1. העתירה היא כנגד חוב ארנונה הנתבע מן העותר בגין נכסים שהיה מחזיק בהם, בתקופות שונות, בהתייחס לדרישת תשלום שהומצאה לו, לטענתו, לראשונה ביום 11/12/01. העותר מבקש ליתן פסק-דין הצהרתי, לפיו אין הוא חב בחוב ארנונה, לגבי הנכסים הללו.   2. מלכתחילה, הגיש העותר תביעה בית משפט השלום (כבוד השופט סוקול) למתן סעד הצהרתי, כנגד העירייה וכנגד המשיבה מס' 2, המבצעת הליכי גבייה מינהליים, מטעמה של העירייה, לגבי חובות ארנונה, הליכים שננקטו, כמפורט בכתב התביעה ביום 12/11/01. התביעה בבית משפט השלום הוגשה ב- 24/12/01. עיקר טענת העותר בבית משפט השלום הייתה, כי לגבי חוב ארנונה בתקופה שקדמה ל24/12/94- החוב התיישן, ולא ניתן לגבותו, גם לא בהליכים מינהליים. יחד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני. בית משפט השלום נעתר לבקשת העותר להוצאת צו מניעה זמני להמשך הליכי הגביה, בהחלטה שניתנה על-ידו ביום 20/1/02, כנגד הפקדת ערבות צד ג' בסך של 60,000 ₪, תוך 3 ימים ממועד מתן ההחלטה (בש"א 22955/01 - בימ"ש השלום). מבדיקת התיק עולה, כי הערבות לא הופקדה, וממילא לא עומד בעינו כל צו לעיכוב הליכי הגבייה (ראה ההחלטה בבימ"ש זה, בעמ' 8).   התביעה הועברה לדיון בבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, על-פי החלטת בימ"ש השלום מיום 11/2/02. ההליך תוקן לצורך הגשתו בדרך של עתירה. במסגרת "התיקון" ערך העותר "תיקונים" גם בטענותיו העובדתיות והאחרות. בפני בימ"ש זה מונחות העתירה, וכן כתבי בית הדין כפי שהיו בפני בימ"ש השלום.   3. מבקשת אני להעיר, לגבי העברת נושא הארנונה, לבית המשפט לעניינים מינהליים. למרות שנושא תשלום הארנונה היה לנושא שעניינית נכלל בסמכותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אין להתעלם מן העובדה, כי חלק גדול מן העתירות המוגשות לבית משפט זה, עניינן סעד הצהרתי לפיו הנישום אינו חייב בארנונה, וזאת לא מטעמים הנוגעים לרשות המקומית כרשות מינהלית, אלא מחלוקות העולות בכל תביעה רגילה אחרת, שעניינה סעד כספי. תביעות כגון אלה, ספק אם מקומן בבית המשפט המינהלי.   על אף שאני ערה לעובדה, שההבחנה בין תביעה לסעד כספי לבין תביעה שבמהותה מעלה שאלות מתחום המשפט המינהלי, לא תמיד ברורה, נראה, כי למרות האמור, ולאור העומס ההולך וגדל על המחלקה לעניינים מינהליים, ראוי היה לשקול בחינת הנושא מחדש.   הרקע וטענות בעלי הדין: 4. בשנת 1975 רכש העותר ביחד עם אחר (להלן: בהלול) את חברת דלק הטורים בע"מ (להלן: חב' הטורים), אשר הייתה הבעלים של המקרקעין בחלקה 36 בגוש 11605, בחיפה (להלן: המקרקעין). העותר הוא בעל מחצית זכויות הבעלות באותם מקרקעין. ביום 11/12/01, כאמור, לטענת העותר, הומצאה לו לראשונה דרישת תשלום מסי ארנונה, בגין נכסים שונים המצויים על המקרקעין.   בתחום המקרקעין הייתה תחנת דלק שהופעלה ע"י החברה, וכן מספר סככות שנבנו בשנות ה-40. ב- 1992 עברה חב' הטורים הליכי פירוק והפסיקה לפעול. באותה שנה הקים העותר את חב' וולקו כבעלת 50% מהזכויות והעותר כבעל 50% נוספים. אין חולק כי החוב מתייחס לחמישה (5) נכסים בתחום המקרקעין. לטענת העותר, ארבעה מהם היו סככות ובשנת 1996 נועדו להריסה על-פי היתר בנייה, ואילו הנכס הנוסף הוא חלק מתוך מבנה, הנמצא מאז 1996 ועד למועד הגשת התביעה בהליך של בנייה שטרם הסתיים.   5. לטענת העותר, מרבית הסככות הושכרו במשך שנים לשוכרים אחרים, זאת כל זמן שמצבם הפיסי אפשר שימוש בהם. בשלב מסוים נאטמו, והעותר המתין לקבלת היתר בנייה להריסתם. אירוע שקרה בשנת 1996. באופן כללי טען העותר, כי מדובר בחובות ישנים, וכי עבר אירוע מוחי ולכן יקשה עליו לזכור פרטים. ואולם ההליכים השונים שהיו בין הצדדים בקשר לחובות אלה רעננו זכרונו. בטענה זו, ביקש העותר להבהיר את "התיקונים" ו"ההוספות העובדתיות" שפירט בעתירתו, עובדות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם הפירוט העובדתי שהובא בכתב התביעה בבימ"ש השלום, ופירוט שהובא לאחר שבפני העותר הייתה גרסה של המשיבים.   