1. המערער שלפנינו, יליד 1958, הגיש ביום 26.6.98, תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)(נוסח משולב), תשי"ט - 1959, (להלן:"החוק") בקשר עם מחלה ריאתית ממנה הוא סובל, בטענה כי נגרמה עקב שירותו הצבאי והתנאים בהם היה שרוי (להלן:"המחלה"). ביום 21.3.99, דחתה הוועדה את תביעתו בקובעה: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 20.2.99 לפיה הגעתי למסקנה כי המדובר בברונכיאקטזיות דו-צדדיות אשר לא נגרמו ואף לא הוחמרו עקב תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." טענות המערער: 2. המערער טוען כי התגייס לצה"ל כשהוא בריא לחלוטין בתאריך 8.3.77. בפרופיל 93. לגירסתו הוא יועד, בהסתמך על כישוריו, לשמש כמכונאי מטוסי קרב בבסיס שברמת-דוד. בחצי השנה הראשונה לשירותו, עבד בנגריית הבסיס בהדבקת פורמייקות עם דבק מגע, כשהוא חשוף לריח חריף של הדבק, לאבק ולנסורת, וכל זאת - באולם סגור וללא אמצעי מיגון מתאימים. כשהגיעו מטוסי הכפיר לבסיס, הוטל עליו לעסוק בניקוי חלקי המטוסים ושטיפתם. בפעולות הניקוי, השתמש בחומרים כימיים רעילים ביותר וביניהם מתיל אתיל קטון (MEK), אשר מגרה את דרכי הנשימה ועלול לגרום לקוצר נשימה, שיעול, חרחורים, בצקת ריאות, ובעקבותיהם לאסטמה ולמחלות ריאתיות. תכונות אלה של החומרים המסוכנים, מפורטות בפרוספקטים המצורפים לתצהיר התובע. כמו כן, השתמש המערער בדלק סילוני למטוסים אשר שימש גם כן לניקוי. המערער עבד בתוך מכלי הדלק של המטוסים, אשר היו רוויים באדי דלק, ללא מסיכות מגן, כפפות או אמצעי מיגון אחרים, כנדרש בהוראות הבטיחות של חיל האוויר. בנוסף, השתמש המערער באצטון, חומרי אטימה, דלקים ושמנים מסוגים שונים, ועוד ועוד. כתוצאה מכל הנ"ל, וכשנה לאחר גיוסו לצה"ל, החל המערער לסבול מקוצר נשימה, שיעולים ופליטת כיח, ומצבו הלך והחמיר. המערער אמנם ביקר במרפאות הצבאיות למיניהן, אולם הרופאים הצבאיים לא אבחנו את מהות מחלתו ולא העניקו לו את הטיפול הראוי המתחייב ממצבו. בשנת 1978 נבדק ע"י רופא ריאות אשר הורה על טיפול סימפטומטי ומעקב תקופתי. כשהמשיך לשמש בתפקידיו המתוארים, הלך מצבו הבריאותי והחמיר, והרופאים, אשר סברו שמדובר בדלקת ריאות או בברונכיטיס כרונית, אף חשדו שאולי מדובר בברונכיאקטזיס, אך לא הורו על הפסקת תנאי עבודתו המתוארים בשמשו כמכונאי מטוסים. על כן המשיך בתפקידו. בספטמבר 1982, במהלך יום ספורט של היחידה בבסיס "עובדה", השתתף המערער בריצת 2000 מטר, ובמהלכה נתקף בקוצר נשימה חריף. בעקבות זאת, נבדק במרפאת הבסיס ונשלח לביה"ח יוספטל באילת. לאחר מכן בוצע בירור של ברונכיאקטזיס במחלקת הריאות של בי"ח תל-השומר, ונקבע כי המערער אכן לוקה בברונכיאקטזיס דו-צדדי. בשלב זה הוחלט להרחיקו ממגע עם מטוסים ולהעבירו לעבודה משרדית. המערער טופל בתרופות שונות והודרך בביצוע פיזיותרפיה נשימתית. העבודה המשרדית, בוצעה ע"י המערער גם כן בתוך מוסך המטוסים תוך שהוא חשוף לאותם חומרים רעילים ובלא הגנה כלשהי, ועל כן לא חל שיפור במצבו. הפרופיל הרפואי שלו הורד ל- 65 ובהמשך ל- 45 ובשלב זה הוחלט להרחיקו באופן קבוע ממגע קרוב עם מטוסים וחומרים כימיים. המערער הועבר מהמסך למשרד בבסיס. בשנת 1987 חזר המערער לשרת בבסיס ברמת-דוד, אולם מאחר והמשיך לסבול מקשיי נשימה, עייפות וכאבים, אושפז בשנת 1998 בביה"ח שיבא ורמב"ם, נותח בביה"ח רמב"ם, והומלץ על שחרורו לצמיתות מצה"ל. פרופיל המערער הורד ל- 21 באופן קבוע, וועדה רפואית צה"לית קבעה ביום 11.2.99 כי דרגת נכותו בקשר לפגימה הריאתית מגיעה ל- 100%. המערער שוחרר מצה"ל כשהוא נכה, מוגבל ביותר בתפקודו, ומצוי במעקב טיפול רפואי שוטף, עם סבירות גבוהה כי בעתיד יאלץ לעבור ניתוח השתלת ריאות. העובדות המתוארות לעיל נתמכות על ידי תצהיריהם ועדויותיהם של המערער ושל חבריו לשירות, אשר לקו גם הם בחלקם בדרכי הנשימה, באופן שלא נסתר ע"י המשיב. מטעם המערער הוגשו 3 חוות דעת של דר' דניאל ויילר ומטעם המשיב הוגשו 4 חוות דעת