הרחבת חזית במהלך דיון

שתיים הן עילותיה של התביעה המונחת בפני. האחת, הפרת הסכם שמכוחו רכשה התובעת מהנתבעת את הזכויות בקשר לקלטת וידיאו של מחזמר. בגין עילה זו, התובעת תובעת רק את נזקיה הישירים שהם: המקדמה ששילמה לנתבעת במסגרת חוזה המכר, את שכר הטירחה של בא כוחה, בגין עריכת ההסכם, את עלות ייצור קלטת הוידאו, ואת החזר הפיצוי, שהיא שילמה לקו-אופ הריבוע הכחול, על פי דרישתו,בגין הנזק שנגרם לו לאחר שפירסם בקרב לקוחותיו את הפצתה הקרובה של קלטת המחזמר, ונאלץ לפרסם מודעת התנצלות. עילת התביעה השניה, היא, עשיית עושר ולא במשפט, שעולה כדי גזל, מכך שהנתבעת גבתה לעצמה את הכספים שהגיעו לתובעת תמורת תקליטורי אודיו של המחזמר, שאותם מכרה התובעת למשרד הבטחון. כפי שעולה מתצהיר בקשת הרשות להגן, המשמש ככתב הגנה, טענות ההגנה של הנתבעת, הן כדלקמן: האחת, התובעת היא זו שהפרה את ההסכם, בכך שחדלה להפיץ את קלטת הוידאו, ובכך שלאחר התשלום הראשון, היא חדלה לשלם לנתבעת את התמורה כמוסכם. השניה, לתובעת לא נגרם כל חסרון כיס היות, ובניגוד לטענתה, שהיא חדלה למכור קלטות של המחזמר, היא ממשיכה למכור קלטות. השלישית, טענת קיזוז לפיה, את הסכום שנגבה ממשרד הבטחון, היא מקזזת מחובה של התובעת כלפיה, הנובע מכך שהתובעת הפסיקה את ההסכם שלא כדין. הרביעית, התובעת אינה זכאית להשבת חלק התמורה ששולם, היות ולא שלחה הודעת ביטול חוזה המכר והיות והמשיכה למכור קלטות. יאמר בפיתחם של דברים, שלמצער, הערימו הצדדים טענות ו/או ראיות שחרגו ממסגרת כתבי הטענות. בשכאלה לא דנתי, בהיותם הרחבת חזית שבמהלך הדיון, התנגדו לה הצדדים ונאסרה. [ראה החלטה מיום 24/2/04 האוסרת הרחבת חזית]. אתיחס לנושא זה חבה בהמשך] להלן,בקצירת האומר עובדות הצריכות לענין; ביוני 2000 רכשה הנתבעת מאת צד ג', חברה זרה [תיקרא להלן: "הנציג"] את הזכות להשתמש בזכויות ההפקה והבמה, בשפה העברית, של המחזמר "אנני" [יקרא להלן: "המחזמר"], כנגד תשלום תמלוגים. [ההסכם בין הנתבעת לבין הנציג הוא מוצג נ/א]. בשלב מאוחר יותר, רכשה הנתבעת מהנציג את זכויות הפקת הקלטות. [מוצגים נ/ב;נ/ג;נ/ד]. את הזכויות להפצת הקלטת,שרכשה הנתבעת מהנציג, היא מכרה לתובעת. בספטמבר 2000 התקשרו הצדדים דנן בהסכם, בדבר מכירת זכויות ההפצה של קלטת הוידיאו של המחזמר, שבמסגרתו העניקה הנתבעת לתובעת את זכות ההפצה הבלעדית של קלטת הוידאו,תמורת 62,500 דולר+ מע"מ [מוצג ת/א יקרא להלן: "ההסכם" או "הסכם הוידאו"]. ע"ח התמורה שולם 10,000 דולר + מע"מ. ערב הפצת הוידאו, ביום 19/12/00,הודיע הנציג,לשני הצדדים, שהתברר לו שזכויות הוידאו במחזמר שייכות לקולמביה פיקצ'רס וזו האחרונה מעולם לא נתנה הסכמתה, ואין בדעתה להסכים למכירת זכויות הוידאו בישראל. [מוצג נ/ג/13 עמ' 16לפרוטוקול]. על כן, לא היה לנציג את הכוח למכור לנתבעת את הזכויות המתייחסות לקלטת הוידיאו, הואיל וזכויות אלה שייכות לאחר. לכשנודע על קיומה של הבעיה האמורה, הפסיקה הנתבעת לשלם לנציג עמלות ממכירת כרטיסים למחזמר ותשלומים,כהתחייבותה כלפיו על פי ההסכם ביניהם. [ראה מכתבי הנתבעת לנציג נ/ט ונ/יד וההסכם ביניהן נ/א]. במרץ 2001 הפסיקה הנתבעת פעילותה שהועברה לחברה אחרת שהוקמה ופועלת מאותה כתובת שבה פעלה הנתבעת. הרחבת חזית; ב"כ התובעת מתנגד לכל הרחבת חזית מצד הנתבעת. לטענתו, אין לחרוג מטענות