העותר הוסיף והבהיר, כי בתקופות הרלוונטיות, הנכסים היו מושכרים לאחרים, ולכן נשלחו הודעות דרישת החיוב אליהם ישירות, והם בצעו את התשלום. בנסיבות אלה גם לא יכול היה להגיש השגות. כל חוזה שכירות לרבות מצב הנכסים הובא לידיעת העירייה, על דרך מסירת חוזה השכירות.   בנסיבות אלה, אין לקבל טענת העירייה, כי דרכו בפני ביהמ"ש חסומה, בהעדר הליך שנקט בו בפני מנהל הארנונה, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976- (להלן: החוק או הרשויות המקומיות - ערר). העותר מוסיף וטוען להתיישנות כנגד כל חוב כנגדו, לפני שנת 1994, במיוחד בהעדר משלוח הודעות של דרישת חוב הארנונה. העותר הוסיף וטען, במסגרת השלמת סיכומים, כי מאחר שהעירייה לא יכולה הייתה לבצע הצלבה בין חוב נטען לנכס המתאים, ממילא לא הצליחה העירייה להוכיח קיומו של חוב בגין נכס כזה או אחר.   6. המשיבים טוענים, כי יש לדחות את התביעה כנגד המשיבה מס' 2, מאחר שמרבית חלקי העתירה כלל אינם נוגעים לחוב שבגינו ננקטו הליכי גבייה מינהליים (סעיף 9 לכתב התשובה). בהתייחס למשיבה מס' 1 (להלן: העירייה) נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף, מאחר שהסמכות העניינית הייחודית לדון בשאלת מי הוא המחזיק, נתונה למנהל הארנונה, לפי סעיף 3(3) לחוק רשויות המקומיות - ערר. העירייה עומדת גם על "תיקון" העובדות שהיה בו להביא בפני ביהמ"ש גרסאות ובדתיות סותרות. לגופו של עניין, מפרטת העירייה את החיובים השונים - ועל-פי החלטת בית משפט נעשה הפירוט באופן נפרד לגבי כל אחד מן הנכסים, גם לפי שנות המס השונות (נספח שסומן ע/1 והיה לחלק בלתי נפרד מן המוצגים בתיק, כחלק מתצהירו של העד מטעמה - ראה החלטה מיום 16/7/02 עמ' 7 לפרוטוקול). העירייה, טוענת כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, הן בשל העובדה שלגבי חלק מן החוב נתנה הודאת בעל-דין, או התקיימו הליכים אחרים שהפסיקו את מרוץ ההתיישנות. עוד טוענת העירייה, כי ההתיישנות אינה חלה על הליך מינהלי. לעניין העלאת הטענה בדבר אי הוכחת חוב הארנונה, בגין כל אחד מן הנכסים, מדגישה העירייה, כי הטענה היא חדשה, העותר מעולם לא חלק על גובה החוב הנתבע, למעט טענת התיישנות. גם לגופה אין לקבלה, לאור ההסברים המפורטים שניתנו על-ידי העד מטעמה.   דיון ומסקנות   סמכותו של בימ"ש - סמכות מנהל הארנונה: 7. אקדים ואומר, שצודקת העירייה בטענתה המקדמית, לעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בנושאים הנתונים לסמכותו של מנהל הארנונה, לפי סעיף 3(3) לחוק הרשויות המקומיות - ערר (על אף תיקונו של החוק והוספת סעיף 3(ג), תיקון בחודש יוני 1994), לפחות מבחינה זו, שיש להקפיד יותר עם אותם נישומים שלא נקטו בהליך זה, ולא מיצו זכותם לעשות כן, בטרם פנייה לבימ"ש זה. ואולם, אין בדעתי לקבל הטענה, כי הסדר כזה, אינו מותיר בידי בימ"ש הסמכות לדון בתובענה, הגם ששאלת הסמכות המקבילה, אינה פשוטה (ראה דברי כב' הנשיא ברק ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 501. להלן: פס"ד יזום והשקעות). ההלכה היא, כי במקום שיש הסדר תחיקתי ספציפי לאופן מיצוי זכויות בעל הדין, יש להקפיד ולנקוט באותו הליך, ואין לאפשר לו פנייה לבית משפט זה, גם אם נתונה לו סמכות מקבילה לדון בנושא (ראה פס"ד יזום והשקעות, דברי השופטת פרוקצ'ה בעמ' 494). ההגיון העומד מאחורי קביעה זו הוא רב, ויש בו גם להשליך על עיקרון היעילות. הסדר, כאמור, מאפשר בדיקת הנושא, במסגרת זמן מוגדר, על-ידי גוף מינהלי-מעין שיפוטי, שלו המידע והכלים המתאימים לבדוק את המסכת העובדתית הצריכה לעניין, ואין מקום להעמיס על בימ"ש, במקום שבו נתונה סמכות לגוף אחר.   בנושא זה ראוי להוסיף ולהבהיר. אמנם החוק תוקן בסעיף 3(ג), אשר התווסף לחוק, ולפיו מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף 3(א)(3) של החוק, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה, כאמור, כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. לאור ההוראה המתקנת אין עוד לקבל את הטענה, כי אי הגשת הליך של השגה, מונעת העלאת הטענה בבית המשפט. ואולם, הזכות מותנית ברשות ביהמ"ש. לעניין השיקולים בהם ייעתר ביהמ"ש לבקשה, שהיא על דרך החריג, כאמור, ניתן להפנות לדברם שפורטו בע"א 4452/00 (ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773כבוד השופט אנגלרד), שם הבהיר ביהמ"ש, כי רשות כאמור, כפי הנראה, לא תינתן על דרך השגרה, בנושאים טכניים ועובדתיים. בתחומים אלה, ראוי להגביל את האזרח להליכי השגה מינהלית. