הפרעה פסיכונוירוטית - קצין התגמולים

הפרעה פסיכונוירוטית - קצין התגמולים 1. פסק-הדין בערעור זה מתייחס הן לערעור הנוכחי, והן לע.נ. 1059/97, שבו הצדדים- לערעור הם אותם הצדדים. 2. ההכרעה במשפט זה היא עובדתית ביסודה והיא נסבה על ההתרחשות באירוע מיום 08/09/90, עת המערער, שהיה אז בתוקף תפקיד בשירות מילואים, ירד במדרגות, נפל ונחבל. לטענת המערער: יש לראות את הפגימות שנגרמו לו בחבלה זו כחבלות שנגרמו בעת ובעקב התפקיד. לעומתו, טוענת ב"כ המשיב: שנפילה זו לא גרמה ל"נכות" ויש לראות את הפגימות שנגרמו למערער כתוצאה מתאונת-דרכים, מספר חודשים קודם לכן (ביום 27/10/88), בעת שהמערער נסע, לא בשירות צבאי, ברכב אזרחי, התהפך ונחבל. אין מחלוקת ש: - א. המערער לא הגיש כל תביעה בנזיקין, עפ"י חוק הנזיקין, בגין תאונת-הדרכים. ב. המערער לא דיווח לרופאי-המשיב, שבדקו אותו לאחר האירוע של הנפילה- במדרגות, על-דבר הפציעה בתאונת-הדרכים. לטענת ב"כ המשיב: מנסה המערער ל"הלביש" את פציעתו בתאונת-הדרכים על האירוע של הנפילה במדרגות. לעומתו טוען ב"כ המערער: הפציעה בתאונת-הדרכים לא היתה קשה ולא הצדיקה הגשת תביעה; ואי-הדיווח נבע מכך, שהמערער סבר, שאין הוא חייב בכל דיווח הואיל ורופאי-המשיב מודעים היו למצבו כי לבטח עיינו בתיקו-הרפואי. 3. להלן השתלשלות העניינים: - א. ביום 21/10/90, פנה המערער בתביעה לקצין-התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], דהיינו, כמי שנכותו באה לו בתקופת שירותו בצה"ל ועקב שירות זה. ב. המשיב, בהחלטה מיום 13/03/91, דחה את תביעת המערער ועל כך בא ערעור זה בפני וועדת-הערעור, שהוקמה לפי חוק הנכים. ג. קצין-התגמולים, בדחותו את תביעת המערער, הסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-הדעת הרפואית, מיום 04/02/91, ולפיה הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה למערער "נכות", עקב תנאי-שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. ד. עוד מציין קצין-התגמולים בהחלטתו האמורה, כי על פי הרישומים שברשותו, עבר המערער אפיזודות של התעלפויות עוד מלפני גיוסו לשירות מילואים פעיל, וכי האירוע מיום 08/09/90, הינו ללא קשר עם שירותו הצבאי. ה. לבסוף, מציין קצין-התגמולים בהחלטתו האמורה, כי הבדיקה לא גילתה עדות לקיום הפרעה נוירולוגית חולנית אורגנית. ו. על החלטתו זו של קצין-התגמולים, הגיש המערער את ערעורו בתיק ע.נ. 93/91, ביום 11/04/91. ז. הערעור הוגש בפני וועדת-הנכים, לפי חוק הנכים, במושבה בית-המשפט המחוזי, בירושלים (ע.נ. 39/91), ונקבעה לדיון בפני כב' השופט (בדימ.) ד"ר א. קובובי, ליום 14/05/91. ח. בפני כב' השופט ד"ר א. קובובי, הופיעו ב"כ הצדדים (עו"ד גב' שירי היימן, ב"כ המשיב, ועו"ד צ. הרבון, ב"כ המערער) וכפי שעולה מרישום הפרוטוקול, מתאריך 14/05/91, טען ב"כ המערער, כדלקמן: - "אבקש דחייה כדי שאוכל להמציא חוות-דעת רפואית. אך לאחר עיון בחוות-הדעת של פרופ' ג. ברהם, שזה עתה קיבלתי תצלום ממנה, נראה לי, רצוי יותר, שאפנה לחברתי עם טיעונים מסויימים, שדומני יניעו את קצין-התגמולים לערוך בדיקה/ות רפואי/ות נוסף/ות". ט. ואכן, במכתב, מיום 26/05/91, שכתב ב"כ המערער לעו"ד גב' שירי היימן, בהמשך לישיבה מיום 14/05/91, ביקש ב"כ המערער לזמן את מרשו לבדיקות רפואיות משלימות, בגין הפגימות הבאות: - א. כאבי-ראש ועורף. ב. לחץ בשורש האף וכאב במצח. ג. כאב באיזור הצלעות בצד ימין וכאבי-גב תחתון. ד. הרדמות הידיים וכאב לאחר הרדמות ביד שמאל. ה. ציפצופים באוזניים מדי פעם. ו. הרדמות רגל ימין באיזור המפשעה. י. בנוסף לכך, ביקש ב"כ המערער התייחסות, ספיציפית, למספר מסמכים, ביניהם תשובת רופא-מומחה עיניים, ותשובת רופא מומחה נוירולוג, וכן ביקש לזמן את מרשו לרופא מומחה פסיכיאטרי ו/או פסיכולוגי, בגין בעיות שנוצרו אצלו בעקבות ולאחר האירוע, מיום 08/09/90. ולבסוף, בנוסף לכל האמור לעיל, מבקש ב"כ המערער, שתיבדק גם בעייה שנוצרה למרשו, עם בוא הקיץ, כשהמדובר בגודש-באף, עם דם בחיך וקשיים בנשימה; בעיות נוספת הבאות לידי ביטוי בראייה-מטושטשת, לעיתים; שכיחה ואובדן-זכרון שטחי; בעיות בקיום יחסי-מין; וכן אובדן חוש הטעם ורגישות-יתר לריחות. יא. ואכן, עבר המערער מספר בדיקות נוספות, וביום 27/01/92, הודיע קצין- התגמולים למערער, כדלקמן: - "הריני להודיעך, כי עיינתי, פעם נוספת, בתביעתך ובחוות-הדעת הרפואית מתאריך 27/06/91, ולפיה, הגעתי למסקנה, כי השינוי בצורת האף, כתוצאה מהחבלה משנת 1971, והחבלה האקוסטית ארעה בתקופת ועקב שירותך הצבאי. ... ... ... ובאשר לעמוד-השידרה, נדחית התביעה, בהסתמך על חוות-הדעת הרפואית מתאריך 19/07/91, לפיה, על-פי החומר שברשותינו, נחבלת בצוואר בתאונת-דרכים וסבלת מכאבי-גב עוד מלפני גיוסך לשירות המילואים הפעיל, וכי לא אירעה לך כל החמרה כתוצאה מהאירוע מיום 08/09/90. בבדיקת עמוד-השידרה-הצווארי - ללא רגישות למגע על-פני זיזי חוליות הצוואר, ללא נוקשות בשרירי הצוואר, התנועות מלאות וחופשיות, כוח-גס, רפלקסים ותחושה בידיים - תקינים. בעמוד-השידרה-המותני - אין רגישות למגע על-פני זיזי החוליות המותניות, יישור והטיות עמוד-שידרה המותני - ללא הגבלה, מבחנה 'לסג' - שלילי, כוח-גס ורפלקסים - תקינים ושווים. בבדיקת הברכיים - אין נוזל תוך-פירקי, או תפיחות סינוביאלית, תנועה מלאה ויציבה, ללא סימנים מיניסקלים, תנועות הפיקה - חופשית וללא רגישות בהנעתה. מבחינה נוירולוגית - לאחר עיון בחוות-הדעת הרפואית, מיום 16/08/91, נשארת בעינה החלטתי הקודמת, לפיה, כתוצאה מהאירוע מיום 08/09/90 - אינם קיימים סיבוכים חולניים במערכת העצבים המרכזית". 4. בחודש ספטמבר 1991, הועבר תיק זה מירושלים לבאר-שבע, ונקבע לדיון ביום 04/11/91. 5. על-פי בקשת ב"כ הצדדים, נדחה הדיון ליום 10/02/92, וביום זה, הגיש לנו ב"כ המשיב, בהסכמת ב"כ המערער, את המוצגים הבאים: - א. מכתבו הנוסף של קצין-התגמולים למערער, מיום 27/01/92, מוצג מש/ 1 (ראה: סעיף 3 י"א של פסק-דין זה וכן סעיף 12 א' של פסק-דין זה). ב. חוות-דעת רפואית של פרופ' ג. ברהם, מיום 16/08/91, מוצג מש/ 2. ג. חוות-דעת רפואית של ד"ר יעקב פעילן, מיום 19/07/91, מוצג מש/ 3. ד. חוות-דעת רפואית של ד"ר ש. סגל, מיום 27/06/91, מוצג מש/ 4. ה. טופס בדיקה רפואית וקביעת דרגת נכות, מיום 22/06/91, מוצג מש/ 5. ו. מכתבו של עו"ד צ. הרבון לעו"ד גב' שירי היימן (ב"כ המשיב שייצגה את המשיב בבית-המשפט בירושלים, מיום 26/05/91), מוצג מע/ 1 (ראה: סעיף 3 ט' בפסק-דין זה). 