1. מדובר בתביעה לתשלום דמי אבטלה, אשר נשללו מאת התובעת, שכן לגירסת הנתבע לא שררו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין חברת "מרכול נווה נוי בע"מ" (להלן "החברה").   2. התובעת רשומה כבעלת מניות ב"חברה" יחד עם בעלה החל ממועד הקמתה ב-1993. כפי שפרטה בתצהירה במקום עדות ראשית, החלה לעבוד במרכול שבבעלות ה"חברה" מ-1/96 עד 8/97, עת לטענתה פוטרה מעבודתה. התובעת החלה לעבוד במרכול שכן היקף העסקים של המרכול גדל, ובעלה, ברוך כהן, הציע לה להצטרף ולעבוד יחד עם עובדת נוספת שעבדה אותה עת. הבעל מנהל את המרכול. החל מ-1/96 עבדה במרכול 6 שעות יומיות, משעה 08:00 עד 14:00, כאשר בעלה מנהל החנות ומפקח על עבודתה. תפקידה של התובעת היה לנקות ולסדר הסחורה בשעות אלה. התובעת הצהירה, כי ב-8/97 המרכול הושכר והתובעת נשארה ללא עבודה, ולפיכך פנתה והתייצבה בלשכת שירות התעסוקה, ונרשמה כ"דורש עבודה", אולם תביעתה למוסד לביטוח לאומי לשלם לה דמי אבטלה נדחתה, שכן נטען, כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין ה"חברה". התובעת נאלצה להגיש תביעתה לבית הדין בגין דחיית תביעתה על ידי המוסד לביטוח לאומי.   3. לאחר סיום שמיעת העדויות, היינו עדות התובעת ובעלה, ועדותה של עובדת המרכול בשם קיסרי שושנה, פנה הנתבע בע"פ לתיקון כתב ההגנה וביקש להוסיף טענת הגנה חילופית, כי לאור האמור בעדויות שנשמעו, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי אבטלה, שכן לא נותקו יחסי עובד-מעביד לאחר 8/97, ולכן אין לראות בתובעת כ"מבוטחת" לצורך זכאות לקבלת דמי אבטלה בתקופה שבה התייצבה בשירות התעסוקה. לטענת הנתבע, התובעת המשיכה בעבודתה עד 7/98 באופן רצוף, ואם יפסוק בית הדין, כי נתקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין "החברה" עד 7/97, הרי יחסים אלה לא נותקו גם לאחר תקופה זו, ומטעם זה, ולו באופן חילופי, אינה זכאית לדמי אבטלה.   בית הדין נענה לבקשת התיקון לאחר ששמע את תגובת ב"כ התובעת.   בית הדין קבע מועד לדיון על מנת לאפשר לתובעת להשמיע עדותה בתגובה לטענת ההגנה המתוקנת, אולם בא-כוחה של התובעת ביקש ליתן צו לסיכומים וטען כי אין צורך בקיום דיון נוסף.   4. עדויות הצדדים א. התובעת העידה בפני חוקר המוסד (נ/1), ופרטה, כי הינה בעלת 25% ממניות "החברה", אינה פעילה ב"חברה" ואינה מעורבת בניהולה השוטף אלא בעלה. ל"חברה" שתי מכולות, האחת ברח' אטד והשניה בפקועה בבאר שבע. התובעת עבדה בסופר בפקועה בעבודות נקיון וסידור הסחורה על גבי המדפים. התובעת לא יכולה היתה להעיד מתי החלה לעבוד, שכן אינה זוכרת, אולם עבדה עם עובדת בשם שרונה אשר לא זכרה את שם משפחתה, אך ידעה להעיד, כי עובדת זו הפסיקה עבודתה שכן יצאה לחופשת לידה. התובעת העידה בפני החוקר, כי עבדה כמעט מידי יום משעה 08:00 עד 14:00 באופן רצוף. התובעת מכירה את הסוכנים, אם כי לא בשמותיהם ומכירה את הלקוחות. טרם החלה לעבוד, עובדות אחרות במרכול היו מנקות, וכשנשאלה אם כן מדוע לא המשיכו בעבודתן זו והתובעת החלה למלא את עבודתן, הפנתה את חוקר המוסד אל בעלה שיענה התשובה.   