עורך דין שיתוף פעולה בקשה למתן סעד של הצהרה לאמר: " .1נפל פגם בכריתתו של הסכם הבוררות... ועל כן בטל הוא. .2סמכותו של הבורר הנכבד לבירור במחלוקת נשוא הבוררות פקעה". המבקשים הם קבוצה של 17בעלי זכויות במגרש 1.01במתחם 300בחולון, שלגביו אושרה תוכנית בנין עיר להקמת מספר בניינים, הכוללים 58יחידות דיור. המשיבים הינם עורכי דין הפעילים, לטענת המבקשים, גם כיזמים בעסקאות מקרקעין. בין המבקשים למשיבים נוצר קשר למטרת פיתוח הקרקע, ולייזומה של עיסקת בניה בתנאי "קומבינציה". המבקשים 3ו- 13נבחרו כנציגי הקבוצה. בפגישה שזומנה ב- 2.6.93במשרדי המשיבים התנהל דיון אשר כלל את תנאי שכר הטרחה של המשיבים במסגרת עסקת קומבינציה או עסקת מזומנים. לטענת המשיבים שכרו המבקשים באותה ישיבה את שירותיהם, והוסכם על שכר טירחה בשיעור % 1משווי הדירות שיקבלו המבקשים, בתוספת מע"מ ו-% 1.5בתוספת מע"מ משווי דירות הקבלן, או % 1משווי עסקת המזומנים ו-% 1.5משווי דירות הקבלן בתוספת מע"מ. המשיבים המשיכו בשנת 1994בפעילות שוטפת, ניסחו מסמכים משפטיים ונפגשו עם יחידי המבקשים פעמים מספר, אולם חוזה בכתב לא נכרת בין הצדדים. ב- 24.5.94קיבלו המשיבים הודעה מאת עו"ד רון מיור כי המבקשים חתמו ב- 12.5.94על הסכם שיתוף ועל הסכם למתן שירותים משפטיים באמצעותו וכי הוא עורך הדין המטפל בזכויותיהם במגרש 1.01בחולון. המשיב 1פנה לעו"ד מיור בנסיון להגיע לכלל הסכמה בנושא שכר הטרחה של המשיבים וביקש ממנו לעכב את הטיפול עד לקבלת ערובה לשכר הטרחה. עו"ד מיור הציע כי אם לא יסכימו מרשיו להסדיר את תביעתם של המשיבים, יפנו אל ועדת האתיקה לפי כלל 27(א)1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו- .1986ב- 16.11.94פנה עו"ד מיור עצמו למנכ"ל הלשכה וביקש מועדת האתיקה "לברר את המחלוקת" שבין מרשיו לבין המשיבים כדי שיוכל להמשיך בייצוגם ללא דיחוי. מנכ"ל הלשכה השיב בהצעה להעביר את הסכסוך להכרעת בורר אשר ימונה על ידי הלשכה. עו"ד מיור הודיע ללשכת עורכי הדין על הסכמת מרשיו לבוררות, ובלבד שזו תנוהל על ידי בורר שאינו עורך דין, אשר יתמנה מתוך מאגר הבוררים של המוסד הישראלי לבוררות עסקית. ב- 19.2.95הודיעה לשכת עורכי הדין על מינוי עו"ד מאיר כסיף לבורר. עו"ד מיור התנגד בשם מרשיו למינוי. המשיבים טוענים כי עו"ד כסיף מונה כבורר שיכריע במחלוקת שבין עו"ד מיור למשיבים, ולא בין המבקשים למשיבים. על כל פנים בוררות בין עורכי הדין אינה מתנהלת. ב- 10.9.95חתמו המבקשים והמשיבים על שטר בוררין על פיו השופט בדימוס אורי שטרוזמן נתמנה לבורר בכל חילוקי הדעות בנושא שכר הטרחה. ישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ב-10.9.95, ונקבעו ישיבות נוספות. עקב נסיונות הצדדים להגיע להסדר נתבקש הבורר לדחות את מועדי הישיבות שכבר נקבעו. הבורר נענה לבקשות החוזרות. הגשת תצהירי עדות ראשית הסתיימה רק ב- .7.8.96המשיבים הגישו חוות דעת מומחים ושאלונים. ב- 1.9.96קבע הבורר הנכבד ישיבות בוררות נוספות להבאת ראיות הצדדים, לימים 17.10.96-.16 ב-14.10.96, למחרת מתן פסק הדין בבג"צ 4330/93סופר ישראחום נ' לשכת עורכי הדין, אשר ביטל את כלל 27לכללי האתיקה, פנו