6. ב"כ המערער ביקש לדחות את הדיון כדי לאפשר לו להגיש חוות-דעת רפואיות, של מומחים רפואיים, מטעמו, שיהא בהן כדי לסתור את האמור בחוות-הדעת הרפואיות, מטעם המשיב. 7. המערער עבר מספר בדיקות ובהתאם לכך, הודיע קצין-התגמולים למערער, בהחלטה נוספת, מיום 24/08/92, כדלקמן: - "הרינו מתכבד להודיעך, כי לאחר עיון בתביעתך, הגעתי למסקנה, בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-דעת הוועדה הרפואית, מיום 03/06/92, כי ליקוי הקונברגנציה אירע עקב האירוע מיום 08/09/90, שבתקופת שירותך הצבאי. ואילו באשר למצב הנפשי - נדחית תביעתך בהסתמך על חוות-הדעת הרפואית, מיום 14/04/92, לפיה, אין קשר בין תלונותיך לאירוע הנ"ל. הוועדה-הרפואית בישיבתה מיום 03/06/92, קבעה את דרגת נכותו של המערער ל: - 10% נכות עד לחודש יוני 1993". הלכה למעשה, החלטתו זו של קצין-התגמולים, משמשת נשוא ערעור בתיק ע.נ. 93/91. 8. בישיבה מיום 17/02/93, הגיש לנו ב"כ המשיב, בהסכמתו של המערער, את המוצגים הבאים: - א. מכתבו של קצין-התגמולים למערער, מיום 24/08/92, שסומן כמוצג מש/ 6 (ראה: סעיף 7, בפסק-דין זה). ב. טופס בדיקה רפואית של המערער, המהווה גם חוות-דעת רפואית, וזאת לפי סעיף 28 (א), לחוק הנכים, מיום 03/06/92, שסומן כמוצג מש/ 7 (ראה: סעיף 7, בפסק-דין זה). ג. חוות-דעת רפואית של ד"ר משה זוהר, מומחה למחלות פסיכיאטריה, מיום 14/04/92, שסומן כמוצג מש/ 8 (ראה: סעיף 7, בפסק-דין זה). ד. תביעתו המקורית של המערער, שהוגשה לקצין-התגמולים, כ"תבעיה להכרת זכות", מיום 21/10/90, שסומנה כמוצג מש/ 9 (ראה: סעיף 3 א', בפסק-דין זה). 9. נתקיימו מספר דיונים, וביום 16/11/94, הגישה לנו ב"כ המשיב, כמוצג, את תיקו הרפואי של המערער. 10. בישיבה מיום 30/11/94, הופיעו בפנינו ב"כ הצדדים, והצהירו כי הם הגיעו לכלל הסכמה, לגבי הפלוגתאות. 11. ב"כ המערער, העמיד את ערעורו על הפגימות הבאות: - א. שדות ראייה טובולאריים. ב. נזק בצוואר. ג. נזק בגב. ד. נזק במוח. ה. נזק פסיכיאטרי. 12. באותה ישיבה, ביקש ב"כ המערער, להגיש מספר מוצגים, שנתקבלו בהסכמת ב"כ המשיב, כדלקמן: - א. מכתב קצין-התגמולים למערער, מיום 27/01/92, שסומן כוצג מע/ 2 (ראה: מוצג זה בסעיף 5 א' של פסק-דין זה, שם הוא מסומן גם כמוצג מש/ 1). ב. חוות-דעת רפואית של ד"ר יואנה שיפר, מומחית לנוירוכירורגיה, מיום 11/05/93 שסומנה כמוצג מע/ 4. ג. חוות-דעת רפואית משלימה, של ד"ר יואנה שיפר, מיום 18/11/94, שסומנה כמוצג מע/ 5. 13. המשך הבירור נדחה, על פי בקשת ב"כ הצדדים, ליום 08/03/95, והוחלט, שב"כ המערער יציג שאלות הבהרה לרופאים המומחים מטעם המשיב. 14. בתאריך 15/01/96, הוחל בשמיעת הראיות. ב"כ המערער ביקש להשמיע, בתור עד, את המערער עצמו, שנחקר ע"י שולחו; חקירה- נגדית ע"י ב"כ המשיב; וחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער. כמו-כן השיב העד לשאלות חברי-הוועדה. 15. במהלך עדותו של המערער, ביקש ב"כ המערער, בהסכמת ב"כ המשיב, להגיש לנו הפנייה לרופא-מומחה, ותשובתו של ד"ר ב. הרטמן, מיום 10/05/93. מוצג זה נתקבל וסומן מע/ 6. 16. לאחר מכן, ביקשה ב"כ המשיב לחקור-נגדית את העדה, ד"ר יואנה שיפר, בגין שתי חוות- הדעת הרפואיות, שניתנו על-ידה (חוות-דעת רפואית, מיום 14/05/93 - מע/ 4, וחוות-דעת שנייה, מיום 18/11/94 - מע/ 5). עדה זו נחקרה גם חקירה-חוזרת על-ידי ב"כ המערער והשיבה לשאלות חברי-הוועדה. 17. ביום 24/03/96, שמענו את עדותו של ד"ר יצחק גוטמן, שנחקר-נגדית ע"י ב"כ המערער. ד"ר י. גוטמן הינו מומחה לרפואת עיניים ונוירואופטולוגיה, והוא הוא שבדק את המערער, ביום 03/06/92, במסגרת סעיף 28 (א), לחוק הנכים, וגם השיב לשאלות-הבהרה שהוגשו לו ע"י ב"כ המערער. 18. באמצעות עד זה, וללא התנגדות ב"כ המשיב, הגיש לנו ב"כ המערער, את המוצגים הבאים: - א. מימצא-רנטגני של הטומוגרפיה המחשבתית של המוח, מאת ד"ר שולמן, מבית- החולים ע"ש "סורוקה", בבאר-שבע, מיום 08/09/90, שסומן כמוצג מע/ 7. ב. המימצא הרנטגני של בדיקת M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית), של המרכז הרפואי ע"ש "שיבא", בתל-השומר, של ד"ר ע. רידר ופרופ' ר. תדמור, בדבר הרחבה סימטרית של חדרי המוח, שסומן כמוצג מע/ 8. ג. מימצא רנטגני, בדיקת M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית), של עמוד-שידרה צווארי, מיום 04/10/90, של המחלקה לרדיולוגיה אבחנתית, בבית-חולים ע"ש "שיבא", בתל-השומר, בדבר בליטות קטנות חוריות של הדיסקים, שסומן, כמוצג מע/ 9. 19. באותה ישיבה מיום 24/03/96, גם נחקר-נגדית, פרופ' מנחם שדה, ע"י ב"כ המערער, וזאת בגין חוות-דעתו הרפואית, מיום 29/06/93, וכן בקשר לשאלות-הבהרה, מיום 23/01/95. 20. באמצעות עד זה, הוגשה לנו בדיקת טומגרפיה ממוחשבת של עמוד-שידרה צווארי, שנעשה בבית-חולים ע"ש קפלן", ברחובות, מיום 14/05/89, החתום ע"י ד"ר אברמסקו, שסומנה כמוצג מע/ 10. 21. עוד הוגש לנו, באמצעות עד זה, טופס-הפנייה לרופא-מומחה, מיום 08/09/90, חתום ע"י סרן עמרם הדרי, שסומן כמוצג מע/ 11. 22. באמצעות העד הנ"ל, גם נתקבלו, על פי בקשת ב"כ המערער ובהסכמת ב"כ המשיב, המוצגים הבאים: - א. הפניותיה של ד"ר נירה שמרת, מבית-חולים ע"ש "קפלן", ברחובות, מיום 10/03/91, אל הרופא המטפל, שסומן כמוצג מע/ 12, ואל ד"ר דותן, ממחלקת עיניים, שסומן כמוצג מע/ 13. ב. הפנייה לרופא מומחה, בתחום נוירולוגיה, מאת רס"ן ד"ר דוד חביב, מומחה ברפואת עיניים, מתאריך 01/10/92, שסומנה כמוצג מע/ 14. ג. תעודה מאת בית-חולים ע"ש "קפלן", ברחובות, בדבר תוצאות בדיקות C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) לעמוד שידרה מותני, מיום 19/02/91, חתום ע"י רוזנהק, שסומנה כמוצג מע/ 15. ד. תעודה נוספת מאת בית-חולים ע"ש "קפלן", ברחובות, מאת ד"ר רוני רחמיאל, מיום 23/09/92, המופנה לרופא עיניים, סניף קופת-חולים, באשדוד, שסומנה כמוצג מע/ 16. 