הבעל קבע את משכורתה והתובעת לא ידעה להעיד מהו שיעור משכורתה, והוסיפה, כי לא קיבלה משכורת מידי חודש אלא במשך החודש שהיתה זקוקה לכסף היתה מבקשת מהבעל והוא היה נותן לה סכומים משתנים, כפי דרישתה.   יצויין, כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת נפטר בנה ממחלת הסרטן, והתובעת נאלצה מידי פעם ללוותו לטיפולים בבית החולים, ובימים שהיתה נוסעת לא התייצבה לעבודה, ואף לא מילא את מקומה מחליף אחר. הבן נפטר ביולי 97 לערך, ולאחר מכן העידה, כי עבדה תקופה קצרה והיה לה מאוד קשה, ולאחר מכן השכיר הבעל את החנות והפסיקה לעבוד.   הבעל פיטר את התובעת, נתן בידה מכתב פיטורים, אולם העידה, כי לא קיבלה פיצויים ולא ביקשה פיצויים.   בתצהירה במקום עדות ראשית, הצהירה התובעת, כי ב-8/97 המרכול הושכר ונשארה ללא עבודה, ולפיכך פנתה ללשכת שירות התעסוקה.   ב. הבעל בהודעתו לחוקר המוסד (נ/2), העיד, כי מדובר בעסק משפחתי ואישר את עדותה של התובעת, כי עבדה בחנות בנקיון ובסידור המצרכים במדפים, לרבות נקיון הירקות, כאשר תפקידה של התובעת היה לעזור לעובדת בשם שרונה. שרונה היתה עובדת בקופה ובניירת והתובעת בנקיון וסידור הסחורה. הבעל אישר, כי אישתו עבדה במשך כל ימות השבוע, ולפעמים אף בימי ו', ועבדה רק במרכול שברח' פקועה. הבעל קבע את שיעור המשכורת, מדובר במשכורת חודשית ששולמה לתובעת במזומן, כאשר ביקשה כספים מעת לעת והסכום היה נרשם בכרטיס ובסוף החודש היו עורכים חשבון. התשלומים במזומן שניתנו לה במשך החודש, שולמו לה על חשבון המשכורת.   הבעל מפרט בהודעה, כי המשפחה עברה אסון הן של מות הבן והן שריפת ביתם, ולאישתו היה קשה להתמודד עם המצב, והעד ביקש לסגור את "החברה", וב-7/98 העיד, כי השכיר את החנות ופיטר את התובעת. הבעל התבקש להגיב על האמור בהודעתה של העובדת שרונה קיסרי, שהעידה בפני החוקר, כי לאחר האסון המשפחתי התובעת המשיכה לעבוד עימה עד 5/98 וטען, כי אין הדברים נכונים, שכן לאחר פטירת הבן, כאשר שבה התובעת לעבודה, היא שבה כדי לעזור במרכול ולשמור שלא יגנבו אולם לא קיבלה על כך שכר, שכן מדובר במרכול שבבעלותה וכי היא בעלת מניות. הבעל הגדיר את תפקידה של התובעת באותה עת כמבקרת בחנות למשך שעה או שעתיים ולא בשעות קבועות.   הבעל מציין, כי ניהול העסק היה על ידו, וכי התובעת לא היתה דומיננטית בנקודה זו. הבעל מאשר, כי התובעת לא קיבלה פיצויי פיטורים ובקושי קיבלה משכורותיה.   ג. עובדת "החברה" בשם קיסרי שרונה, העידה בפני חוקר המוסד (נ/3), כי עבדה במרכול מ-2/97 עד 7/98, בחודש 7/98 ילדה ויצאה לחופשת לידה, ובינתיים המרכול הושכר. העדה עבדה ברחוב פקועה מיום א' עד יום ו', כולל, משעה 07:00 עד 14:00 ומשעה 16:00 עד 19:00 וקיבלה שכר חודשי בהמחאה מידי חודש. העובדת העידה, כי כשהגיעה למרכול עבדה עימה עובדת אחרת בשם חנה כהן, שעמדה ללדת, התובעת ובעלה. באשר לתובעת העידה, כי התובעת היתה מסדרת הסחורה, מנקה ולפעמים עוזרת ללקוחות, כי עבדה כמעט מידי יום, וכאשר נעדרה יום אחד לא היה מחליף אותה עובד אחר. התובעת לא עסקה בניירת ולפעמים עבדה בקופה. התובעת