רקע 1. המערער הורשע ביום 14/5/02 בבית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) באי מתן זכות קדימה במעבר חציה להולכת רגל, בניגוד להוראות תקנה 67 א לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן: תקנות התעבורה). 2. נסיבות ביצוע העבירה דנן התגבשו, שעה שביום 13/7/01 המערער נהג ברכב מכיוון רחוב בצלאל לכיוון בן יהודה, כאשר יצא מהצומת הפונה לרחוב הגידם, והמשיך בנסיעתו מבלי לתת זכות קדימה להולכת רגל שהיתה במהלך חציית הכביש מימין לשמאל. פסק הדין בבית המשפט קמא. 3. הכרעת המסכת העובדתית בבית המשפט קמא, בוססה על עדותו היחידה של רס"ר ג'וני כסבארה (להלן: השוטר) ועל דו"ח התנועה שרשם (ת/1) ביום האירוע. בית המשפט קמא, סקר בקצרה את טענות המערער, כי לא ראה את מעבר החצייה ואת הולכת הרגל וכי מעבר החצייה האמור בדו"ח השוטר אינו המעבר אליו התייחס בעדותו בביה"מ. בקביעת המסקנות העובדתיות העדיף השופט קמא את עדות השוטר על זו של המערער. כמו-כן קיבל את עדות השוטר כי מעבר החצייה שאליו התייחס בעדותו נמצא כ-15 מטר מהנקודה בה עמד בזמן האירוע עצמו. לפיכך הגיע למסקנה העובדתית כי מעבר החצייה היה ברור ובולט, על-אף שקרוב לתשעה חודשים טרם ביצוע העבירה לא נצבע. 4. בטרם ההכרעה בסוגיה דנן, נדרש בית המשפט קמא להכריע בטענה המשפטית שהעלה המערער כי לפי תקנות התעבורה תמרור ג 7 צריך להיות מוצב משני צידי הכביש ואילו במקרה דנן, הוצב התמרור מעל מרכז המעבר ועל-כן עומדת למערער ההגנה הקבועה בסעיף 22(א) לתקנות התעבורה, לפיה: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין" 5. טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט מן הטעם שמעבר החצייה המסומן על פני הכביש (תמרור ד 11) אינו חייב להיות מלווה בתמרורי ג 7. נימוקיו לכך היו אלו: ראשית - תמרור ג 7 הינו תמרור מודיעין, ולכן העדרו אינו משמעותי. שנית - בהנחיות משרד התחבורה להצבת תמרור ג 7 צויין במפורש שאין להציב תמרורי ג 7 בכל מעבר חציה, לדוגמא, במעבר חציה מרומזר, וניתן להציב תמרור ג 7 אחד על שוט מעל מעבר/מקום החציה. שלישית - לפי לשון תקנה 47 (ה) (3), האוסרת על נהג רכב לעקוף או לנסות לעקוף בהתקרבו למעבר חציה להולכי רגל המסומן על פני הכביש או על ידי תמרור המציין מקום מעבר חציה להולכי רגל, משמע כי מעבר החציה המסומן על פני הכביש אינו חייב להיות מלווה בתמרורי ג 7. טענות המערער: 6. טענתו המרכזית של המערער הינה, כי תמרור ג 7 צריך להיות מוצב משני צידי הדרך ליד מעבר החציה, ומכיוון שבמקום היה תמרור ג 7 אחד בלבד, הרי שהתמרור במקום לא היה תקין ולא ניתן להרשיע על-פיו. לדידו, בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו על ההנחיות לאופן הצבת תמרורים שהוצאו ע"י המפקח על התעבורה ועל הנחיות משרד התחבורה על-אף שהנחיות אלה עומדות בניגוד להודעה שפורסמה ברשומות, המורה על הצבת תמרור ג 7 משני צדי הכביש. עוד הוא טוען כי הנחיות אלו לא פורסמו כלל ברשומות, בניגוד לתקנה 147 (א) ותקנה 16, המאפשרות שימוש למטרות תימרור רק תמרורים שהמפקח הארצי על התעבורה קבע בהודעה ברשומות את דוגמאותיהם, סוגיהם, מידותיהם, צבעיהם, צורותיהם, משמעויותיהם, אופן הצבתם וסימנם. מוסיף המערער ומציין כי בעובדה שתמרור ג 7 הנו תמרור