23. המשך הדיון נדחה ליום 30/06/96, ובפתח הדיון, הגיש לנו ב"כ המערער, בהסכמת ב"כ המשיב: - א. דו"ח פציעה של המערער, מיום 08/09/90, כשמסמך זה הוא מתאריך 09/09/90, שסומן כמוצג מע/ 17. ב. אישור של משרד הבטחון בדבר קבלת התביעה. מכתב זה הוא ללא תאריך, שסומן כמוצג מע/ 18. ג. תשובתו של המערער למכתב זה (מע/ 18), מיום 05/11/90, שסומנה כמוצג מע/ 19. ד. אישור על קביעת דרגת-נכות, מיום 06/05/96, שסומן כמוצג מע/ 20. כל המוצגים הנזכרים בסעיף זה, מצויים בתיקו הרפואי של המערער. 24. באותה ישיבה, מיום 30/06/96, נחקר פרופ' ג. ברהם, שתי-וערב, ע"י ב"כ המערער, בגין חוות-דעתו הרפואית, מיום 04/02/91 (ראה: סעיף 3 ג' בפסק-דין זה); בגין חוות-דעתו הרפואית, מיום 16/08/91 (ראה: סעיף 5 ב', בפסק-דין זה), המתייחסת לשאלות שהופנו אליו; וכן בגין חוות-דעתו מיום 05/02/95, המהווה תשובות לשאלון שהוצג לו. 25. באמצעות עד זה, הוגש לנו, כמוצג, טיוטא של רישום דבריו של העד, שסומנה כמוצג מע/ 21. 26. עדותו של עד זה, נתארכה למשך מספר שעות רבות, והדיון נדחה, להמשך העדות, ליום 21/07/96. 27. בפתח הדיון ביום 21/07/96, הגיש לנו ב"כ המערער, בהסכמת ב"כ המשיב, צילומים מחדר-מיון, כדלקמן: - א. הפנייה לבית-החולים, שסומנה כמוצג מע/ 22. ב. הרישום של בית-החולים, שסומן כמוצג מע/ 23. 28. תוך כדי העדתו של פרופ' ג. ברהם, ביקש ב"כ המערער להגיש מסמך של בית-החולים ע"ש "סורוקה", באר-שבע, מיום 14/09/90, שלא היה בתיקו-הרפואי של המערער; המדובר בחלק מגליון-רופא. מסמך זה נתקבל וסומן כמוצג מע/ 24. 29. בתום חקירתו הנגדית של פרופ' ג. ברהם, נחקר העד, חקירה-חוזרת, על-ידי ב"כ המשיב, והשיב לשאלותיהם של חברי-הוועדה. 30. המשך הדיון נדחה ליום 07/04/97. בישיבה זו נחקר ד"ר משה זוהר, שתי-וערב, ע"י ב"כ המערער, בגין חוות-הדעת הרפואית שהוגשה על-ידו, מיום 14/04/92 (ראה: מוצג מש/ 8 בסעיף 8 ג', בפסק-דין זה). באמצעות עד זה, הוגשה לנו הפנייה לרופא-מומחה של הצבא, וכן תשובת המומחה: - א. מסמך ההפנייה, מתאריך 22/04/91, שסומן כמוצג מע/ 25. ב. מסמך בדבר בדיקת עיניים, מטעם בית-החולים ע"ש "קפלן", ברחובות, מתאריך 09/05/91, שסומן כמוצג מע/ 26. ג. הפנייה לרופא-מומחה ותשובת רופא-מומחה, מיום 07/08/95, שסומנה כמוצג מע/ 27. העד לא נחקר בחקירה-חוזרת על-ידי ב"כ המשיב, וחברי-הוועדה לא הציגו לו כל שאלה. 31. המשך הדיון התקיים ביום 06/10/97, שבו נחקר-נגדית ד"ר י. פעילן, ע"י ב"כ המערער, בגין חוות-דעתו הרפואית מיום 19/07/91 (ראה: סעיף 5 ג', בפסק-דין זה, מוצג מש/ 3), וכן בגין חוות-הדעת הרפואית הנוספת שלו, מיום 07/03/95, שסומנה כמוצג מש/ 10. ב"כ המשיב לא הציגה כל שאלה חוזרת לעד זה, ולחברי-הוועדה לא היו שאלות לעד. 32. המשך הדיון נדחה ליום 08/12/97. אחרון העדים היה ד"ר משה לוסקי, שנחקר שתי- וערב, ע"י ב"כ המערער בגין חוות-הדעת הרפואית שניתנה על-ידו, מיום 25/09/96. באמצעות עד זה, הוגשו לנו, על פי בקשת ב"כ המערער ובהסכמת ב"כ המשיב, המוצגים הבאים: - א. בדיקה מתאריך 01/05/97, שסומנה כמוצג מע/ 28. ב. מכתבו הנילווה של ד"ר ב. הרטמן, מיום 01/05/97, שעל-פיו נערכה הבדיקה האמורה לעיל, שסומן כמוצג מע/ 29. 33. בתום עדותו של עד זה, הצהירו ב"כ הצדדים: "אלו עדינו", וביקשו להגיש סיכומים, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, בכתב. סיכומי ב"כ המערער הוגשו ביום 25/05/98. סיכומי ב"כ המשיב הוגשו ביום 14/09/98, וביום 14/10/98, הוגשה תגובת ב"כ המערער לסיכומיה של ב"כ המשיב. נקבע, כי פסק-הדין יישלח לב"כ הצדדים, ישירות, והם פטורים מהופעה לשמיעתו. 34. מבחינה עובדתית, מקבלים אנו את עיקרי העובדות, כדלקמן: - א. המערער, קצין בדרגתו, זומן, לשירות מילואים פעיל, לתקופה שהחלה בחודש אוגוסט 1990 ועד לחודש אוקטובר 1990. ב. ביום האירוע, דהיינו, ביום 08/09/90, בעת השירות, היה המערער בדרכו לתידרוך. ג. בהמשך הדרך היה על המערער לרדת במדרגות, כ- 20 במספר. ד. שעה שהמערער ירד במדרגות אלו, נפל, נחבל ואיבד את הכרתו. ה. פונה לבית-החולים ע"ש "סורוקה", בבאר-שבע, ואושפז, למעקב במחלקה הנוירולוגית ובמחלקה הפנימית. ו. המערער אינו זוכר באיזה שלב של המדרגות היתה נפילה זו. 35. ב"כ המשיב לא הסכים לעובדות, שטען להן ב"כ המערער, ולכן אמור כאן, לחול הכלל של: - "המוציא מחברו, עליו הראייה". (ראה: ספרו של הרנון "דיני-ראיות", חלק א', עמ' 188), ועל המערער גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. 36. כאמור, רואים אנו את עצם עובדת החבלה, כמוכחת. לא כן פני הדברים בשאלת ה"קשר הסיבתי". ה"קשר הסיבתי", הוא אחד מהעניינים המהותיים בערעורים מסוג זה. שאלת קיומו של "קשר סיבתי" - הוא ברוב המקרים המפתח לבעיות המובאות להכרעה, לפנינו. כבר נקבע, לא אחת, בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי עניין ה"קשר הסיבתי", היא שאלה עובדתית-רפואית, השלובות זו בזו. רצה לומר: בעניין שלפנינו, כדי לקבוע את המצב הרפואי של המערער, חייבם אנו קודם לקבוע, עובדתית כיצד אירע האירוע ובאלו נסיבות. 37. דיני הראיות בישראל מבוססים על השיטה האדברסרית, דהיינו, שיטת ההתנגדות והיריבות בין הצדדים, לפיה מנהלים בעלי הדין את הדיון, והם הנושאים בעול השגת הראיות והגשתן לבית-המשפט, ובתי-המשפט, מצידם, נמנעים, עד כמה שאפשר, מלהתערב ביוזמה הנתונה לבעלי-הדין. בדרך כלל, נוהגת השיטה האדברסרית גם בתביעות הנוגעות לעדות רפואית, ועל-פיה מביא כל צד את המומחים "שלו". בין היתר התפקידים והמטלות של רופא-מומחה, בין אם הוא עורך חוות-דעת רפואית ובין אם הוא מעיד בבית-המשפט, לקבוע את ה"קשר הסיבתי" בין מאורעות העבר. קיימות דרגות שונות של קשר בין אירוע לבין תוצאה. יש שהקשר הוא ברור ומוכח, מבחינה עובדתית, וניתן להוכחה מדעית שאינה שנוייה במחלוקת; ויש והקשר הוא סטטיסטי או השערתי, בדרגות השונות של הסתברות, אך הוא אינו מוחלט, או שאינו ניתן להוכחה מדעית-פרטנית. מכיוון שהעובדות אינן מצביעות, בהכרח, לכיוון ברור, חד-משמעי, הרי בעינה עומדת לפנינו השאלה המכרעת, כפי שהוצגה לעיל, דהיינו, האם קיים "קשר סיבתי" בין הפגימה, לבין השירות? 