1. המשיב ב-עע 1091/02 (להלן - המשיב) עבד כחשב וכמנהל מחלקת הנהלת חשבונות אצל המערערת מס' 1 (להלן - המלון) החל מיום 5.8.1991 ועד ליום 22.4.1997, מועד בו פוטר מעבודתו.   2. בחודש יולי 1997 הגיש המשיב לבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המערערים לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, תשלומי בונוס, הפרשי שכר, דמי הבראה, אחזקת רכב וגמול בגין עבודה בשעות נוספות.   בית הדין האזורי בירושלים (עב 300877/97; סגנית השופט הראשי רונית רוזנפלד ונציגי הציבור ה"ה קונפורטי ושיפמן) קיבל באופן חלקי את תביעת המשיב ואת חלקה דחה.   3. הן המערערים והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית הדין האזורי. אנו נתייחס תחילה לערעור המערערים לפי סדר הצגת טענותיהם בערעורם. בנושאים בהם הן המערערים והן המשיב מערערים נתייחס במשולב גם לערעור המשיב. לנושאים המופיעים אך ורק בערעור המשיב נתייחס לאחר התייחסות לערעור המערערים.   4. קיום יחסי עובד ומעביד   א. בית הדין האזורי קבע, כי המלון והמערער מס' 2 - הוא בעליו של המלון (להלן - מר לוי) - היו "מעבידים במשותף" של המשיב. בית הדין האזורי נימק קביעה זו בכך, שהמשיב עזר למר לוי להגיש הצהרת הון אישית ומשפחתית, וכי ביצע עבודות עבור כל שלוש החברות שבבעלות מר לוי, על אף שהסכם ההתקשרות היה רק עם אחת מהן - המלון.   ב. המערערים טענו, שהנימוק עליו השתית בית הדין האזורי את קביעתו, כי בין המשיב למר לוי התקיימו יחסי עובד ומעביד היה הכנת הצהרת הון על ידי המשיב למר לוי ולמשפחתו, אלא שטיעון זה לא נטען בתביעתו של המשיב כעילה ליצירת יחסי עובד ומעביד בינו למר לוי והוא כשלעצמו אינו יוצר יחסי עובד ומעביד בין מר לוי למשיב.   ג. אנו, סוברים שטענה זו נכונה. מעיון בכתב התביעה של המשיב עולה, שהסעיפים היחידים שיש להם איזה שהוא שמץ של טיעון עמום לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב למר לוי הם סעיפים 2 ו-3 לכתב התביעה, שזו לשונם:   "2. הנתבעת 1, מלון אייל ונורית בע"מ, היא חברה רשומה (להלן: המלון), הנמצאת בבעלותו של הנתבע 2. בנוסף, הנתבע 2 הוא בעליהן של שתי חברות נוספות: א. שמש ירושלים בע,מ, ח.פ. 0659022-51. ב. ציון לוי קבלנים בע"מ, ח.פ. 1603433-51. בהתאם להוראותיו של הנתבע 2, במסגרת עבודתו במלון, ביצע התובע עבודות שונות גם עבור שתי החברות הנוספות הנ"ל, שלא קיבל תמורתן מן הנתבע 2. 3. כל התחייבויותיו של התובע היו ישירות לנתבע 2, ועבודתו בוצעה בהתאם להוראות שקיבל אישית מן הנתבע 2" (ההדגשות הוספו - ע.ר.).   בסעיף 4 לתצהירו של המשיב נכתבו לעניין זה הדברים הבאים:   "בהתאם להוראותיו של הנתבע 2, במסגרת עבודתי במלון, ביצעתי עבודות שונות הן עבור המלון והן עבור שתי החברות הנוספות הנ"ל, שלא קיבלתי תמורה נפרדת עבורן מן הנתבע 2. כל התחייבויותיי היו ישירות לנתבע 2, ועבודתי בוצעה בהתאם להוראות שקיבלתי אישית מן הנתבע 2. הנתבע 2 פיקח באופן הדוק על עבודתי, ועמד עמי בקשר יומיומי".   