מודיעין, אין בכדי ללמד על כך שתמרור זה הנו פחות ערך בהשוואה לתמרורי אזהרה ולתמרורי הוריה. לתמרור זה, לטענת המערער, ישנה חשיבות מיוחדת "עובדה היא שזהו התמרור היחיד מכל התמרורים, לגביו נקבע בהוראה כי הוא "חייב להיות דו צדדי" ועובדה היא כי תמרור זה הוא אחד מחמשה תמרורים לגביהם נקבע בתקנות (תקנה 18 (א) ) שלרשות תמרור מקומית אין סמכות להציבם". (סעיף ב 9 להודעת ערעור). עוד טוען המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של ביה"מ קמא בענין המועד המשוער של צביעת מעבר החציה וכן בענין האמון שניתן לעדות השוטר ועריכת חישובי המרחק על פיה. דיון 7. בית המשפט קמא קיבל את עדות השוטר כי מעבר החצייה היה ברור ובולט על-אף שחלפו קרוב לתשעה חודשים בין הפעם האחרונה בה נצבע מעבר החצייה לבין הזמן שבו נעברה העבירה. בספרו של המלומד י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים" חלק שני (תשנ"ח, 1998) צויין בהקשר זה כי: "ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת העובדות על-ידי הערכאה הראשונה, כאשר זו מבוססת על מימצאי מהימנות; שכל עוד אלה עומדים בעינם - אין מקום להתערב בעובדות הנקבעות על פיהם" (שם, עמ' 1164). איני רואה שיש מקום לחרוג במקרה דנן מהכלל האמור. בית משפט זה אינו מהווה במה הולמת לשינוי הממצאים העובדתיים שנידונו בהרחבה ונקבעו בערכאה קמא, ועל-כן מקובלים עלי הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו, בהסתמכם על מהימנותו של השוטר. 8. העבירה בה הואשם המערער בכתב האישום היא לפי תקנה 67א לתקנות התעבורה. לשון התקנה הנה כדלהלן: "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך". הגדרת "מעבר חציה" בתקנה 1 לתקנות התעבורה הינה: "חלק הכביש המסומן כמיועד לחצייתו על-ידי הולכי רגל". בלוח התמרורים מוגדר תמרור מסוג ד 11 כ"מקום מעבר חצייה להולכי רגל". במקום בו בוצעה העבירה סומן על הכביש תמרור מסוג זה: לפיכך, התקיימו יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי תקנה 67 א בגינה הורשע המערער. 9. יש לבדוק האם כאשר הרשות התמרורית מציבה תמרור מסוג ד 11, מוטל עליה להציב בנוסף אליו גם תמרור ג 7 (ואולי אף את תמרור א 36 המזהיר כ-150 מ' לפני מעבר החצייה על קיום מעבר החצייה). במידה ויימצא כי קיים קשר גורדי בין תמרורים אלה, ובקיומו של זה, חייב להופיע גם זה. אזי, תמרור ג 7 ייחשב כיסוד נוסף לעבירה אותה ביצע המערער, ובמידה והתמרור לא הוצב כדין, יזכה המערער להגנת סעיף 22 (א) לתקנות. דוגמאות התמרורים, סוגיהם, צבעם, צורתם, סימונם ואופן הצבתם מופיעים בלוח התמרורים. לוח זה נותן תיאור כללי של כלל התמרורים, אך אין הוא מנחה ומסביר באופן פרטני את הקריטריונים לפיהם יש לפעול כאשר הרשות התמרורית מעונינת להציב את התמרורים. על מנת שרשות תמרור תדע היכן יש להציב את התמרור המופיע בלוח התמרורים, הוצאו הנחיות המפקח על התעבורה, המפרטות את הקריטריונים לפיהם יש להציב את התמרור. בהנחיות שיצאו בשנת 1997, בפרק של תמרור מספר ג 7, תחת הכותרת "הצדקים להצבה" בסעיף א', נכתב כך: "מעל מעברי חציה מסומנים (ד 11), או מעל מקומות שבהם הולכי רגל חוצים בפועל ללא מעבר חציה מסומן, אשר מיקומו לא מאפשר קשר עין טוב עם הנהג המתקרב, הדבר חשוב במיוחד במקומות