38. כמו בכל המקרים הדומים, יש לצאת מתוך נקודת מוצא, לפיה התנאים לגיבוש הזכות לתגמולים, עפ"י חוק הנכים, הם, כי אדם יוכר כ"נכה", כתוצאה: - ממחלה שאירעה ב"תקופת שירותו" ו- "עקב שירותו" (ראה: הגדרת "נכות", כמופיע בסעיף 1, לחוק הנכים). למערער דנן - אירעה חבלה ב"תקופת שירותו". עלינו לקבוע, האם הפגימות, להן הוא טוען, אירעו "עקב שירותו". "נטל ההוכחה" הוא על המבקש להוכיח, כי מחלתו נגרמה ב"בתקופת שירותו" בצה"ל; וכן, שהיא נגרמה "עקב" אותו שירות. הדברים אמורים הן לגבי "נטל השיכנוע" והן לגבי "נטל הבאת הראיות". "כמות ההוכחה", הנדרשת, על-מנת לעמוד ב"נטל ההוכחה", נדונה בפסקי-דין רבים של בית-המשפט העליון. ההלכה, אשר נתגבשה, קובעת, שעל התובע-תגמולים לשכנע בהוכחות העונות במבחן "מאזן ההסתברויות" (כמו במשפט האזרחי), שפרושו: במשקל העולה על 50%, כי נתקיימו התנאים המזכים את התובע לתגמולים-הנתבעים. 39. לא בהכרח סותרת ההלכה הנ"ל, את פסיקותיו של בית-משפט העליון, הדנות ב- "יחס של רוחב-לב" לתביעה מסוג זה, בשים-לב "למטרתו הסוציאלית" של חוק הנכים; וכי "המחוקק התכוון להיטיב עם התובע לאור השירות שנתן למדינה". דא-עקא, הפסיקא הלכה וצימצמה את "היחס המקל" עם התובע-תגמולים, ובתי- המשפט אימצו את העקרון של "רוחב-לב", אך ורק לעניין הערכת משקלן של הראיות. הווה אומר: כאשר מובאות בפני בית-המשפט חוות-דעת רפואיות נוגדות, האחת - הרואה "קשר סיבתי" בין מחלת התובע והשירות, והשנייה - השוללת "קשר סיבתי" כזה, ושתי חוות-הדעת הללו מסתמכות על "אסכולה רפואית" - אזי תועדף ה"אסכולה הרפואית" המקלה והמטיבה עם התובע, על-פני זו השוללת את בסיס תביעתו. 40. ביטויים, הנקוטים בידי משפטנים, כגון: "סביר מאוד להניח", או "מתקבל מאוד על הדעת", מופיעים גם בחוות-דעתם של הרופאים המומחים, בעלי-שם בתחום מומחיותם, ודומה, שהרופאים הללו מתאימים מילותיהם להתפתחות הפסיקה המשפטית ולאוו דווקא למדע הרפואי. 41. כדי שנאמץ חוות-דעת רפואית, של רופא-מומחה, אין זה די במשפט המסכם את חוות- הדעת במילים המקובלות על משפטנים, אלא שיש ללמוד ממכלול דיברי המומחים, ולברר שמא אין המסקנה, שבסוף חוות-דעתם, עולה, בהכרח, מהעובדות המובאות בחוות-דעתם (ראה: ע.א. 188/75, גיורא ביבר נ. קצין-התגמולים, פ"ד ל' (3), עמ' 172, בעמ' 175 ז'). 42. מטבע הדברים, חוות-הדעת הרפואיות, מתבקשות ומתקבלות בבתי-המשפט מתוך כורח המציאות, שהרי כך הוא המקובל בהליכים לפנינו, כשאין היושבים בדין מצויידים במידע-הרפואי המדעי המעודכן, ויש להביאו ולהגישו בצורה ובאופן, כפי שאכן מובא ומוגש לנו. הספרות המקצועית הרפואית, המשמשת רקע לחוות-הדעת המקצועיות הרלוונטיות והמיוחדות לנושא ולמקרה זה או אחר - הם הם שקובעים את מסקנותינו הסופיות. 43. כאמור בסעיף 10 של פסק-דין זה, העמיד ב"כ המערער, בהסכמת ב"כ המשיב, את ערעורו על אותן הפגימות המנויות בסעיף 11 של פסק-דין זה. 44. בתאריכים 06/04/97 ו- 07/07/97, החליט קצין-התגמולים לבטל את החלטותיו הקודמות, לפיהן, הוכר המערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין פגימה הקשורה בבעיית המיקוד בעיניים, ובגין הפגימה הקשורה בבעיית השמיעה. לטענת קצין-התגמולים, עשה כן לאחר שנתגלו בפניו ראיות חדשות, והחלטותיו, להכיר בנכויות הנ"ל של המערער, היו שגויות. 45. המערער הגיש ערעור על החלטותיו אלה של קצין-התגמולים בתיק ע.נ. 1059/97. החלטנו לעכב את מתן פסק-הדין הנוכחי והתחלנו בשמיעת ההוכחות בתיק ע.נ. 1059/97. 46. בעקבות בדיקות נוספות, שנערכו למערער, שכללו: בדיקות עיניים, אוזניים, אף, פסיכיאטרי ואורטופדי, החליט קצין-התגמולים, כאמור בסעיף 7 בפסק-דין זה, להכיר בנכותו של המערער, בגין פגימה הקשורה בליקוי בקונברגנציה (מיקוד-ראייה), שעשוי להיגרם כתוצאה מחבלת ראש, וכן בליקוי זעיר בשמיעה, שעשוי להיגרם על-ידי חבלה בראש. בנוסף לכך, הוכר המערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין פגימה באפו, אולם זאת בשל אירוע משנת 1971, ולא בשל האירוע המתואר בסעיף 34 של פסק-דין זה. 47. בערעור זה, אנו דנים ועוסקים אך ורק באירוע המובא בסעיף 34 של פסק-דין זה. לטענת ב"כ המשיב, עצם אובדן-ההכרה, בעת השירות הצבאי, אינו מחייב קיומו של "קשר סיבתי", בין אובדן-ההכרה לשירות, וכי לשם כך יש לקשור בין אירוע מסויים, לשירות הצבאי, לבין אובדן-ההכרה. לטענת ב"כ המשיב, אין כל איזכור חיצוני, בשום מסמך שהוגש, כי המערער התגלגל במדרגות. 48. לנו נראה, כי עצם נפילתו של המערער במדרגות, מהווה אירוע, הקושר בין השירות הצבאי, לבין עצם קרות החבלה. 49. כאמור בסעיף 36 בפסק-דין זה, שאלת ה"קשר הסיבתי", היא עניין מהותי והמפתח לפיתרון הבעייה, עד כמה שהדבר מתייחס לאותן פגימות, שאותן קושר המערער לאירוע הנדון. 50. מחומר הראיות שהובא בפנינו, נמצאנו למדים, כי: - א. בשנת 1971, בתקופת ועקב השירות הצבאי, נחבל המערער באף ובאוזן; ב. בתאריך 27/10/88, היה המערער מעורב בתאונת-דרכים, וזאת ללא כל קשר עם שירות צבאי כלשהו, שכתוצאה הימנה נפגע רכבו, הוא נזרק לתעלה, נחבט בראשו ובגבו, וסבל מ"צליפת שוט" (Whiplash Injury). בעקבות תאונה זו, התלונן המערער על שורה של סימפטומים, שבחלקם זהים לסימפטומים עליהם התלונן המערער לאחר האירוע החבלתי, האמור בסעיף 34 של פסק- דין זה. בסיכומי ב"כ המשיב, מאוזכרים המסמכים הרפואיים מאז אותו אירוע משנת 1988, ואין טעם לחזור על כך. 51. לטענת ב"כ המשיב, המערער לא הגיש תביעה-לפיצויים, כתוצאה מהתאונה משנת 1988, והוא מנסה להיבנות (או בלשונה של ב"כ המשיב "להלביש"), על האירוע בשירות המילואים הפעיל, את חלקן של תוצאות פגיעתו בתאונת-הדרכים משנת 1988. 