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובעלי חשיבות כללית וציבורית, יהיה מקום ליתן רשות, כאמור, לרבות שיקולים כגון: מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים, מיהות הפגיעה, עיוות הדין העלול להיגרם וכד'. שיקולים אלה, אינם מתקיימים בתיק זה.   8. בנושא העקרוני, ובטרם ייבחנו הטענות לגופן, ראוי לחזור ולהדגיש, כי החיוב לשאת במסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 (ארנן יקותיאל ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2001(2) 253) נקודת המוצא היא, כי ש"תושביה של רשת מקומית חייבים כולם - על דרך העיקרון - בתשלום ארנונה לרשות..."   תשלום המס, אינו "עונש" המוטל על הנישום אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד, אינה נטולה ספקות, ולעניין זה, אין לקבל את ההשוואה שמבקש לעשות ב"כ העותרים לענייננו עם האמור בפסה"ד ע"א 6291/95 (בן יקר גת חברה להנדסה נ' הוועדה המיוחדת, פ"ד נא(2) 825). הזכות לעשות שימוש במקרקעין לצורך בנייה של הבעלים באותם מקרקעין, כזכות יסוד, אינה דומה בהכרח, לזכותו של אדם ליהנות מרווחת שירותיה של רשות ציבורית, ללא תשלום מס.   הטוען, כי הוא פטור מתשלום הארנונה - טענה שהיא אינה אלא תמונת ראי של אותה חובה לשאת באותו מס (ראה לעניין זה גם דברים שנאמרו על-ידי בעת"מ 529/02 (האיגוד הארצי לקצינים ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הפנים, הממונה על מחוז חיפה ואח'. פסק הדין ניתן ביום 28/8/03, טרם פורסם) - עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח, כי פטור של נישום אחד, עומדת כנגד פגיעה אפשרית בזכויות ש נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה.   9. מסי ארנונה, מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בו, כלומר היכולת להפיק הנאה, מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס, עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות ומימון (ראה ה"פ (חי') 786/94 מליסרון בע"מ נ' עיריית ק. ביאליק, תק-מח 96(3) 2386) בנסיבות אלה, נישום הטוען כיאינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק בתקופות הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה. מבחינה זו יש גם חשיבות רבה, להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד, ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו, ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה.   ואולם, משלא עשה כן הנישום, עדיין יש לבית משפט זה הסמכות לדון בנושא. בענייננו, אבחן גם הטענות לגופן, תוך הבהרה, שיש לתת ביטוי לאופן הגשת ההליך, בנושא ההוצאות.   הודעת החיוב - דקלרטיבית: 10. בטרם נפנה לבחינת חיובי הארנונה, בהתייחס לנכסים ולשנות המס הרלוונטיות, לצורך בחינת טענת ההתיישנות, בכלל, ולגבי הליך מינהלי, בפרט - שאלה שהיא עיקר המחלוקת בתיק זה, ראוי עוד להתייחס לטענת העותר, לגבי הודעת החיוב, שהומצאה לו לטענתו לראשונה רק ב- 11/12/01, ומבלי לקבוע, בשלב זה, כל ממצא לגבי נכונותה של הטענה. טענתו האמורה של העותר, אין בה, ככלל, לסייע בידו, ככל שמדובר בחובה מהותית לשאת בחוב הארנונה. יש להבחין בין חובתה של רשות מקומית, לקבל החלטה מדי שנה עד לתחילת חודש דצמבר של אותה שנה, בדבר הטלת הארנונה, ולפרסם החלטתה, בהיותה החלטה קונסטיטוטיבית, בת פועל תחיקתי, ומה שמקבל ביטוי בצו הארנונה השנתי, לבין החובה, ככל שהיא קיימת לשלוח הודעת חיוב. משניתקבלה החלטה על החיוב בארנונה, בעקבותיה על העירייה לשלוח לכל נישום הודעת חיוב. ואולם, הודעה זו היא דקלרטיבית (ראה ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, שם בעמ' 450). אין היא יוצרת את החיוב, אלא לכל היות מקילה על אופן הגבייה. לגופו של עניין, כפי שיובהר בהמשך, העותר, לא רק היה מודע לחיובים השנתיים, ולכן יש גם לקבל טענת העירייה, כי ככלל המציאה לעותר את הודעות החיוב כנדרש, אלא הוא גם פעל, במועדים הרלוונטיים לקבלת פטורים מן החיובים, ככל שמצא לנכון לעשות, על-פי מצבי הנכסים השונים במועדים הרלוונטיים.   