ההגנה, כפי שהן עלו מתצהירו של מר יצחק בן ניסים, שצורף לבקשת הרשות להגן של הנתבעת והמשמש ככתב הגנתה. בתצהיר הנ"ל פורטו חמש טענות ההגנה, בסעיפים 14 ואילך תחת הוכתרת "עילות ההגנה". טענות ההגנה הללו יצרו את יריעת המחלוקת ואין בילתן. הוא מפנה להחלטתי מיום 24/2/03, במסגרת בש"א שהגיש ב"כ הנתבעת, שם נעתרתי לבקשתו, שלא תותר הרחבת חזית. לטענת ב"כ התובעת, חרף החלטה זו, הרחיבה הנתבעת את יריעת המחלוקת, במסגרת תצהיר עדות ראשית יחיד מטעמה, של אותו מצהיר, מר בן ניסים, במסגרת סעיפים 22 עד 30 ואילך ובסעיף 35 נכללו, לראשונה, עובדות וטענות שלא בא זיכרן בתצהירו המהווה כתב הגנה. כך גם הורחבה היריעה בסיכומים מטעם הנתבעת. לטענתו של ב"כ התובעת, הוא התנגד, בתקיפות וברציפות, לרחבת חזית החל מההזדמנות הראשונה לעשות כן, כבר באותה בקשה של הנתבעת, ובפתח ישיבה ההוכחות ובהמשך, במהלך חקירתם הנגדית של עדי התובעת ולפני חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעת, [עמ' 17;14;8 לפרוטוקול]. הוא מפנה גם להחלטותי, במהלך הדיון בהוכחות, שבתי והוריתי שלכל אורך הדיון איני מתירה הרחבת חזית. [עמ' 17;8 לפרוטוקול]. מנגד, משיב ב"כ הנתבעת שכל הטענות, אשר לגביהן מייחס ב"כ התובעת הרחבת חזית, אינן מהוות הרחבת חזית באשר הן נטענו זה מכבר, וזאת לנוכח העובדה שבימ"ש זה נעתר לבקשת ב"כ התובעת עצמו כאשר הורה לצרף "כל חומר הראיות המצוי בתיק וכל כתבי בית דין, וכל הפרוטוקולים ישמש כחומר בתיק העיקרי". [עמ' 22 לפרוטוקול מיום 29/6/03], במסגרת זאת, צורף כל החומר מדיון בבקשה לעיקול זמני, שהתקיים לפני הדיון בהוכחות, קרי, בטרם עלתה טענת הרחבת חזית מטעם התובעת. לשיטתו, טענת הרחבת החזית, שמטעם התובעת, לא הועלתה בהזדמנות הראשונה להעלתה וזאת במסגרת הדיון בבקשת הנתבעת לשמור על יריעת המחלוקת [בשא 154595/03], שאותה הוא הגיש לפני שהחלה פרשת ההוכחות, ואף לא הועלתה במהלך ק.מ. שהתקיים לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית. כך או כך, הטענות שהתובעת מייחסת להן הרחבת חזית נטענו בתצהירו של עד התביעה, מר עמוס. כמו כן בסעיף 19 לבר"ל ובסעיפים 17;18 לבקשה לביטול עיקול זמני, והתובעת חקרה שם את מצהיר הנתבעת. לשיטתו, התובעת לא רק הסכימה להרחבת חזית אלא היא אף ביצעה אותה בעצמה הביעה הסכמתה, בפירוש ו/או מכללא, בדרך שניהלה את הדיון בכך שביקשה לצרף כראיות מטעמה את מכלול תיק הבש"א שהתנהל בבקשה לביטול עיקול זמני. לפיכך, התובעת אינה יכולה להישמע בטענת הרחבת חזית. הנה כי כן, אין מחלוקת מהן טענות ההגנה שפורטו בתצהיר המהווה כתב הגנה ואין מחלוקת שהנתבעת, בתצהיר עדות ראשית ובסיכומים מטעמה, אכן הרחיבה את יריעת חזית טענות הגנתה בטענות שאין להן זכר בכתב הגנתה. השאלה העומדת היא, אם הנתבעת רשאית היתה לעשות כן, כטענתה, או שהיתה זו הרחבת חזית אסורה, כטענת ב"כ התובעת. יאמר מיד, בפתחו של דיון בענין זה, שדעתי היא, שבענין בו עסקינן, מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואפרט. אכן, לאורך מהלך הדיון, מתחילתו ,התנגד ב"כ התובעת נמרצות להרחבת החזית והיא נאסרה בהחלטות. הכלל הוא שראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשלעצמה על הסכמת הצדדים לחרוג מכתבי הטענות, אפילו נתגלתה בטענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע. [ע"א 