של פרופ' עמיחי רובין. הפגמים אשר נפלו לדעת המערער בחוות דעתו של פרופ' רובין הם הבאים: א. פרופ' רובין לא היה מודע לעובדות האמיתיות המתייחסות לתנאי שירותו של המערער, לתלונותיו בפני הרופאים הצבאיים ולאופן התייחסותם לתלונותיו. ב. ככל הנראה, לא המציא קצין התגמולים לפרופ' רובין את הכרטסת הרפואית הצבאית של המערער, ופרופ' רובין אף לא ביקש חומר זה וקבע קביעותיו בהעדר החומר. משכך, יש לקבוע כי אין כל יסוד לקביעותיו של פרופ' רובין. ג. פרופ' רובין מניח כי המערער לקה בילדותו בדלקת ריאות אשר מהווה את הבסיס למחלתו. השערה זו לא הוכחה ואף הוכחשה ע"י המערער, תוך שכרטיסו הרפואי מקופת-החולים אינו מוכיח אחרת. גם כרטיס זה, לא ביקש פרופ' רובין, ומכאן שמעולם לא עיין בו. פרופ' רובין רק ציין "אין בפני תיק קופת-חולים מינקותו ועד גיוסו." ד. דר' ויילר מצתת מספרו של צ'רניאק משנת 1991 את ההסבר המפורש של הקשר בין שאיפת כימיקלים רעילים לבין מחלת הברונכיאקטזיס. לאחר שבשלוש חוות-הדעת הראשונות שלו, שולל פרופ' רובין הוכחת קשר זה, חוזר בו בחוות דעתו מיום 18.2.02, וקובע ששאיפת גזים בריכוז גבוה אכן יכולה להביא להופעת המחלה ולהחמרתה. על תשתית עובדתית שגויה התבסס פרופ' רובין בקביעותיו, ועל כן אין לקבלן. בתי המשפט נוהגים להשתמש ב"מבחן האלמלא" בבוחנם את סוגיית הקשר הסיבתי; כלומר, לאחר שלילת כל הגורמים האפשריים להופעת המחלה בדרך האלימינציה, נותר הגורם לו כן ניתן לייחס את הופעת המחלה. במקרה של המערער, לא הוכח קיומו של כל גורם אחר להופעת המחלה, זולת מתנאי השירות, ועל כן מן הדין לקבוע כי מחלתו של המערער נגרמה בתקופת השירות ועקב השירות. לטענתו, עילת ההחמרה של המחלה עקב השירות, הוכחה גם כן. המערער החל סובל מבעיות בנשימה כבר שנה לאחר גיוסו ואילו הרופאים במרפאות הצבאיות לא בדקו אותו כפי הצורך, ולא אבחנו את מחלתו נכונה ובזמן. האמצעי המרכזי והחשוב ביותר אשר היו צריכים הרופאים להורות למערער לנקוט בו, הוא הרחקה מיידית מכל חומר כימיקלי רעיל שהוא, ובלבד למנוע אפשרות להחמרה במצבו, באם החומרים הרעילים הם הסיבה לקשיי הנשימה. זאת לא עשו הרופאים, והמערער המשיך להיות חשוף לחומרים מסוכנים ביותר במגע קרוב וממושך, למשך 4 שנים נוספות. כתוצאה מכך, חלה החמרה משמעותית במצבו והוא נאלץ לבסוף לעבור ניתוח ולהשתחרר מצה"ל כשהוא נכה ב- 100%. בנוסף, צפוי המערער להיזקק להשתלת ריאות. דברים אלה מעלים את השאלה, האם אין בהעלמת העין של הרופאים, משום החמרת המחלה של המערער, בדומה ל- ע"א 289/59, פ"ד יד 1286. כאשר המחלה היא רדומה ולא מפגינה סימן חיצוני או פנימי מוחשי כלשהו, החמרת המחלה באי-גילוייה, הנה חמורה שבעתיים. הידיעה על קיום המחלה חשובה על מנת שינקוט המערער בכל האמצעים האפשריים לטיפול בה, שלא כמו מערער שיודע על דבר מחלתו, אז רשלנות הרופאים אם קיימת, יכולה להיות בעלת השפעה חמורה פחות מאשר אצל אדם שדבר המחלה כלל לא ידוע לו. המערער טוען כי אחריות רופא צבאי גדולה פי כמה, לאור העובדה שהחייל מנוע מלפנות לרופאים אזרחיים. בחוות דעתו של פרופ' רובין מיום 22.12.02, מודה הוא כי קביעתו הקודמת כי לא קיים שום תיעוד משנים 1978 עד 1982 על כך שהמערער טופל בברונכיטיס ובדלקת ריאות, הייתה שגויה, ומצדיק את טענת המערער לפיה כבר משנת 1978 החל סובל מבעיות נשימה. טענות המשיב: 3. המשיב טוען כי המחלה ממנה סובל המערער נגרמה עקב מחלה מולדת או דלקת ריאות ויראלית אשר, קרוב לודאי, אירעה בילדות. אין חולק כי המערער שירת בתפקידו המתואר בין השנים 77 ל- 82 והיה חשוף לחומרים מסוכנים מסוג שמנים, דלקים וחומרי ניקוי שונים. אין חולק גם על מהלך האירוע שאירע ביום הספורט בשנת 82. בשנה זו, אובחנה מחלתו של המערער לראשונה והוא הועבר לעבוד בעבודה משרדית. מחלתו של המערער החמירה בצורה ניכרת רק בשנים האחרונות, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, שנים רבות לאחר שתמה חשיפתו לחומרים המסוכנים והרעילים. בשנים