חוב הארנונה - בהתייחס לנכסים השונים ולשנות המס הרלוונטיות: 11. הנכסים בגינם נדרש לשלם ארנונה הם: נכס מס' 1124707-9 - (להלן: נכס א) נכס מס' 1124708-7 - (להלן: נכס ב) נכס מס' 1124705-3 - (להלן: נכס ג) נכס מס' 1124704-6 - (להלן: נכס ד) נכס מס' 1124712-9 - (להלן: נכס ה)   עוד יאמר, שבהשוואה שבין טענות בעלי הדין, ובהעדר מסכת עובדתית מפורטת, כנדרש, ולאור הסתירות הקיימות בין גרסת העותר לגרסת העירייה, ככל שקיימות סתירות כאלה, יש להעדיף את גרסת העירייה.   בהתייחס לנכסים השונים ולחובות הנתבעים יש מקום להזכיר גם דרישת חוב כפי שפורטה במכתב מיום 16/7/97 שהוא נספח י' ו-יז' לכתב התשובה מטעם העירייה, יחד עם ההודעה המבהירה את הקשר בין מספרי החשבון המופיעים שם למספרי הנכסים כפי שסומנו בעירייה (ראה מכתב הודעה לתיק ביהמ"ש מיום 19/9/02). לעניין חשבון שמספרו האחרון 0050 המשוייך לנכס 1124713 ישנה בעייתיות מסוימת באופן הסימון, מאחר שנכס ה מסומן כבעל חשבון 1124712. לאחר עיון בנספחים הנוספים, הכוונה היא לאותו נכס (ראה למשל נספח יד לכתב התשובה של העירייה).   11.1 נכס א (1124707 = למס' חשבון 8101-142-0021) תקופת החיוב בגין נכס זה מתייחסת לתקופה שבין 1/1/92 ועד 30/6/94. יתרת החוב נכון לסוף שנת 2001 עומדת על סכום של 27,330.59 ₪. מתקופה זו ואילך לא רשומים אצל העירייה, חיובים בגין נכס זה. סכום זה, ע-פי ע/1 משוערך ליום 6/2002 מגיע ל- 29,458.88 ₪.   לעניין טענת העותר, כי לא קיבל הודעת חיוב וכי לא ידע על החיוב, יש להפנות לכך, כי לגבי התקופה שבין 9/92 ועד ל- 2/93, ניתן לעותר פטור בגין נכס ריק, וזאת בהסתמך על בקשה שהגיש העותר ביום 20/10/94 עם בקשה להכיר לו בפטור בתחולה רטרואקטיבית לתקופה האמורה. העירייה אישרה את הבקשה לתקופה של שישה חודשים בלבד, כמתחייב על-פי החוק. בנסיבות אלה, יש גם לדחות כל גרסה סותרת של העותר, לעניין תקופת ההחזקה בנכס על-ידו.   חוב זה, אינו כלול בדרישת התשלום שנשלחה אליו, וממילא אינו נכלל, בהליכי הגבייה שננקטו על-ידי המשיבה מס' 2 (ראה סעיף 3.14 ו- 3.15 לכתב התשובה של העירייה).   יש עוד להזכיר, כי חוב זה אינו מופיע בדרישת החוב מיום 16/7/97 (נספח יז לכתב התשובה של העירייה).   השאלה שבמחלוקת היא, אם תקופת ההתיישנות חלה לגבי חוב מינהלי זה, ויודגש, כי אין בפני כל פירוט עובדתי, לגבי אמצעי גבייה מינהליים, שננקטו על-ידי העירייה, או על-ידי מי מטעמה, לגבי חוב זה, בתקופה הנטענת כתקופת התיישנות.   11.2 נכס ב (1124708 = 8101-142=0022) תקופת החיוב בגין נכס זה מתייחסת לתקופה שבין 1/4/94 ועד 30/6/94. יתרת החוב נכון לסוף שנת 2001 עומדת על סכום של 4,949.94 ₪. מתקופה זו ואילך לא רשומים אצל העירייה, חיובים בגין נכס זה.   סכום זה, על-פי ע/1 משוערך ליוני מגיע ל- 5,335.39 ₪. גם חוב זה, אינו כלול בדרישת התשלום שנשלחה אל העותר, וממילא אינו נכלל, בהליכי הגבייה שננקטו על-ידי המשיבה מס' 2 (ראה סעיף 4.2 לכתב התשובה של העירייה).   בהתייחס לנכס זה ראוי להשוות בין גרסת העותר לגרסה המפורטת על-ידי העירייה, כדי להבהיר, עד כמה לא דייק העותר בהבאת טיעוניו, ולא עשה כן, גם כאשר ההליך הוגש בדרך של עתירה, הנתמכת בתצהיר. העותר דיבר על החזקה בנכס של חב' לייבה בע"מ, מבלי לציין מועדים. העירייה הבהירה, כי מדובר בשנת 1988, תקופה שאינה רלווטית לחוב הנתבע.   יש עוד להזכיר, כי גם חוב זה אינו מופיע בדרישת החוב מיום 16/7/97 (נספח י'/יז לכתב התשובה של העירייה).   השאלה שהוצגה לעיל, לגבי התיישנותו של חוב מינהלי, חלה גם לגבי נכס זה.       11.3 נכס ג (1124705 = 8101-142-0010) תקופת החיוב בגין נכס זה מתייחסת לתקופה שבין 1/3/92 ועד 30/9/96. יתרת החוב נכון לסוף שנת 2001 עומדת על סכום של 36,167.04 ₪. סכום זה, על-פי ע/1 משוערך ליוני 2002 מגיע ל- 38,983.30 ₪.   החוב היה בגין תשלומי חוב ארנונה בפיגור מ- יוני 1994. עד לאותו מועד שולמו חובות הארנונה. מתקופה זו ואילך לא רשומים אצל העירייה, חיובים בגין נכס זה.   