3199/93 פד"י מט [2] 843;847]. עובדת התנגדותו, של ב"כ התובעת, להרחבת חזית, עלתה עוד בתגובתו לבקשת ב"כ הנתבעת, [סעיף 7 לתגובה מיום 19/2/03]. באותו ענין [בש"א 15495/03] וכמו כן, כבר בפתחו של הדיון בהוכחות, [עמ' 8 לפרוטוקול], הצהיר ב"כ התובעת על התנגדותו לכל הרחבת חזית, והיא נאסרה בהחלטתי, באיסור גורף. ב"כ התובעת חזר ועמד על בקשתו לאסור הרחבת חזית, שוב ושוב, במהלך הדיון, והיא שוב נאסרה "לכל אורך הדיון", בהחלטה. כלל הוא שבבירור התובענה גופה, מותר להביא ראיות כשרות שהובאו במסגרת הליכי ביניים. לענין זה ראויים לציטוט דברי המלומד הדר' זוסמן: "רצה בעל דין לכלול ראיה שהוגשה בתיק המרצה בין ראיותיו בתובענה גופה, עליו להגישה לבית המשפט כשמגיע תורו להביא ראיות בהתאם לתקנה 158 או לפחות להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו כאמור בתקנה 246, לא עשה כן, לא תהא הראיה ראיה בתובענה גופה...עובדה זו בלבד, שראיה הוגשה בהליך ביניים אינה מכשירה אותה לראיה בהליך העיקרי אם לפי הדיון היא אינה קבילה, לפיכך, רשאי בעל הדין שכנגד, להתנגד להבאת הראיה, למשל, מן הטעם שהיא מהווה עדות שמיעה". [שם, בספר "על סדר הדין האזרחי" עמ' 496]. ובענייננו, רשאית התובעת להתנגד מן הטעם של הרחבת חזית. הנה כי כן, מסמכי הליך הביניים הוגשו כראיות,לראשונה, בדיון בתביעה גופא. ב"כ התובעת התנגד להרחבת חזית בעת שהוגשו מסמכי הליך הביניים כראיות, ואף הוא הקדים והתנגד קודם לכן, כמפורט לעיל, לאורך הדיון ועוד קודם לכן בתגובתו לבקשת הנתבעת בענין זה. בכך שהתובעת פרשה תמונה, עובדתית כוללת, שאינה חורגת מכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית מטעמה, כאשר היא מלווה בהתנגדות חוזרת ונשנית להרחבת חזית, אין משום הסכמה ו/או ויתור על התנגדות לכך. בנסיבות המפורטות, לא שוכנעתי שהתובעת הסכימה, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. נהפוך הוא, שוכנעתי שהתובעת, מלכתחילה וכבר בהזדמנות הראשונה, התנגדה לחריגה מכתבי הטענות. לפיכך, כל טענה שטוענת הנתבעת ואינה מבין חמש טענות ההגנה שהעלתה בתצהיר המשמש כתב הגנתה, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה וככזו היא נדחית עתה. למען הסר ספק, נדחות כל טענות הנתבעת כדלקמן: בדבר היותם של הסכם הוידאו והסכם האודיו היינו הך, מיקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה ולכן אסור לנתבעת למכור קלטות אודיו, הטענה שהתובעת חתמה הסכם עם הנציג ולכן אין אחריות על הנתבעת; הטענה של התובעת אין להלין אלא על עצמה, על כך שלא ערכה בדיקות מיוזמתה בקשר לבעלות בזכויות שרכשה, הטענה שלא הוסכם שהנתבעת תשתתף בשכרו של עו"ד שטרוויס, שייצג את הנתבעת. גדר המחלוקת הוא בשאלה, האם בנסיבות הענין, כאשר שני הצדדים, סברו בטעות שהנציג הוא בעל הזכויות להפיץ את הקלטת, ובדיעבד התברר שהנציג אינו מורשה לכך, הפרה הנתבעת את ההסכם באופן שהתובעת זכאית לפיצוי ממנה. [ראה החלטה במסגרת ק.