דין קדימה מזונות

דין קדימה מזונות זהו ערעור על ההחלטה מיום 14.12.10 של המנהל המיוחד שמונה על נכסי החייב (להלן: "המשיב"). 1. הליכי חדלות פירעון כנגד החייב החלו בבקשה שהגיש לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה") אך הליך זה לא צלח. בשל כך ניתן ביום 16.6.09 כנגד החייב, על פי בקשתו, צו כינוס נכסים. במסגרת צו הכינוס מונה המשיב לתפקידו. 2. החייב כבן 64 נשוי ואב לשני ילדים בגירים. הוא הצהיר על חובות בסך של כ- 2,300,000 ₪ ל- 41 נושים. בפועל הוגשו בעניינו 19 תביעות חוב בסך של כ- 2,600,000 ₪. בצו הכינוס הושת על החייב תשלום חודשי בסך של 700 ₪ ובחודש ינואר 2010 הועלה הסכום לסך של 1,200 ₪. ביום 5.7.10 התקיים דיון בעניין הכרזת החייב פושט רגל, אך הדיון נדחה כדי לאפשר לו להציע הסדר לפירעון חובותיו. גם בדיון הנדחה שהתקיים ביום 19.1.10 החייב לא הוכרז פושט רגל, גם כן כדי לאפשר לו להציע הסדר. 3. המערערת 1 (להלן: "המערערת") הינה רעייתו של החייב ומערערים 2-3 הינם ילדיו (להלן: "הילדים"). מערער 2, יליד 1987 ומערערת 3 ילידת 1988. המערערים הגישו למשיב תביעות חוב בגין חוב דמי מזונות שהחייב חייב להם לטענתם. המערערים ביססו את תביעתם על פסק דינו של בית משפט זה בתיק מ"א 1874/96 מיום 4.2.97, בו נפסקו לכל אחד מן המערערים מזונות בשיעור 1,000 ₪ לחודש (להלן: "פסק הדין"). אין מחלוקת כי למעט פתיחת תיק בהוצל"פ המערערים לא פתחו בהליכי גבייה כנגד החייב לשם מימוש חוב דמי המזונות על פי פסק הדין ואין מחלוקת כי הם לא פנו למוסד לביטוח לאומי למימוש זכויותיהם. 4. במקביל לכך, בשל קיומה של הלוואה שלא נפרעה על ידי החייב לבנק המזרחי (להלן: "הבנק") ובשל נקיטת הליכי הוצאה לפועל שננקטו על ידי הבנק כנגד החייב, מונה כונס נכסים מטעם הבנק למימוש דירתם של בני הזוג. לטענת המערערת, כשהיא הבינה שהיא עשויה למצוא עצמה במצב נחות מזה של הבנק, פתחה אף היא הליך הוצאה לפועל כנגד החייב על בסיס פסק הדין וביקשה להטיל עיקול על זכויותיו במחצית מהדירה. ברם, בסופו של יום, הסכימו בני הזוג למכור את הדירה באמצעות כונס הנכסים על מנת לפרוע באמצעותה את חובותיהם. הדירה אכן נמכרה, ההלוואה נפרעה ונותרו מהתמורה שנתקבלה כספים לפירעון חלק מהחובות. לטענת המערערים גם הם נושיו של החייב והם אף נהנים מדין קדימה לפי סעיף 78(3)(ד) לפקודה, ומשכך, הם הזוכים ביתרת התמורה שנתקבלה מהמכירה. על סמך נשייה זו הוגשו תביעות החוב על ידי המערערים כשבמועד הגשתן עמד סכום החוב בתיק המזונות בסך של 904,683 ₪. 5. המשיב דחה את תביעות החוב בנימוק שלטענתו פסק הדין ניתן בהעדר הגשת כתב הגנה מטעם החייב, וכי תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבותיו נפתח על ידי המערערת רק ביום 8.9.04 כשבע וחצי שנים לאחר נתינת פסק הדין. המערערים גם לא נקפו אצבע ולא פעלו כלל בתיק ההוצאה לפועל כדי לגבות את החוב מהחייב. לטענתו, אפוא, לא זו בלבד שמתן פסק דין בהעדר הגנה פוגע באופן ישיר במשקלו של פסק הדין, אלא שהתנהלות המערערים במהלך התקופה מציבה ספק משמעותי בהתייחס לאמיתות פסק הדין והחוב שהצטבר על פיו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהילדים היו בזמן מתן פסק הדין כבני 9 ו - 10 והמערערת ראתה לנכון לפתוח את תיק הוצאה לפועל רק בחלוף שנים רבות לאחר מתן פסק הדין, והמתינה עוד 15 חודש עד לביצוע מסירת אזהרת לשכת ההוצל"פ לידי החייב. הדעת נותנת, אפוא, כי אילו הילדים לא היו זוכים לקבל את מזונותיהם מהחייב, לא היו ממתינים תקופה כה ארוכה כדי לממש את זכויותיהם כלפיו. חוב המזונות לטענתו