גם חוב זה, אינו כלול בדרישת התשלום שנשלחה אל העותר, וממילא אינו נכלל, בהליכי הגבייה שננקטו על-ידי המשיבה מס' 2 (ראה סעיף 5.3 לכתב התשובה של העירייה).   אני מקבלת אפוא את גרסת העירייה וקובעת, כי החוב בגין נכס זה הינו החל מחודש יוני 1994. בנסיבות אלה, מובהר בזאת, כי המחלוקת בשאלת ההתיישנות לגבי נכס זה, מתייחסת רק לגבי אותו חוב שמקורו בחודשים יוני-נובמבר (כולל) של שנת 1994.   לגבי נכס זה, טען עוד העותר, כי הושכר כתחנת דלק מאז שנת 1992 לחב' דלק וולקן. העותר לא צירף עותק מחוזה השכירות, אך טען כי עותק נמסר לעירייה. גם בנושא זה יש לקבל את עמדת העירייה. החובה המוטלת על בעל נכס, לפי סעיף 325 לפקודת העיריות, המבקש להיות מופטר מחובתו לשאת במסי ארנונה היא, ליתן הודעה בכתב. חובה זו, הגיון רב בה, בהיותה אמצעי להקלה על אמצעי גביית המס, וכעקרון גביית מס, צריך שתעשה בדרך יעילה. החובה האמורה, ליתן הודעה בכתב, יש לראותה כחובה מהותית (ראה גם ה' רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהדורה רביעית), עמ' 302, ראה גם עמ"נ (חיפה) 430/01 כלי גל (טכניקה 94) סחר בע"מ נ' עיריית חיפה ואח', (לא פורסם) ניתן ביום 18/6/03). כמו כן יש לקבל את רישומי העירייה כקובעים לגבי זהות "המחזיקים" בתקופות השונות, לאור הדברים שהובאו בפתיח של פרק זה, ובמיוחד לאור העובדה, כי העותר עצמו הגיש בקשה לפטור בגין התקופה 30/3/92 ועד 15/3/94, בטענה, כי הנכס פנוי.   לפיכך, אני קובעת, כי לגבי תקופת החוב הרלוונטי, העותר היה המחזיק לצורך חיובי הארנונה.   לצורך בחינת טענת ההתיישנות, ככל שצומצמה מבחינת תקופת החוב, יש להזכיר עוד, כי בתאריך 19/2/96 (נספח יא לכתב התשובה של העירייה), ביקש בא-כוחו של העותר באותה עת, עו"ד בקסט, לקבל פירוט של חוב הארנונה לאתו מועד. במכתב התשובה הנושא תאריך 16/4/96 (נספח יב' לכתב התשובה של העירייה), פורט כי בחשבון העותר, קיימת יתרת חוב של 25,012.70 ₪, נכון לאותו מועד.   יתר על כן, במכתב הודעה שנשלח לעותר על-ידי העירייה, בקשר לחיובי הארנונה בגין הנכסים השונים, לרבות בגין נכס זה (נספח יג' לכתב התשובה של העירייה), הייתה התייחסות חוזרת גם לגבי החוב, ככל שהוא מתייחס לנכס זה. שם נזכר חשבון 8101-142-0010-0 כשייך לנכס זה שמספרו 1124705 והחוב בערכים של 7/97 עמד על 23.120.50 ₪.   לפיכך, בהתייחס לטענת ההתיישנות, ככל שהדבר מתייחס לנכס זה, יש לבחון אם ההתכתבויות הנ"ל, ונראה, כי יש בהן להפסיק את מרוץ ההתיישנות, בכפוף לשאלה שהוצגה לגבי תחולת דיני ההתיישנות על גביית חוב מינהלי.   11.4 נכס ד (1124704 = 8101-142-0013) תקופת החיוב בגין נכס זה מתייחסת לתקופה שבין 1/3/92 ועד 30/9/96. יתרת החוב נכון לסוף שנת 2001 עומדת על סכום של 92,781.24 ₪. סכום זה, על-פי ע/1 משוערך ליום 6/2002 מגיע ל- 100,005.94 ₪.   מתקופה זו ואילך לא רשומים אצל העירייה, חיובים בגין נכס זה.   בנסיבות שפורטו לעיל, אני מקבלת את טענת העירייה, כי טענת ההתיישנות אינה חלה לגבי כל תקופת החוב, וקובעת, כי החוב בגין נכס זה הוא החל מחודש דצמבר 1994. בנסיבות אלה, מובהר בזאת, כי המחלוקת בשאלת ההתיישנות לגבי נכס זה, מתייחסת רק לגבי אותו חוב שמקורו מ- 1/3/92 ועד לחודש נובמבר (כולל) של שנת 1994. בהעדר טענה, כי גם חוב זה, אינו כלול בדרישת התשלום שנשלחה אל העותר, יש לקבוע, כי חוב זה נכלל בהודעת הדרישה, וממילא ננקטו בגינו גם הליכי הגבייה על-ידי המשיבה מס' 2.   לעניין, אי הדיוק בטענות העותר, ניתן להפנות לגבי נכס זה, לבקשות שהגיש העותר בקשר לחיובי ארנונה. מסמכים אלה יש בהם גם לסתור טענותיו, כי לא קיבל הודעות חיוב.   גם לגבי נכס זה, אני קובעת, כי יש לקבל את רישומי העירייה, וכי העותר היה המחזיק בנכס, ככל שהדבר נדרש, לצורך חוב הארנונה, הנדרש.   לצורך בחינת טענת ההתיישנות, יש לחזור ולהפנות גם לגבי נכס זה לנספח יג' מכתב מיום 16/7/97 (צורף שנית וסומן כנספח יז') בו נזכר גם נכס זה, לפי מספר חשבון 8101-142-0013-4 כשייך לנכס ד' שמספרו 1124704, ויתרת החוב לאותו מועד היא, 59,311.87 ₪.   