עבדה בשעות הבוקר והיתה מתייצבת בעבודה לפעמים בשעה 07:00 ולפעמים בשעה 08:00, והדגישה, כי עבדה עד השעה 14:00, היינו עד לסגירת החנות בשעות הצהריים. התובעת הכירה את הקליינטים ואלה מכירים אותה, ובפרט הלקוחות הקבועים. התובעת לעיתים היתה מגיעה אף אחר הצהריים. ובאשר לתקופת עבודה, העידה העובדת, כי עבדה עם התובעת רצוף עד שילדה ב-7/98. ובאשר לתקופה בה נפטר בנה של התובעת, העידה, כי חודש נעדרה מעבודתה, כך גם בעלה, ולאחר מכן חזרה לעבודה כמעט כרגיל, לאט לאט, ועבדה עם העובדת עד שהושכר העסק בסמוך ללידה ב-7/98. כשנתבקשה לפרט מהות העבודה של התובעת לאחר פטירת בנה, ובהשוואה לתקופה הקודמת, השיבה, כי "אני יכולה להגיד שהיא עבדה אותו דבר, היתה מנקה כמעט מידי יום, מסדרת, מנקה, ואפילו יותר, כי היא רצתה להראות שהיא חוזרת לתלם". העדה הנ"ל מציינת, כי הניהול הפעיל של המרכול היה בידי הבעל, היינו קבלת עובדים, פיטורי עובדים וקביעת משכורות.   5. התובעת נחקרה בבית הדין, אישרה את האמור בהודעתה, לרבות שעות עבודתה, מהות עבודתה, אולם טענה, כי מעולם לא חתמה על המחאות וזאת בניגוד לעדות העובדת שרונה קיסרי בהודעתה בפני חוקר המוסד.   באשר לקבלת משכורותיה, העידה, בניגוד לאמור בהודעתה לחוקר, כי קיבלה סחורה במקום משכורת, והוסיפה, כי לא קיבלה כסף במזומן, אולם לאחר מכן הבהירה, כי קיבלה כסף מאת הבעל כאשר ביקשה, אולם אין מדובר במשכורת, והדגישה, כי "כמשכורת לקחתי רק דברים הביתה" (עמוד 2 לפרוטוקול). כשסיימה את עבודתה לא קיבלה פיצויים.   התובעת מאשרת בעדותה, כי הבן נפטר במהלך שנת 97, וכי פוטרה באוגוסט 97 לאחר שהבן נפטר. לאחר מכן, לא עבדה ולא הלכה יום יום למרכול, אבל עשתה את אותה עבודה. כשנשאלה מדוע הבעל אמר, כי לאחר מכן ישבה ושמרה בחנות ולא עשתה את אותה עבודה, השיבה, כי היתה גם מנקה ומסדרת והיתה גם יושבת, כי היו עוד עובדים, לרבות בתה. לאחר מכן, השיבה, כי אינה זוכרת כלום ואינה זוכרת מה היה לפני חודש, ולשם כך שכרה שירותי עו"ד.   הבעל העיד, כי הבן נפטר ב-28.6.97, לאחר מכן עזבו הוא ואשתו את העסק ומסרו את העסק למישהו אחר ונשארו בביתם, והשכיר את החנות. בתשובה לשאלה עד מתי עבדו במרכול, השיב, כי סגר אותו ביולי 98 והשכיר את החנות בתאריך זה עפ"י חוזה, וכי התובעת עבדה עד חודש יולי 98, עד שנסגרה החנות. הן הבעל והן אישתו הפסיקו עבודתם יחדיו, והוסיף, כי בשנת 97 קיבלה 12 תלושי שכר ומינואר עד יולי 98 עבדה והפנה את ב"כ הנתבע לבדוק בתלושי השכר, ובסה"כ עבדה 18 חודשים. כשנשאל מדוע אם כך באישורו כמעביד על טופס התביעה לדמי אבטלה כתב שהתובעת עבדה עד אוגוסט 97, השיב, כי יכול ומגיע לה חופשות וכי מנהל החשבונות ערך החישוב.   הבעל מאשר, כי משכורותיה של התובעת שולמו תמורת סחורה ובסוף החודש היו עורכים חשבון ורושמים בקופה. הבעל אינו זוכר, כי שולם לה כסף במזומן, אך לא חלק על העובדה, כי גם כסף במזומן שולם לה והיה נרשם, שכן מדובר בעסק משפחתי.   