המבקשים אל הבורר הנכבד בבקשה להפסיק הליכי הבוררות. הבורר ביקש את תגובת המשיבים לבקשה. בא כח המשיבים הודיעו כי מרשיו מתנגדים להפסקת הבוררות. המבקשים פנו לבורר בבקשה לעכב את הבוררות לאור כוונתם להגיש אבעיה לבית המשפט. הבורר הנכבד החליט ב- 15.10.96לעכב את הישיבה שנועדה ל- 16.10.96כדי ליתן שהות לבא כח המבקשים להשיג החלטת בית משפט. עם זאת ציין הבורר בהחלטתו כי הבוררות הגיעה לשלב של שמיעת הראיות ומשום כך לא מצא לנכון לבטל כל הישיבות שנקבעו לסיומה. ב- 16.10.96הגיש בא כח המבקשים המרצת פתיחה, בה ביקש מבית המשפט להצהיר: "נפל פגם בכריתתו של הסכם הבוררות ועל כן בטל הוא" ולעכב את הליכי הבוררות עד למתן ההחלטה. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר על העובדות המהוות תשתית לטענת הפגם בכריתתו של הסכם הבוררות (תקנות 240, 241)ב), 521לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984וכן ראו: ע"א 313/85קור נגד דיין ואח' פד"י מ"א (4) 151, 157). במצב זה הועמדה לדיון השאלה המשפטית האם ההלכה שנפסקה בבג"צ 4330/93ובג"צ 196/94מקנה למבקשים זכות בדיעבד לביטול הסכם הבוררות. בעת מתן החלטת הביניים לא עמד עדיין פסק הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לנגד עיני. ביטול הסכם בוררות: בע"א 491/76גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ידידה יצחק פ"ד לא(3) 625, 630נדונה תחולת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה( התשל"א- 1970על הסכם הבוררות. המשנה לנשיא, כב' השופטת בן פורת הגיעה למסקנה כי "ניתן לבטל הסכם בוררות בשל הפרה יסודית, או לאחר הודעה מתאימה בעקבות הפרה לא יסודית" על פי סעיפים 6, 7לחוק החוזים. בפסק הדין צויין כי בפקודת הבוררות שקדמה לחוק, קבע סעיף 3: "אם לא פורשה בשטר בוררין כוונה האומרת את ההיפך, הרי אין לבטלו אלא ברשות בית המשפט או בהסכמתם של הצדדים ויהא לו תוקף מכל הבחינות ממש כאילו היה זה צו של בית המשפט". השופטת בן פורת הסבירה כי ניתן ללמוד מהשמטת הסעיף 3מחוק הבוררות כי הסכם הבוררות אינו חסין מפני ביטול על ידי אחד מן הצדדים. השופט אשר גרס כי צד לבוררות אינו יכול לבטל את הסכם הבוררות לאחר שהבוררות החלה, אלא בהסכמתו של הצד האחר או באישורו של בית המשפט: "אני ער לכך ששטר בוררין אינו אלא חוזה שהוראות חוק התרופות חלות גם עליו. עם זאת סבורני, שאופיו של שטר בוררין שונה מאופיו של כל חוזה אחר... שטר בוררין אינו מטיל בדרך כלל התחייבויות של צד זה או אחר, אלא קובע איך ליישב סכסוכים שביניהם". לדעת השופט אשר מן הרגע שהבוררות נתכוננה היא חיה את חייה העצמאיים והיא כפופה לחוק מיוחד, הוא חוק הבוררות, ולא לחוקי החוזים. משהחל הבורר לכהן על פי שטר הבוררין הוא מוסמך להמשיך בבוררות אפילו יחפוץ אחד הצדדים לבטל את שטר הבוררין. השופט שמגר (כתוארו אז), הצטרף לחוות דעתו של השופט אשר. באותו פסק דין נדונה אפשרות ביטול הסכם בוררות בעקבות הפרה ולא בשל פגם בכריתת החוזה, כנטען במקרה שלפנינו. עקרונית, יתכנו נסיבות בהן ניתן לבטל הסכם בוררות בשל פגמים בכריתתו. אולם, על כל פנים על מנת לעתור לביטול הסכם בוררות