מסעיפים אלה ניתן היה אולי, ללמוד, שהמשיב נתן שירותים לשתי החברות האחרות שבבעלות מר לוי ועל פי הוראותיו, אך ודאי שאין ללמוד מנתון זה על קיום יחסי עובד ומעביד בין המשיב למר לוי, באופן אישי. יצויין, כי במערכת יחסים מעין זו אך טבעי הוא, שהמשיב, כעובד המלון, יקבל הוראות ויפוקח על ידי מי שהוא הבעלים והמנהלים. המלון עצמו הוא תאגיד, בעל אישיות משפטית הנפרדת מבעלי המניות, והוא בלבד המעסיק את עובדי המלון ולא מר לוי.   ד. יש לציין, כי המשיב לא תבע בתביעתו זו את שתי החברות האחרות, למרות שעל פי טיעונו שלו בכתב התביעה היה מקום, אם בכלל, לתבוע אותן ולא את מר לוי. עוד יש לציין, כי המשיב לא טען בכתב תביעתו, כי עזר למר לוי ולמשפחתו להגיש הצהרת הון, וכי נושא זה עלה אגב אורחא בחקירה הנגדית של מר לוי בתשובה לשאלות על מידת עצמאות עבודתו של המשיב, והוא בא לידי ביטוי במילים ספורות בחקירה זו, מבלי שנושא זה זכה ל"פיתוח" בחקירה הנגדית והיווה שוליים שבשוליים במסכת הראיות בכלל ובחקירה הנגדית של מר לוי בפרט.   בנסיבות אלו, לא ניתן להסיק מדברים אלה מאומה לגבי קיום יחסי עובד ומעביד בין המשיב למר לוי, מה גם, שכאמור, נושא זה לא שימש את המשיב כחלק מעילת תביעתו.   ה. המערערים גם צודקים שעזרה בהכנת הצהרת הון למר לוי ולמשפחתו אינה מעידה על קיום יחסי עובד ומעביד בין המשיב ובין מר לוי. במסגרת יחסי עבודה בין בעל שליטה ומנהל בחברה ובין חשב החברה ומנהל מחלקת הנהלת חשבונות, אין לתמוה שכתוצר לוואי של מערכת יחסים זו, יעזור החשב גם בהכנת הצהרת ההון האישית של בעל השליטה בחברה ומשפחתו. בנתון זה אין ודאי כל ראיה ושמץ ראיה לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המשיב למר לוי.   ו. אשר על כן, לאור האמור לעיל ובהעדר כל ראיה או טיעון אחר, כגון הרמת מסך וכו', שיתמכו במסקנה זו של בית הדין האזורי, דין ערעור המערערים בעניין זה להתקבל. תביעת המשיב נגד מר לוי נדחית.   5. השלמת פיצויי פיטורים בסך 20,995 ש"ח   א. בית הדין האזורי קבע, כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך 51,295.85 ש"ח. עוד קבע בית הדין האזורי, כי במועד סיום עבודתו של המשיב הצטברו לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים הרשומה על שמו (להלן - הפוליסה) סך של 30,330 ש"ח, וכי היתרה בסך 20,995.85 ש"ח היא סכום השלמת הפיצויים בו חב המלון.   ב. המערערים טענו, כי על פי פסיקת בית הדין האזורי, בחודש נובמבר 1999 נפדתה הפוליסה, כשסך כל הכספים הצבורים בה לפיצויים תגמולים ותשלומים אחרים הסתכם ב- 49,786 ש"ח. לטענת המערערים, יש לנכות מסכום פיצויי הפיטורים, שהיה על המלון לשלם, את הסכום של 49,786 ש"ח ולא סך של 30,330 ש"ח, כקביעת בית הדין האזורי.   ג. אנו סוברים, כי הסכום שניתן לזקוף על חשבון פיצויי פיטורים מתוך הכספים המצויים בפוליסה הוא אכן רק סכום של 30,330 ש"ח, שהוא הסכום שמוסכם שעמד לזכות המשיב בפוליסה כפיצויי פיטורים, לרבות הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום 1.5.1997, הוא המועד הסמוך ליום בו נסתיימו יחסי עובד-מעביד בין המערער למשיב, דהיינו יום 22.4.1997 (ראה לעניין זה מכתב מאת חברת מנורה מיום 7.3.1999 - נ/35, נ/45).   ד. אכן, הפוליסה נפדתה על ידי המשיב רק בחודש נובמבר 1999, כאשר הסכום שעמד לזכותו של המשיב במועד הפדיון והנובע מהפקדות המלון הוא 49,876 ש"ח.   