מבוא   1. בשנות השמונים שהה התובע כעצור וכאסיר בבתי מעצר ובבתי כלא שונים ושם, לטענתו, נפל קורבן להתעללות מצד אסירים. האם נושאת הנתבעת באחריות נזיקית בגין כך? רקע הדברים וטענות התובע   2. ביום 1.3.1988 הורשע התובע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בביצוע שלושה מעשי אינוס ומעשה מגונה בכפייה בארבע מתלוננות שונות ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, מתוכן 28 חודשים לריצוי בפועל, והיתר על תנאי (ר' הכרעת וגזר הדין בת.פ.ח 279/87 - נ/1). ערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון על הרשעתו נדחה. כמו כן נדחה ערעור שכנגד שהגישה המדינה על קולת העונש (ר' נ/2).   טרם הרשעתו שהה התובע בבית המעצר אבו כביר וכן בבית המעצר אוהלי קידר ובבית המעצר ניצן. לאחר ההרשעה שובץ התובע כאסיר בבית הכלא מעשיהו בו שהה כחמישה חודשים (מיום 29.3.88 עד יום 11.8.88). מבית הכלא מעשיהו הועבר התובע לבית הכלא אשמורת בו שהה כחודשיים נוספים (מיום 11.8.88 עד יום 6.10.88). את יתרת תקופת המאסר ריצה התובע בבית הכלא ניר (מיום 6.10.88 עד יום 1.3.89).   3. ביום 3.7.94, כחמש וחצי שנים לאחר שחרורו וכשבע שנים מיום שנעצר לראשונה בגין עבירות המין שבהן הואשם, הגיש התובע את התביעה שבכאן. בתביעתו טען כי בעת ששהה במתקני המעצר והכליאה השונים נפל קורבן להתעללות מידי האסירים האחרים ואף מידי אנשי הסגל, אשר עודדו בהתנהגותם את ההתעללות בו ויצרו אוירה בין האסירים לפיה דמו מותר. התובע הוסיף וטען כי בהיותו כלוא בשל עבירות מין ניתן היה לצפות כי האסירים האחרים יתנכלו לו, כמקובל על פי ה"קודקס" העברייני, ועל כן היה על שלטונות בית הסוהר לעשות מאמץ מיוחד על מנת למנוע את הפגיעה בו, ולדבריו לא עשו השלטונות דבר, או לא עשו די ולא נקטו באמצעים הנדרשים על מנת להגן על שלומו ולמנוע אלימות פיזית ונפשית כלפיו. עוד טען התובע בתביעתו כי בעקבות החויות הטראומתיות שעברו עליו בין כותלי הכלא, נגרמה לו נכות נפשית צמיתה בשיעור 50% בשל תסמונת נפשית פוסט טראומתית (P.T.S.D - POST TRAUMATIC STRESS DISORDER), והוא הפך לשבר כלי, נטול כושר השתכרות. טענותיו של התובע לעניין הנכות הנפשית נתמכו בחוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי מיום 12.5.93, אשר צורפה לכתב התביעה. התובע עתר, איפוא, לחיוב הנתבעת בנזקים הממוניים והבלתי ממוניים שנגרמו לו בנסיבות העניין, בשל התרשלות שלוחיה והפועלים מטעמה ובשל הפרת חובות חקוקות כלפיו.   4. מאז הגשת התביעה ועד סוף שנת 1999 ניהלו הצדדים שורה ארוכה של דיונים מקדמיים בפני כב' הרשמת ברוש (כתוארה אז). התיק הועבר לשמיעת הוכחות בפניי בחודש מאי 2000, וגם באותו שלב הוסיפו הצדדים והעלו ענינים מקדמיים שונים וכן טענות הנוגעות לתצהירי העדות שהוגשו ולזימון עדים. כתוצאה מכך נגרם עיכוב נוסף בשמיעת ההוכחות (ר' החלטותי בעניין זה מיום 24.5.00 ומיום 2.11.00). משהחלה לבסוף שמיעת ההוכחות, התעוררו קשיים לא מעטים נוספים בקידום הדיון. התובע היה נסער ונרגש לא רק בעת חקירתו הנגדית, אלא גם בעת שנשמעה עדותם של עדים אחרים ולעיתים קרובות פרץ בבכי, התלונן על לחץ בחזה ולא שלט בתגובותיו. במקרה אחד היתה התפרצותו הרגשית של התובע כה קשה עד שנאלצתי להפסיק את הדיון על מנת