1. בתביעה שלפנינו מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה קצבת שאירים, לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995, בגין פטירת המנוח, יצחק קרין ז"ל, שנפטר ביום 15.6.2001 (להלן-"המנוח"). התובעת טוענת כי המנוח, אבי שניים מילדיה, חי עמה בדירה אחת והיה בן זוגה במשך כ-10 שנים, עד יום פטירתו, והיא מבקשת להכיר במעמדה כידועה בציבור של המנוח, ובהתאם לכך לקבוע את זכאותה לקצבת שאירים, כאלמנתו. הנתבע דחה את התביעה, בהסתמך על סעיף 238 לחוק, מהנימוקים שפירטה פקידת התביעות במכתב הדחייה מיום 18.10.01: "הנני להודיעך כי בהסתמך על סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, אני נאלץ, לדאבוני, לדחות את תביעתך הנ"ל מתאריך יוני 2001 מכיוון ש - מחלקת הגבייה בסניפנו דחתה את בקשתך להכיר בך כ"ידועה בציבור" של המנוח קרין יצחק ז"ל". 2. עובדות הרקע שלהלן אינן שנויות במחלוקת: (1) התובעת, ילידת 1956, עלתה לישראל בשנת 1975. היא אם לשלושה ילדים, שנולדו לה מבעלה הראשון, אשר ממנו התגרשה. (2) המנוח, יצחק קרין ז"ל, נולד בשנת 1958 ועלה לישראל בשנת 1973. הוא היה רווק, ולא היו לו ילדים, לפני שהכיר את התובעת. (3) הגם שהתובעת והמנוח לא נישאו מעולם, אין מחלוקת כי במשך מספר שנים, הם התגורו ביחד ונולדו להם, במהלך השנים, שני ילדים משותפים: נאור (יליד 1993) וחנה (ילידת 1995). (4) אין גם מחלוקת כי שני ילדיהם של התובעת והמנוח זכאים לקיצבת שאירים בגין פטירת המנוח, והנתבע אכן משלם להם קיצבת שאירים. את תביעת התובעת לקיצבה, כאלמנתו של המנוח, דחה הנתבע, בטענה שהיא לא היתה אשתו של המנוח ולא היתה ידועה בציבור כאשתו, בשעת פטירתו. 3. הוראות החוק הרלבנטיות: זכאות של אלמנה לגימלת שאירים נקבעה בסעיף 252 לחוק: "(א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה: (1) %16 מהשכר הממוצע - (א) לאלמנה שעמה ילדים; (ב) לאלמן שעמו ילדים, כל זמן שהילדים עמו; (ג) לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה; (2) %12 מהשכר הממוצע - לאלמנה או לאלמן שהם בני 40 שנים ומעלה ועדיין אינם בני 50 שנים ולא נתקיים בהם אחד התנאים שבפסקה (1)(א) ו-(ב). (ב) אלמנה או אלמן שעמם ילדים, ישלם להם המוסד, כל זמן שהילדים עמם, תוספת בעד כל אחד מילדיהם - %7.5 מהשכר הממוצע. (ג) ילדים שהניח אחריו המבוטח ואין אלמנה או אלמן הזכאים לקבל בעדם תוספת ..." "אלמנה" - כמשמעותה לעניין פרק י"א לחוק, הדן בביטוח זיקנה ושאירים, הוגדרה בסעיף ההגדרות, סעיף 238 : "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - (1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המנוח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244". "אשתו" - כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי , הוגדרה בסעיף 1 לחוק: "אשתו" - לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו" עולה, אפוא, על פי שילוב