מ. מיום13/4/03]. יצוין, אין מחלוקת שהנתבעת פעלה בתום לב. [ראה הצהרת ב"כ התובעת, עמ' 7 לפרוטוקול וסעיף 38 לסיכומיו]. מי הפר את ההסכם: בפיתחו של ענין, ראוי להזכיר, שביום 13/9/00, נחתם ההסכם בין התובעת לבין הנתבעת לפיו, מכרה הנתבעת לתובעת, את זכות ההפצה הבלעדית של קלטת הוידאו של המחזמר. בדצמבר התברר שהנתבעת אינה בעלת זכויות ההפצה של הזכויות שמכרה לתובעת בהסכם. עובדה זו התבררה כשהנציג הודיע לתובעת ולנתבעת שהתברר לו שאותן זכויות הוידאו במחזמר שייכות לגוף אחר, קולמביה פיקצ'רס, שמעולם לא הסכימה ואיננה מסכימה למכור את הזכויות בישראל. על כן, לא היה לנציג את הכוח למכרן. [ראה מוצגים ת/ג/9 -ת/ג/12,במיוחד את ת/ג/13 וכן נ/ח ונ/יג]. לגירסת הנתבעת, [עדות בן ניסים בחקירתו, עמ' 22 לפרוטוקול], התובעת היתה צריכה להמשיך למכור את קלטות הוידאו כיון שהיתה צריכה לקיים הסכם שהיה בינה לבין הנתבעת והסכם שהיה בינה לבין הנציג. לשיטת הנתבעת, חיובי התובעת והנתבעת בהסכם, הם חיובים מקבילים. הגם שהנתבעת פעלה לקיום ההסכם ואף פנתה לנציג לסייע לתובעת, [סעיף 14;15 לכתב הגנתה], התובעת מבחינתה לא הראתה ולו כוונה בקיום ההסכם, היא עצרה את התשלומים שהתחייבה לשלם על פי ההסכם וזאת רק על סמך מכתבו של הנציג [ת/ג/9], ומאידך, לא השלימה עם תוכנו של מכתבו של הנציג וניסתה לפעול במישור היחסים בינה לבין הנציג. לשיטתה של הנתבעת, מכיון שהתובעת לא שילמה לה התמורה וחדלה להפיץ את הקלטות ולא הראתה כל נכונות לקיים את חיוביה שבהסכם, המקבילים לחיובי הנתבעת, התובעת היא זו שנמצאת כמפרה את ההסכם. התובעת טוענת שחוזה המכר הופר, ללא קשר למצבו המנטלי של המוכר או לכוונתו להפר, ברגע שהממכר אינו כולל את אותן תכונות שהיה אמור לכלול. לגירסתה, משהתיימרה הנתבעת למכור לה את זכויות ההפצה של קלטת הוידאו, גלומה בהתחייבותה החובה למכור לתובעת את הזכויות כשהן נקיות מכל זכות צד שלישי. משהתברר שהזכויות, שמכר הנציג לנתבעת ומכרה הנתבעת לתובעת, נמצאות בבעלות של אחר, באופן שהממכר אינו כולל את התכונות שהתיימר לכלול - הופר בכך חוזה המכר. אפילו הנתבעת, לא ידעה על תביעת זכות של אחר ולא היה עליה לדעת, זכותה של התובעת לעמוד על זכויותיה כלפי הנתבעת ולתבוע ממנה פיצויים בגין נזקיה. יאמר מיד וכבר עתה, שלענין זה העדפתי שיטתו של ב"כ התובעת ואפרט. כאמור בחוק המכר תשכ"ח 19687, [להלן: "החוק"], הוראותיו יחולו על מכר של מטלטלין ובשינויים המחייבים גם על מכר של זכויות. [סעיף 4 א']. סעיף 18 [א] לחוק קובע בהאי לישנא: "המוכר חייב למכור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד שלישי" אכן, לענין כלל זה, טובים וישימים דברי כב' השופט בדימוס זמיר בספרו חוק המכר פירוש לחוקי החוזים: "בהעדר הסכמה נוגדת, חייב המוכר להעביר לקונה את הזכות מושא החוזה, כשהיא מלאה, שלמה ונקיה בהתאם למוסכם. כלל זה נגזר מעקרון רחב יותר, החולש בחוק המכר, הוא עקרון ההתאמה. על המוכר למסור ממכר, להקנות בעלות בממכר כשהם מתאימים מכל בחינה שהיא למה שהוסכם בין הצדדים". [עמ' 360]. "עיקרה של ההוראה היא בחיוב להעביר ממכר נקי מזכויות של צד שלישי...למושג זכות אחרת יש בהקשר הנדון, משמעות רחבה ומקיפה ביותה". [עמ' 362]. ובהמשך: "לשם הכרעה בשאלה אם הופר סעיף 18 [א] לא ניתן להתחשב באירועים שאינם קשורים במצב הזכויות בנכס בעת הקנייתו...היתה זו הזכות, או עילתה של תביעת זכות קיימת במועד הקובע אין זה משנה אם הצד השלישי הגיש תובענה למימושה כעבור זמן קצר, כעבור תקופה ניכרת או בכלל לא...