אינה אלא, אפוא, חוב מזונות למראית עין בלבד. 6. כתימוכין לעמדתו הצביע המשיב על ההצהרות שניתנו על ידי החייב והמערערת במסגרת ההליכים והדברים שמסר החייב בחקירתו לפניו. במסגרת הצהרתו של החייב בהליך שפתח לפי סעיף 19א' לפקודה הוא ציין שהוא ורעייתו (המערערת) השקיעו כספים רבים בהבאת הילדים (המאומצים על ידי בני הזוג) לישראל, ובחינוכם במהלך השנים בהן גם עסקו בני הזוג יחדיו בניהול מתפרה. בין יתר הפעולות שביצע החייב כדי להשתקם כלכלית, הייתה מכירת החנות שהוחזקה על ידו בדמי מפתח. מהלך זה עזר לו להתאושש למשך מספר שנים, אך עקב המצב הכלכלי הקשה שנקלע אליו המערערת נחלצה לעזרתו, עזבה את מקום עבודתה כשכירה והצטרפה אליו לעבודה במתפרה. לטענת המשיב אפוא, דברים אלו, מוכיחים כי בני הזוג ניהלו משק בית משותף ופסיקת המזונות הייתה אך למראית עין בלבד, כאמור. ויצוין כי במשך כל התקופה ועד היום בני הזוג חיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף והשלום שורר במעונם. 7. המשיב גם תמך את יתדותיו בהוראת סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות") המסייג תשלום מזונות בעד העבר כשהתביעה הוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, או שלא התחילו לפעול לגביית המזונות תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו. אכן, המשיב הודה כי חוק זה אינו חל על הצדדים במקרה זה הואיל וחל עליהם דין אישי הקובע חובת מזונות, אך לטענתו ניתן להקיש מהחוק וללמוד על מעמדו של חוב מזונות שלא נעשתה כל פעולה לגבייתו במשך תקופה של שנים. משכך, החיים המשותפים של המערערים יחד עם החייב תחת קורת גג אחת מקימים חזקה שצרכי המערערים סופקו להם על ידי החייב. לו המערערים שהיו נתונים במצוקה כלכלית ראו את הפתרון למצבם בהגשת תביעה פורמאלית למזונות כנגד החייב, הם היו פונים, לכל הפחות, למוסד לביטוח לאומי לשם אכיפתו של פסק הדין. 8. על כל אלו הוסיף המשיב שגם כך אין יסוד לתביעת המזונות לגופה, לא למערערת מכיוון שבהיות בני הזוג יהודים, הכלל הוא שהבעל החייב במזונות אשתו לפי העיקרון "עולה עמו ואינה יורדת עמו", ולא לילדים בהיותם אז למעלה מגיל 15, שהחיוב לזונם אינו אלא מדין צדקה בקשר לצרכיהם ההכרחיים. 9. ב"כ הכנ"ר הצטרפה לעמדת המשיב וטענה כי החייב בעצמו לא השתתף בהליכים שבעקבותיהם ניתן פסק הדין ואף לא פנה ללשכת הוצאה לפועל, אלא אך המתין עד שחוב המזונות תפח למימדים עצומים. לדעתה, הכרה בפסק הדין משמעה מתן יד להברחת נכסים. מה גם, בעת ביצוע מסירת האזהרה בתיק ההוצל"פ לידי החייב, הילדים כבר היו למעלה מגיל 18 כשעל פי פסק הדין כבר לא היו זכאים למזונות. לטענתה המחוקק נתן דין קדימה למזונות כדי לאפשר לבני משפחתו של חייב סיפוק צרכים מיידיים ושוטפים, אך לא לשם גביית חוב מזונות עבר בנסיבות שפורטו. הצדק עם המשיב. 10. על פניו, פסק הדין שחייב את החייב במזונות אשתו וילדיו לא היה אלא פסק דין "לשימוש לעת מצוא". העובדה שהתא המשפחתי התגורר יחדיו והעובדה שהמערערים לא נקפו אצבע כדי לגבות מהחייב את סכום המזונות שהוא היה חייב בו במשך שנים כה רבות, מעידה כמאה עדים שהמערערים לא עמדו על אכיפתו של פסק הדין למזונות באופן פורמאלי. המשפחה כולה התנהלה כמו כל משפחה המנהלת משק בית משותף, בו על דרך הטבע ההורים זנים יחדיו את ילדיהם מבלי לקצוב את מזונותיהם וכמו בני זוג שאינם מנהלים ביניהם פנקסנות. העובדה שהמערערת "שלפה" את פסק הדין אך כדי להתמודד עם הליכי ההוצאה לפועל שנקט בהם הבנק, מצביעה גם היא על כך שהיא לא ראתה בפסק הדין ככלי באמצעותו תגבה את מזונותיה ואת מזונות ילדיה מהחייב, אלא כחרב וכמגן משולב כלפי נושיו הרבים של החייב. צודק גם המשיב בטענתו כי העובדה שהמערערת נשאה יחד עם החייב בנטל ניהול עסקו במתפרה גם כן מוכיחה שבני הזוג לא רק ניהלו ביניהם משק בית משותף, אלא גם עבדו זה לצד זו וניסו להפיק הכנסה משותפת לתא המשפחתי (וראו והשוו פש"ר (מחוזי-י-ם) 6352/09 עו"ד דוד ששון נ' חיון, פורסם במאגרים [9.3.11]). 