בשל פגמים שנפלו בכריתתו של חוזה, על פי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, יש להניח תשתית עובדתית ליסודות עילת הביטול. מגמות יסוד השולטות בפרק זה מכוונות לעקרון אוטונומית הרצון ועקרון ההסתמכות (גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שלישית, עמ' 159ואילך( כאשר המבחנים לקביעת הפגמים הם סובייקטיבים ואובייקטיבים, לא ניתן להפעיל שיקולים אלה ללא תשתית עובדתית. כפיה: נימוקי הבקשה מכווונים בעיקרם לטענת כפייה. סעיף 17(א) לחוק החוזים הכללי עוסק בכפיה "שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכח או באיום". סעיף 17(ב) מצמצם את תחולת עילת הביטול: "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". (ע"א 166/67אפרת רייזל נ' אררט, חב' לבטוח בע"מ ואח’, כ"א(2) 139, 142, וכן דיון בספרה של שלו בעמ' 237). לא די לטעון בנימוקי הבקשה להצהרה על ביטול הסכם בוררות, כי נפל פגם בכריתתו של ההסכם בטענה: "אלמלא סעיף 27היו המבקשים מעדיפים באופן חד משמעי, להשיב לתביעותיהם של המשיבים בבית המשפט ולא במסגרת בוררות כלשהיא". (סעיף יא' לבקשה) או כי "הסכם הבוררות נכפה על המבקשים כחלק ממכלול הוראותיו של סעיף 27שנכפה עליהם". (סעיף 4לבקשה לעיכוב). דא עקא שטענות אלה כלל לא זכו לביסוס שבעובדה. כנגד הטענות הבלתי מבוססות שבנימוקי הבקשה, מסבירים המשיבים בתצהיר מלא ומפורט, כי הליך הבוררות בנושא שכר הטרחה לא נכפה על המבקשים כי אם הוצע על ידי בא-כוחם, עו"ד רון מיור. אישיות הבורר, שופט בית משפט מחוזי בדימוס, נבחרה על פי דרישתו וייצוג המבקשים על ידי עו"ד מיור לא הותנה על ידם בהפקדת ערובה. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה למתן סעד הצהרתי לא נתמכה בתצהיר של מי מהמבקשים, על מנת למנוע חקירה על עובדות, משיקולים שאינם עולים בקנה אחד עם עקרונות תום הלב. כבר משום כך יש לדבריהם לדחות הבקשה. בנוסף טוענים המשיבים כי ביטול כלל 27אינו מאפשר איון בדיעבד של הסכמי בוררות בנושא שכר טרחה, אשר נכרתו בעת היותו בתוקף. אכן, הטענה העוברת כחוט השני בנימוקי הבקשה היא התקשרות בהסכם בוררות בכפיה. הטענה הופרכה מבחינה עובדתית בתצהיר התשובה על נספחיו, ואין לה בסיס מבחינה משפטית, כפי שיבואר. די בכך כדי לדחות הבקשה לסעד הצהרתי. מיון משפטי של הסוגיה שהועמדה לדיון מביא למסקנה כי המדובר בנסיון לבטל הסכמה חוזית שהושגה בעבר, בעקבות שינוי במצב המשפטי הידוע (השוו בג"צ 221/86כנפי נ' בית הדין לעבודה פד"י מא(1) 469העוסק בשינוי פרשני של הלכה(. אי לכך יש לבחון את השלכותיו של ביטול כלל 27על הבוררות בין הצדדים לאור דיני החוזים, והקצאת הסיכונים בה בחרו הצדדים להסכם הבוררות. כלל 27לכללי לשכת עורכי-הדין: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבע ב- 13.10.96שכלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986, בטל. לשון הכלל: "(א) לא יקבל עורך דין, ביודעין, עניין שהוא בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן עורך הדין האחר הסכים לכך בכתב, ולא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו כאמור אלא אם כן יש לו