מעשי הקונה ומחדליו לאחר שנודע לו על תביעת הזכות, אין בהם כדי לשנות ממסקנה הראשונית בדבר הפרת החיוב מצד המוכר או אי הפרתו". [עמ' 368]. "החוק מגן על הקונה לא רק מפני תביעות תקפות של צדדים שלישיים, אלא גם על פי ציפייתו הסבירה שלא להיות צפוי לתביעות וטענות מסופקות. הקונה זכאי שלא "ללכת בדרך ייסורים" לשם הגנה על זכויותיו ותחת זאת לחזור אל המוכר ולדרוש את התרופות בשל הפרת החוזה. גם אם לא צפויה לקונה דרך ייסורים בהגנה על זכותו, זכאי הוא להימנע מקבלת נכס שהמוכר אינו רשאי למכור ובוודאי מקבלת נכס גזול" [עמ' 369-370]. "הקטגוריה השיורית והחשובה היא זו של הזכויות הנוספות של אדם שלישי ביחס לממכר זכויות אחרות הן, בראש ובראשונה, זכויות קנין בנכס שהוא הממכר ובכלל זה ממכר השיך לאדם שלישי. זכות אחרת של אדם שלישי עשויה להוות אף זכות שלילית שתמציתה שלילת זכותו או שלילת כוחו של המוכר להקנות את הממכר לאחר". [שם עמ' 373]. "זכותו של האדם השלישי איננה חייבה להיות בממכר עצמו. אם למשל יש בממכר או בהעברתו לקונה משום הפרה של זכות קנין רוחני, כגון פטנט זכות יוצרים או סימן מסחרי, זוהי הפרת סעיף 18 [א] ביחסי המוכר והקונה". [שם, עמ' 374]. "אל לו לקונה לנהל התדיינות עם האדם השלישי אלא אם המוכר אינו נכון לנהל אותה...". פגם בזכות קשה יותר לגילוי על ידי הקונה מאשר פגם בממכר גופו, ועל כן, הסתמכותו על הגינות המוכר בעין זה רבה יותר...יתר על כן, הדין אינו מטיל על הקונה נטל בדיקה של הזכויות בממכר והוא זכאי להמשיך ולהסתמך על המצג של המוכר גם לאחר מועדי המסירה והקניה". [שם עמ' 378-390]. בהתאם לסעיף 27 לחוק, הפרתו של חוזה מכר דינה, לכל דבר וענין, כהפרתו של כל חוזה וחל עליה חוק החוזים - תרופות. כל המקובץ, המצוטט, מתלבש ככפפה ליד על הענין בו עסקינן. בהתחייבותה של התובעת למכור את הזכויות לתובעת, גלומה חובתה למכור את הזכויות כשהן נקיות מכל זכות של צד שלישי. משהתברר שלצד אחר, לקולמביה פיקצ'רס, טענה לזכויות שמכרה הנתבעת לתובעת ומשהודה הנציג, שמכר לנתבעת את הזכויות, שבשל טענתה של קולומביה פיקצ'רס לזכויות בממכר אין לו את הכח למכור את הזכויות, הרי שהופרו הוראות סעיף 18 [א] . אפילו היתה הנתבעת תמת לב ולא נהגה ברשלנות, בענינינו מתקיימת הפרת הוראת סעיף 18 [א] בשל הפגם בזכויות שנמכרו. הפרה זו מתקיימת אפילו הנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת על תביעת הזכות של קולמביה פיקצ'רס. גם אם נפנה לדיני החוזים, [חוק חוזים, תרופות], נראה שהגישה להפרה, היא רחבה. לפיה, הפרה אינה: "...טעונה יסוד נפש כלשהו, האחריות החוזית במשפטנו היא אחריות מוחלטת כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר. יכול צד לחוזה לרצות מאוד ולהשתדל מאוד לקיים את החוזה אך להיכשל, כך שמשהו יהווה הפרה....מבחן ההפרה הוא אובייקטיבי ונטרלי. מעמידים זה מול זה את החוזה ואם הקיום בפועל וסטייה של הקיום בפועל מן החוזה, מהווה הפרה לפי ההגדרה הרחבה של הפרה במשפטנו הוא כוללת גם מצבים של סיכול שבהם אי הקיום נגרם כתוצאה מסיבות בלתי נמנעות וגם מצבים של הפרה צפויה..." [ראה ספרה של המלומדת ג. שלו, דיני חוזים עמ' 465]. סעיף 2 לחוק החוזים תרופות קובע מהי תוצאת ההפרה: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתובע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן...". הנפגע זכאי לתבוע את מלוא הנזק שנגרם לו עקב ההפרה. ההפרה מזכה את