ה. על פי חומר הראיות, הסכום שהצטבר בפוליסה לזכות המערער מאז תאריך 1.5.1997 מקורו בהפרשי הצמדה וריבית או ערכי פדיון הפוליסה (ראה נ/44 - מכתב מאת חברת מנורה מיום 13.1.1999 וכן עדות הגב' צמח נציגת חברת מנורה בעמ' 53 לפרוטוקול בית הדין האזורי וגם בעמ' 81, 84, 85). אין בחומר הראיות כל הסבר אחר להצטברות כספים זו בפוליסה מאז 1.5.1997 ולכן יש לראות הסבר זה כממצא מוכח.   ו. לא יהיה זה נכון לנכות סכום זה, שנצבר בפוליסה לאחר התאריך בו סיים המשיב את עבודתו אצל המלון, מסכום קרן הפיצויים שנפסקה לזכות המשיב על ידי בית הדין האזורי, אך לשיטתנו יש לנכות את הכספים שנצברו בפוליסה מיום 1.5.1997 ועד למועד פדיונה בחודש נובמבר 1999 מסכום הפרשי ההצמדה והריבית או פיצויי ההלנה שנפסקו על ידי בית הדין האזורי לזכות המשיב על הסכום של 30,330 ש"ח לתקופה 1.5.1997 - נובמבר 1999, שאם לא כן יצא, שהמשיב יהנה מהפרשי הצמדה וריבית כפולים בגין אותה תקופה.   ערעור המערערים בנושא זה מתקבל, איפוא, בחלקו.   6. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין הסכומים שהצטברו בפוליסה   א. בית הדין האזורי קבע, שהמלון לא פעל לשחרור כספי הפוליסה במועד והמציא את טופס 161 למעלה משנתיים לאחר מועד הפיטורים. בית הדין האזורי ציין, כי המלון אינו יכול לטעון שטעה לחשוב, שבהעברת הפוליסה על שם המשיב ללא צירוף טופס 161 די בה כדי לשחרר את הפוליסה. כפי שעולה מת/3, מסמך בו המציא המלון את טופס 161 (ת/4) לבא-כוח המשיב, היה המלון מודע לכך, שיש צורך בצירוף טופס 161 כדי לשחרר את הפוליסה, אך הוא עשה זאת רק בחודש אוקטובר 1999. בנסיבות אלה, פסק בית הדין האזורי פיצויי הלנה מלאים על סך של 18,021 ש"ח, שהוא הסכום שהצטבר בפוליסה על חשבון פיצויי פיטורים החל מיום 22.4.1997 ועד "ליום שחרור פוליסה" בתאריך 18.10.1999. עוד פסק בית הדין האזורי כי הסכום של 12,129 ש"ח - הוא הסכום שהצטבר בפוליסה על חשבון תגמולים - ישא רק הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.4.1997 ועד ליום 18.10.1999, זאת בשל העובדה שהמערער הסכים לראות בכספים אלה חלק מפיצויי הפיטורים רק בשלב הסיכומים. נציין, כי שני סכומים אלה מהווים את מלוא הכספים הצבורים בפוליסה ביום 1.5.1997 (30,330 ש"ח), וכי בשלב מסויים, כאמור, הסכים המשיב לראות גם בכספי התגמולים שבפוליסה בסך 12,129 ש"ח חלק מסכום פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי.   ב. המערערים טענו, שפסיקה זו של בית הדין האזורי שגויה מהטעמים הבאים: 1. כבר ביום 7.7.1997 הוציא המלון מכתב לחברת הביטוח בדבר שחרור כספי הפוליסה לפקודת המשיב.   2. המשיב, שהועסק כחשב, אמור היה לדעת, כי יש צורך בטופס 161 לצורך שחרור הפוליסה. לא נטען ולא הוכח, שהמשיב פנה למלון וביקש את המצאת טופס 161, וכי נדחה על ידו.   3. מאז 10.7.1997 ועד לחודש נובמבר 1999 החזיק המשיב את ההודעה על שחרור הפוליסה בידיו, ולא טרח לפנות לחברת הביטוח כדי שתפעל על פיו.   4. לו חפץ המשיב לקבל את כספי חברת הביטוח מיד לאחר קבלת מכתב העברת הפוליסה, היה פונה לחברת הביטוח, וזו ודאי הייתה מבקשת ממנו להמציא לה את טופס 161.   5. בכל מקרה יש לראות את אי צירוף טופס 161 מלכתחילה כטעות כנה המצדיקה פטור מפיצויי הלנה.   