בהן החמירה מחלתו, עבד בעבודה משרדית, אלא שבמסגרת הערעור, הביא המערער הוכחות לכך שעוד קודם לשנת 1982 סבל מבעיות נשימה, ובעיקר משיעול כבד. על המערער להוכיח הן את רעילותם של החומרים עמם עבד והן את הקשר בין מועד הופעת המחלה, לבין החשיפה לחומרים הללו. המשיב מפנה לחוו"ד של פרופ' רובין שקבע כי החומרים עמם עבד המערער אינם ידועים כגורמים לברונכיאקטזיס, וכי כדי שתיגרם המחלה יש צורך באירוע תאונתי בו נשאף גז אמוניה בריכוז גבוה ביותר. בענייננו, אין כל חשיפה תאונתית בה אירעה שאיפת גז בריכוז גבוה, אשר ניתן לקושרה עם גרימת המחלה. זאת ועוד המומחה מטעם המערער גורס גם הוא, כי חשיפה לחומרים עמם עבד המערער יכולים רק להחמיר את דרך התפתחותה של המחלה. - חוות דעתו מיום 14.12.01. המשיב טוען כי המערער לא הציג מסמכים רפואיים מלפני תאריך הגיוס לצה"ל כדי להראות כי בזמנו לא סבל כלל מבעיות נשימה, ואף לא מהשנים הראשונות לשירותו כדי להוכיח כי בהן כן סבל כבר מבעיות נשימה. המערער לא איתר את תיקו הרפואי מלפני הגיוס. לכן יש לקבל את קביעתו של פרופ' רובין, לפיה, לאור העובדה שב- 1.1.79 היה תסנין באונה השמאלית התחתונה, ולינגולה בצילום זה, כמו גם תסנין באונה שמאלית תחתונה ב- 9.80, יש להסיק שהאזור היה פגוע גם קודם לכן, מה שמצביע על כך שהחומרים אליהם נחשף המערער לא היו אלה שגרמו להתפתחות הברונכיאקטזיס. כמו כן מזכיר המשיב כי המערער עישן בשנים הרלוונטיות, וכידוע לכל, העישון הנו אחד מגורמי מחלת הריאות המוכרים ביותר. חשוב לציין גם, כי האסטמה ממנה סובל המערער, נגרמה עקב מחלת הריאות שלו ולא מהווה גורם לה. יתרה מזאת, לטענתו, לא הייתה כל רשלנות בטיפול אותו קיבל המערער במרפאות צה"ל והטיפול במחלתו היה נאות ומקובל. המשיב ממשיך וטוען כי לאור העובדה כי אין אסכולה רפואית התומכת בטענות המערער, לפי שאין החומרים האמורים מוכרים כגורמי ברונכיאקטזיס, לפי שהממצאים שנתגלו אצל המערער בשנים 79-80 מאששת את היעדר הקש"ס, ולפי שההחמרה במחלה הוחמרה שנים לאחר תום החשיפה לחומרים - מתבקשת הוועדה הנכבדה להעדיף את חוות דעתו של פרופ' רובין, לדחות את הערעור, ולקבוע כי לא ניתן לקשור את מחלת הריאות ממנה סובל המערער לתנאי שירותו. 4. היבט רפואי - חוות דעת מומחים א. חוו"ד מטעם המשיב של פרופ' רובין מיום 20.02.99: המומחה כותב בחוו"ד אנמנזה שנמסרה ע"י המערער לפיה הוא לא זוכר שבצעירותו סבל מברונכיט או דלקות בדרכי הנשימה ולא זוכר מחלות חום. המערער עסק בספורט. במהלך שירותו עבד כמכונאי מטוסים ובין תפקידיו היה לנקות חלקי מטוסים עם חומרים רעילים כאצטון ו- MEK. ביום ספורט, בריצת 2000 מ', שם לב לקוצר נשימה והופנה לביה"ח תל-השומר, שם נמצא כסובל מדלקת ריאות ומאז הפסיק לעבוד כמכונאי מטוסים.לאחר מכן אובחן כסובל מברונכיאקטזיס וכי המערער מייחס את מחלתו לעבודה ב- MEK , אצטון, דלקים ושמנים. האבחנה הינה כי המערער סובל מברונכיאקטזיות דו-צדדיות אשר אובחנו באוקטובר 1982. לדעת המומחה עולה מהמסמכים, כי כבר בחמש השנים שקדמו לכך, היו תלונות על בעיות בדרכי הנשימה, שיעול ופליטת כיח. לדעתו, ההגיון מחייב כי המערער סובל מברונכיאקטזיות על רקע זיהום בילדותו כאשר אין כל פרטים אנמנסטיים מתי. אין נתונים על זיהומים או דלקות ריאה קודם האבחון של הברונכיאקטזיות בזמן השירות. באשר לחומרים הנטענים ע"י המערער מציין המומחה כי מחיפוש שנערך בספרות הרפואית לא נמצא כל נתון המעיד כי חומרים אלה, אכן גורמים לברונכיאקטזיות. המחלה מתקדמת ביתר שאת בשנים האחרונות, הרבה לאחר הניתוק בין המערער לבין החומרים האמורים, והדבר מעיד על כך שהמחלה לא נגרמה ולא הוחמרה ע"י השירות. בסיכום סבור המומחה כי , אין כל קשר בין תנאי השירות והחומרים עמם עבד המערער בתחילת השירות לבין מחלתו, לא באופן של גרימה ולא באופן של החמרה. ב. חוו"ד מטעם המערער של דר' ויילר מיום 31.03.00: ד"ר ויילר מציין בחוו"ד כי המערער התגייס לצה"ל בשנת 1977 כשהוא בריא לחלוטין ושירת