העובדת קיסרי שרונה אישרה בעדותה את אשר העידה בפני חוקר המוסד, כי עבדה עד שנת 98 עד שילדה, וידעה לפרט תאריך 10.7.98 כיום הלידה, אולם עבדה עד ראשון לאותו חודש. כן מאשרת, כי בגין פטירתו של בנה של התובעת, התובעת הפסיקה עבודתה למשך כחודש, אולם לאחר מכן שבה לעבודה ועבדה יחד עם העדה עד שילדה. עדה זו אישרה את שעות עבודתה של התובעת, כי באה בימים קבועים, וכי עבדו יחדיו.   אין קירבה משפחתית בין עובדת זו לבין התובעת.   6. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התובעת בסיכום טענותיה טוענת, כי יש להכיר בקיום יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין "החברה" בגין תקופת עבודתה מ-1/96 עד 8/97, ולדחות את טענת הנתבע כאילו לא נותקו יחסי עובד-מעביד לאחר 8/97, כי הרי ב-8/97 הושכר המרכול לאחרים והתובעת חדלה לעבוד בו.   אין מחלוקת, כי טענה זו של ב"כ התובעת סותרת את עדותו של בעלה של התובעת, כי החנות נסגרה ב-7/98, היינו כשנה לאחר פטירת הבן, וכי עד לאותו מועד עבדה התובעת יחד עימו (עמוד 4 לפרוטוקול), וכך גם העיד בפני חוקר המוסד.   גם העובדת, קיסרי שרונה, העידה עדות זהה, ולפיכך נשאלת השאלה מה היה מעמדה של התובעת עד 31.8.97, עת פוטרה, לטענתה, עפ"י אישור המעביד בטופס תביעה לתשלום דמי אבטלה, והאם המשיכה בעבודתה לאחר מכן, עד 7/98, עת לטענת הבעל, השכירו את החנות?   הנתבע בסיכום טענותיו טוען, כי יש לשלול יחסי עובד-מעביד בין התובעת בין "החברה" גם בגין תקופה זו, שכן לטענתו לא נכרת חוזה העסקה, לתובעת לא שולמו פיצויי פיטורים ודמי הבראה בגין תקופת עבודה זו ושעות עבודתה לא היו סדירות, שכן עפ"י עדות הבעל עבדה 4 שעות או 6 שעות, שכן מדובר בעסק משפחתי. ובאשר לתלושי השכר נטען, כי הודפסו במועד שלאחר הגשת כתב התביעה (11.11.98), לאחר שעניינה של התובעת כבר היה בטיפול מדור האבטלה בנתבע, והתובעת לא ידעה להעיד מדוע נעשה הדבר.   7. קביעת מעמדו של אדם לצורך חוק הביטוח הלאומי, נקבעו לאחרונה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מספר מבחנים שמטרתם להכריע אם אדם הוא "עובד" או "עובד עצמאי" (דב"ע/401-02 המוסד לביטוח לאומי נ' ממרן ואח' (לא פורסם); דב"ע נז/182-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופ (לא פורסם) מיום 19.4.99; דב"ע נו/300-0 רוני סגיסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.4.99 (לא פורסם)).   בדב"ע נז/182-02 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופ, פד"ע לד', 17, נקבע, כי הכלל הוא, כי קיימת חזקה לפיה אדם הוא "עובד" חברה, כאשר הוא מבצע עבורה עבודה תמורת "שכר", מוגדר על ידי החברה כ"עובד" שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד".   לכלל הנ"ל כי מי שהוא בעל מניות בחברה ואף מועסק על ידי חברה בע"מ, הינו גם עובד החברה, נקבעו חריגים לגביהם אין חזקה שהאדם הינו עובד החברה ומי שטוען שהוא "עובד" החברה, עליו הנטל להוכיח עובדה זו. החריגים הם:   א. עובדי חברות משפחתיות ועובד אצל קרוב משפחה. ב. דירקטור, בעל מניות ובעלי שליטה בחברה כ"עובדים" של החברה. ג. חברת יחיד, אשר היחיד משמש בה הן כבעל מניות והדירקטור והן כעובד יחיד של החברה.   