לוודא, באישור רפואי מתאים, כי התובע שבעברו אירוע לבבי, יוכל להמשיך ולעמוד בחקירה הנגדית למחרת היום (ר' עמ' 103 ו- 104 לפרוטוקול הדיון מיום 5.9.01). עיכוב משמעותי נוסף בשמיעת ההוכחות נגרם כתוצאה מכך שהפסיכיאטר מטעם התובע, פרופ' עמיחי לוי, חזר בו מחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה והודיע, בנסיבות שיפורטו להלן, כי אין הוא עומד עוד מאחורי חוות הדעת שנתן. התפתחות חריגה זו וההליכים שהתעקש התובע לקיים בקשר אליה לצורך הכרזתו של פרופ' לוי כעד עוין (ר' פרוטוקול הדיון מיום 14.2.02 והחלטתי מאותו יום), גרמו לכך שנדרש זמן נוסף להגשת חוות דעת חלופית מטעם התובע וחוות דעת משלימה מטעם הנתבעת (ר' החלטתי מיום 28.2.02). שמיעת ההוכחות בתיק זה הסתיימה בחודש מרץ 2003 וכתב הסיכומים האחרון מטעם התובע הוגש ביום 22.1.04. השתלשלות העניינים המתוארת לעיל יש בה כדי להסביר אך לא להצדיק את העובדה שפסק הדין בתיק זה ניתן כעשר שנים מאז הוגשה התביעה ביולי 1994.   דיון   5. בסיכומיה אין הנתבעת חולקת על חובת הזהירות החלה על הפועלים בשמה ומטעמה במסגרת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) כלפי האסירים השוהים במתקניו, והתלויים בו לסיפוק צרכי חייהם ולשמירה על ביטחונם, בריאותם ושלמות גופם (ראו: ע"א (חי') 802/95 עיזבון המנוח יעקב זינו ז"ל מדינת ישראל (לא פורסם)). המחלוקת בין בעלי הדין בתביעה שבפניי, ככל שהיא נוגעת לשאלת האחריות, מתמקדת בשני רובדים עיקריים. הרובד העובדתי - נוכח טענת הנתבעת כי אין ליתן אמון בגרסת התובע באשר לאירועי ההתעללות אותם הוא מתאר בתצהירו, והרובד המשפטי - במסגרתו מעלה הנתבעת טענות באשר לסבירות האמצעים אותם נקטה במתקני הכליאה בהם שהה התובע, ככלל, והאמצעים הקונקרטיים שנקטה בעניינו של התובע, בפרט. כמו כן טוענת הנתבעת להעדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של התובע ובין המעשים והמחדלים שהוא מייחס לנתבעת.   הרובד העובדתי ושאלת "האמצעים הסבירים"   6. אילו נדרשתי להכריע בתביעה זו על פי עדותו היחידה של התובע, הייתי דוחה אותה משום שלא ניתן לסמוך על דבריו של התובע בלבד באשר לאירועים שחווה בין כותלי הכלא. כפי שיפורט להלן בפרק העוסק בנכותו של התובע, וכן בפרק הנזק, התברר כי האמת והדיוק לא היו נר לרגליו של התובע בכל הנוגע להצגת העובדות בפרשה נשוא התביעה. התובע הסתיר עובדות מהותיות ביותר הנוגעות לעברו הנפשי ולכשנתבררו עובדות אלה לא היה המומחה הפסיכיאטרי מטעמו מוכן עוד לעמוד מאחורי חוות הדעת שנתן. כמו כן, הציג התובע לצרכים שונים גרסאות הסותרות זו את זו בעליל בכל הנוגע לכושר השתכרותו בתקופה שלפני כליאתו ובתקופה שלאחר שחרורו. אלה הן בתמצית שתי דוגמאות בולטות מתוך מכלול של אי דיוקים וסתירות שנתגלו בעדות התובע, הפוגמות במהימנותו ואינן מאפשרות לסמוך על גרסתו לבדה לצורך קביעת התשתית העובדתית הנוגעת לאירועים אותם חווה בין כותלי הכלא. טעם נוסף המקשה לבסס ממצאי עובדה על עדותו של התובע לבדה נעוץ בנטייתו הבולטת של התובע להגזים בתיאור האירועים שקרו בין כותלי הכלא, ולהעצימם באופן ההופך כל אירוע שולי ובלתי משמעותי למוקד של התעללות והתנכלות כלפיו. כך באשר למחסור בנייר טואלט, לסתימה בכיור, לאירוע חד פעמי של העדר מים קרים וכן באשר לאירועים