ברמת-דוד כשהוא חשוף לחומרים כימיים שונים ללא כל אמצעי הגנה וללא מודעות ליכולת הפגיעה של החומרים הללו. בשנת 1978 החל לסבול מבעיות נשימה אשר אובחנו כמחלת ריאה אשר החמירה וטופלה באינטנסיביות. מחלה זו הנה מחלת הברונכיאקטזיס. בסופו של דבר נאלץ המערער להשתחרר בשל מחלת הריאות הקשה שהתפתחה תוך כדי שירותו. בבדיקה בבי"ח רמב"ם אשר בוצעה בעקבות ההתקף שאירע ביום הספורט, נשללה הסברה כי מקור המחלה בבעיה גנטית מולדת, כפי שעולה ממכתבה של דר' לאה בנטור. המומחה מציין כי המערער לא סבל ממערכת הנשימה בטרם גויס, ותלונותיו החלו רק לאחר השירות. לפיכך מסקנתו הינה כי מבחינת סמיכות הזמנים סביר להניח שהיה קשר בין תנאי השירות אשר חשפו אותו לחומרים המוזכרים לעיל, לבין מחלתו. החומרים עמם עבד מר דגן הנם חומרים המגרים את דרכי הנשימה, ועלולים לגרום לדלקת ובעקבותיה להחמרה בתפקודי הריאה. גירוי מתמיד של חומרים אלה, עלול גם להחמיר את מחלת הברונכיאקטזיס ולא רק לגרום לה. גירוי בלתי ספציפי שכזה, את דרכי הנשימה, מאפיין את החומרים הללו, ודי בו כדי לגרום להופעה של קשיי נשימה שהחמירו ומצאו ביטויים ברישומים במועדים שונים במהלך שירותו. על אף שמר דגן החל סובל ממערכת הנשימה מסוף שנות השבעים, הבדיקות בוצעו רק מאוחר יותר. מן הראוי שבנסיבות הדברים כפי שהתרחשו, היו דואגים להרחיק את המערער מהחומרים המזיקים ובכך אולי היו מאטים או מונעים את ההידרדרות במצבו הבריאותי ומאפשרים לו החלמה טובה יותר. משכך, קיים קשר סיבתי ברור בין מחלתו של מר דגן לבין תנאי שירותו. תנאי השירות היו גורם מכריע בגרימת נכותו הנוכחית בשיעור של 60%, והמשך החשיפה לגורמי הסיכון, בלא שמחלתו אובחנה בזמן וללא הענקת טיפול רפואי נאות, החמירו את מצבו. נכות המערער הנה נכות של 60% לפי סעיף 5.א.(4) של תקנות הנכים, (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התשנ"ה 1994. בנוסף, סבור המומחה כי לפי קצב התפתחותה הנוכחי של המחלה אצל המערער, לא יהיה מנוס מהשתלת ריאות במערער בעתיד. ג. חוו"ד נוספת של פרופ' רובין מיום 11.10.00:המומחה מציין כי עפ"י תצהירו של המערער בחצי השנה הראשונה לשירותו עבד המערער בנגריית הבסיס והיה חשוף לריח דבק המגע ולאבק הנסורת באולם סגור וללא אמצעי מיגון נאותים.עובדות אלה לא ציינובפניו בבדיקה עובר למתן חוו"ד הראשונה. בתגובה לקביעותיו של ד"ר ויילר על הקשר הסיבתי בין תנאי השירות למחלה, על תכונות החומרים ועל שלילת האפשרות שהמחלה מולדת, מציין פרופ' רובין כי: MEK הנו חומר שמגרה דרכי נשימה וגורם לאסטמה אקוטית, לבצקות ודלקות ריאות כימיות בחשיפה מרוכזת, אולם לא ידוע כגורם לברונכיאקטזיות.נ אין נתון כי דלק סלוני למטוסים גורם למחלה האמורה או לכל בעיית נשימה אחרת. אין תיעוד שכבר ב- 1978 סבל וטופל המערער בשל בעיות בדרכי הנשימה. מהמסמכים שהובאו לפני עולה שהביקור הראשון היה ב - 07.10.82 ושם מצוין "עישון", ושלפני 5 שנים היה שיעול עם פליטת כיח. הועלה חשד לברונכיאקטזיות והומלץ טיפול מתאים ומעבר תפקיד. מאז שנה זו, היה המערער בטיפול ומעקב צמוד מהטובים ביותר ע"י רופאי מכון הריאות בבי"ח שיבא תל-השומר. חשוב לציין כי למרות כל הטיפולים שקיבל, מחלתו החריפה בעיקר בשנים האחרונות - זמן רב לאחר החשיפה לחומרים הרעילים שטוען שגרמו למחלתו. לדעתו, אין כל ספק כי הברונכיאקטזיות של המערער הנם על רקע נזק לסמפונות לאחר זיהום בקטריאלי או ויראלי בילדותו ואין הכוונה לתהליך דלקתי שמציין דר' ויילר אשר נגרמו ע"י החומרים עמם עבד. העובדה שלא הוכחה מחלה מולדת איננה משנה מקביעתו זו. אין הוכחה בספרות הרפואית כי החומרים עמם עבד גורמים לברונכיאקטזיות. כמו כן, אין הוכחה בספרות הרפואית כי החומרים הללו גורמים לתגובתיות יתר של הסימפונות אשר יכולה להוות רקע לברונכאקטזיות. אין חולק כי בגיליון הבטיחות של החברה לגבי ה - MEK , מצוין כי שאיפת החומר יכולה לגרום לגירוי דרכי הנשימה, לאסטמה חריפה, לבצקות ריאות ולדלקת ריאות כימית