ג. המשיב טען בערעור שהגיש, כי יש לפסוק פיצוי הלנת פיצויי פיטורים מלאים אף בגין הסכום של 12,129 ש"ח, כיוון שאין חולק שהוא לא שולם במועד.   ד. אנו סוברים, שיש לפטור את המלון לחלוטין מתשלום פיצויי הלנה על כספי הפוליסה החל מיום 10.7.1997, הוא המועד בו נמסר למשיב מכתב העברת הפוליסה מן המלון למשיב (נ/33), הכל כפי שנפרט וננמק להלן.   ה. כבר בתגובת המלון למכתב שהגיש לו המשיב עם סיום עבודתו (נ/4), ובו פירט את תביעותיו, נכתב ביחס לסעיף הדרישה לפיצויי פיטורים: "לדחות על הסף יש לו ביטוח מנהלים ששולמו במלואם". ללמדך, שהמלון ראה בשחרור הפוליסה דרך למילוי חבותו לתשלום פיצויי הפיטורים למשיב.   ו. בסעיף 1 לנ/5 מיום 17.5.1997, שנכתב בתשובה לדרישות המשיב מן המלון בעקבות הפסקת עבודתו נכתב: "תשלום דמי פיצויים - בהתאם למוסכם אתך ביטחנו את זכויותיך בביטוח מנהלים והסכומים שהצטברו לזכותך עומדים לרשותך".   מילים אלה מביעות במפורש את כוונת המלון לשחרר לזכות המשיב את כל כספי פיצויי הפיטורים שבפוליסה, אך בכך לא יצא עדיין המלון ידי חובתו בתשלום פיצויי הפיטורים למשיב.   ז. בסעיף 46 לנ/2 הנושא תאריך 10.7.1997 נכתבו על ידי בא-כוחו של המלון המילים הבאות:   "לפיכך, מבלי לגרוע באמור לעיל ולמען הזהירות בלבד, מצורף לזה מכתב המופנה לחברת הביטוח בה מנוהלת פוליסת ביטוח המנהלים שעניינו בשחרור כספי פיצויי הפיטורים שהופקדו בעבורך בפוליסה זו על ידי מרשיי".     המכתב המצורף הוא נ/33, בו נכתב:   "לכבוד מנורה חב' לביטוח רח' אלנבי 115 תל-אביב   א.נ.,   הנדון: פוליסת ביטוח מנהלים מס' 268766/9 בעל הפוליסה אייל ונורית X מבוטח מר ניסים X ת.ז. X   הננו להודיעכם בזה שמר X ניסים סיים את עבודתו במלון אייל ונורית באפריל 1997 ובהתאם לכך אנו מאשרים העברת בעלות הפוליסה וזכויותיה ממלון אייל ונורית בע"מ למר X ניסים.     ב ב ר כ ה, ציון לוי מנכ"ל מלון אייל ונורית".   יש לציין כי בסעיף 50 למכתב נ/2 אליו צורף נ/33, כאמור, נכתב:   "יצוין כי מכתב זה נמסר לך גם גם במסירה אישית הואיל ואינך טורח לאסוף מכתבים שנשלחו על ידי מרשיי בדואר רשום" (ההדגשות הוספו - ע.ר.).     ח. אין מחלוקת, שהמלון הוציא את נ/33 (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 2,1). לא מצאנו כל טענה או ראיה, שהמשיב לא קיבל את נ/33, כאשר קיבל את נ/2 במסירה אישית. יצויין, כי נ/33 גם צורף לכתב ההגנה של המלון שהתקבל בבית הדין האזורי כבר בחודש בדצמבר 1997. כל אלה מעידים על כך, שהמשיב ידע גם ידע על האמור ב-נ/33 החל מחודש יולי 1997. עוד יש לציין, כי ב -נ/42 - מכתב מאת המשיב לחברת הביטוח מיום 7.2.1999 - מציין המשיב כי נ/33 ( הוא המכתב בו מאשר המלון כי הפוליסה תועבר על שם המשיב) נמצא ברשותם, וגם בנ/39 - מכתב מחברת הביטוח למשיב מיום 13.7.1999 -מציינת חברת הביטוח, כי הפוליסה היא על שם המשיב. מכל אלה ברור שנ/33 ודאי הומצא במועד למשיב וגם הומצא לחברת הביטוח בשלב מסוים, הקודם לנובמבר 1999, מבלי דרישה של המשיב לפדות את הפוליסה.   