52. כפי שכבר הוזכר על-ידנו, נשלח המערער אל מומחים רפואיים, מטעם קצין-התגמולים, לשם ביצוע בדיקות רפואיות, לגבי אותן פגימות המובאות בסעיף 11 של פסק-דין זה. 53. הפגימה באף: - ד"ר ש. סגל, מומחה למחלות אף-אוזן וגרון, בדק את המערער, ביום 27/06/91 (ראה: סעיף 5 ד' בפסק-דין זה, מוצג מש/ 4). בחוות-דעתו התייחס ד"ר ש. סגל לחבלה שאירעה למערער, ביולי 1971 (שכאמור כלל אינה קשורה למקרה זה), וכן לתאונת-הדרכים שבה היה המערער מעורב בחודש נובמבר 1988 (וכן לתאונת-דרכים נוספת מיולי 1989). כמו-כן מתייחס ד"ר ש. סגל, כמובן, גם לאירוע הנדון בערעור זה (המובא בסעיף 34 בפסק-דין זה), ובסופו של דבר, מגיע הוא לכלל מסקנה, כי ניתן לקשור את ה"נכות", באוזניו של המערער, כחבלה אקוסטית זעירה ללא טיניטוס, לאירוע נשוא ערעור זה. 54. ד"ר ש. סגל קבע למערער אחוז נכות, בשיעור של: - 0%. שיעור דרגת הנכות אינו בתחום סמכותינו, ואין אנו רשאים להתייחס לכך. המערער, כלל לא הגיש לנו כל חוות-דעת רפואית, של מומחה רפואי, מטעמו, שיש בה כדי לסתור את קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר ש. סגל, ודי בטעם זה כדי לדחות את הערעור באשר לפגימה באף. 55. כאמור בסעיף 14 של פסק-דין זה, בישיבה מיום 15/01/96, ביקש ב"כ המערער להעיד את שולחו, ובהסכמת ב"כ המשיב, נקרא המערער לדוכן העדים ונחקר, ארוכות, בחקירה-ראשית ע"י בא-כוחו, חקירה-נגדית ע"י ב"כ המשיב, וכן השיב לשאלות חברי-הוועדה. מתוכן עדותו נמצאנו למדים, כי יחידתו שוכנה בעזה, בקומה שנייה של מבנה כלשהו. הוא אמור היה לצאת מחדרו ולרדת לחדר-התידרוכים, לפני יציאה לפעילות. הוא רק זוכר שיצא מחדרו והתעורר בבית-החולים. אין הוא זוכר מתי איבד את הכרתו, אם היה זה בעת הירידה במדרגות או כתוצאה מהנפילה במדרגות. עניין איבוד ההכרה שימש סלע מחלוקת בערעור זה, זאת משום שלדברי המערער היו לו כבר, בעברו, 2 מקרים של התעלפויות, פעם אחת בעקבות כניסה לחדר-ניתוח עקב כאבים כתוצאה מדלקת בתופסתן, ופעם שנייה בעת משחק בכדור-יד שעה שבעטו בו בטעות. המערער מוסיף ואומר שבחדר-המיון בבית-החולים ע"ש "קפלן", ברחובות, לשם הובהל לאחר הבעיטה במשחק כדור-היד, נאמר לו שיש לו סף-כאב נמוך וכאשר רמת-הכאב עולה הוא מתעלף. 56. באותה ישיבה (מיום 15/01/96), גם נחקרה, שתי-וערב, ע"י ב"כ המשיב, ד"ר שיפר יואנה, מומחית לנוירוכירורגיה; בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער; והשיבה לשאלות חברי-הוועדה. כאמור (בסעיפים 12 ב' ו- 12 ג' של פסק-דין זה), הגיש לנו ב"כ המערער שתי חוות-דעת רפואיות של עדה זו (מיום 11/05/93 - מע/ 4, ומיום 18/11/94 - מע/ 5). 57. בחוות-דעתה של ד"ר יואנה שיפר, במוצג מע/ 4, מביאה העדה את תיאור תולדות המקרה, כדלקמן: - "בתאריך 08/09/90, בעת שירות מילואים, נפל ממדרגות. אושפז במחלקה נוירוכירורגית בבית-חולים ע"ש 'סורוקה', בבאר-שבע. לפי סיכום המחלה וגליון-קבלה, נמצא מוטל מחוסר-הכרה על-יד המדרגות עם סטיות המבט לצד שמאל. בבדיקה בקבלתו, חזר להכרתו, ללא חסר נוירולוגי, עם שפשוף בברכיים. התלונן על כאב בגב-תחתון, בוצעו צילומי גולגולת ועמוד-שידרה צווארי - שלא הראו שברים. בוצע Scan C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) - שהיה תקין. האבחנות היו: Head Trauma, Brain Concussion ו - Mild Back. בעת האישפוז, התלונן על כאבי-ראש ועורף, טיניטוס תרדמות הידיים, תרדמות רגל ימין, באיזור המפשעה, וכאבים בגב-התחתון. בתאריך 16/09/90, הועבר למתקן צבאי. לפי סיכום האישפוז, בחר"פ 542, עקב חוסר שיפור בתלונותיו הנוירולוגיות, בוצע, בתאריך 04/10/90, M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית) צווארי, שהראה בלט-דיסקוסים ב- L4-L5, L5-L6 ו- L6-L7, עם לחץ-קל על השק-הדורלי. בתאריך 08/10/91 (צ"ל: 1990), שוחרר. לפי אישורים, המשיך להיות בטיפול במסגרת קופת-חולים, אצל: רופא המטפל, אורטופד, נוירולוג, רופא עיניים, אף-אוזן וגרון והמחלקה לבריאות הנפש. היו לו תלונות של כאבי-ראש ועורף, בעיות ראייה, טיניטוס, הפרעות ריכוז וזכרון, אובדן חוש הטעם, בעיות בתפקוד מיני והסתגרות חברתית. בתאריך 27/02/91, בוצעה בדיקת M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית), שהראתה הרחבה קלה של חדרי-המוח הצדדיים והחללים התת-עקבישים. יש לציין, שבתאריך 27/10/88, עבר תאונת-דרכים עם חבלה בראש, ללא איבוד-הכרה, עם תסמונת שלאחר חבלה-בראש ותיסמונת-צווארית. בתאריך 14/05/89, בוצע C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת), שהיה תקין. מצבו הנוכחי: מאז החבלה האחרונה, יש לו החמרה ניכרת בכאבי-ראש, סחרחורות, עצבנות, חוסר סבלנות, עייפות, נדודי-שינה, תיסמונת פסיכונוירוטית פוסט-טראומטית, הפרעות בראייה, והפרעות בריכוז וזיכרון, שנעשו קשות מאוד. מאז החבלה האחרונה, סובל מבעיות חברתיות, הסתגרות, טיניטוס, הפרעות בחוש-הטעם, בעיות באיזור המפשעה וברגל-ימין, אשר מגבילים אותו מאוד בתפקוד. כמו כן, ישנה החמרה בולטת בכאבים בצוואר, והופיעו הקרנה של הכאבים לגפיים עליונות, הגבלות תנועות הצוואר, ותרדמה בגפיים העליונות. כל ההפרעות הנ"ל מגבילות אותו בעבודתו, כסוכן מכירות. הוא לוקח תרופות אנלגטיות להרגעה ולשינה, כגון: אפטלגין, טופדול, אסיבל והפנודורם. בבדיקה: עצבני ומתוח, ישנה רגישות בצוואר והגבלת תנועות הצוואר לצדדים. ישנה התכווצות של השרירים הפרוורטבלרליים, בעיקר מימין, רגישות בגב- התחתון, והגבלת כיפוף הגב, ישנה היפואסטזיה באיזור L1, מימין, ישנה צניחה של הגפיים, משמאל. שאר הבדיקות הנוירולוגית - בגדר תקין. בסיכום: מצב לאחר נפילה ממדרגות עם איבוד-הכרה. 'החמרה' של תיסמונות קודמות ותיסמונות חדשות, כפי שמתואר לעיל. הופעת סימנים רנטגניים של אטרופיה של המוח ושל דיסקוסים צוואריים, שלא היו קיימים בבדיקות קודמות. עקב ההפרעות, שנגרמו מהנפילה במדרגות - החמרה בחייו היומיומיים, בהתאמתו החברתית ובכושר עבודתו". 58. כפי שכבר צויין, הוגשה לנו חוות-דעת רפואית, נוספת, של ד"ר יואנה שיפר, מיום 18/11/94 - מוצג מע/ 5, בהמשך לחוות-דעתה הקודמת, שבה מציינת ד"ר יואנה שיפר, כי עקב הפרעות הראייה, המשיך המערער להיות בטיפול רופא-עיניים. 59. ד"ר יואנה שיפר מציינת עוד בחוות-דעתה מע/ 5, כי בבדיקת המערער, מיום 18/11/94, אין שינוי משמעותי, בבדיקה, בהשוואה לבדיקתה הקודמת מיום 11/05/93. 60. מסקנתה של ד"ר י. שיפר, בחוות-הדעת הרפואית מע/ 5, היא כדלקמן: - "ידוע, כי סיבת ראייה טבולארית, אם אינה פגיעה אורגנית, היא תוצאה של הפרעה נוירוטית. אי לכך, יש לקבל קשר של 'גרימה', בין שירותו הצבאי והפגיעה, לבין ההפרעות בראייה, שמהווה 'נכות' בשדות הראייה". 