בחשיפה חריפה. כל אלה אינם מדברים בהשפעה כרונית או רחוקת-טווח. בסקר ספרות שערך פרופ' רובין לא מצא ולו ציטוט אחד לגבי התפתחות אסטמה כרונית ו/או ברונכיאקטזיס על רקע MEK. כנ"ל לגבי דלק סילוני . סקר לגבי האטיולוגיה של ברונכיאקטזיס בקשר עם מחלת האסטמה העלה כי אין קשר כזה. המחברים שציטט דר' ויילר מציינים כי דרושים פרסומים נוספים כדי לקבוע האם תגובתיות היתר של הסמפונות בחולים עם ברונכיאקטזיס הנה תוצאה של המחלה או האם תגובתיות היתר הזו משחקת תפקיד בפתוגנזיס של הברונכיאקטזיס. פרופ' רובין מציין כי לא ידוע לו כי תגובתיות היתר של הסמפונות יכולה לגרום להתהוות ברונכיאקטזיס. בחיבור נוסף מסכמים המחברים בצורה ברורה וחד משמעית שאמנם אסטמה שכיחה בחולים שאושפזו עקב ברונכיאקטזיס, אולם האסטמה הנה התוצאה של הברונכיאקטזיס ולא ההפך. לדעתו, ד"ר ויילר מפרש בצורה שגויה את העובדות שהביא: אין כל הבדל בין מספר האפיזודות של זיהום בדרכי הנשימה בין שתי קבוצות חולים עם ברונכיאקטזיס - אלה עם תגובתיות יתר של הסמפונות ואלו בלי תגובתיות יתר של הסמפונות. בסיכום, קובע פרופ' רובין: אבחנת הברונכיאקטזיס אצל המערער נעשתה באופן מוחלט רק לאחר הריצה ביום ספורט ב- 1982. קרוב לוודאי אם כן, כי כל השנים בין גיוסו ועד אז חש המערער בטוב ותפקד באופן נורמאלי. המערער עישן ולא פנה לטיפול רפואי למרות חשיפתו לכל החומרים האמורים. מהאנמנזה עולה אך ורק כי היו לו במהלך 5 השנים שקדמו לאירוע , שיעול ופליטת כיח. "אין בפני תיק קופ"ח מינקותו ועד גיוסו". לדעת המומחה המערער קיבל את האבחון והטיפול הטובים ביותר מרגע שפנה לקבלם. המומחה מגיע למסקנה כי לפנינו מהלך טבעי של מחלת ברונכיאקטזיות מפושטות אשר החמירו שנים רבות לאחר הפסקת עבודתו עם החומרים המגרים. בספרים מצוין כי לעיתים ישנו פער של 20 שנה בין הפגיעה בסמפונות לבין הופעת הסימפטומים. (המחלה החמירה משמעותית משנת 1998). הרופא אשר טיפל במערער נחשב למומחה בינלאומי בתחום ואף כתב פרק בנושא בספרו על מחלות ריאה. היות שהמערער הורחק מהחומרים המגרים עם אבחון המחלה, והיות שההחמרה העיקרית הייתה הרבה שנים לאחר מכן, אין אלא לקבוע כי המדובר בתהליך טבעי של המחלה אשר אין קשר בינה לבין השירות. ד. חוו"ד נוספת של דר' ויילר מיום 29.06.01: המומחה חוזר על עמדתו וטוען כי הוכח כי המערער לא סבל משום מחלת ריאות עובר לגיוסו, וזאת בחיזוק בדיקתו בלשכת הגיוס בעת הגיוס. משהוכח כי אין הוא סובל מאחת מגרסאות המחלה המולדות, אין אלא להסיק כי הוא סובל ממחלת ריאות נרכשת.היות והמחלה היא מחלה דלקתית קשה של דרכי הנשימה והיות וחלק מהחומרים גורמים לדלקת חריפה בדרכי הנשימה, חומרים אשר להם היה חשוף בצורה מסיבית, הרי מדובר בגירוי כרוני שגרם לדלקת כרונית אשר אובחנה מאוחר יותר כברונכיאקטזיס.ד"ר ויילר מסכים כי אין הוכחה חד משמעית לכך שהחומרים יכולים לגרום ברונכיאקטזיס, ועל כן מסכים שהגיוני כי המערער נשא בקרבו נטייה קונסטיטוציונאלית כלשהי לחלות במחלה, אשר אי אפשר כיום לעמוד על טיבה. מכל מקום, באופן מעשי - המחלה פרצה בעקבות תנאי השירות.דר' ויילר מסכים כי הטיפול שקיבל המערער היה ללא דופי אולם מצר על כך שלא הוגש קודם לכן בצורה של אבחון מוקדם של המחלה וטיפול בה מבעוד מועד. בנוסף, עם הטיפול המשיך המערער להיות חשוף לחומרים המזיקים. ה. חוו"ד נוספת פרופ' רובין מיום 30.09.01:המומחה מדגיש החוו"ד זו כי דר' ויילר מסכים כי אין עדות לכך שחשיפה לחומרים המזיקים יכולה לגרום לברונכיאקטזיס דה נובו. כמו כן הוא חוזר ומדגיש כי אין תיעוד רפואי עד לשנת 1982 וכי מצוין כי המערער עישן. הסימנים הם שסבל עד אז מברונכיטיס כרונית ורק הועלה חשד לברונכיאקטזיס. עם החשד - הומלץ מעבר לעבודה משרדית וניתן טיפול מעולה. לדעתו דר' ויילר לא הביא בחוו"ד האחרונה כל נתונים אשר יכולים לשנות מקביעותיו הקודמות שלו (של פרופ' רובין), לפיהן המדובר הוא במהלך טבעי של המחלה אשר גורמים רבים בילדות יכולים להוות רקע לה, כגון ציסטיק-פיברוזיס או דלקת ריאות ויראלית. ו. חוו"ד נוספת של דר' ויילר מיום 14.12.01: המומחה מציין קיימת תמימות דעים בינו לבין פרופ' רובין באשר לכך שהחומרים האמורים מגרים את דרכי הנשימה.