בקשר לאותו ענין תביעות או דרישות כספיות מאת הלקוח שעדיין לא נתמלאו, ואולם לא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו אם התמלאו תנאים אלה: (1) הלקוח נתן ערובה מתאימה, לדעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לכך, להבטחת הדרישות הכספיות של עורך הדין; (2) הלקוח הסכים למסור את הנושא השנוי במחלוקת להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לענין זה. (ב) התמלאו התנאים שבסעיף קטן (א) (1) ו-(2), יתן הועד המחוזי היתר לעורך הדין האחר לטפל בעניינו של הלקוח". בית המשפט בחן את הכלל במסגרת שתי עתירות לביטולו, והגיע למסקנה כי הכלל מגשים תכלית אתית ראויה וכי קיים קשר של התאמה בין האמצעי הננקט בכלל לבין הגשמתה של התכלית הראויה. ואולם, הכלל פוגע מעבר למידה הדרושה בחופש העיסוק המוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק, ובאוטונומיה של הרצון הפרטי של הלקוח, המוגנת הגנה חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עמ' 12, 14ו- 16לפסק הדין). מכאן: "כלל 27לכללי הלשכה נגוע בחוסר מידתיות (או חוסר סבירות) ועל כן בטל". הכלל בטל אפוא משום שאין הוא עומד במבחן המידתיות. תוצאה זו מצביעה לכאורה לכיוון פרוספקטיביות הביטול, דהיינו כי הוא בטל מיום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון. בפועל נקטה הפסיקה גישה גמישה באשר לקביעה אם תחולתו של כלל משפטי היא רטרוספקטיבית: "המסקנה העולה מניתוח האסמכתאות היא שהתשובה אם הוראה פלונית 'דיונית' היא או מהותית, ניתנת לאור שקילת התוצאה הנגררת של סיווג כזה, היינו כלום רצוי וצודק הוא שההוראה תתפוס מיד." (מבחנים לסיווג הוראה בדין כמהותית או דיונית, מרים בן-פורת הפרקליט לח, עמ' 5, 16) לצורך קבלת החלטה בנושא הרטרוספקטיביות נדרש בית המשפט למלאכת איזון בין אינטרסים שונים, בהם הערך של התפתחות המשפט מול הערכים של יציבות השיטה והגשמת ציפיות לגיטימיות של הצדדים, שפעלו על פיו. "על השופט לאזן בין יציבות לבין תנועה. הוא עושה זאת בעזרת המדיניות המשפטית. עיקרון זה של המדיניות המשפטית הוא הקושר את כלליה הספציפיים של השיטה המשפטית אל מרכז חייה הרוחניים." (ע"א 207/79רביב משה ושות' בע"מ ואח' נ' בית יולס בע"מ ואח' פד"י לז(1) 533, 556כפי שצוטט בע"א 243/83עירית ירושלים נ' גורדון פד"י לט(1) 113, 130) בדיון זה יש להתחשב בתוצאה הנובעת מהרטרוספקטיביות והשפעתה על הצדדים, בנסיבות כל מקרה ומקרה. "נמצא שכל אימת שהחלתו המיידית של שינוי בדין נראית בלתי הוגנת בהיותה פוגעת בזכות הראויה בעיני בית המשפט להגנה, גברה הנטיה לסווגו כמהותי על מנת שיפעל אך מכאן ולהבא, ולהפך." (מ.בן-פורת, שם בעמ' 6) עיון בפסק הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, מלמד כי אין המדובר בבטלות שדי בה כדי לאיין ללא אבחנה עניינית, הליכי בוררות אשר החלו על פי כלל 27, לפני פסק הדין בבג"צ 4330/93ו-.196/94 דיני טעות: טעות יכולה להתייחס רק למצב שבהווה או בעבר. טעות באמונה לגבי העתיד, אינה אלא "תוחלת שנכזבה" (ג. שלו בעמ' 189). מכאן כי מבחינה פורמלית, אם הצהרת הבטלות של כלל 27היא קונסטיטוטיבית