ההגדרות והוראות החוק הנ"ל, כי הידועה בציבור כאשתו תהיה בגדר "אלמנה" אם התמלאו בה שני תנאים מצטברים, כפי שנאמר בדב"ע נו/ 255-0 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ב 385: "השילוב של שתי ההוראות הנ"ל, פירושו כי הידועה בציבור כאשתו של מבוטח, תהיה בגדר "אלמנה", בהתמלא שני תנאים מצטברים: (1) בשעת פטירתו של המבוטח, היא היתה ידועה בציבור כאשתו; (2) בשעת פטירתו של המבוטח, היא גרה עמו." 4. השאלה העומדת לדיון היא, אפוא, האם התקיימו בתובעת שני התנאים הנ"ל, היינו האם בשעת פטירתו של המנוח היא היתה "ידועה בציבור" כאשתו ואם היא גרה עמו בשעת פטירתו. 5. על העובדות הצריכות לעניין העידה בפנינו התובעת וכן העידו מטעמה ארבעה עדים נוספים, אשר הכירו את התובעת והמנוח כבני זוג: חברתה של התובעת, פורת אברמוב, גיסתה, מירה סימנטוב, שכנתה, גב' לינה נתנוב, ועד נוסף, נסיב גאנם, אשר היה חבר של המנוח, במשך שנים רבות. מטעם הנתבע - לא הוזמנו עדים. 6. על פי התרשמותנו מהעדים, אשר כולם תמכו בגירסת התובעת וחיזקו אותה, משנתנו דעתנו לכל מסמכים שהגישו הצדדים כראיה, ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי התובעת והמנוח אכן חיו כבני זוג והתגוררו יחד, עד יום פטירת המנוח, וכי התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו, הגם שלא נעלמו מעינינו הצהרות של המנוח (וגם של התובעת), במסמכים שונים, בהם הצהיר כי הוא חי בנפרד מהתובעת ואין לו קשר עמה. שוכנענו כי המנוח מסר הצהרות כוזבות באשר למקום מגוריו וליחסיו עם התובעת, וזאת במטרה לזכות בהטבה (גימלת הבטחת הכנסה) וכן להתחמק מהחזר חובות שחב לנושיו, ואילו התובעת הצהירה בפני פקידי ההוצאה לפועל, אשר הגיעו לביתה, כי המנוח לא מתגורר בביתה, משעמדו לעקל את הרהיטים בביתה, בגין חובות שלא שילם. בהצהרות אלה, אמנם חטאו בני הזוג לאמת, אולם אין בכך כדי לשלול מהתובעת את זכותה, אם קיימת זכות כזו, כפי שנפרט להלן, בהתייחס למכלול הראיות שהובאו בפני בית הדין ולטענות הצדדים בסיכומיהם: (1) התובעת העידה, וגירסתה נתמכה בעדות קרוביה וחבריה, כי במשך שנים רבות היא חיה עם המנוח, כבת זוגו, בדירה הרשומה על שמה, ברח' המעפילים 23/2 בקרית ים, שם נולדו שני ילדיהם המשותפים (הראשון בשנת 1993 והשנייה בשנת 1995) ושם הם קיימו בצוותא חי משפחה ומשק בית משותף, במשך למעלה מ- 10 שנים , עד יום פטירתו של המנוח, ביוני 2001. נזכיר רק חלק מהעדויות בעניין זה: גב' אברמוב, חברה קרובה של התובעת מזה שנים רבות, ביקרה לעיתים קרובות בביתה של התובעת ונהגה לבלות בחברתם של התובעת והמנוח, העידה כי המנוח התגורר עם התובעת באותה דירה וחי עימה חיי משפחה מלאים, וכי שתי המשפחות, שלה ושל התובעת נהגו לבלות ביחד, כדבריה: ”...