מטרת החריגים הללו הינה, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של הפיקציה המשפטית של החברה בע"מ, לרבות של שליטת בעלי המניות בחברה.   המקרה שלפנינו הינו מקרה הנופל לאחד מהחריגים הנ"ל, ולפיכך על התובעת הנטל להוכיח טענתה.   המבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר קביעת מעמדו של מבוטח לצורך זכויות מכח חוק הביטוח הלאומי, לרבות לבחינת יישום החריגים ולהחלטות בעניין ביטוח אבטלה גם על בעל חברת יחיד כ"עובד" החברה, הינם: א. המבחן הראשון- האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה? יש לשאול השאלה כיצד ראה עצמו האדם, האם הוגדר כ"עובד" בחוזה העבודה, אולם אין צורך בחוזה עבודה על מנת שיקבע, כי האדם הוא "עובד" החברה. יש חשיבות להצהרות המוגשות למוסד לביטוח לאומי, כיצד הציג עצמו בפני אחרים, האם שולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד" ובשיעור האמיתי. כמו כן יש לשאול מי אחראי לקבלתו לעבודה ופיטוריו כאשר בחברת יחיד הכל נעשה על ידי אותו אדם.   ב. המבחן השני - האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה? מבחן זה מיועד למנוע ניצול לרעה של ביטוח אבטלה ולמנוע מניפולציות שכל מטרתן לזכות בכספים מהמוסד לביטוח לאומי, שלא כדין. במסגרת מבחן זה ייבחנו השאלות הבאות: האם העובד אכן ביצע עבודה עבור החברה? האם החברה דיווחה למוסד לביטוח לאומי על האיש כעובד באופן שוטף או שמא נעשה הדיווח רק לשם השגת ביטוח או למטרה ראויה אחרת.   כמו כן, זכאות לדמי אבטלה לבעל חברה ודירקטור מותנית בכך, שהעסק בו עבד אכן נסגר, שאותו אדם לא הקים עסק אחר, ושאין לו עבודה אחרת. לשם דוגמא: כסגירת עסק ייחשב מצב בו החברה נכנסת לפירוק, פשטה את הרגל או חדלה לפעול. יתרה מזו, סגירת העסק חייבת להיות תוצאה של גורמים כלכליים שאינם בשליטת בעל העסק. "סגירת העסק" אינה אמיתית אם כל מטרתה היא לצאת למספר חודשי "חופשה" על חשבון ביטוח אבטלה.   ג. המבחן השלישי - האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד"? מבחן זה נוגע לשאלה האם ניתן להפריד בין תשלומי השכר שקיבל אדם כ"עובד", לבין התשלומים שקיבל כרווחים או החזר השקעות, וזאת על מנת למנוע ניצול לרעה של הנתבע ומיצוי הפיקציה המשפטית - חברה בע"מ, על מנת להשיג גימלה בניגוד לתכלית החוק. על בית הדין לבדוק במבחן זה שאלת עירוב הנכסים, הצהרות "החברה" והאדם למוסד לביטוח לאומי, תשלום דמי ביטוח, הקפדה בדיווחי אמת, מבחן דומה לתורת "הרמת המסך". (ראה גם דב"ע נז/257-02 יוסף אשטמקר נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).   8. באשר לתקופת עבודתה של התובעת עד ליום 31.8.97, תקופה שפורטה בתביעתה לתשלום דמי אבטלה, הוכח בפני, כי התובעת עבדה בשעות קבועות, בימים קבועים, עשתה עבודה למען הרווחה הכלכלית של המרכול, אמנם לא קיים קשר חוזי בינה לבין "החברה" אשר הינה בעלת מניות בה, ובו פורטה מהות עבודתה בנפרד ממעמדה כבעלת מניות בחברה, אולם אין בכך להוות תנאי להכרה בתובעת כ"עובדת" ה"חברה", כפי שפורט בפסיקה שצוטטה לעיל. מהעובדות והעדויות שבפני, אין מחלוקת, כי יש לראותה כ"עובדת" ב"חברה" בנפרד מהיותה בעלת מניות, ובשים לב לעובדה, כי גם לגירסתה וגם לגירסת בעלה, ניהול העסק שבבעלות "החברה" נעשה על ידי הבעל, לרבות קשר עם ספקים, הזמנת סחורות וחתימה על התחייבויות כספיות, וכי התובעת ביצעה עבודה עפ"י הוראותיו בתנאים שפורטו לעיל.   