דר' ויילר מדגיש כי הוא מתבסס על הקביעה כי המערער לא סבל ממחלתו אלא לאחר שנחשף לחומרים עמם עבד. באשר להשפעת החומרים מצטט ד"ר ויילר מספרו של צ'רניאק, המדבר על התהוות המחלה ואופן הופעתה כי בשליש ממקרי הברונכיאקטזיס, מתפתחת המחלה ללא רקע או זיהום קודם. ישנם גורמים מזיקים משפיעים אחרים, כגון שאיפה של כימיקלים רעילים או חומרים פעילים אשר גורמים ריאקציות אימונולוגיות בגוף. אלה, יכולים לגרום לשינויים ברונכיאקטטיים בגוף. שאיפה של גזים ואדי נוזלים רעילים אחרים עלולים להביא לברונכיאקטזיס. מכאן, כי אין מקום לשלילת תרומת תנאי השירות להופעת מחלתו של המערער והחמרתה ואין מקום לקביעות נחרצות כשל פרופ' רובין. אמנם, כאמור, יש סבירות שהמחלה הופיעה על רקע קונסטיטוציונאלי אצל החייל, אך גורמי הסיכון הקונסטיטוציונאליים הללו גורו ונתרמו באופן מוחשי ע"י הגירויים בדרכי הנשימה של המערער שהסבו לו החומרים הרעילים והמזיקים אותם נשם ממושכות. כמו כן, לא נכונה קביעתו של פרופ' רובין לפיה טבעי שהמצב ילך ויחמיר, שכן נאמר בספרות כי בחלק מהמקרים הופיעה החמרה של המחלה עם הגיל, אך למעשה, רב החולים נוטים להראות שיפור בסימפטומים או רק הרעה מזערית. שוב קובע דר' ויילר כי קיים קשר סיבתי שהוכח רפואית בין תנאי השירות של המערער לבין מחלתו. ז. חוו"ד נוספת של פרופ' רובין מיום 18.02.02: בתגובה לציטוט מספרו של צ'רניאק, מעיר פרופ' רובין כי שם דובר על חומרים כגון גז האמוניה, גז דו-תחמוצת הגופרית, טלק, ועשן שריפה, ככאלה אשר שאיפתם יכולה לגרום לשינויים ברונכיאקטטיים. אין מידע לגבי היכולת של החומרים עמם עבד מר דגן לגרום לכך. בספרים אחרים אין כל ציון לכך שחשיפה לחומרים תעסוקתיים גורמים לברונכאקטזיות, וכמו כן, מצוין כי שאיפת אמוניה אכן יכולה לגרום לברונכיאקטוזיס אך רק במאורע תאונתי בשאיפה משמעותית ומרוכזת. מצב זה לא דומה למצב המדובר אצל המערער, וכלל לא מדובר באותו חומר. שוב חוזר וקובע פרופ' רובין כי לא ידוע שהחומרים עמם עבד המערער, חשיפה ממושכת וכרונית להם או נשימתם, גורמים לברונכיאקטזיות. משום כך לדעתו, אין קשר בין המחלה לשירות. ח. חוו"ד של פרופ' רובין מיום 22.12.02:פרופ' רובין כותב חוו"ד זו כאשר לפניו מסמכים רפואיים נוספים אשר לא היו לפניו קודם לכן: דפי מרפאה משנים 1978 ועד 1981; תשובת צילום חזה משנת 1978; הודעה על שחרור ממתקן אשפוז משנת 1980 וגיליון חולה בבידוד משנת 1980 ו- 1981. פרופ' רובין עיין במסמכים אלה וציין כי הנם מאמתים את תצהירו של המערער, לפיו סבל ב- 1978 מברונכיטיס עם תסנין חולף וב- 1980 מדלקת ריאות. אולם, אין בכך כדי לאמת את טענתו שמצבו הרפואי הלך והדרדר בשנים אלו עקב עבודתו כי אין דיווחים נוספים על מחלה בדרכי הנשימה. בנוסף, תיעודים אלה מצביעים על כך שאזור זה היה פגוע גם קודם לכן. העובדה שלא היו מאורעות של זיהום והחרפת קוצר נשימה מלבד שלושת האירועים הללו עד לשנת 1982 מאמתת את הקביעה שעבודתו של המערער וחשיפתו לחומרים שציין לא גרמו להתפתחות ברונכיאקטזיות מפושטות כפי שנתגלו בשנת 1982. חשוב לציין שוב כי המערער עישן בתקופה זו. פרופ' רובין לא משנה מקביעותיו לאור המסמכים החדשים שהומצאו לפניו. היבט משפטי : 5. שאלה שלפנינו הנה האם מחלת הברונכיאקטזיס של המערער נגרמה לו עקב תנאי השירות ובהם השימוש בחומרים עמם עבד ואותם נשם. הכלל הוא, כי נטל ההוכחה בהוכחת הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 8/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק". (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(ז)203, בעמ' 210). באשר למידת ההוכחה המוטלת על המערער נפסק ב- ע.