61. בפתח דברי עדותה, בפנינו, התמקדה עדה זו בסוגיית התעלפויותיו של המערער. על סמך דבריו של המערער, ציינה העדה, כי גם לפני האירוע (בסעיף 34 של פסק-דין זה), היו לו שתי התעלפויות: - האחת - בעת משחק. והשנייה - שעה שסבל מדלקת תוספתן, והמערער התעלף כתוצאה מרוב כאב. לדעתה, יכול להיות שיש למערער סף כאב נמוך, וישנם אנשים רגישים לכאב והם מתעלפים כתוצאה מכאבים, מיובש, מאמץ ולחץ-דם נמוך. 62. העדה מודה, בגילוי לב, כי היא לא עיינה בתיקו-הרפואי של המערער, אלא אך ורק במסמכים שהוצגו לה ע"י המערער ובא-כוחו, ומאחר והיו בפניה מוצגים רבים, היא לא ציינה בחוות-דעתה על אלו מוצגים היא הסתמכה, וכן לא ערכה רשימה של המוצגים שהוצגו. באופן כללי, אומרת העדה, שבחוות-דעתה הרפואית היא ציינה, כי קיימת "החמרה ניכרת" במצבו של המערער. ברם, היא כתבה זאת לפי דבריו של המערער עצמו, או לפי אותם המסמכים, שאת מהותם גם לא יכלה לזכור בעת מתן העדות בפנינו. עדה זו גם הרחיבה את הדיבור לגבי מספר בעיות אורטופדיות, וצילומי רנטגן בתחום זה. אלא, שבד בבד עם כך, היא גם מעידה, שאין היא מומחית בתחום האורטופדיה, והיא קבעה את ה"נכות" בגבו של המערער, לפי מה שדווח לה ע"י המערער, ולפי המסמכים שהוצגו בפניה. באחת - עדה זו התעלמה ממספר מסמכים רפואיים, כגון: סיכום מחלה, מבית-חולים ע"ש "סורוקה", בבאר-שבע, שם נכתב, שבוצע צילום עמוד-שידרה מותני, שהיה תקין. לדעת העדה, ה"נכות" בגב, לא בהכרח נגרמת מסימנים והפרעות נוירולוגיות. 63. העדה העידה בפנינו גם על סימנים רנטגניים של אטרופיה (התנוונות) של המוח. לשאלתה של ב"כ המשיב, האם יכול להיות, אטרופיה של המוח שעה שהבדיקה של ה- M.R.I., הינה בגדר הנורמה והטווח תקין - שזה יהיה לא תקין? משיבה עדה זו, שאם בבדיקות הקודמות לא היו קיימים המימצאים, אזי מדובר בהתפתחותם של מימצאים היכולים להיות קשורים לחבלה השנייה של המוח, וזאת משום שהאטרופיה של המוח, לאחר חבלה, לא מתפתחת באופן מיידי, אלא לאחר פרק זמן. 64. כאמור, העידה עדה זו גם בעניין הסיבה לפגימה הקשורה עם הראייה הטובוראלית, וקבעה, כי אם זו אינה פגיעה אורגנית, הרי שהיא תוצאה של הפרעה נוירוטית, וזאת משום שיש משהו במוח שגורם למצב ראייה לא תקין. העדה אינה מדברת על נזק מוחי, אלא על נזק נוירוטי, שאינו קשור עם בעייה פסיכוטית. עדה זו מסתמכת, כאמור, על חוות-דעתו של ד"ר הרטמן, מוצג מע/ 6, שבו קבע ד"ר הרטמן, שהבעייה היא על רקע של מתח נפשי. ברם, אין העדה זוכרת שהמערער סיפר לה שהוא עבר תהליך של גירושין מאישתו ופרידה מארבעת ילדיהם. יחד עם זאת, אומרת העדה, כי ישנם מקרים של פגימה, על רקע של ראייה טובולארית, מסיבה נירוטית, לאחר חבלה בראש. העדה אינה מודעת למאמרים רפואיים, בנושא של ראייה טובולארית, שלה משמשים הגירושין, כסיבה. מכל מקום, העדה, שהיא מומחית לחבלות-ראש, ומאשרת שחבלות-ראש גורמות לתיסמונת פסיכונוירוטית פוסט-טראומטית, שאחד המרכיבים שלה, זה מתח-נפשי, אבל אין היא מומחית לבעיות ניאורוטיות, כתוצאה מגירושין. חוות-הדעת של ד"ר יואנה שיפר נראית רופסת ויותר מדי פרצות נבעו הימנה. אין ד"ר יואנה שיפר מתייחסת למתח כתוצאה מבעיית הגירושין; ולנו נראה, כי ההתמקדות, בגורם של כתוצאה מחבלה בראש, הוא רב מדי. 65. אנו לא נוכל לקבל את עמדתה של ד"ר יואנה שיפר גם בנושא שדות הראייה הטובולאריות, בין היתר, גם משום ש: - א. העדה, ד"ר יואנה שיפר, אומרת במפורש, שאת השאלות בנושא זה, יש להפנות למומחה בתחום זה (ד"ר ב. הרטמן). ב. ב"כ המערער בעצמו, הצהיר (ראה: עמ' 48 בפרוטוקול בית-המשפט), שהוא מסתמך על האמור במוצג מע/ 6, ועל מאמר של ד"ר ב. הרטמן בנושא זה. 66. שדות-ראייה טובולאריים: בסיום דיברי עדתה של העדה, י. שיפר, ביקש ב"כ המערער לצרף מאמרים, המתייחסים לאסכולה, שלפיה, שדות ראיית טובולארים יכולים להיות שלא על רקע אורגני וללא התחזות. ב"כ הצדדים הגיעו לכלל הסכמה, שב"כ המערער יגיש רשימת מאמרים, בצירוף המאמרים עצמם, ולב"כ המשיב תשמר הזכות להגיש תגובה, בכתב, של מומחה-רפואי, כתגובה על אותם המאמרים. 67. בישיבה שקיימנו ביום 24/03/96, העיד בפנינו ד"ר יצחק גוטמן. ד"ר יצחק גוטמן הינו רופא מומחה לרפואת עיניים, ונירואופטולוגיה והוא שבדק את המערער, במסגרת סעיף 28 א', לחוק הנכים, מיום 30/06/92, שסומן כמוצג מש/ 7. והוא גם השיב לשאלות-הבהרה, שהוגשו לנו. עד זה נחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המערער, חקירה-חוזרת ע"י ב"כ המשיב. בפתח עדותו, הופנתה תשומת-לבו למאמר רפואי, מאת ד"ר בנימין הרטמן ואח', בביטאון "רופא המשפחה", כרך י"א חוברת 2, עמ' 137, בנושא: "שדות ראייה צינוריים". תשומת-לבו של העד, הופנתה לציטוט בעמ' 142 של המאמר, וד"ר י. גוטמן הסכים עם כל מילה ומילה שנאמרה שם. 68. הלכה למעשה, בדק ד"ר י. גוטמן את המערער ביום 08/03/94, וקבע, בסיכום: - "המדובר ללא ספק באי-ספיקת מקוד על רקע טראומטי. שדות-הראייה אינם טובולארים שלא על רקע אורגני. אין בפונדוס (קרקעית העיניים) או בפגימה, כל הסבר אורגני למימצא זה. מבחינתי - אי-ספיקת מקוד בלבד". בעוד שד"ר ב. הרטמן, שבדק גם הוא את המערער, קבע, בסיכום (במוצג מע/ 6): - "זקוק, כפי הנראה, למשקפיים. שדה-הראייה הטובולארי הינו פונקציונאלי ולא אורגני, למיטב זכרוני על רקע בעייה או מתח-נפשי ניכר. להערכתי, לא מדובר ב'התחזות' (Malingering)". 69. באותו מאמר, בנושא "שדות-ראייה צינוריים", הנזכר בסעיף 67 בפסק-דין זה, קובעים המחברים, כדלקמן: - "פגיעה בשדות-הראייה יכולה להיות מאתיולוגיה אורגנית, או מסיבה שאינה אורגנית, דהיינו, פונקציונאלית. המקרים הקשים לאיבחון, הם דווקא אלה על רקע אורגני. לצורך קביעת האבחנה קיימות בדיקות עזר רבות". 70. בדברי ההקדמה לאותו מאמר, מדובר על כך, שאיבוד-ראייה, או הפרעות בשדה-הראייה מהווים אתגר לרופא המטפל. המקרים הקשים לאבחנה הם החולים אשר אצלם קיימים מימצאים אובייקטיביים אורגניים, ובנוסף לכך קיים ליקוי שאינו אורגני אלא תיפקודי בלבד. בין החולים הפונקציונאלים קיימות שתי קבוצות עיקריות: - החולים ה"הסטריים" והחולים ה"מתחזים". קיימות בדיקות רבות העוזרות להבחין בין חולים אורגניים ובין חולים פונקציונליים, והם מביאים תיאור של 5 חולים, אשר הגיעו לאישפוז עקב תלונות שונות, ואשר במסגרת בירור נירואופטמולוגי נימצאו שדות-ראייה צינוריים ובכך הוכח כי הפגיעה בראייה אינו אורגני. 