בדרך כלל אנחנו באנו אליהם. כאשר היו לי אירועים היא היתה באה עם יצחק. להם לא היה רכב ואנחנו היינו באים לקחת אותם עם הרכב. יש לי חבר והיא היתה באה עם יצחק. היינו הולכים למועדונים, לבילויים..." גב' אברמוב העידה, כי היתה מבקרת לעיתים תכופות אצל התובעת ולדבריה: "תמיד כשהייתי באה לשם הוא היה בבית. היינו שותים קפה ביחד, היינו כמו אחים כולנו... היא היתה תמיד בבית עם יצחק והילדים". גב' מירה סימנטוב, גיסתה של התובעת וחברה טובה שלה, מסרה אותה גרסה, כפי שציינה בתצהירה: ”יצחק גר יחד עם פרידה. במשך השנים בכל הביקורים שלי אצלם, יצחק היה נוכח בביתם והם אף היו מגיעים אלינו לביקורים". גם בחקירה הנגדית חזרה העדה על גרסתה, משהעידה כי במשך שנים רבות, לרבות התקופה שקדמה לפטירתו, התגורר המנוח עם התובעת וחי עימה כבן זוגה, כדבריה (בעמ' 14): ”ש. המנוח הצהיר לביטוח לאומי שהוא גר בשנים האחרונות עם הוריו ואין לו קשר עם פרידה ועם הילדים. ת. אני יכולה להשבע שזה שקר. שקר מוחלט. ש. הוא הצהיר למשרד הפנים שבפברואר 2001 הוא עבר לגור אצל הוריו. ת. גם זה שקר. אני הייתי אצלם בבית המשותף, ממש לפני שהוא נפטר והם גרו ביחד. אפילו באותו יום שהוא נפטר ידעתי שהוא הלך להוציא את הילד מבית הספר ומשם הם הולכים לבית הספר (צ"ל: הביתה-נ.ו) ...אנחנו קרובים מאוד. הילדים חברים, היינו בני בית האחד אצל השני. ...אנחנו כמו בני בית. בילינו הרבה יחד. ביקרנו אצל המשפחות. אני משוכנעת שהם גרו יחד עד היום שהוא נפטר". גב' נתנוב, גם היא חברה קרובה של התובעת הגרה בשכנות אליה, מאז 1993, בדירה סמוכה, חיזקה אותה גרסה, משהעידה כי נהגה להפגש עם התובעת לעיתים קרובות, בדירתה או בדירה של התובעת, ובכל אותן שנים היא ראתה את המנוח, שהתגורר עם התובעת באותה דירה, ונהגה לבלות עם התובעת ועם המנוח. עולה מעדותה של גב' נתנוב, כי הכירה מקרוב את בני הזוג, נפגשה עם שניהם לעיתים תכופות, וסברה שבני הזוג נשואים זה לזו, מה גם שהיא ראתה גם את חפציו האישיים של המנוח, שהיו בביתה של התובעת, והעידו על חייהם המשותפים, כדבריה (בעמ' 15): ”אני מכירה את התובעת ואת יצחק הכרתי מזה כ- 10 שנים. יצחק גר עם התובעת עד יום מותו. ...אני הכרתי אותו כבעלה. הם גרו יחד. אני הבנתי מזה שהם נשואים. אף פעם לא שאלתי אותה אם היא התחתנה איתו. אנחנו שכנים, דלת מול דלת, נכנסים אלה לאלה, כל הזמן יחד. כשהוא היה בחיים הוא היה נכנס איתה לפעמים אלינו. ... לפעמים פרידה הראתה לי בגדים שהיא קנתה, ואז היא היתה פותחת את הארון, והייתי רואה גם את הבגדים שלו. זה היה דבר טבעי לגמרי שהיא היתה מראה לי את הדברים. נכון שאני חשבתי שהם נשואים..." העד נסיב גנאם, חבר קרוב של גב' אברמוב, ידידתם של בני הזוג, תמך גם הוא בגרסת התובעת ועדיה, משהעיד כי נהג לבקר לעיתים קרובות אצל ידידתו, פורת אברמוב, והיה מבקר איתה בביתם של התובעת והמנוח ופגש שם את המנוח, כבן זוגה, כדבריו: "ידעתי שהם חיים ביחד. שיש להם שני ילדים. לא התעניינתי אם הם נשואים". (2) התובעת עבדה קשה לפרנסת המשפחה. היא עבדה בחברה לקוסמטיקה, שעות רבות, בשתי משמרות, כדבריה "לפעמים משעה 6.00 בבוקר עד 15.00 ולפעמים עובדת בלילה". הגם שלדברי התובעת "פעם, בעבר, כשהתחלנו לחיות ביחד הוא (המנוח-נ.