א. 192/85, קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646, בעמ' 654, מפי כב' השופט ג. בך: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים" לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים". עוד נקבע, בע"א 187/83, רדושיצקי נגד קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 366, כי: "די אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה." שאלת הקשר המשפטי בין השירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל, הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה. היסודות שעל התובע תגמול להוכיח, מצטברים המה: אחד, תנאי הזמן - "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של המערער. שניים, תנאי הקשר הסיבתי - "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהמערער נפגע בה, לבין שירותו הצבאי. אם לא עלה בידו של המערער להוכיח את אחד מיסודות אלה, לא יבוא בקהל הזכאים לתגמולים. 6. תחילה יש לבחון האם התקיים קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית. קשר זה מבקש ליתן ביטוי לקש"ס פיזי-אובייקטיבי ברצף של אירועים. באם קשר כזה אכן מתקיים, ניתן לעבור לשלב השני, בו נבחן האם מתקיים גם קשר סיבתי-משפטי בין השירות לבין הנכות; מבחן זה נוטל מן החלק הראשון את הקשר אשר יכול לשמש כקשר אשר המשפט רואה בו קש"ס ראוי. כאשר עסקינן בשירות קצר, ניתן להסתפק בהוכחת תנאי שירות לקויים ו/או קשים, אשר הביאו לפרוץ המחלה, ואין צורך בהוכחת אירוע חריג אשר הוא זה שגרם באופן ישיר לפרוץ המחלה או לפגיעה, אולם כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, כמו במקרה של מר דגן שלפנינו, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור, וישנה חובה להראות אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת, בסמיכות הזמנים לפרוץ המחלה. " ... על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים לסתור קיומו של קשר כזה. הנסיבות המסוימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשרות קצר (סדיר/מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השרות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשרות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור, העברת נטל זה צודקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות הזמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשרות הצבאי הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (פרשת רוט). דיון ומסקנות 7. לאחר שעיינו בתצהירי המערער ועדיו, בכתבי הטענות, בחוות-הדעת הרפואיות, בתיקו הרפואי של המערער ובגיליונות הבטיחות של החומרים השונים הגענו למסקנה כידין הערעור להדחות. דעותיהם של המומחים פרופ' רובין מטעם המשיב ושל דר' ויילר מטעם המערער חלוקות בדבר הגורמים למחלתו של המערער. במקרה שבפנינו לא שוכנענו כי ארע אירוע חריג, חמור ופתאומי אשר היווה את משיכת ההדק לפרוץ המחלה, כפי שנדרש כאשר המדובר הוא בשירות ארוך טווח. לא ניתן להתייחס לריצת 2 קמ' בשנת 1982כאל אירוע חריג אשר יכול היה להביא להתפרצות המחלה ווהמערער גם לא טען כך. הריצה אולי חשפה את הסימפטומים, אשר היו קיימים גם קודם לכן, במלוא עוזם, אך לא היא שעוררה את המחלה והביאה אותה מתרדמת אל ביטוי פעיל, ואין הדבר מוצג כך. כפי שנראה בהמשך המערער סבל ממחלות כמו ברונכיטיס עם תסנין חולף ודלקת ריאות שנים קודם לכן. 8. המערער טען כי המחלה פרצה בשל תנאי השירות וחשיפתו לחומרים עימם עבד ובא במגע. השאלה היא האם עמד המערער בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת נסיבות של חשיפה לחומרים שיכולים לגרום או להחמיר את מחלתו. בטרם נשיב לשאלה זו ברצוננו להבהיר כי בניגוד לגירסת המערער אנו מקבלים כי עולה מהחומר הרפואי כי המערער עישן בעבר. כך בגיליון בדיקה ומעקב של בי"ח תל-השומר, ברישום מיום 7.10.82, מצוינת המילה "עישון". כמו כן במחלוקת הקיימת בין המומחים בשאלה האם אבחנה קודמת של המחלה היתה מונעת החמרתה אנו מקבלים