וחלה באופן פרוספקטיבי בלבד, הרי אין מדובר בטעות במובן פרק ב' לחוק החוזים הכללי. מאידך אם הצהרת הבטלות היא דקלרטיבית, והכלל בטל רטרוספקטיבית, ניתן יהא להסיק כי הצדדים טעו לגבי הדין שהיה קיים בעת ההתקשרות. סעיף 14לחוק החוזים הכללי הדן בביטול חוזה בשל טעות בכריתתו, אינו מבחין בין טעות שבדין לבין טעות שבעובדה. כך, במשפט הישראלי גם טעות שבדין עשויה להקנות זכות ביטול (סעיף 14(ד) לחוק החוזים הכללי, וכן דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 742). המחוקק מתנה ביטול חוזה שנכרת עקב טעות שהצד שכנגד לא ידע עליה, בשיקולים שביושר: "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת" (סעיף 14(ב) לחוק החוזים הכללי). שיקולים אלה כוללים בהכרח התייחסות אל התוצאות. אמנם מדובר בטעות הדדית, בה טעו שני הצדדים, אולם המבחן שקובע החוק הוא אחד (דניאל פרידמן ונילי כהן, שם בעמ' 702). ב"כ המשיבים הפנה בסוגיה זו לע"א 2444/90ארואסטי ואח' נ' ש. קאשי ואח’, פד"י מח (2) 513, 524, שבו נתבקש בית המשפט ליתן ב- 4.9.84פסק דין המצהיר על ביטולו של הסכם קומבינציה ומחיקתן של הערות אזהרה מכח הסכם פשרה שהושג בשנת 1983, במסגרת המרצת פתיחה. זאת בשל הלכה חדשה שיצאה מבית-המשפט העליון, אשר הכירה בהתחייבות ישירה של בעל מקרקעין בעיסקת קומבניציה כלפי לקוחו של הקבלן. בפרשה זו נקבע, כי טעות שבדין אינה מהווה עילה לביטול חוזה אלא אם "החוק" שהמתפשר טעה בו, ברור במידה כה גדולה של וודאות משל היה עובדה. דוגמא מובהקת היא תשלום מס בטעות במקום שקיים פטור. אולם פרשנות מאוחרת יותר של "החוק" אינה יכולה להחשב "טעות שבחוק", אף אם שינתה את משמעותה של הוראת החוק. בהתקשרות שבהסכמה נוטלים הצדדים סיכון לגבי התפתחות משפטית אפשרית בעתיד, ואין מקום לבטל ההסכמה בדיעבד, עקב שינוי ההלכה. תוצאה אחרת עלולה לערער את עקרונות היציבות וההסתמכות, שהם אבני יסוד של שיטת משפט מתוקנת. אין ספק כי במקרה שבפנינו נתגלעה מחלוקת של ממש בין הצדדים שדרשה הכרעה וכי שטר הבוררות שנחתם בפני הבורר הנכבד העניק לו סמכות לפסוק במחלוקת. ממילא לא עמדו המשיבים על תנאים מתנאיו של כלל 27שבגינם נפסל. .1מתן הסכמה לייצוג המבקשים על ידי עו"ד מיור לא הותנה על ידי המשיבים בהסכמה לבוררות. .2הפניה לועד המחוזי היתה פרי יוזמתו של עו"ד מיור. .3הבורר, שופט בדימוס של בית משפט זה, נבחר על פי תנאיו של ב"כ המבקשים. .4לא הופקדה ערובה לתשלום שכר טרחה והבורר הנכבד לא הורה על הפקדתה במהלך הבוררות. יתרה מזאת, במקרה הנדון אף לא הוכח קשר סיבתי בין קיומו של כלל 27לכללי לשכת עורכי הדין ובין ההתקשרות בהסכם הבוררות. מלאכת האיזונים: במכלול האינטרסים המתנגשים שעל בית המשפט לאזן על מנת להגיע לתוצאה צודקת, מצויים אינטרס הציבור לכיבוד הסכמים ואינטרס המשיבים לסיים את הדיון בתביעתם הלגיטימית לשכר טרחה. אינטרס המשיבים הוא אינטרס משותף לכלל חברי לשכת עורכי הדין להבטיח גביית שכר טרחה של עורך הדין המעביר את היצוג לפי בקשת הלקוח לעורך דין אחר, מבלי לפגוע בחרות הרצון וזכות היצוג של הלקוח. ערכי היסוד המאפיינים חברים בלשכת עורכי הדין הם יחסי אמון