לפיכך, בהתייחס לטענת ההתיישנות, ככל שהדבר מתייחס לנכס זה, תעשה הבחינה בהתאם לנכס ג', תוך בחינת ההתכתבויות הנ"ל.   11.5 נכס ה (1124712/3 = 8101-142-0050)   תקופת החיוב בגין נכס זה מתייחסת לתקופה שבין 1/1/91 ועד 30/9/93. יתרת החוב נכון לסוף שנת 2001 עומדת על סכום של 9,309.77 ₪. סכום זה, על-פי ע/1 משוערך ליום 6/2002 מגיע ל- 10,034.70 ₪.   יש עוד להזכיר, כי גם חוב זה אינו מופיע בדרישת החוב מיום 16/7/97 (נספח יז לכתב התשובה של העירייה).   בהעדר טענה, כי גם חוב זה, אינו כלול בדרישת התשלום שנשלחה אל העותר, יש לקבוע, כי חוב זה נכלל בהודעת הדרישה, וממילא ננקטו בגינו גם הליכי הגבייה על-ידי המשיבה מס' 2.   לעניין, אי הדיוק בטענות העותר, ניתן להפנות לגבי נכס זה, לבקשות שהגיש העותר בקשר לחיובי ארנונה. מסמכים אלה יש בהם גם לסתור טענותיו, כי לא קיבל הודעות חיוב.   גם לגבי נכס זה, אני קובעת, כי יש לקבל את רישומי העירייה, וכי העותר היה המחזיק בנכס, ככל שהדבר נדרש, לצורך חוב הארנונה, הנדרש.   שאלת תחולת ההתיישנות לגבי חוב מינהלי, חוזרת ועולה, לגבי נכס זה, בהתייחס לכל חוב הארנונה.   תחולת טענת ההתיישנות על חוב מינהלי: 12. המחלוקת העקרונית בנושא זה, בין בעלי הדין, היא, אם יש לאפשר העלאת טענת ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, גם לגבי חוב מינהלי בדרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי, כפי שנקבע על-ידי חברי כבוד השופט ד"ר ביין, בה"פ (חי') 30340/97 (בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001 (1) 7679, להלן: פס"ד בתי הזקוק), או שמא אין תחולה לחוק ההתיישנות לגבי חוב מינהלי, וזו יכולה להעלות כטענת הגנה בלבד, ואינה יכולה לשמש עילה לתביעה, בפי יוזם ההליך, וזאת לאור לשונו ותכליתו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958- (להלן: חוק ההתיישנות) המגדיר את הזכות כטענת הגנה דיונית (ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט ובניו ואח' פ"ד כח(2) 309, להלן: פס"ד מוריס-בנין, וכן פסקי דין והחלטות שהוזכרו בהחלטה המפורטת של חברתי כבוד השופטת אורית גבאי-אפעל, בה"פ (שלום -ירושלים) 512/01 (ת"א 2670/01 איאד סאמי קומרי נ' עיריית ירושלים, תק-של 2002(3) 227 , להלן: החלטת קומרי). החלטות נוספות שהוזכרו על-ידי המשיבים, ושלפיהן אין להחיל את תקופת ההתיישנות על גבייה מינהלית נתנו גם על-ידי כבוד השופט דר, בעת"מ (חי') 452/01 וויסקונד נ' עיריית קרית-ים, וכן עת"מ (ת"א) 1292/01 שושן נ' עיריית רחובות ואח' (כבוד השופט ד"ר קלינג. כמו כן ראוי להזכיר ההחלטה בת"א (שלום-ירושלים) 11660/99 אברהם גן צבי ואח' נ' עיריית ירושים, כבוד השופט רפאל יעקובי, לא פורסם). להלן תכונה טענת ההתיישנות האמורה, טענת הגנה-דיונית.   13. קבלת הגישה לפיה טענת התיישנות כטענה הגנה-דיונית, לא יכולה לעלות כטענה מהותית לתביעה לפסק-דין הצהרתי בפי נישום, שכנגדו ננקט הליך גבייה בגין מינהלי, מעורר קושי לאור ההסדר החוקי הקיים המאפשר למעשה לעירייה, לנקוט בהליך של גבייה מינהלי, גם ללא הגשת תביעה אזרחית לקיומו של חוב כספי ולשיעורו.   סעיף 309 לפקודת העירייה, שהוא המשכו של סעיף 306 לפקודה בו נדרשת הודעת דרישת החוב, מסמיך את העירייה, או ליתר דיוק את גובה הארנונה על-פי צו הרשאה מראש העירייה, לנקוט בהליכי גביה מינהליים. אופציה זו נמצאת לצד אפשרות של גבייה אזרחית, ובלבד שתנקט אחת מן האפשרויות (ראה סעיף 317). על הליך הגבייה המינהלי, חלות הוראות תקנות 4 ו- 6 של תקנות מסים (גבייה), ורואים לצורך זה את חוב הארנונה, כמס. ההבדלים בין צורות הגבייה הם משמעותיים. כך למשל, מורה סעיף 323 לפקודה את הסייגים להגשת תביעה להחזר, לפי סעיף 314 ו- 322 לפקודה, במועד קצר בין תפיסת הטובין לעומת מועד הגשת ההליך (14 יום). ואם מדובר באדם שלו 'ארנונה בפיגור" - עליו להפקיד את סכום הארנונה, או לתת ערובה לכיסוי החוב או לבקש להיות פטור מטעמי עניות (ראה סעיף 323(ב) לפקודה). התוצאה מן האמור היא, שאם בחרה העירייה בגביה מינהלית, לא יוכל הנישום-שהוא בפוטנציה, "נתבע החוב" להעלות