חלוקת הדעות, וייתכן שבצדק, האם "יום שילומו" מכוון לתשלום בפועל או ליום החיוב. מטרת הצו וכוונת מחבריו היא, ששינוי שיעור תשלומי הפיגורים נעשה תוך רצון להתאים את הצו, מבחינה כלכלית, לתקופה בה ניתן ולתנאי המשק השוררים בה. משום כך, אני רואה לקבל כי כוונת הצו ומחבריו היא אכן לתקופה מהמועד שהסכום ששולם ביתר היה ברור. דהיינו, מועד השומה הסופית. שיעור הריבית יחושב כפי שהיה בתוקף באותו מועד, דהיינו 0.5% לחודש לגבי כל התקופה ממועד זה ועד לתשלום בפועל. סיכום הדברים כפי שפירטתי לעיל, דעתי היא כי לשאלת פירוש החוק העוסק בשערוך קרן היטל ההשבחה ששולמה ביתר, המועד לחיוב תשלומי פיגורים יקבע עד ליום התשלום בפועל ולא על פי מועדי ההחלטות על הפחתת חיובי היטל ההשבחה על ידי השמאי המכריע ובית המשפט (להוציא תשלום הריבית). פירוש הנתבעת אינו מתיישב, לדעתי, עם כוונת המחוקק, ולמרות המשמעות הכלכלית הבלתי מבוטלת של החלטה זו לגבי הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ, אין בכך לגרום לפרט לחסרון כיס. מטרת תשלומי הפיגורים אינה לקנוס או להעניש מי מהצדדים שחייב בהם, אלא לוודא שהצד הזכאי לתשלומים אלו לא ייצא נפסד עקב טעות או מחדל שלא באחריותו. איני מקבלת את טענת הנתבעת, על אותו משקל, לפיה, אף היא אינה צריכה לשאת באחריות לטעותו של השמאי, ולהפסיד כספים בשל כך, משום שלדעתי החלטה זו תגרום להפסד של הנתבעת. משהתקבלה ההחלטה בדבר הפחתת ההיטל, המשמעות היא שבידי הנתבעת נמצאים כספים לא שלה (בהם, יש לציין, יכלה לעשות כרצונה תחת המגבלות הרלוונטיות אותן הזכירה בטיעוניה); וכי מבחינת הנישום כספים אלה איבדו את ערכם הריאלי. הדרך היחידה למנוע את איבוד ערכם מבחינת הנישום היא לחייב את הנתבעת בתשלומי פיגורים, ההצמדה תחושב מהמועד בו התקבלו הכספים אצל הנתבעת - הוראות ההצמדה מהוות חלק בלתי נפרד מהוראות ההיטל. ברם, לענין החיוב הנתבעת בתשלום בריבית אני רואה לקבוע, כי "החוב" לתובעות התגבש רק במועד מתן השומה הסופית. רק מכאן ואילך יש עילה לשאת בתשלום ריבית. יש לראות במועד בו גובש הסכום החייב בהיטל על פי השמאות - וממנו נגזר הסכום ששולם ביתר - כמועד הקובע לביצוע התשלום. מובן שמדובר בשווה ערך לסכום ששולם ביתר (הקרן בצירוף ההצמדה). התוצאה היא, איפוא, שאני קובעת, כי סכום ההחזר יהא מורכב מהסכום העודף כשהוא צמוד מיום ששולם ועד להחזרתו בפועל. סכום זה יישא ריבית בשיעור ל- 0.5% לחודש מהמועד הקובע (מתן השומה הסופית) ועד להחזר בפועל, דהיינו על פי תוצאות קביעת השמאי. היטל השבחה