התובעת שנפגעה בתרופות. תרופת הפיצויים יכולה לעמוד בפני עצמה. בענין בו עסקינן, כאמור, הנתבעת מכרה לתובעת את זכויות ההפצה הבלעדית בקלטת הוידאו. הנתבעת רכשה מהנציג את הזכויות שמכרה. אני יוצאת מההנחה שהנתבעת לא ידעה שאין לנציג את הכוח למכור לה את הזכויות שהיא מכרה לתובעת. בנסיבות הענין ברור שהנתבעת מכרה לתובעת זכויות פגומות. משכך, הופר ההסכם שבין התובעת לנתבעת. לפי סעיף 2 לחוק התרופות לתובעת עומדות שלוש תרופות: אכיפה, ביטול ופיצויים. לנתבעת זכות תביעה אחרת כנגד הנציג. בענין בו עסקינן, מחומר הראיות, אין ספק שהזכויות שמכרה הנתבעת לתובעת, היו פגומות. לפיכך, התובעת רשאית וזכאית היתה לבחור בתרופות הביטול והפיצויים. הביטול מפקיע את החיובים שטרם בוצעו ומטרתו להעמיד את הנפגעת במצב שבו היתה ערב כניסה להסכם. עם זאת, יכולה התובעת לצרף תביעה לפיצויים לתרופת הביטול, בגין אותם נזקים שנגרמו לה במהלך חיי ההסכם טרם שבוטל. תרופות הפיצויים, בגין מלוא הנזק שנגרם לה, גם יכולה לעמוד בפני עצמה.[ראה שם, בספרה של פרופ' שלו עמ' 469 ואילך]. האם נגרם לתובעת חסרון כיס; לטענת התובעת, הפגם בזכויות שרכשה בהסכם נתגלה לה בטרם עלה בידה להתחיל בהפצת הקלטת ולקצור את פירות ההסכם. [סעיף 5.6 לכתב התביעה]. מנגד, הנתבעת טוענת שלתובעת לא נגרם חסכון כיס. שכן, היא ממשיכה למכור את הקלטת. לראיה, מצרפת הנתבעת חשבונית שלטענתה מעידה על כך שניתן לרכוש קלטת. [סעיף 18;19 לתצהירו של ע/ה בן ניסים]. לשיטתה, ההבחנה שעושה התובעת בין הסכם רכישת הוידאו לבין רכישת האודיו, היא מלאכותית ולא קיימת. הנציג מתייחס לזכויות אלה כמיקשה אחת. ההבחנה לא נעשתה אלא לטובת התובעת, כדי להצדיק מכירת קלטות ודיסקים על ידה. טענה אחרונה זו מוטב היה לה שלא נולדה משנולדה. הנתבעת עצמה מודה שנחתמו שני הסכמים בנפרד. כדבריה: "...לא למותר לציין כי, הסיבה היחידה בגינה נחתמו הסכם בענין זכויות הוידאו בנפרד והסכם בענין זכויות האודיו בנפרד, היא כי בתחילה סברו הצדדים כי ישווקו אך ורק קלטות וידאו ולאחר מכן, בחלוף כחודשיים, החליטו לשווק גם קלטות אודיו [דיסקים]". [סעיף 73 לסיכומי הנתבעים]. ההסכם המאוחר לא מבטל את ההסכם הקודם ולא מקשר את עצמו אליו. אומנם, הצדדים להסכמים הם אותם צדדים ואומנם בבסיס העיסקאות מונח המחזמר. ואולם, אלה הם שני הסכמים שונים שנושאיהם ותנאיהם של האחד שונים מהשני הם אינם תלויים האחד בשני ואינם מתקשרים האחד לשני. מה גם, שלגבי הסכם האודיו אין לצד האחד טענות כלפי הצד השני. התביעה דנן מתייחסת רק לפגם בזכויות וידאו. כך גם השיב בחקירתו ע/ה מר זיטו: "אין לי טענות לגבי הסכם האודיו, אתה מפנה אותי לנספח יא' לתצהירי. זה מתייחס לקלטות האודיו" [פרוטוקול הבש"א 610495/02]. החשבונית שהשיב לגבי הנחקר היא זו שאמורה להיות ראיה מטעם הנתבעת לכך שלתובעת לא נגרם חסרון כיס ממכירת וידאו, אלא שהתברר שהחשבונית מתייחסת למכירת אודיו. למעלה מהצורך אוסיף כי, מקובלת עלי עדות של מרק עמוס, שהעיד נחרצות שאף קלטת וידאו לא נמכרה. גם אין כל עדות לסתור עדותו בענין. הנה כי כן ,הנתבעת לא הוכיחה גירסתה שהתובעת ממשיכה למכור את קלטות הוידאו של המחזמר. וכך מתמוטט הבסיס לטענתה של הנתבעת שלתובעת לא נגרם חסרון כיס והטענה נדחית. טענת הקיזוז של הנתבעת; הנתבעת טוענת לזכותה, מכוח סעיף 53 לחוק