טענת התישנות כמבססת תביעה לסעד הצהרתי, כאמור. לא כן, אם בחרה העירייה, לגבות החוב בדרך אזרחית, ולצורך זה, עליה להגיש תביעה אזרחית. יודגש, כי הזכות להחליט על קיומו של חוב מס, בדרך של הגשת הליך אזרחי, ניתנה לרשות המקומית. אין סמכות מקבילה למדינה, לגבי חוב מס אחר. במקרה כזה על הרשות להקדים ולהגיש הליך בביהמ"ש, לקבל פסק-דין לזכותה, ולגבות החוב, במסגרת הליכי הוצל"פ כדרך גביית חוב אזרחי אחר. דרך זו מאריכה את משך הליכי הגבייה, אך מונעת אפשרות של תביעות כנגד הרשות, בתביעת פיצויים, לפי סעיף 314 לפקודה, וכן אין היא נדרשת להחזיק מנגנון משלה לגבייה מינהלית (ראה הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהדורה רביעית - התשנ"ו1995-), עמ' 395). התוצאה מן האמור היא, שהרשות רשאית לבחור את דרך גביית חוב המס, ובבחירתה תקבע, ולו בעקיפין, גם את עילת התביעה האפשרית של הנישום.   ואולם, לצורך בחינת המחלוקת האמורה, יש לזכור, כי מלכתחילה 'החיוב בארנונה', לרבות 'ארנונה בפיגור' אינו חוב אזרחי, אלא חוב מס שמקורו בדין (מן הטעם האמור, ההודעה על החיוב, אינה מהותית לצורך יצירת החיוב, אלא לכל היותר הודעה על החובה לשלם החוב במועד)   14. הליכי גבייה מינהליים, הנתונים בידי רשות מינהלית, מסמיכים אותה רשות "לדלג" על השלב השיפוטי, בין היתר, כדי לייעל את הליכי הגבייה, זכות ואולי אף חובה השמורה לרשות מינהלית האחראית על גביית המס, ומפני שמלכתחילה נקבע החיוב בדין, ושיעורו לרבות אופן יישומו "מלווים" בהוראות דין שיש בהם לשמור על זכות הנישום לתקוף החלטות אלה בדרך של השגה וערר או אף להגיש תובענה לסעד הצהרתי. מכאן, שלצד סמכות הגבייה המינהלית, ישנה ההנחה לפיה לאותו נישום עמדה הזכות לנקוט בהליכים מתאימים בתקופת ההתיישנות, בהנחה שאכן הייתה מחלוקת בקשר למהות החוב ו/או לשיעורו, וזכות כזו קיימת לאחר קבלת רשות, גם בביהמ"ש, אם הנישום לא נקט בהליכי השגה. משלא עשה כן, יש לראות את החוב שנתבע ממנו ואשר בגינו מוסמכת הרשות לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כחוב פסוק, אשר לגביו לא ניתן להעלות את טענת ההתיישנות, על-פי חוק ההתיישנות.   הגיון זה אינו עומד בסתירה למהות טענת ההתיישנות שהיא טענת הגנה-דיונית. ועוד, מתן סמכות בידי נישום לעצור הליכי גבייה מינהליים בהתבסס על טענת ההתיישנות, תהפוך את טענת ההתיישנות לטענה מהותית (ראה ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין וחב' בניני סלים בע"מ, פ"ד כח (2) 309, שם בעמ' 326). ואולם, מנגד, מתעורר הקושי, אם השארת ההסדר האמור, אינו פוגע בעקרונות של מינהל תקין, ומתן סמכות בידי הרשות להחליט מתי תגיש הליך משפטי ומתי תמנע מהגשתו. נראה לי שיש להשיב על כך באופן הבא: כאשר הרשות המקומית מחליטה להגיש תביעה כספית בגין חוב הארנונה, והנישום מנגד מגיש תובענה לסעד הצהרתי, התוצאה שהתקבלה בהחלטת קומרי, פותרת את הבעייתיות, מאחר שזכותו של נישום להעלות את טענת ההתיישנות יכול שתתממש כטענת הגנה במסגרת התביעה שהוגשה נגדו, תשמר לו.   15. השאלה, מה כאשר הרשות המקומית נמנעה מלהגיש הליך משפטי, האם ניתן לומר, כי במקרה זה, ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות תחול גם על חוב מינהלי, ותוכל לשמש עילה לתביעה, מטעם זה בלבד.   נראה לי, כי יש להשיב בשלילה על השאלה, כפי שהוגדרה בנוסחה המצומצם, מאחר שקיומו של חוב מינהלי, במהותו קרוב יותר לחוב שיפוטי-פסוק, ולכן גם אם חלה לגביו התיישנות - וראוי כי תחול, בין בהסדר תחיקתי מפורש ובין בדרך של השוואה להתיישנות לגבי חוב פסוק - אין מקורה בחוק ההתיישנות. באמור, אין כדי למנוע מבית המשפט מלבחון אם פעולת הרשות אינה נגועה באי הגינות, או באי שמירה על כללי מינהל תקין (ראה לצורך השוואה בג"צ 4445/02 ורדה מור ואח' נ' ראש עירית הרצליה, הגב' יעל גרמן, פ"ד נו(6) 900, שם עמד בית המשפט על אופן הפעלת דוחות חנייה למדרכה על פי חוק עזר של שמירת נקיון, ולא על פי חוק עזר שענינו חנייה). מועד תחילת הגבייה, יכול שישמש אחת הראיות לעניין זה, ואולם, ככלל, נראה לי, כי טענת ההתיישנות כטענה שמקורה בחוק ההתיישנות, אינה יכולה להיות לטענה מהותית, שיש בה לבסס עילה לתביעה עצמאית, בשל טעם זה בלבד.   