ו), עבד כמו בן אדם, הוא עזר בפרנסה, הוא שילם מיסים והשתתף בהוצאות הבית" - אין ספק כי במשך שנים, המנוח היה מובטל ולא עבד. בדרך כלל, בשעות שהתובעת יצאה לעבודה ונעדרה מהבית, נשאר המנוח בבית, שמר על הילדים וטיפל בהם, כפי שהעידה התובעת, וכפי שאישרה גם העדה, פורת אברמוב: ”היא תמיד היתה בבית עם יצחק ועם הילדים. היא היתה עובדת. הוא היה מגדל את הילדים. הוא החליף להם, רחץ אותם, האכיל אותם. אני ראיתי את זה". (3) לא רק זאת, שבשלב כלשהו, שנים לפני שנפטר, חדל המנוח להשתתף בפרנסת המשפחה, אלא שבמהלך השנים התברר לתובעת כי הוא נהג לשחק בקלפים, בזבז את הכסף במשחקי הקלפים, ובשל כך "נעלם" מידי פעם מהבית למספר ימים, כפי שהעידה התובעת (בעמ' 7): ”נודע לי שהוא משחק קלפים כאשר התברר לי שלילד שלנו יש מום בלב. אני הייתי עם הילד בבית חולים, ויצחק נעלם ליומיים. אחר כך לווה כסף ממישהו בשביל המשחקים, ורק אחרי יומיים הוא הגיע לבית החולים ואז נודע לי מחברים שהוא משחק קלפים". יתרה מזאת. לימים, סמוך לפטירתו, או לאחר שנפטר, נודע לתובעת אף זאת שהמנוח הידרדר לשימוש בסמים, דבר שלא היה לה מושג לגביו, כאשר הפקידה בידיו את הטיפול וההשגחה בילדים הקטנים, כדבריה (בעמ' 7): ”נודע לי גם שהוא השתמש בסמים. מתברר שהרבה דברים לא ידעתי עליו. אני מגדלת ילדים ובשום אופן לא הייתי נותנת שמישהו שמשתמש בסמים יגדל אותם". התנהגותו של המנוח היתה זרה לאורח חייה של התובעת, כדבריה: "יש לי ילדים בוגרים, סיימו אוניברסיטה, בעלי עסקים. אני לא מכירה עניינים כאלה". בעוד היא היתה אשת משפחה, מסורה לביתה ולילדיה ודאגה לחינוכם, מתברר כי המנוח היה הולך בטל וחסר כל אחריות, משהותיר את נטל הדאגה לפרנסת המשפחה על כתפיה של התובעת. העובדה שבמשך מספר שנים התובעת לא היתה מודעת לעיסוקיו הצדדים של המנוח, במיוחד משחקי הקלפים בגינם הפסיד כספים ונקלע לחובות כבדים, ולא היה לה מושג על דברים שעשה, לרבות השימוש בסמים והעובדה שהגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, שלא בידיעתה - אין בה כדי לערער את אמינותה, כפי שטוען ב"כ הנתבע בסיכומיו. אין זאת, אלא, שהתנהגות המנוח, "תחת אפה" של התובעת, גרמה נזק לתובעת ולילדים, והיא עשתה ככל יכולתה כדי להחזיק את הבית ולפרנס את המשפחה. יחד עם זאת, התובעת המשיכה להתגורר עם המנוח ולקיים עמו חיי משפחה, כבני זוג. המנוח נהג אמנם "להעלם" מידי פעם מהבית ונשאר ללון בבית הוריו, אך כעבור מספר ימים חזר הביתה, אל התובעת ואל הילדים, שם היה ביתו ושם הוא חי, עד יום מותו. (4) התובעת הציגה בפני בית הדין תמונות בהן היא נראית עם המנוח, עם ילדיהם, חבריהם ובני משפחתם, בארועים שונים, במהלך שנות חייהם המשותפים (ראה התמונות, מוצג ת/1). כמובן, שאין בתמונות אלה כשלעצמן כדי להוכיח שהתובעת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח, אך