החוזים הכללי וסעיף 20 לחוק החוזים תרופות, לקזז את הסכום שהיא גבתה ממשרד הבטחון מן הסכום שהיה על התובעת לשלם לה על פי ההסכם. יודגש שהנתבעת לא מכחישה שהיא גבתה, ממשרד הבטחון, כספים, בגין תקליטו אודיו של המחזמר שמכרה התובעת למשרד הבטחון לבקשת הנתבעת. משמצאתי לעיל שהתובעת לא הפרה את הסכם הוידאו עם הנתבעת, אלא, שבדין היא ביטלה אותו ובדין, היא הפסיקה את התשלומים על פיו, מתמוטטת מאליה טענת זכות הקיזוז של הנתבעת. דרך ביטול ההסכם: הנתבעת טוענת שהתובעת אינה זכאית לסעדים הנתבעים באשר לא ביטלה את ההסכם, בכך שלא עשתה מעשה פוזיטיבי של הביטול משכך, לשיטתה, ממשיך ההסכם להתקיים. אין מחלוקת שהנציג הודיע לשני הצדדים על הפגם שנתגלה בזכויות [נ/ג/13]. הנתבעת מחתה על כך שנגרמו נזקים מחוסר האפשרות להפיץ את הקלטות. במכתביה אל הנציג. [מוצגים נ/6;נ/יד]. ב"כ התובעת גם פנה בכתב לנתבעת, באמצעות, עו"ד שטרוויס [ת/ה;ת/ו], בדרישה לפיצויים בגין הנזקים, כתוצאה מחוסר היכולת של התובעת לקיים ההסכם. יתר על כן, בתצהיר המשמש כתב הגנה [סעיף 10] הצהיר ע/ה מר זיטו: "לא רק זו אף זו אלא שקלסיקלטת אף הודיעו ליפו הפקות כי, בעקבות אותו מכתב, הם חדלים מלהפיץ את הקלטות ולשלם ליפו הפקות את התמורה כך שלמעשה אינם מתכוונים לקיים את ההסכם....והכל על סמך אותו מכתב...". כלומר, הנתבעת, בוודאות, ידעה שהתובעת אינה רשאית לקיים את ההסכם בשל הפגם שנתגלה בזכויות שנמכרו על פיו. הודעת ביטול אינה טעונה הודעה פורמלית מסויימת. כל המפורט לעיל מעיד על כך שהתובעת יצאה ידי חובתה למסור הודעה לנתבעת על ביטול ההסכם, כדי קיום הנדרש על פי סעיף 8לחוק החוזים, תרופות. מהמקובץ, שוכנעתי שהתובעת עוררה את תודעתה ומודעותה של הנתבעת לרצונה של התובעת להסתלק מההסכם. על פי הפסיקה, הודעת הביטול אינה צריכה להיות מפורשת ואפילו התנהגות של הנפגע, שממנה משתמעת כוונת הביטול, מהווה הודעת ביטול נאותה שהגיעה למפר. [ראה ספרה של ג.שלו עמ' 560]. אשר על כן, הטענה בדבר העדר הודעת ביטול נדחית. הנזק; השבת המקדמה: אין מחלוקת שהתובעת שילמה לנתבעת, כמקדמה, על חשבון התמורה, מכוח הסכם הוידאו, סכום של 47,970 ש"ח ביום 26/11/00 [נספח א' לתצהיר ע/ת חנוך מרינגר חשב התובעת]. כתרופה נגזרת מביטול ההסכם - על פי סעיף 9 [א] לחוק התרופות התובעת זכאית להשבת הסכום ששילמה כמקדמה. הסכום שנגבה ממשרד הבטחון; אין מחלוקת שלבקשת הנתבעת, סיפקה התובעת, למשרד הבטחון, תקליטורים של המחזמר. הנתבעת גבתה ממשרד הבטחון את התמורה שהגיעה לתובעת. [סעיף 21-23 ת.ע.ר.מרק עמוס;סעיף 5 תצהיר חנוך מרינגר]. בכתב הגנתה ובתצהירה, לא חולקת הנתבעת על העובדות הללו, אלא שהיא טוענת לזכותה לקיזוז הסכום. כבר דחיתי לעיל את זכותה של הנתבעת לקיזוז. וכך נותרה על כנה הודאתה של הנתבעת בזכותה של התובעת לכספים שגבתה הנתבעת ממשרד הבטחון. על הנתבעת לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה, סכום של 12,350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21/12/00. השתתפות בשכרו של עו"ד שטרוויס: בראש נזק זה עותרת התובעת לכיסוי הוצאות שהוציאה לקראת ההסכם ובהסתמך עליו, ואשר ירדו לטימיון עקב ההפרה. לטענתה, סכום זה נכפה עליה כחלק מעלויות ההסכם עם הנתבעת. אפילו מדובר בשכ"ט עו"ד, כטענת הנתבעת, בתי המשפט הכירו בהוצאות מסוג