את האמור בחוו"ד של פרופ' רובין כי המערער אובחן וקיבל את הטיפול הטוב ביותר בקשר למחלתו. מהמסמכים הרפואיים עולה הרושם כי תלונותיו של המערער זכו ליחס רציני והובילו לבדיקות ולאבחונים טובים ככל שאיפשר מצבו. המערער לא הצליח להוכיח באופן חד משמעי את השפעתם של החומרים המסוימים עמם עבד לפרוץ מחלת הברונכיאקטזיס. מכיוון שבאסמכתאות הרפואיות ובתוצאות המחקרים שהציג לא דובר מפורשות בחומרים הללו אלא בחומרים מסוגים אחרים. גם באשר לחומרים האחרים לא נאמר כי הם עלולים לגרום לברונכיאקטזיס. זאת ועוד מעיון בגיליונות הבטיחות ודפי ההסבר על ה- MEK ועל דלק סילוני, בפירוט הנזקים הרפואיים שהם עלולים להסב למשתמש, לא נמנתה מחלת הברונכיאקטזיס כאחת מהמחלות בהן יש סיכוי ללקות כתוצאה משימוש יתר או משימוש לא מוגן בחומר. 9. כמו כן אנו מעדיפים את חוו"ד של פרופ' רובין כי לא הוכח כי החומרים עימם עב.ד המערער היה בהם כדי לגרום להופעת המחלה או להחמרתה וכי מדובר בברונכיאקטזיות על רקע זיהום בילדותו של המערער. אחד מתנאי הוכחת הקשר הסיבתי הוא סמיכות הזמנים שבין הופעת המחלה לבין הגורמים להופעתה/ פריצתה. סמיכות זמנים שכזו אינה קיימת במקרה שבפנינו. פרופ' רובין ציין כי מדובר בהתפתחות של מחלה שהחמירה מאוד רק בשנים האחרונות ואין חולק כי בשנים אלה לא היה המערער חשוף לכל אותם חומרים עימם בא במגע קודם לכן. שמענו את המערער ועדיו (העד אשתון רפאל ששירת עם המערער מספר תקופות העד אהרון כץ אשר שירת עם המערער באותו צוות והעד העד יואב הטלי אשר שירת עם המערער כשנתיים במוסך המטוסים) ואנו מוכנים לצאת מתוך ההנחה כי המערער וחבריו עבדו בתנאים מיוחדים כאשר מקום העבודה היה רווי באדי דלק וגזים רעילים למיניהם, וכי עבודה זו חייבה גם כניסה אל תוך מכלי הדלק עצמם, ריקון הדלק אל הקרקע באופן שיוצר היקוות שלוליות דלק דרך קבע דבר שיצר ריחות דלק חזקים ומוכנים אנו להניח כי המערער לא השתמש באמצעי מיגון שיכלו למנוע מגע בין החומרים הללו, אלא שחסר לכל אלה הוכחת הקשר הסיבתי הרפואי. לא הוכח כי קיים קשר כזה בין המגע עם החומרים לבין המחלה. בחומר הרפואי אשר הוצג בפני פרופ' רובין (ר' חוו"ד 22.12.02), נראה כי אומנם קיים רישום על תלונות וממצאים בדרכי הנשימה, כגון דלקת ריאות, שיעול, וביצוע צילומי חזה (ר' דפי מרפאה משנים 1978 ועד 1981; תשובת צילום חזה משנת 1978 הודעה על שחרור ממתקן אשפוז משנת 1980 וגיליון חולה בבידוד משנת 1980 ו- 1981) וכי המערער סבל החל משנת 1978 מברונכיטיס עם תסנין חולף ובשנת 1980 סבל מדלקת ריאות. אולם, ובעניין זה מקובלת עלינו חוו"ד של פרופ' רובין כי אין בכך כדי ליצור קשר או סמיכות זמנים בין תנאי שירותו והמחלה כל זאת מאחר ואין דיווחים נוספים על מחלה בדרכי הנשימה. פרופ' רובין ציין כי המסמכים הרפואיים הנ"ל מצביעים על כך שאזור זה היה פגוע גם קודם לכן והעובדה שלא היו מאורעות של זיהום והחרפת קוצר נשימה מלבד שלושת האירועים הללו עד לשנת 1982 מאמתת את הקביעה שעבודתו של המערער וחשיפתו לחומרים שציין לא גרמו להתפתחות ברונכיאקטזיות מפושטות כפי שנתגלו בשנת 1982. בכל חוו"ד מציין פרופ' רובין את העובדה כי המערער עישן דבר שאיננו מופיע בחוו"ד של ד"ר ויילר וכאמור קבענו כי עניין זה הוכח בניגוד לגירסת המערער אשר לא היה מוכן להודות בכך. 10. סיכומו של דבר לא שוכנענו בדבר התשתית העובדתית לה טען המערער ולא הוכח כי קיימת אסכולה רפואית שתתמוך בגירסת המערער שהחומרים עימם עבד או כי היה בתנאי שירותו כדי לגרום לברונכיאקטזיס. כמו כן לא שוכנענו מחומר הראיות כי קיים קשר קונקרטי וסמיכות זמנים בין תנאי השירות לבין המחלה. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. מזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותחזיר התיק הרפואי למשיב. ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ד (8 בינואר 2004). י. וגנר, שופטיו"ר הוועדה ד"ר שניחבר הוועדה ד"ר זילברמןחבר הוועדה צבארשלנותצה"ל