טענת אי תקינות פעולת הרשות המנהלית, כאמור, יכול שתיבחן, לצד טענה של שיהוי חמור, או טענות אחרות, שיש בהם להצביע על אי תקינות פעולתה של הרשות כרשות מינהלית, וכל זאת, תוך הפניה לסיכום הדברים בנושא זה בהחלטת קומרי (סעיפים 13 ו- 14).       16. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך להתייחס למסמך הדרישה מיום 16/7/97, כמפסיק גם את מרוץ ההתיישנות הדיונית. אילו נדרשתי לנושא, ואם טעיתי במסקנתי האמורה, לגבי תחולת טענת ההתיישנות הדיונית על חוב מינהלי, גם במקרה כזה הייתי מורה, שמכתב הדרישה הפסיק את מרוץ ההתיישנות.   ואולם, יש לבחון את מסמך הדרישה מיום 16/7/97, ככל שהדבר אמור, לגבי התנהגות של רשות ציבורית, תוך הקפדה על כללי מינהל תקין.   17. העיריה הוציאה למערערת מכתב או הודעת חוב שהוא מכתב דרישה הנושא תאריך 16/7/97 ובו פורט מצב החשבון לגבי כל אחד מן הנכסים. משמצאה הרשות המוסמכת ליתן בידי הנישום מסמך המסכם את יתרות החוב, לגבי תקופה המאוחרת למועד בו נותר לטענתה החוב, ומשבקשה אותה רשות לנקוט בהליכי גבייה, תוך חריגה מן האמור בו, ולגבות חוב גבוה יותר, למעט עדכונו של החוב על דרך השערוך - אין היא יכולה לעשות כן, על דרך של גבייה מינהלית, וחובה הייתה עליה או לקבל הסכמת הנישום ל"תיקון" המסמך או להבהרתו, או בדרך של הליך משפטי של הגשת תביעה כספית. על נסיון של רשות מנהלית לשנות הודעות חיוב בדרך זו או אחרת, יש לומר כי "עקרונות של מנהל תקין אינם סובלים מצב שבו מדברת הרשות בשתי לשונות..." (בג"צ 6781/91 אולמרט ח"כ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, 809-ז'). חובת ההגינות המוטלת על הרשות אינה יכולה להתיישב עם נקיטה באמצעי גבייה לסכומים הגבוהים מאלה המפורטים בדרישת החוב.   מכתב דרישה זה, הוא מעין "הבטחה מנהלית", ואכן רשאית הרשות, בנסיבות מסויימות ומיוחדות לתקן טעות אם הייתה, ואולם עליה לנקוט בהליך מוסדר, בו אכן יקבע כי מדובר בטעות הניתנת לתיקון. הליך כזה בענייננו יכול שיהיה בדרך של הגשת תביעה אזרחית.   לפיכך, החוב הקובע צריך שיבחן לאור המסמך האמור.   18. בהתייחס למספרי החשבון המפורטים בנספח יג שהוא גם נספח יז' ובו פירוט חובות העותר בגין הנכסים השונים, והצלבתם למס' החשבון של הנכסים השונים, יש לקבל את הודעת המשיבים, כפי שפורטה במסמך הנושא תאריך 19/9/02. התוצאה מן האמור היא, כי נכון ליום 16/7/96 הודע לעותר כי נכון לחודש יולי 1997, חובותיה בגין הנכסים, הוא כמפורט להלן: בגין נכס א - יתרה אפס; לטענת העירייה, סכום זה הוא לתקופה שמיום 1/11/96, כאשר החשבון בוטל עקב הריסת המבנה. יודגש, כי על-פי חשבון זה, אין יתרות חוב בגין נכס זה, לאותו מועד. הוא הדין לגבי נכס ב. בגין נכס ג - סכום של 23,120.50 ₪; בגין נכס ד - סכום של 59,311.87 ₪; בגין נכס ה', אין יתרת חוב, לתקופה הנתבעת בתיק זה, ויתרת החוב ע"ס 21,933 ₪ בערך ליולי 97, מתייחסת לתקופה שמיום 1/2/94 עד 30/9/96. נראה, כי יש במסמך זה לחייב את בעלי הדין בתובענה זו, לגבי כלל הנכסים.   התוצאה מן האמור, שלמעט הנכסים ג ו- ד, לא יכולה הייתה העירייה לנקוט בהליכי גבייה, הנוגדים את מסמך הדרישה, ועל-פי מסמך זה, אין יתרות חוב לגבי הנכסים א, ב ו- ה.   התוצאה: 19. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן: א.      חוב הארנונה הנתבע, בהיותו חוב מינהלי לא התיישן מכוחו של חוק ההתיישנות. ב.       למרות האמור, מתקבלת העתירה באופן חלקי, בלבד, וזאת בהתייחס לגבי הנכסים א' ב' ו- ה. לגבי נכסים אלה מנועים המשיבים או מי מטעם, מלהמשיך ולנקוט בהליכי גבייה. ג.        העתירה ככל שהיא מתייחסת לגבי החוב הנתבע וכמפורט ב- ע/1 לגבי הנכסים ג ו- ד עומד בעינו, והמשיבים בין בעצמם ובין על-ידי מי מטעמם רשאיים להמשיך בהליכי גבייה בגין חוב זה. ד.       לאור התוצאה אליה הגעתי ולאור ההערות בפסק הדין, יועמדו ההוצאות הכוללות על סכום של 12,000. אני מחייבת את העותר לשלם למשיבים, ביחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-דין זה.  עירייהארנונהפקודת העיריות