התמונות מצטרפות לשאר הראיות, במיוחד עדויות התובעת וכל העדים האחרים, בדבר חייהם המשותפים של בני הזוג במשך שנים רבות. (5) אין מחלוקת כי בשנת 2001, מספר חודשים לפני שנפטר, דיווח המנוח למשרד הפנים על שינוי כתובת מגוריו. ממאגר הנתונים של משרד הפנים עולה כי המנוח התגורר יחד עם התובעת בדירתה שברחוב המעפילים 23/2, מיום 19.8.93 עד ליום 15.2.01, היינו במשך 7.5 שנים. ביום 15.2.01, ארבעה חודשים לפני שנפטר, הוא דיווח למשרד הפנים על שינוי כתובת מגוריו, לבית שבו מתגוררים הוריו, ברח' תבור 3/18 בקרית ים (ראה "תשובה לשאילתא ממאגרי הנתונים", נספח א' לתצהיר התובעת). מקובלת עלינו עדות התובעת, הנתמכת בעדויות ובראיות נוספות, כי המנוח דיווח על שינוי כתובת, ומסר את כתובתו "החדשה", בבית הוריו, הגם שבפועל המשיך להתגורר עם התובעת והילדים בדירת התובעת, וכי עשה זאת כדי להתחמק מנושיו ומפקידי ההוצאה לפועל אשר ביקשו לבצע את הליכי ההוצל"פ אשר ננקטו נגדו, לרבות עיקולים שהוטלו על חשבונו בבנק ועל כל המטלטלין שבביתם המשותף של בני הזוג, כפי שהעידה התובעת (בעמ' 4): "...אני יודעת שכמה חודשים לפני כן הוא היה מחליף את הכתובת במשרד הפנים בגלל שהוא היה חייב להוצאה לפועל, הוא התחמק מפקידי ההוצאה לפועל. הוא היה משחק קלפים, היו לו חובות ולכן הוא שינה את הכתובת." ובהמשך, בעמ' 8: "ההוצאה לפועל היתה מגיעה כל פעם אלי הביתה, אפילו שברו לי דלת. תמיד חיפשו אותו שם. היו לי בעיות איתם. ולכן הוא שינה את הכתובת כדי שלא יטרידו אותו בבית." התובעת, גם היא "ניצלה" את הצהרתו הכוזבת של המנוח על שינוי כתובתו, משביקשה למנוע מפקידי ההוצאה לפועל לבצע עיקול מטלטלין בביתה, כפי שרשם פקיד ההוצאה לפועל את הצהרתה בטופס "הוראה לביצוע הליך" (מוצג נ/2): "מצאתי את פרידה (התובעת - נ.ו) חברה לשעבר. המדובר בחוב של חבר לשעבר. לא היה גר אצלי ומזה 7 שנים אין לי קשר איתו. תלכו ותחפשו אותו וחוץ מזה שילם כבר חלק גדול מהחוב." להזכירך, שהצהרה זו מסרה התובעת לפקיד ההוצאה לפועל אשר הופיע בביתה וביקש לבצע צו עיקול בגין חוב של המנוח, וזאת ביום 14.6.2001, היינו - יום לפני פטירת המנוח. התובעת העידה בפנינו, וגרסתה לא נסתרה, כי כל המטלטלין בדירה היו שלה ונרכשו על ידה, עוד בטרם הכירה את המנוח, כדבריה: "הבגדים, החפצים... הציוד הביתי כמו טלוויזיה, מקרר, כל זה היה שלי עוד מתקופת נישואי הראשונים". הגם שהתנהגות התובעת אינה ראויה, ולא היתה הצדקה, על אף מצוקתה, לתת הצהרה כוזבת לרשויות ההוצאה לפועל - התרשמנו כי אלה היו פני הדברים למעשה, משמע שהתובעת אכן ביקשה, בכל דרך אפשרית, להרחיק את פקידי ההוצאה לפועל מדירתה ולמנוע מהם לעקל חפצים ורהיטים נוספים על אלו שכבר עוקלו בעבר (ראה, למשל, נספח ה' לתצהיר התובעת), כדבריה (בעמ' 5): "כל יום הגיעו אלי מההוצאה לפועל. עיקלו לי את הטלויזיה, רצו לעקל לי את הרהיטים. יש לי ילדים גדולים. פחדתי שיהיו מלחמות וריבים. אמרתי כך לפקידי