11. בנסיבות אלו, צדק המשיב שבסמכותו הייתה "להציץ מאחורי פסק הדין" ולדחות את תביעות החוב, גם אם הן נסמכו על פסק דין (ראו ע"א 1057/91 הרצל נ. מכטיגר, פ"ד מו(4) 353), שכן במקרה זה קיים יותר מחשש שמדובר בקנוניה שנרקמה בין המערערת לחייב על מנת להבריח את נכסיו מאת נושיו של החייב (וראו עוד ע"א 5090/08 אורגל נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן, פורסם במאגרים [8.12.10]; רע"א 9852/07 דוד נ' עו"ד רן מסיקה, מנהל מיוחד, פורסם במאגרים [21.2.08]). אכן הכלל הוא שעל בעל התפקיד לאמץ כל קביעה שבפסק דין ורק במקרים היוצאים מהכלל יכול הוא להשתמש בסמכות "ההצצה" הניתנת לו. על הלכה זו חזר בית המשפט לא פעם ולא פעמיים (וראו ע"א 6103/09 עדיקא נ' סיני, פורסם במאגרים [27.6.10]). אך זהו מקרה שבו ניתן, כאמור, פסק דין בהעדר הגנה שהצדדים לו לא ראו בו בעצמם כעניין מחייב. 12. גם צודק המשיב שניתן להקיש מההסדר החוקי שבחוק המזונות ממנו ניתן ללמוד ששיהוי במיצוי הליכים יש בו כדי להצביע על כך שמזונות הזכאי סופקו על ידי החייב, ועל הזכאי ליתן הסבר סביר לאיחור שיש בו כדי לסתור הנחה זו (תמ"ש (ת"א) 88463/98 ר.א. נ' ר.א., פורסם במאגרים [29.11.05]). וצודקת ב"כ הכנ"ר שהעדיפות הניתנת לחוב מזונות לפי סעיף 78(3)(ד) לפקודה נועדה כדי לקדם מטרה סוציאלית, אך לא לשם הברחת נכסי החייב מנושיו, ויש על כן לבדוק את כנות הגשת תביעות בן משפחה הזכאי למזונות, אם היא לא נועדה אך לשם קידום מטרה פסולה. 13. טוען ב"כ המערערים כי המשיב לא טרח להזמין את המערערים ולאמתם עם חשדותיו על מנת להתרשם בעצמו מכנות תביעותיהם. במענה לכך טען המשיב כי לפי תקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, בעל התפקיד מוסמך להחליט האם לקבל או לדחות תביעת חוב ללא הזמנת הנושה לשימוע בפניו. לבעל התפקיד שיקול דעת האם לדרוש "ראיות נוספות", אולם הוא אינו מחויב לעשות כן אם הגיע לכלל מסקנה על סמך החומר שבפניו לדחות את תביעת החוב. גם בעניין הצדק עם המשיב. 14. בעל תפקיד המכריע בתביעות חוב, ממלא תפקיד מעין שיפוטי ועליו לדון בתביעה בדרך שבית המשפט היה דן בתביעה (ע"א 5388/97 יניב נ' אחיעזר, פ"ד נב(1) 199). משכך, ביכולתו גם לגבות ראיות ולשמוע באופן בלתי אמצעי את מגיש תביעת החוב. אך הוא אינו חייב לעשות כן, וודאי מקום בו העובדות אינן שנויות במחלוקת, אלא מדובר בהערכת הראיות ופירושן, כבמקרה זה. 15. עוד הצביע ב"כ המערערים על סבלם הרב של המערערים בשל העובדה שהחייב נרדף על ידי הנושים במשך שנים רבות. לטענתו, ילדותם של הילדים הייתה ילדות עשוקה, ויש לבוא לקראת המערערים בשל כך שמכל נכסי בני הזוג נותרה אך אותה דירה שנמכרה על ידי כונס הנכסים. לטענתו עוד המערערים לא מימשו את פסק הדין ולא הוציאו לפועל כנגד החייב באמצעות פקודות מאסר מפני שלא רצו לדחוף אותו לאובדן. ברם, עם כל ההבנה למצבם של המערערים, וודאי של הילדים, אין בו כדי לבסס את תביעתם. השאלה היא אם תביעתם למזונות הייתה תביעה כנה ובעניין זה, הדעת נוטה באופן ברור לעמדתו של המשיב. בסופו של יום אפוא, אני דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיב בסך של 7,500 ₪. דין קדימהמזונות