71. חרף טיעוניו בנושא זה, לא נוכל לאמץ את גישת ב"כ המערער, זאת משום שבמאמר האמור, כל חמשת החולים עברו בדיקת עיניים מקיפה אשר כללה: בדיקת חדות-ראייה עם תיקון על-ידי משקפיים, במידת הצורך; בדיקת מקטע קידמי ולחץ תוך-עיני במנורת-סדק; בדיקת תנועות העיניים ותגובת העישונים. 72. ב"כ המערער, לא הגיש לנו חוות-דעת רפואית, בנושא זה, של רופא-מומחה מטעמו, אשר כוללת את כל הבדיקות האמורות. מאידך, ד"ר מ. לוסקי, שהעיד בפנינו ביום 08/12/97, וחוות-הדעת הרפואיות, מיום 25/09/96 ומיום 19/12/96, הוגשו לנו, מציין שהוא עבר על כל המאמרים הרפואיים, שצורפו לתיק זה, ובאף אחד מן המאמרים, לא מצא סימוכין למציאת שדה-ראייה טובולארי אמיתי, כלומר מסיבה אורגנית, שלא גדל במרחק ואינו גדל עם שינויי גודל המטרה, לאחר פגיעה בראש. ד"ר מ. לוסקי, מאזכר את מאמרו של Sabates וחבריו, בו מצויינת אפשרות של שדה- טבולארי במקרים של Closed Head Trauma, אבל הוא קובע שזה נזק פונקציונאלי ולא אורגני. לדעת ד"ר מ. לוסקי, מכל המימצאים והבדיקות הוא מסיק, מעל לכל ספק, שאין מדובר בנזק אורגני במערכת הראייה של המערער, ולכן אין לו "נכות" עיניים אופטומולוגית או נוירואופטלמולוגית, המתבטאת בשדות-הראייה. 73. לדעת ד"ר מ. לוסקי, אין המדובר בפגם אורגני, אלא באלמנט של "התחזות" מצד הנבדק. קביעתו זו מתסמכת על תרשימי שדות-ראייה, שערך למערער, ובהסתמך על חוסר כל מימצא הדמייתי אורגני במסלולי הראייה; וכן שלא קיימת כל פגיעה; וכי שדות-הראייה הטובולארים, שאותם הדגים המערער, בבדיקותיו הקודמות, הינן בבחינת "התחזות". 74. הגם שעדותו בפנינו של ד"ר מ. לוסקי, הותירה עלינו את רישומה, הרי שאילו היינו באים לקבוע את מסקנותינו, בהסתמך על דברי העדות הזו ועל שתי חוות-הדעת הרפואיות שלו (מיום 25/09/96 ומיום 19/12/96) - חייבים היינו להגיע לכלל מסקנה, חד-משמעית, כי המערער הינו בבחינת "מתחזה", שכוונתו להפיק רווח-מישני, ואשר תיכנן היטב את כל צעדיו, במודע, תוך שהוא נוטה להגזים בתלונותיו, ולהתלונן על ליקויים במספר מערכות בגוף, בכדי ליצור ולחזק את הרושם שהוא אכן פגוע במחלה קשה. 75. אלא שלא יכולה להיות כאן קביעה כה חד-משמעית. והגם שנדיר מאוד למצוא ליקויים אורגניים אופיינים אצל חולים מתחזים או היסטריים, הרי שהדבר יתכן, וקיימות לכך אף אסמכתאות בספרות הרפואית. 76. מכל מקום, לסוגיא: - האם הנזק בשדה-הראייה של המערער (שדות-הראייה הצינוריים) אירע כתוצאה מהנפילה במדרגות, בעת השירות הצבאי (כמתואר בסעיף 34 של פסק-דין זה), או בעקבות תאונת-הדרכים מתאריך 27/10/88, שאירע ללא קשר עם שירות צבאי כלשהו? - אין תשובה רפואית חד-משמעית. 77. לנזק בשדה-הראייה אצל המערער אין סיבה אורגנית. סיבה אורגנית - הינה פגיעה במרכז המיקוד אשר ניתנת למדידה-כמותית, כאשר מדידה-כמותית זו מאפשרת בדיקות נוספות וחוזרות. המדובר בבדיקה אובייקטיבית, שבה נבדקים נתונים אף ללא שיתוף-פעולה מצד הנבדק, וכאמור, נדיר מאוד למצוא ליקויים אורגניים אופייניים אצל חולים מתחזים או היסטריים, הרי שהדבר יתכן. 78. מכל מקום, אצל המערער נתגלתה הרחבה קלה של החדרים והחללים התת-עכבישים, ואין לכך כל השפעה על נושא הצימצום בשדות הראייה הצינוריים וההרחבה הקלה דלעיל - אין לה קשר למערכת הראייה. 79. האמור בנושא זה, בחוות-הדעת הרפואית של ד"ר יואנה שיפר, מיום 18/11/94 (מוצג מע/ 5) ובעדותה בפנינו - אינו מקובל עלינו, ואין להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין פגימה הקשורה עם "שדות ראייה טובולאריים". 80. נזק בצוואר ונזק בגב: בעבר, בהעדר אמצעיי-דימות ובדיקות מעבדה, נקבעה אבחנה רפואית על סמך מימצאי בדיקה גופנית, ובמקרים רבים, על סמך ניסיון קודם ותחושה. במאות השנים הקודמות, היו הרופאים עסוקים בהתבוננות, באיסוף ובארגון מידע קליני. דבר זה, נבע מגישתם המדעית למקצועם, אך גם מהעדר אמצעים אחרים לדימות ואישור אבחנתם. במקביל להתפתחות בתחומים אחרים, חלה התפתחות באמצעי הדימות ואיבחון עד לכדי הקצנה, בה מיוחס לעיתים משקל יתר לבדיקות המעבדה, יחסית למימצאי הבדיקה הגופנית. כיום, כדי לאבחן בעייה רפואית בדרך מדעית יותר מבעבר, מן הצורך לאחד את הנתונים הנאספים ממיטת-החולה (או מדברי האנמנזה), עם מימצאי המעבדה המושגת באמצעות הטכנולוגיה הנוכחית. כל העוסקים בעבודה הקלינית מכירים בעובדה, שרופאים שונים באותו מקצוע מבצעים בצורה שונה בדיקות גופניות, ומפרשים בצורה שונה את מימצאי בדיקתם. קיימות תופעות של אי-התאמה בין מפענחים שונים אשר בדקו את אותם צילומי-רנטגן, והדבר תלוי במרכיב האנושי הבלתי מדוייק, בהערכה קלינית ובפיענוח צילומי רנטגן רגילים. מעבר לבעייה זו קיימת בעייה של הבנת משמעותם של מימצאים חריגים (פותולוגיים) הנחשפים בבדיקות שונות. הקביעה, כי מימצא הוא מימצא חולני, מבוסס על הכרת מימצאים אחרים הנחשבים כמימצאים רגילים או "תקינים". תמיד נותרת השאלה: "האם כל מימצא חריג הוא מימצא משמעותי הגורם גם לתסמיני המחלה?". מאז שנת 1984, הוכנסו לשימוש יום יומי, גם C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) ו- M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית). כן יש לציין את הבדיקות הפולשניות, המבוססת על הזרקת חומר-ניגוד ומבוצעות באילחוש מקומי, בדיקות דיסקוגרפיה; וכן בדיקות E.M.G., דהיינו, בדיקתם של השרירים שמשני צידי קו-אמצע, הקו או השרירים הפרה-ספינליים, כאמצעי אבחנה. חרף הכנסתם לשימוש של כל אמצעי הטכנולוגיה החדישים ביותר, עדיין קיים קושי בזיהוי מימצאים חולניים, בעלי משמעות קלינית, מחד-גיסא, והוא מעלה את הסיכון שבייחוס משמעות רבה לבדיקת דימות בודדת, מאידך-גיסא. ערכה הסגולי של כל בדיקה חייב להיבדק תוך בחינת התאמתה לתלונות החולה ולמימצאי הבדיקה הגופנית. מתוך גישה זו, עלינו להתייחס למימצאי הבדיקות, עליהם מסתמכים ב"כ הצדדים, תוך הדגשת הסיכון שבהסתמכות עיוורת על מימצאי בדיקות המעבדה בלבד. 80. באופן כללי, ניתן, להניח, כי קשה למצוא בפסיקה הקיימת, תשובה לכמות ההוכחה, שעל המערער להביא, במקרה דומה, כדי לצאת ידי חובת ההוכחה בדבר "הקשר הסיבתי". הכל מסכימים, איפוא, כי שאלת ה"קשר הסיבתי", בין מחלה מסויימת לבין תנאי השירות - הוא שאלה מעורבת, דהיינו, רפואית-משפטית-עובדתית. וזאת וגם זאת: - כאמור, הכל מסכימים כי השאלה שבמחלוקת היא: - האם קיים "קשר סיבתי", בין הפגימות, מהן סובל המערער, לבין תנאי שירותו? "קשר סיבתי" משפטי, אינו יכול להיווצר בהעדר קיומו של "קשר סיבתי" רפואי. על הרופאים המומחים, לקבוע ולהסביר את טיב הקשר הרפואי, ואילו את הנפקות המשפטית - חובה עלינו לקבוע. פירושו של דבר הוא, שהתשתית עליה תתבסס ההכרעה הינה עובדתית-רפואית, אך הסקת המסקנות מתשתית זו - צריכה להעשות על-ידינו, על-פי אמות מידה משפטיות. ראה בעניין זה פס"ד בע.