ט. משקיבל המשיב את נ/33 היה עליו להעבירו לחברת הביטוח. הדבר היה תלוי רק בו. אין כל ראיה, שהמשיב העביר את נ/33 לחברת הביטוח במועד. נראה שהעביר מסמך זה רק מאוחר יותר. מחומר הראיות עולה שכאשר קיבל המשיב את נ/33, נהג "בשב ואל תעשה", ולא עשה מאומה כדי לגרום לשחרור כספי הפיצויים שבפוליסה. ה"כדור" היה בהחלט בידיו, והיה עליו לפעול, אך הוא לא פעל. בל נשכח, שהמשיב הוא חשב במקצועו, והדעת נותנת שידע היטב מה עליו לעשות כדי לשחרר את כספי הפוליסה , אך הדבר לא נעשה.   י. את התנהגות המשיב, כפי שעולה מחומר הראיות, ניתן להסביר בכך, שהמשיב לא היה מעוניין לפדות את כספי הפוליסה באותה עת, וכוונתו, כפי שמעיד סוף המעשה על תחילתו, הייתה לפדות את הפוליסה בתום תקופת הפוליסה, דהיינו ביום 1.7.1999 (נ/32 ו-נ/39 הנושא תאריך 5.7.1999). המשיב הוא יליד שנת 1933 וסוף תקופת הביטוח על פי הפוליסה היה אמור לחול לכשמלאו למשיב 66 שנה (עמוד 28 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 27,28). כשסיים המשיב את עבודתו במלון היה בן 64, ונותרו עוד שנתיים לשחרור הפוליסה, שכללה מלבד כספים שהפקיד המלון גם כספי המעביד הקודם "עפרונות ירושלים" (נ/39). יש לציין, כי כאשר עבר המשיב לעבוד במלון מ"עפרונות ירושלים", לא פדה את כספי הפיצויים לגבי תקופת עבודתו ב"עפרונות ירושלים" (נ/38), ונראה שבמודע לא פדה אותם גם הפעם והמתין לתום תוקפה של הפוליסה שחל, כאמור, ביום 1.7.1999 (נ/39). עוד יש לציין, כי בהתאם לסעיף (7א)(א)(4) לפקודת מס הכנסה, בתנאים מסוימים אין רואים סכומים שהושארו בקופת גמל לפיצויים בעת הפרישה, כאילו נתקבלו בידי העובד הפורש, אם תוך שנה ממועד פרישתו החל לעבוד אצל מעביד אחר המשלם בעדו תשלומים לפיצויים לאותה קופת גמל, ללמדך שלא כל העברת פוליסה מולידה תשלום והמצאת טופס.   יא. בית הדין האזורי וגם המשיב תלו את עיכוב תשלום כספי הפוליסה באי המצאת טופס 161 במועד. אין מחלוקת, שככלל על המעביד לצייד את העובד בטופס 161 כחלק מתהליך תשלום פיצויי פיטורים. אין גם מחלוקת שמעביד שאינו מעביר לקופת גמל טופס 161, שלא בתום לב, ועל ידי כך גורם לעיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים, אין זה מן הראוי להפחית את פיצויי ההלנה בגין הסכום ששולם באיחור (דב"ע נג/234-3 מרדכי ברקן - טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ פד"ע כ"ז, 189). החובה להעברת טופס 161 מוטלת כל כולה על המעביד, ועל העובד לא מוטלת כל חובה בעניין זה. עם זה, כשבוחנים את זכאות העובד לפיצויי הלנה (ולצורך זה בלבד) שהוגדרו כ"סנקציה דרקונית" כדור שלג" וכסנקציה "מעין עונשית" (ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה, כרך ו' תשנ"ו - 1996, עמוד 5), יש להביא בחשבון גם את הנסיבות המיוחדות במקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו, אכן, טופס 161 לא צורף ל-נ/33 והוצא רק באוקטובר 1999, אך בחומר הראיות אין כל, ראיה שהמשיב דרש את המצאת טופס 161 בכל התקופה, וכי המלון סרב להמציא לו טופס זה. בכך שונה מקרה זה מכל המקרים שצוטטו בפסיקה שהמציא המשיב, בהם היה סירוב של המעסיק להמציא טופס זה. המשיב אינו יכול במקרה זה להמתין מן הצד ולגרום לכדור השלג של פיצויי ההלנה להמשיך להתגלגל מבלי שעשה מאומה להפסיקו. כל מה שהיה על המשיב לעשות היה לדרוש מהמלון להמציא את טופס 161 לחברת הביטוח או להעביר במועד את המכתב נ/33 לחברת הביטוח ולדרוש את שחרור הכספים. במקרה כזה הייתה חברת הביטוח דורשת מיד את המצאת טופס 161, אך דברים אלה לא נעשו, כפי שעולה גם מאחרית הדברים -המוצג נ/32 - שזו לשונו:   "אל: הנוטריון - פריאמרק יעקב מאת: סיגל - ביטוח חיים   הנדון: פוליסה 9627669 ע"ש X ניסים   1. הפוליסה הנ"ל הגיעה לתום תקפה. סכום הביטוח לתום תקופה כולל פצויים ותגמולים.   