חציה שלא בצומת, שם תשומת הלב של הנהג והנכונות שלו להאיט או לעצור קטנים יותר מאשר בצומת" (ההדגשה במקור). בהמשך - תחת הכותרת "הנחיות להצבה" בסעיף ג', נכתב: "בצמתים - גם אלה הלא מרומזרים - תמרורי ג- 7 בד"כ מיותרים, היות והצומת עצמו מושך תשומת לב וגורם להאטת הנסיעה...". הוראות אלה בהנחיות אינן באות בסתירה ללוח התמרורים אלא משלימות אותו, ולכן ניתן להסתמך עליהן, וללמוד מהן כי אין שני התמרורים חייבים לבוא אחד עם השני. חיזוק נוסף לאמור ניתן למצוא בתקנה 47 (ה) לתקנות, לפיה: "נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה: (3) הוא מתקרב אל מעבר חציה להולכי רגל המסומן על פני הכביש או על-ידי תמרור המציין מעבר חציה להולכי רגל, ועד שעבר את מקום מעבר החציה" מלשון התקנה עולה כי קיימות שתי אפשרויות למעבר חצייה, ואין הן חייבות לבוא זו עם זו - אפשרות אחת היא בסימון מעבר חציה על פני הכביש, קרי, תמרור מסוג ד 11, והאפשרות השנייה היא בציון מעבר חציה להולכי רגל, קרי, תמרור מסוג ג 7. המסקנה העולה מתקנה זו ומההוראות לעיל היא כי תמרור מסוג ד 11 יכול להופיע ללא תמרור מסוג ג 7, וכן ההפך - תמרור ג 7 יכול להופיע ללא תמרור ד 11. לפיכך, כדי להרשיע לפי תקנה 67א את המערער, שלא נתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה שמיקומו בצומת, די בכך שתמרור ד 11 הוצב וסומן כדין. אף אם בצומת בה נעברה העבירה לא היה מופיע כלל תמרור מסוג ג 7, ותמרור מסוג ד 11 היה מסומן כדין, ניתן היה להרשיע את המערער. על אחת כמה וכמה, במקרה דנן, כאשר בנוסף לתמרור מסוג ד 11 הופיע גם תמרור ג 7, בין אם הוצב כנדרש בלוח התמרורים ובין אם לאו. 10. לענין תוקפן של הנחיות המפקח על התעבורה, על אף שלא פורסמו ברשומות: סעיף 17 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) מורה על פרסום ברשומות של תקנות בנות פעל תחיקתי: "תקנות בנות-פעל תחיקתי יפורסמו ברשומות, ותחילת תקפן ביום פרסומן, אם אין הוראה אחרת בענין זה" המבחנים לקביעת מהותה של תקנה - האם היא בת פועל תחיקתי וחייבת פרסום ברשומות לפי סעיף זה - נקבעו בע"פ 213/56 היועמ"ש נגד אלכסנדרוביץ פ"ד י"א 695: "ראשית: כי תקבע התקנה נורמה משפטית, ותביא בדרך זו לשינוי במשפט הנוהג במדינה. ושנית: כי תהא זאת נורמה כללית או "מופשטת", היינו נורמה המופנית אל הציבור כולו, או לפחות אל חלק בלתי מסויים ממנו, שלא נקבע לפי שמותיהם של המוענים אליהם מכוונת התקנה..." לפי מבחנים אלו, כאשר קובעים תמרורים חדשים, יש לפרסמם ברשומות, כפי שאכן נעשה בפרסום התוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים). הטעם הינו בכך שתמרור חדש מביא לשינוי במשפט הנהוג במדינה, התמרורים קובעים לעוברי הדרך נורמה מחייבת חדשה באופן קונסטיטוטיבי כיצד עליהם לנהוג במקומות בהם מופיע התמרור. כך, לדוגמא, כאשר קיים תמרור "עצור", ישנה חובה לציית לו ולעצור כאשר מגיעים אליו, ואם לא עוצרים הרי זו עבירה על חוקי התנועה. ברי, שאילו תמרור זה לא היה קיים לא היתה קמה החובה לעצור. מלבד זאת, נורמה זו מופנית, אל חלק בלתי מסוים מהציבור ולא לאנשים ספציפיים מתוכו. ההנחיות, לעומתן, הן אך ורק הפן הדקלרטיבי של לוח התמרורים ואין הן מחדשות נורמה כלשהי או מביאות לשינוי במשפט הנוהג