לאור מהות היחסים שפורטה בפני, המסקנה, כי נוצרו הלכה למעשה בין התובעת לבין "החברה" יחסי עובד ומעביד. אין מדובר בהסדר עבודה שהוא בבחינת "פיקציה" ולא הוכח, כי העסקתה היתה על מנת לזכות בכספים מהמוסד לביטוח לאומי שלא כדין.   ובאשר לתשלום שכרה. אין מחלוקת, כי קיימת חוסר עקביות בין גירסת הבעל באשר לאופן תשלום השכר וגירסתה של התובעת, לגירסתה שכרה שולם לה בסחורה ולא הוכח, כי מדובר בתשלום שכר "בשווה כסף" עפ"י הוראת סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, אולם ניתן להסיק, כי התובעת קיבלה תמורה עבור עבודתה, אשר נערך חישוב לגבי שיעור התמורה, אם על ידי סחורה ואם על ידי תשלום במזומן שנזקף בסוף כל חודש על חשבון שכרה, וכן הונפקו תלושי שכר, ודי בכך כדי לקבוע, כי התובעת השכילה להוכיח, כי קיבלה תמורה עבור עבודתה, ואף אם תלושי השכר הונפקו לאחר הגשת התביעה לדמי אבטלה, אין בכך כדי לשלול המסקנה, כי התובעת זוכתה כדין בשכר בגין עבודתה הסדירה בתקופה זו.   יתרה מזו, אף אם קיים ספק באשר לסוגיית תשלום השכר, לענייננו, ניתן להקיש מהפסיקה לעניין העסקת "בן משפחה" והכרתו כ"עובד" עפ"י סעיף 1 ל"חוק", כאשר אין מייחסים משקל רב לטענה, כי בן משפחה לא קיבל שכר כאשר מדובר בחברה שהינה בבעלות משפחתית, שכן צורת תשלום השכר היא רק מבחן עזר לקיומם של יחסי עובד-מעביד בתקופה נתונה, אך אין בה כשלעצמה כדי ללמוד על עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, ולפיכך אין ללמוד באופן נחרץ כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין צדדים, קרובי משפחה, המועסקים בחברה משפחתית, בגין תקופה בה מי מבני המשפחה לא קיבל תמורה עבור עבודתו.   במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, התובעת השכילה להוכיח, כי היתה עובדת "שכירה" ב"חברה" לצורך בחינת זכאותה לקבלת דמי אבטלה.   9. נשאלת השאלה, האם במועד בו הגישה תביעתה לקבלת דמי אבטלה פוטרה ונפלטה ממעגל העבודה, לצורך בחינת זכאותה לדמי אבטלה במעמדה כ"מובטלת"?   לטענת הנתבע, לא נותקו יחסי עבודה בין הצדדים במועד שהגישה התובעת תביעתה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי, והנתבע בסיכום טענותיו מפנה לעדותה של התובעת, כי גם לאחר מות בנה המשיכה בעבודתה, אם כי לא הלכה למרכול מידי יום ביומו באופן קבוע, אולם עשתה את אותה עבודה (עמוד 3 לפרוטוקול), וכן מפנה לעדות הבעל, כי התובעת המשיכה לעבוד עימו עד סגירת המרכול ביולי 98 (עמוד 4 לפרוטוקול), וכן לעדותה של גב' שרונה קיסרי (בעמוד 2 לפרוטוקול מיום 16.11.00). מעדותה של התובעת בפני חוקר המוסד ניתן להסיק, כי לאחר פטירת הבן חזרה לעבוד וכי היה לה מאוד קשה, ואמרה, כי אינה יכולה להמשיך לעבוד ולפיכך בעלה פיטר אותה ונתן לה מכתב פיטורים (עמוד 3 להודעה נ/1).   