ורעות. "בכל עניין מקצועי יגלה עורך הדין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בעניינו של לקוח." (כלל 26לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)) יחסים אלה כוללים שיתוף פעולה בין עורך הדין המעביר לבין עורך הדין הנעבר לגביית השכר המגיע ביושר לעורך הדין המעביר, מבלי לפגוע בזכויות יסוד של הלקוח. Common lawבפתחה נורמה המטילה חובה על עורך הדין הנעבר לסייע במידת האפשר להסדרת סילוק חוב שכר הטרחה לעורך הדין המעביר. כך נקבע בקנדה כי ראוי לעורך הדין הנעבר לשכנע את הלקוח להסדיר את ענייניו עם עורך דינו הקודם, במיוחד כאשר הלה התפטר מסיבה טובה או פוטר ללא סיבה עניינית . C.b.a code ch xii commentary .12Pבאנגליה, מצפים מעורך הדין הנעבר להפעיל את מלוא השפעתו על הלקוח לסילוק השכר המגיע לעורך הדין המעביר .E .11R 1995r.p.cהחובה לשתף פעולה בנושא שכר הטירחה מקורה בחשש שלקוחות לא מוסריים ישאבו עידוד לעבור מעורך דין אחד למשנהו, מבלי לכבד את התחייבויותיהם הכספיות. גישה דומה נוקט האיחוד האירופי. Europianeht code of conduct for lawyers in .2.7Community r; 5.61the עמדה על ענין זה כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן, בחוות דעתה בבג"צ 4330/93ובג"צ 196/94: "כאן ראוי לציין, כי אין כל ספק שעורך הדין שטיפל בלקוח ונתן לו את שרותיו, זכאי לשכר טרחתו. עם כל הכבוד והערכה, לציבורי עורכי הדין וליחידיו, לא רצוי שיווצר מצב המאפשר לעורכי דין 'לקחת' זה מזה לקוחות בקלות בלתי נסבלת וללא חובה כלשהי כלפי עורך הדין ממנו עבר הטיפול. יש ליצור נורמות התנהגות, ולהטיל חובות על עורכי הדין המקבלים טיפול בלקוח שטופל על ידי עורך דין אחר, באופן שלא יווצר מצב שעורך דין ממשיך לטפל בעניין שחברו החל לטפל בו ויהנה מפרי עמלו מבלי שמוטלת עליו חובה כלפיו." דברים אלה מקבלים משקל יתר כאשר מדובר בתביעה לשכר טירחה בגין מתן שירות בשנים 1994-1993, התביעה הועברה לבוררות בשנת 1995והיא עתה בעיצומה. נראה כי בא כח המבקשים פעל כדי לדחות ההכרעה בתביעת המשיבים. סיכום: ככלל, מקום שנכרת הסכם בוררות, אין לאפשר לצדדים להשתחרר ממנו בשל ביטולו של כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין. זאת בין אם מבחינה פורמלית ביטול הכלל הוא רטרוספקיבי וחל לאחור, ובין אם הביטול הוא פרוספקטיבי וחל מכאן ואילך בלבד. גם אם נניח כי תחולתו של הכלל רטרוספקטיבית, הרי משנחתם הסכם בוררות לא ניתן לבטלו אלא מטעמים של צדק, כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים הכללי. מכאן שאפילו נתקבלה עמדתם של המבקשים, כי ביטול כלל 27חל באופן רטרוספקטיבי, דין בקשתם היה להדחות שכן לא הצביעו על חובת הצדק לבטל את הסכם הבוררות. הדברים עולים בקנה אחד עם מדיניות שיפוטית המעדיפה קיום הסכם על ביטולו והמשך הליכי בוררות שכבר החלו, על פני הפסקתם. התוצאה הינה כי הבקשה נדחית. הבורר, שהוא משיב פורמלי, נמחק מהבקשה, ולא היה מקום לערבו בהליך מלכתחילה. הבוררות תימשך כסדרה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 000, 10ש"ח צמוד כדין.עורך דיןחוזהיישוב סכסוכיםבוררותהסכם בוררות