במדינה. ההנחיות הופכות את הנורמה המשפטית לקונקרטית (ראה ע"פ 402/63 אברהם רונן נגד היועה"מ, פ"ד י"ח (3) 172, שם נקבעה ההלכה כי אין צריך לפרסם ברשומות הצבת תמרור פלוני במקום מסוים). כמו-כן, ההנחיות מופנות לרשות התמרור ולמהנדסי התנועה ברשות התמרור ומנחות אותם, ולא את הציבור כולו או חלק בלתי מסויים ממנו. למעשה, אלו הן הנחיות מנהליות גרידא המוציאות את לוח התמרורים המופיע בתוספת להודעת התעבורה מהכוח אל הפועל - מהנורמה המופשטת לקונקרטית. מכאן המסקנה כי ההנחיות אינן צריכות להתפרסם ברשומות. 11. למעלה מן הצורך, הגם שאין בדבר כדי להשליך על תוצאת הדיון דלעיל לגבי חבות המערער במקרה דנן, אתייחס לשאלה האם יש להציב את תמרור ג 7 משני צידי הכביש כפי שמורה לוח התמרורים הנמצא בתוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), התש"ל-1970, או שניתן לפעול לפי ההנחיות לקביעת תמרורים שהוציא המפקח על התעבורה. כאשר ישנה סתירה בין הודעת התעבורה לבין ההנחיות להצבת תמרורים, יגברו הוראותיה של הודעת התעבורה, זאת מכיוון שהודעה זו מפורסמת ברשומות ולפיכך מעמדה הנורמטיבי גבוה יותר. לאור זאת, כל עוד המפקח על התעבורה אינו מפרסם בהודעה ברשומות הנחיות חדשות הבאות כתיקון של התקנות וההודעות הקיימות, אזי תמרור מסוג ג 7 צריך להיות מוצב משני צידי הכביש, כפי שקובעת התוספת להודעת התעבורה, ובאופן זה על הרשות התמרורית לפעול. אין סגי בהצבת התמרור מצד אחד של הכביש או על שוט, כפי שהרשות התמרורית הציבה במקרה דנן. בר"ע 213/83 יצחק אסולין נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ח (1) 519 הנשיא שמגר זיכה את המערער, שנסע במהירות של שבעים קמ"ש בדרך שבכניסה אליה הוצב תמרור ב 24 שמשמעותו "כניסה לתחום דרך עירונית או דרכים עירוניות", היות והתמרור הוצב בצדו הימני בלבד של הכביש חרף ההנחיה הקבועה בתוספת להודעת התעבורה כי יש להציב תמרור זה "משני צידי הכביש". דא עקא, המקרה הנדון בפסק הדין שונה מענייננו, בכך שבפסק הדין התמרור שהוצב שלא כדין היה אחד מיסודות העבירה אשר בגינה הואשם המערער, ואילו במקרה דנן, התמרור שהוצב שלא כדין לא היה אחד מיסודות העבירה, כמפורט לעיל. על אף שוני זה, אין הבדל בעניין החובה המוטלת על הרשות התמרורית להציב את התמרור כדין משני צידי הכביש, כפי שסובר הנשיא שמגר (שם בעמ' 523): "אם אין חשיבות מעשית בהצבת שני שלטים דווקא, הרי אין לחפש היתר בדבר בהתרת הרסן, ככל שהדבר נוגע לבדיקת קיומן של התקנות כלשונן על-ידי רשויות התימרור, אלא בתיקון כדין של התקנות וההודעות הרלוואנטיות". תוצאה זו מחייבת את רשות התמרור להציב את תמרור ג 7 משני צידי הכביש כפי שמופיע בלוח התמרורים שבתוספת להודעת התעבורה. 12. גם טענת המערער, כי ביה"מ קמא לא היה מוסמך להתייחס להנחיות לאופן הצבת התמרורים משום ש"מסמכים כאלה לא הוגשו לביהמ"ש קמא, הצדדים לא ראו אותם ולמערער לא ניתנה הזדמנות להתנגד או אפילו להתייחס לראיות מסתוריות אלו" (סעיף ב 3 להודעת הערעור) דינה להידחות. ביה"מ רשאי היה להשתמש בידיעותיו השיפוטיות, ובכללן ההנחיות שהוציא המפקח על התעבורה בענין אופן הצבת התמרורים, או בכל חומר משפטי אחר העשוי לשמש לו לעזר. 13. סוף דבר - הערעור נדחה. משפט תעבורהמעבר חציהזכות קדימהתקנות התעבורה