בפני בית הדין לא הוצג מכתב הפיטורים הנושא תאריך 7/98 ויש לשער, כי מכתב הפיטורים עליו העידה התובעת, ניתן לה עובר להגשת תביעתה למוסד לביטוח לאומי לדמי אבטלה, היינו ב-8/97 (גם מכתב זה לא הוצג בפני בית הדין). הבעל בהודעתו לחוקר המוסד טוען, כי שובה של אשתו לעבודה לאחר פטירת הבן, היתה ללא קבלת שכר, אלא על מנת שלא תשב בביתה לבדה וראה בהתייצבותה בחנות כביקור למספר שעות מידי יום, כאשר אין מדובר בשעות קבועות (עמוד 3 להודעתו בפני חוקר המוסד). יחד עם זאת, העיד, כי התובעת עבדה יחד עימו עד שהשכיר החנות ב-7/98, אך טוען, כי מדובר בתקופה שונה, שכן ראה באותה תקופה כ"עזרה" בלבד. העובדת, קיסרי שרונה, העידה, כי לאחר פטירת הבן, הפסיקו התובעת ובעלה עבודתם כחודש ימים ולאחר מכן שבה התובעת חזרה לעבודה, כמעט רגיל, לאט לאט, ועבדה עם העדה עד ל7/98 עת יצאה העדה לחופשת לידה, והוסיפה, כי עבדה במתכונת זהה לעבודה קודם לכן, והיתה מנקה כמעט מידי יום, מסדרת ומנקה ואפילו יותר מכך, היא רצתה להראות שהיא חוזרת לתלם.   נשאלת השאלה, האם ניתן לראות במהות עבודתה זו כהמשך קיום יחסי עובד-מעביד בין התובעת ל"חברה"?   מסקנתי, באשר לתקופת עבודתה השניה של התובעת, היינו לאחר פטירת הבן, לא ניתן להסיק, כי לא נמשכו יחסי עובד ומעביד בין התובעת ל"חברה" אף אם ביצעה אותה עבודה ומהסיבות המצטברות שלהלן: התובעת לא קיבלה כל תמורה עבור עבודתה בתקופה זו. ניתן להסיק, כי הצדדים לא התכוונו ליצור מערכת חובות או זכויות משפטיות או חוזיות להעסקתה בגין תקופה זו.   המצאותה של התובעת בתקופה זו בחנות לא היתה על מנת לבצע עבודה באופן מסודר, במסגרת שעות עבודה קבועות תמורת שכר כלשהו, אלא, כפי שהגדיר הבעל, על מנת שיהווה עיסוק עבורה בתקופה קשה לאחר פטירת בנם, שאינו בבחינת ביצוע עבודה תמורת שכר.   הבעל הגדיר את הרקע להמשך התייצבותה של התובעת במרכול בתקופה זו, ורקע זה הינו סביר והגיוני בנסיבות הענין. הבעל מציין בעדותו, כי אין מדובר בעבודה סדירה אלא התובעת היתה "הולכת ומבקרת, כמעט כל יום, אולי שעה, או שעתיים או שלוש, אך לא מדובר בשעות קבועות", וזאת בניגוד לעדותו באשר לתקופת עבודתה הראשונה, כי עבדה לפחות 6 שעות, והוכח בפני, כי עבדה מידי יום ולו עד השעה 14:00. גם העובדת קיסרי שרונההעידה, כי התובעת חזרה לעבודה "לאט לאט" והיתה מנקה כמעט מידי יום, אך אין כל ראיות על מסגרת עבודה קבועה, מחייבת ומטעם זה אין להכיר בתקופה זו כתקופה בה נמשכו יחסי עובד ומעביד בין התובעת ל"חברה".   10. לפיכך ומהסיבות שפורטו לעיל ובמצטבר, יש להכיר בתקופת עבודתה של התובעת מ-1/96 עד 8/97 כתקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין "החברה", ולבחון לאור קביעה זו, זכאות התובעת לקבלת דמי אבטלה ובשים לב לעובדה, כי יחסי עובד ומעביד נותקו לאחר הגשת תביעתה לקבלת דמי אבטלה.   11. לסיכום - דין התביעה להתקבל. אין צו להוצאות, שכן התובעת יוצגה על ידי לשכת הסיוע המשפטי. 12. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. דמי אבטלה