2. על מנת לשחרר למבוטח את הכספים יש להעביר בנוסף למכתב העברת הבעלות טופס 161.   3. יש לידע אותנו האם המבוטח כרגע עובד ובמידה והוא עובד. עלינו לדעת האם משרתו קטנה לפחות ב50%.   4. לטיפולך אודה"   את התהליך הקבוע בנ/32 היה ניתן לעשות, בשינויים המחוייבים, מיד לאחר הפיטורים, אילו פעל המשיב באופן זה. עוד יש לציין, כי לכל היותר, אם בכלל, לא מילא המלון במקרה זה אחר הוראות פקודת מס הכנסה, אך לא היה בכך כדי לעכב את שחרור הפוליסה, אילו נדרש המלון להמציא את טופס 161 במועד. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך, שהמשיב הוא חשב במקצועו ועבד במלון כחשב ומנהל מחלקת הנהלת חשבונות, כך שלעניין שיקול הדעת הנתון לבית הדין בשאלת הפחתת פיצויי הלנה ורק לעניין זה, יש לנתון זה משמעות בנסיבות הקיימות (ראה בדרך ההיקש לעניין הפחתת פיצויי הלנה והעמדתם של הפרשי הצמדה וריבית פסיקה לעניין מעביד שמסר לעובד מכתב המיועד לקופת גמל לשחרור פיצויי הפיטורים במקום למוסרו לקופת הגמל - דב"ע מט/16-3 אגודת השומרים בע"מ - שלומי עיאדה, פד"ע כ' 213). מסקנת הדברים היא, שאי המצאת טופס 161 במועד בנסיבות הקיימות, לא היא שגרמה לכך, שהמשיב לא יכול היה לשחרר את כספי הפוליסה מיד עם פיטוריו. אילו נהג המשיב אחרת, והמלון היה מסרב להמציא את טופס 161, הייתה הצדקה לפסיקת פיצויי ההלנה, אך לא אלה פני הדברים. בל נשכח, פיצויי הלנה הם בסכומים גבוהים מאוד, ואין מקום לפסיקתם בנסיבות שהצדקתן מסופקת כמו במקרה זה. נדגיש שוב, למניעת כל ספק, שאין באמור לעיל כדי לגרוע מהחובה הבלעדית של המעביד להמציא לעובד טופס 161 כחלק מהליך תשלום פיצויי הפיטורים, וכי הדברים שנאמרו לעיל הם רק לעניין הפחתת פיצויי ההלנה בנסיבות הנתונות.   יב. לסיכום - פיצויי הלנה שנפסקו על ידי בית הדין האזורי לגבי הסכום של 18,021 ש"ח ישארו על כנם רק עד ליום 10.7.1997 (מועד מסירת מכתב העברת הבעלות בפוליסה למשיב). מתאריך זה ואילך יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום 18.10.1999 (מועד העברת טופס 161). פסיקת בית הדין האזורי בעניין תשלום הפרשי הצמדה וריבית לגבי הסכום של 12,129 ש"ח תישאר על כנה.   יג. מובהר בזה, כי יש לנכות מהסכום שנפסק בפסק דין זה כהפרשי הצמדה וריבית כחוק או כפיצויי הלנה לגבי התקופה 22.4.1997 ועד לתאריך 18.10.1999 כל סכום שהיה בפוליסה בעת שחרורה העולה על סך 30,330 ש"ח (סכום פיצויי הפיטורים שהיה בפוליסה ביום 1.5.1997 בסיום עבודת המשיב במלון), כאמור בסעיף 5 לפסק דין זה. לכל יתרה של פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית אם ובמידה ותיוותר לאחר הניכוי כאמור, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 19.10.1999 ועד התשלום בפועל.   7. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום שנפסק כהשלמת פיצויי פיטורים (20,995.85 ש"ח)   הסך של 20,995.85 ש"ח מהווה את יתרת פיצויי הפיטורים שלא נמצאו בפוליסה בעת סיום עבודת המשיב במלון. בית הדין האזורי פסק, כי על המלון לשלם פיצוי הלנת פיצויי פיטורים על סך זה החל מיום 2.7.2000 ועד התשלום בפועל והפרשי הצמדה וריבית מיום 22.4.1997 ועד ליום 2.7.2000. נימוקי בית הדין האזורי לפסיקה זו מקובלים עלינו, ולא מצאנו מקום להתערב בהן, למעט תיקון קטן. סכום של 2,902.44 ש"ח (נ/40 בעמ' 2) מתוך סכום זה, שהיה אמור להיות חלק מהפוליסה אך הוחזר למלון, משום שהמשיב לא צרף הצהרת בריאות (עמודים 78 -79 לפרוטוקול בית הדין האזורי) ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד לאותה תקופה.   אני ער לכך, שבית הדין האזורי לא קיבל את גרסת המלון, לפיה חדלה חברת הביטוח לבטחו, מאחר שלא המציא הצהרת בריאות. מאידך, קיימת עדות מפורשת על כך של הגב' צמח, נציגת חברת הביטוח, וקיים גם תיעוד לגבי דמי ביטוח, בסכום הנ"ל ואף למעלה ממנו שהוחזרו למלון. מכל מקום, הספק וחילוקי הדיעות שקיימים בנושא זה מצדיקים הפחתת פיצוי ההלנה על אותו סכום של כ-2900 ₪ עד לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.   ערעור המלון בנושא זה נדחה ברובו.   8. גמול שעות נוספות   א. בית הדין האזורי קבע, כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי נדרש לעבוד שעות נוספות, למעט עבודה ביום ו', ופסק כי על המלון לשלם למשיב גמול שעות נוספות בגין העבודה בימי ו'.   ב. בערעורו טען המשיב, כי משידע המלון, שהמשיב עובד שעות נוספות, יש לחייבו בתשלום בגין שעות אלו. המערערים טענו, כי אין מקום לחייבם אף בתשלום גמול שעות נוספות בגין עבודה בימי ו'.   ג. דין שני הערעורים להידחות מטעמי בית הדין האזורי, עליהם נוסיף, דברים אלה:   1. המשיב נתקבל לעבודה כחשב ומנהל מחלקת חשבונות (נספח א' לכתב התביעה). מבעל תפקיד כזה שסווג כמספר שתיים או שלוש בסדר הבכירות במלון, יש לצפות שלא ידקדק בקוצה של שעה.   2. יתר על כן, המשיב הוצג על ידי מר לוי כחשב החברות שבבעלות מר לוי וכדירקטור בהן (נספח ח' לכתב התביעה). נושא תפקיד כזה, ספק אם חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה).   3. מעיון בפרוטוקול בית הדין האזורי עולה, כי המשיב לא חשב כלל לדרוש גמול שעות נוספות, אלא בונוס. בתשובה לשאלה שהופנתה אליו בחקירה הנגדית ענה, כי אילו קיבל את הבונוס, לא היה דורש גמול שעות נוספות (עמוד 11 לפרוטוקול בית הדין האזורי).   4. למשיב לא היו כל כרטיסי הנוכחות אלא רק רובם (עמוד 15 לפרוטוקול בית הדין האזורי).   כל הנתונים הללו מחזקים את המסקנה, שהמערער לא זכאי לגמול שעות נוספות, ודאי לא מעבר למה שנפסק לו.   ד. ערעור המערערים בגין חיוב בגמול שעות נוספות, בשל עבודה בימי ו' נדחה אף הוא מטעמיו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי התרשם, שביום ו' אכן נדרש המשיב לעבוד מעבר למכסת השעות הרגילות, והוא אכן עבד באותן שעות. בית הדין האזורי קבע, שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על המשיב. על אף שנסתפקנו בשאלה זו, לא מצאנו מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, משום שבנסיבות הקיימות, ניתן להגיע גם למסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי.   