ההוצאה לפועל על מנת לשלוח אותם ממני. אבל הם חזרו כל פעם. זה הרי לא יעלה על הדעת ש-7 שנים לא היינו יחד, מפני שהיתה לי ילדה קטנה ממנו." אין ספק כי הדברים שאמרה התובעת למוציא לפועל לא היו נכונים, שהרי אין מחלוקת כי עד 15.2.2001 המנוח התגורר יחד עם התובעת בביתה, ונולדה להם בת בשנת 1995, וברי כי אין ממש בהצהרתה כי "מזה 7 שנים אין לי קשר איתו". (6) יתר על כן, פקידי ההוצאה לפועל, כמו ידידיהם וקרוביהם של התובעת והמנוח, ידעו כי גם לאחר שדיווח על שינוי כתובת, המשיך המנוח, למעשה, להתגורר עם התובעת, בדירה שברח' המעפילים, שהרי הם הופיעו בביתה של התובעת וביקשו לבצע שם את העיקול על המטלטלין שלו (ראה טופס ההוראה לביצוע ההליך, מוצג נ/2, שם צויין כי ההליך יבוצע אצל קרין יצחק (המנוח), ברח' המעפילים 23/2 בקרית ים. יתירה מזאת. התובעת, אשר ניסתה, כאמור, למנוע מהמעקלים לבצע את העיקול בביתה - בסופו של דבר שילמה למעקלים, באותו יום, את יתרת חובו של המנוח, משמסרה לידיהם ארבעה צ'קים, על סך 550 ₪ כל אחד, וזאת בתאום עם ב"כ הזוכה ובהסכמתו. כל הצ'קים, שפרטיהם מפורטים בדוח ביצוע הפעולה של ההוצל"פ (הדף השני של מוצג נ/2), נמשכו בחתימת התובעת, מחשבון הבנק האישי שלה, כפי שנהגה גם בעבר לשלם בעצמה את חובות המנוח, כדבריה (בעמ' 5): "כל הצ'קים ששולמו על חשבון החוב במסמך הנוסף שמצורף לנ/2... אני שילמתי אותם. הבעל של פורת עזר לי למלא את הצ'קים ואני חתמתי עליהם, מדובר בצ'קים שלי... גם לפני כן אני הייתי משלמת את החובות שלו. הרבה פעמים שילמתי לעורך דין." אין זאת אלא, שהתובעת והמנוח חיו יחד, כבני זוג, שאם לא כן - מדוע שילמה את חובותיו במקומו? (7) ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו, כי העובדה שהתובעת והמנוח החזיקו בחשבונות בנק נפרדים ולא היה להם חשבון משותף, מחזקת את טענת הנתבע, "כי לא היה משק בית משותף בין התובעת למנוח וכי הם לא התגוררו יחדיו". גם טענה זו אין בידנו לקבל. ראשית, בני זוג רבים, לרבות זוגות נשואים, מחזיקים בחשבונות בנק נפרדים - ואין בכך, בשום אופן, כדי להצביע על חיים בנפרד. שנית, עולה מהראיות שהגיש הנתבע לבית הדין, כי המנוח הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגימלת הבטחת הכנסה, שם הצהיר כי הוא מתגורר בבית הוריו, בנפרד מילדיו ומאמם, וכי "אין לי קשר עם האמא" (ראה טופס התביעה להבטחת הכנסה, מוצג נ/3). בטופס התביעה רשם המנוח את פרטי חשבון הבנק שאליו הוא מבקש להעביר את הגימלה. משהגיש את טופס התביעה בעצמו, ללא ידיעתה של התובעת, והצהיר כי "אין לו קשר" עמה - ברי כי לצורך טענתו השקרית הוא נזקק לחשבון בנק נפרד, שם הוא ביקש לקבל את הגימלה. (8) כאמור, בתביעות להבטחת הכנסה, שהגיש המנוח למוסד לביטוח לאומי (בנובמבר 2000 וביוני 2001) הוא הצהיר כי אין לו קשר עם התובעת וכי הוא מתגורר בנפרד ממנה, בבית הוריו. בעניין דומה, נאמר בדב"ע נו/ 255-0 הנ"ל: "תעלומה היא מה היו צפונות