זה, ששילמו לעו"ד, לצורך עריכת הסכם, כהוצאות שהנפגע כתוצאה מהפרת ההסכם, זכאי לקבלם. [ע"א 140/78 פ"ד לג' [2] 161]. כך או כך, בכתב ההגנה אין הכחשה ביחס לסכום ששולם לעו"ד שטרוויס ועל כן, זוהי טענת הגנה מאוחרת והרי כבר נקבע לעיל, שהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. אשר על כן, בין אם מדובר בשכ"ט עו"ד ובין אם לאו, על הנתבעת לשלם לתובעת, סכום שהוציאה התובעת לעו"ד שטרוויס, בסך 8,318 ₪ בתוספת הפרשים, ממועד ששולם 11/11/01. הסכום ששולם לקו אופ הריבוע הכחול: מדובר בכספי פיצוי ששילמה התובעת לצד שלישי, בגין פעולות שביצעה לאחר חתימת ההסכם כדי לקדם את חלקה בו. החיוב הנתבע, מסתמך על חשבונית [נספח ד' לתצהירו של מר מרינגר, חשב התובעת]. מעיון בחשבונית עולה שהיא מופנית לחברה בשם "ש.י.ר. שלום בע"מ" שהיא אינה התובעת. ע/ת מר מרינגר ועדת התביעה גב' יגור [עמ' 10 לפרוטוקול], הודו שזוהי חברה אחרת, המפיצה את הקלטות ברשת הקו אופ. אכן, צודקת הנתבעת שמדובר בחיוב שהוא החיוב הוא של אישיות משפטית נפרדת ועל כן, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ההוצאה שלא היתה הוצאה שלה. התביעה בגין ראש נזק זה - נדחית. עלות יצורן של קלטות הוידאו: אלה הן הוצאות שהתובעת טוענת שהוציאה לקידום חלקה בחוזה. התובעת טוענת שהסכום הנתבע, מורכב ממכפלת עלות יצור קלטת אחת במספר הקלטות שיוצרו. מכיון שהוכחה מדויקת של ראש נזק זה כרוחה במסמכים רבים שלא ניתן היה ללמוד מהם - הראיה הטובה ביותר, להוכחת ראש נזק זה, היא עדות החשב. הסכום הוערך על ידי חשב התובעת, שהינו רו"ח במקצועו, שהעיד שלהערכתו יוצרו חמשת אלפים קלטות כאשר עלות ייצורה של כל קלטת 5 ₪. סכום אחרון זה כולל עלות הקופסא, האריזה, עבודה ומדבקה, כל אחד על סך 1 ₪. בחקירתו, אומנם, הודה החשב שהערכה זו אינה מדויקת. עם זאת, החשב, בחקירתו [עמ' 19 ו- 20], נתן הסבר המלמד על ניסיונו, במקצועיותו ובתפקידו, להעריך באופן שאני יכולה להסתמך על הערכתו. יתר על כן, אין כל גירסה מנגד. בנסיבות אלה, עדותו של עד תביעה מר מרינגר [סעיף 2 ו- 3 לתצהירו], מקובלת עלי. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין הוצאותיה לעלות יצורן של קלטות הוידאו שלא הופצו, סך של 25,000 ₪, נכון לדצמבר 00. סוף דבר; אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: החזר המקדמה - 47,970 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק [להלן:"הפרשים"], מיום 26/11/00. הוצאות התשלום לעורך דין שטרוויס - 8,318 ₪, בתוספת הפרשים מיום 1/1/01. בגין עלות יצורן של קלטות שלא הופצו - 25,000 ₪, בתוספת הפרשים מיום 30/12/00. בגין התמורה שגבתה הנתבעת ממשרד הבטחון - 12,350 ₪, בתוספת הפרשים מיום 21/12/00. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת, הוצאות, כגובה אגרת בימ"ש שחלה על סך הכל הסכום הפסוק לעיל, בתוספת הפרשים מיום הגשת התביעה וכן שכר טירחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשים מיום 1/7/00 ועד התשלום בפועל. ניתן היום 18/5/04 בהעדר הצדדים. הותר לפרסום מיום: 18/4/04. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי בתוך 45 יום מהיום. המזכירות תואיל לשלוח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים. ד.גבע, שופטת דיוןהרחבת חזית אסורה