אשר על כן, ערעור המערערים בנושא זה נדחה.   9. שיעור המשכורת הקובעת   א. המשיב טען, כי רכיבי טלפון ורכב ששולמו לו מהווים חלק מה"משכורת הקובעת".   ב. בית הדין האזורי קבע שרכיבי טלפון ורכב במשכורת המשיב אינם רכיבים פיקטיביים.   ג. קביעה זו בדין יסודה. מחומר הראיות עולה, שהמשיב השתמש ברכבו לצרכי עבודה, ויש להניח שבתפקידו כחשב וכמנהל מחלקת הנהלת חשבונות נצרך להשתמש בטלפון בביתו גם לצרכי העבודה. המשיב כחשב, ידע כל אימת שקיבל את שכרו, מה גובה ההוצאות ששולמו לו עבור רכב וטלפון, ולא מחה מעולם על גובהם המופרז של רכיבים אלה כטענתו העכשווית. אשר על כן, בדין קבע בית הדין האזורי, שהמשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים אינה צריכה לכלול הוצאות אלה.   ערעור המשיב בעניין זה נדחה מטעמי בית הדין האזורי.   10. הוצאות משפט   א. המערערים מלינים על סכום ההוצאות שנפסק לחובתם בבית הדין האזורי.   ב. ככלל, ממעטת ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לפסיקת הוצאות משפט, אלא אם כן נמצא כי שיעור הוצאות המשפט שנפסק חורג מהמקובל במקרים מעין אלו בצורה ניכרת ומשמעותית. במקרה דנן שוכנענו, כי אין מקום להתערבותינו.   סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין   מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע חברי, השופט עמירם רבינוביץ. הסתייגותי אחת. על כל מעביד להמציא לעובדו את טופס 161 ואין נפקא מינה אם העובד דורש אותו אם לאו. אין גם נפקות לעובדת היות המערער חשב. על המעביד לקיים את חובתו ולמסור לעובד את טופס 161 מיד עם סיום העבודה. מקובלות עלי יתר מסקנותיו של השופט עמירם רבינוביץ.   השופטת נילי ארד   מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע חברי, השופט עמירם רבינוביץ, בחוות דעתו וטעמיו לכך. לאור הערתה של חברתי סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין, אבקש לציין, כי, למעשה, אין חולק, על כך שעל המעסיק מוטלת החובה להוציא לעובד טופס 161 בסיום העבודה, בין אם נדרש לכך על ידי העובד, בין אם לאו. מקובל עלי האמור בחוות דעתו של חברי, השופט עמירם רבינוביץ, לפיו, בנסיבות העניין, אין לתלות את אי שחרור כספי הפוליסה באי המצאת טופס 161 למערער, ומשכך הוא יש לדחות תביעתו לפיצויי הלנה.   נציג עובדים, מר משה כהן-סבן   אני מצטרף לפסק דינו של השופט עמירם רבינוביץ.   נציגת מעבידים, הגב' שושנה פלומין   אני מצטרפת לפסק דינו של השופט עמירם רבינוביץ.   סוף דבר   הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עמירם רבינוביץ, לאמור : ערעור המלון מתקבל בחלקו הגדול וערעור המשיב נדחה. המשיב ישלם למערערים הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   ניתן היום, י"ט בשבט, התשס"ד (11 פברואר) בהעדר הצדדים.    סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין   השופט עמירם רבינוביץ   השופטת נילי ארד       נציג עובדים מר משה כהן-סבן   נציגת מעבידים גב' שושנה פלומין  פוליסהפיצוייםהלנת שכר