ליבו של המנוח כאשר בטפסי התביעה להבטחת הכנסה למוסד לביטוח לאומי הוא ציין את מצבו המשפחתי כ"גרוש", ולא הזכיר את המערערת כבת זוגתו הידועה בציבור ולא ביקש לקבל עבורה תוספת תלויים, על פי סעיף 247(1) לחוק הביטוח הלאומי... ייתכן והטעם לכך היה חוסר ידיעה על אפשרות קבלת התוספת וייתכן והטעם היה אחר." בענייננו, אפשר שהמנוח ניסה להסתיר את עובדת חייו המשותפים עם התובעת, כדי שתבדק זכאותו לגימלה בנפרד, מבלי שיובאו בחשבון הכנסותיה מעבודתה, ואפשר שביקש להסתיר גם ממנה את "הכנסותיו" מגימלת הבטחת הכנסה, כדי לבזבז את הכסף במשחקי הקלפים, או לצריכת סמים, או שביקש להסתיר מהרשויות את כתובתו האמיתית, כדי להרחיק את פקידי ההוצאה לפועל, ולמנוע עיקול המטלטלים בביתם המשותף. כך או אחרת, אין בהצהרת המנוח בטפסי התביעה להבטחת הכנסה, כשלעצמה, כדי לערער את אמינות גירסתה של התובעת בדבר חייה המשותפים עם המנוח, כבת זוגו, הגרה עמו, עד יום פטירתו. להזכירך, שכל העדים, אשר הכירו היטב את בני הזוג, שנים רבות, העידו כי השניים חיו יחד בבית, נהגו לבלות בצוותא, לצאת בחברת ידידים וקרובי משפחה, וכי המנוח טיפל בילדים ושמר עליהם בשעות שהתובעת יצאה לעבודתה. כפי שצויין לעיל, לא נעלם מעינינו כי המנוח "נעלם" מידי פעם מהבית ליום יומיים והתברר כי שיחק בקלפים וגם השתמש בסמים. אלא שאין בכך כדי להפריך את גירסת התובעת ועדיה, כי הוא אהב את הילדים וטיפל בהם, גם אם לא "היה אחראי על גידול התינוקות", כפי שציין ב"כ הנתבע בסיכומיו. (9) נאמנה עלינו עדות התובעת, כי בהגשת התביעות להבטחת הכנסה, פעל המנוח "מאחורי גבה", ללא ידיעתה, וכי היא הופתעה לגלות עובדה זו, רק לאחר שהגישה את התביעה לקיצבת שאירים, בעקבות פטירתו, כדבריה (בעמ' 6): "... הוא חי איתי. אני אפילו לא ידעתי שהוא הגיש תביעה להבטחת הכנסה. ש. חייתם יחד, ולא ידעת שהוא הגיש תביעה להבטחת הכנסה? ת. הרבה דברים לא ידעתי עליו. מידי פעם הוא היה עובד בכל מיני עבודות, עוזב עבודות. אף פעם לא ראיתי ממנו משכורת... גם כשהוא היה מקבל משכורת, באותו יום הוא היה נעלם, הולך לשחק קלפים, מפסיד את כל הכסף, אחר כך הולך לאמא שלו, נשאר שם כמה ימים ואחר כך חוזר אלי...". אין זאת אלא, שחייה המשותפים של התובעת עם המנוח לא היו קלים. היא נשאה בעול פרנסת המשפחה, החזיקה את הבית, דאגה לחינוך ולשלום הילדים - כל זאת לצד המנוח, שחי עמה חיי משפחה, כבן זוגה וכאבי הילדים, הגם שתרומתו לפרנסת המשפחה היתה דלה, אם בכלל. 7. משהגענו למסקנה כי התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וכי היא גרה עמו בשעת פטירתו - כי אז יש לראותה כ"אלמנה" הזכאית לקצבת שאירים, בהתאם להוראות סעיף 238 לחוק. 8. אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת קצבת שאירים, בגין פטירת המנוח, יצחק קרין ז"ל, בהתאם להוראות החוק. 9. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. שאלות משפטיותקצבת שאריםידועים בציבור