א. 137/64, ויינשטיין נ. קצין-התגמולים (פ"ד י"ח (2), עמ' 510 בעמ' 519). שם נאמר מפי כב' השופט צבי ברנזון: - "גם בשאלה המסובכת ביותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות - לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה אינה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים, הנקוטים בידי הרופאים לקביעת האפשורת של 'קשר סיבתי' בין השירות והמחלה, הם הקובעים. על הוועדה להנחות עצמה לפי ההלכה הקובעת, כי 'קשר סיבתי', במובן המשפטי, אינו בהכרח זהה ל'קשר סיבתי' במובן הרפואי". עמדה דומה עולה גם בפסיקתו של בית-המשפט: - א. בע.א. 203/85, בן ארי נ. קצין-התגמולים (פ"ד מ"א (4), 133, 145 ו'). ב. בע.א. 324/75, אקרמן נ. קצין-התגמולים (פ"ד ל"ו (1) עמ' 670, בעמ' 672 ה') נאמר: - "ההשקפה הרפואית בדבר הסיבתיות על מחלה, כבודה במקומה מונח. אך עלינו, על וועדת הערר, ועל קצין-התגמולים לקבל את ההלכה המשפטית ולנהוג לפיה". ג. בע.א. 391/78, קצין-התגמולים נ. יצחקיאן (פ"ד ל"ג (1) עמ' 264, בעמ' 266-267), נאמר: - "פשיטא, שהעובדות הנקבעות ע"י רופא בחוות-דעתו עפ"י האנמנזה, אינן בגדר חוות-דעת רפואית כל עיקר: מבחינה משפטית, אין לראות בחוות-דעת שכזאת אלא אישור שאלה הם האימרות, שנאמרו באוזני הרופא, ע"י החייל-הנכה (או בני משפחתו). יש ונכים מפריזים מאוד בתיאורים דרמטיים של תנאי שירות חמורים ויוצאי-דופן ויש ממלאים פיהם מים ואין להוציא מהם תיאורים מפורטים כלשהם. אם אלה ואלה נאמנים הם על הרופא הבודק אותם, אין זאת אומרת שצריכים הם להיות נאמנים גם על השופט". 81. במקרה הנדון לפנינו, נגזרת עוד סוגייה נוספת, דהיינו: - האם יש בחוות-הדעת הרפואיות, שהוגשו לנו מטעם המערער, כדי "להרים את הנטל" הנדרש, המוטל על המערער, באופן שתהווה הוכחה "במידה המתקבלת מאוד על הדעת"? 82. יש לזכור את ההלכה, כי נטל ראייה רובץ על התובע-תגמולים על-פי חוק הנכים. נטל זה אינו גבוה במיוחד, משום ש: - "אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את נטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה ...". (ע.א. 187/83, רדושיצקי נ. קצין-התגמולים, פ"ד ט"ז (4) עמ' 361, בעמ' 366). לדברים אלו הצטרף כב' הנשיא (בדימ.) מאיר שמגר (בע.א. 472/89, קצין-התגמולים נ. רוט, פ"ד מ"ה (5), עמ' 203, בעמ' 215), שם קבע: - "אמת-מידת זו מקובלת עליי". 83. בין כך ובין כך, עפ"י הוראות החוק, על המערער להוכיח זכאותו לתגמול בתביעה ל"נכות", שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו. בהתאם לקריטריונים שקבעה הפסיקה, לעניין נטל הבאת הראיות והוכחתן, על המערער להוכיח את טענותיו העובדתיות ולהראות "קשר סיבתי" בין שירותו לבין מחלותיו. על המערער להוכיח קיומן של נסיבות בשירותו, שאותן ניתן לייחס ו/או לקשור לפרוץ המחלה, ובאחת - על המערער להוכיח את טענותיו במידה עולה על 50% במאזן ההסתברות. 84. אילו היו כפות המאזניים שקולות, הרי שידיו של המשיב היתה על התחתונה (ראה בעניין זה: ע.נ. 827/92, קצין-התגמולים נ. לוי, שבו מובא ציטוט של כב' השופט א. ברק, כתוארו אז, בע.א. 241/79, שלא פורסם, והדן שם על שיקולי המדיניות והמגמה הליברלית המסתמנת בפירושם המשפטית של חוקי-הנכים). דא עקא, במקרה דנן, אין המדובר ב"מאזניים שקולות". לאחר ששקלנו את האמור בחוות-הדעת הרפואיות ובחנו את דברי עדותם של הרופאים- המומחים, אנו סבורים כי, המערער לא עמד בנטל השיכנוע המוטל על התובע גם "בחוקים סוצאיליים" (ראה: ע.א. 192/85 - קצין-התגמולים נ. פרומה הכט, פ"ד מ"ד (3) עמ' 646, בעמ' 654). הפגימות שהועמדו לדיון בערעור זה (סעיף 11 בפסק-דין זה) - לא הוכחו. 85. ב"כ המערער העלה בפנינו טיעונים מטיעונים שונים בדבר כשרותן של החלטות קצין- התגמולים מיום 06/04/97 ומיום 07/07/97, שעיקרן ביטול ההכרה במערער כ"נכה", עפ"י חוק הנכים (ראה: סעיף 44 בפסק-דין זה). לנו נראה, כי אין יסוד להתערב בהחלטות קצין-התגמולים האמורות. הכלל הוא, שאין להתערב בשיקול-הדעת של מי שהוסמך על-פי חוק להחליט בנדון, אלא אם הוכח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת שהוענק לגוף-מוסמך. נוסיף ונאמר, כי הנטייה של בית-המשפט (וועדת-הערעורים בכלל זה), שלא להעמיד את שיקול-הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הגוף-המוסמך, חזקה במיוחד כאשר מדובר בשיקול-דעת של גוף-סטטוטורי המופקד, עפ"י החוק, על הכרה או אי-הכרה בחייל כ"נכה", עפ"י חוק הנכים. במיוחד, כאשר הסמכות כנ"ל הופקדה בידי גוף בעל כשירות מקצועית וניסיון רב. לא נוכל לקבוע, כי קצין-התגמולים חרג מסמכותו, טעה בשיקול-דעתו, או כי ההחלטה דלעיל לוקה בפגם כלשהו מהפגמים המצדיקים את התערבותנו. קצין-התגמולים הגיע לכלל החלטה הנכונה והסבירה ואין אנו רואים בה כל פגם. 86. התוצאה הסופית היא שאנו דוחים את שני הערעורים והחלטות קצין-התגמולים מתאריכים 06/04/97 ו- 07/07/97 (סעיף 44 בפסק-דין זה) נשארות בעינן. 87. המערער ישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של המשיב, בסך: -.5,000 ₪ (חמשת אלפים). הסכום יהא צמוד למדד וישא ריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 88. זכות הערעור על פסק-דין זה תוך 45 יום מיום קבלתו. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאקצין התגמוליםהפרעה פסיכונוירוטית