נוספים מתוך עשרות האירועים אותם מונה התובע בתצהירו. יחד עם זאת, חלק מן האירועים שעליהם סיפר התובע מצאו תמיכה בראיות נוספות שהוצגו ולפיכך, אינני מוכנה לקבל את עמדתה הגורפת של הנתבעת כי יש לדחות מכל וכל את גרסת התובע באשר להתעללות שעבר בין כותלי הכלא.   7. פקודת נציבות שירות בתי הסוהר קובעת בסעיף ה.5 כי "הטבעת חותמת" של טעון הגנה על אסיר או ביטולה תעשה רק לאחר קבלת החלטת הועדה המוסמכת לכך על פי הפקודה (ר' ת/24). אין חולק כי התובע שנעצר ונכלא בשל עבירות מין לא הוכר באופן פורמלי כעצור או כאסיר טעון הגנה והועדה המוסמכת מעולם לא דנה וממילא לא קיבלה כל החלטה בעניינו של התובע. יחד עם זאת, אם נדרשת ראיה מבוססת לכך שנשקפה סכנה לשלומו של התובע מידי האסירים האחרים, כמי שהורשע בעבירות מין וכמי שהתהדר בקשריו עם אנשי משטרה ושב"ס, ניתן למוצאה בדברים שאמר עד ההגנה מר טויזר שלמה. עד זה שימש במועדים הרלוונטים כמנהל בית המעצר ניצן ובעדותו סיפר כי אמנם לא הגדיר את התובע באופן פורמלי כטעון הגנה, אך למרות זאת החזיק אותו תחילה באגף טעוני הגנה והסביר: "אני רוצה להגיד משהו, בית הסוהר זו מדינה אחרת, בבית הסוהר יש כללים ונוהגים, יש תקנות של השב"ס, אבל ישנם את החיי יום יום בתוך השב"ס. עצור ואסיר שמתברבר ומדבר בקול רם שהוא מכיר קציני משטרה ושהוא מכיר את נציב השב"ס, זה מדליק אור אדום אצל אסירים מחשד לשיתוף פעולה. לומר בפרוזדור ולמנהל ליד כולם, אני לא אנסתי, ובתקופה של אז, אם היינו מכניסים אסיר או עצור איך שהוא מגיע לבית סוהר או לבית המעצר ישירות לאגף ב', סביר להניח שהיה יוצא עם 10 דקירות, בגלל שהוא חשוד באונס... לכן אני אומר אני כן החזקתי אותו באגף טעוני הגנה, לשמור עליו עד שנבדוק את הנושא... (ר' עמ' 262 לפרוטוקול הדיון מיום 5.3.03 מול ש' 12-25).   דברים אלה יש בהם כדי לבסס את טענת התובע לפיה נשקפה לו כעבריין מין סכנת פגיעה מידי האסירים האחרים, בשל כך שעבריינים כאלה נתפסו כעבריינים הבזוים ביותר בהיררכיה העבריינית. לתובע התווסף מרכיב סיכון נוסף, כדברי טויזר, בשל העובדה שהתרברב בקשריו עם שוטרים ואנשי שב"ס ועלול היה להחשב כמלשין. מתוך עדותו של טויזר עולה, איפוא, כי אף שהתובע לא הוכר פורמלית כטעון הגנה, הרי שבאופן מהותי התקיימו לגביו סיכונים אשר הצדיקו עירנות מיוחדת שמא יפגע. נראה כי מאפייניו אלה של התובע הם אשר עמדו ביסוד התייחסותו של מר שמעון מלכה, מי שהיה במהלך שנת 1987 דובר שירות בתי הסוהר והממונה על ההסברה ויחסי הציבור, אל התובע כאל עצור שהוגדר "טעון הגנה" אף שלא הוכר ככזה באופן פורמלי. הדברים עולים ממכתב שכתב מלכה בעניינו של התובע אל מר ב. גלעד, הממונה על תפקידים מיוחדים במשרד המשטרה בסוף שנת 1987. באותו מכתב המצורף לתצהירו מציין מלכה כי התובע עצור עד תום ההליכים, כי הועבר לבקשתו מבית המעצר אוהלי קידר אל בית המעצר ניצן וכי הוא מוגדר כטעון הגנה. יחד עם זאת מוסיף מלכה ומציין באותו מכתב כי תלונותיו של התובע על זלזול, חוסר יחס והתעלמות מפניותיו נבדקו ונמצאו חסרות שחר.   חיזוק נוסף לטענת התובע באשר לסיכון הנשקף לעברייני מין מידי האסירים האחרים, אנו מוצאים בעדותו של מר אברהם חסון, אסיר לשעבר שהיה כלוא זמן מה יחד עם התובע בבית המעצר אוהלי קידר. והעיד חסון:   "מעמד של אנס בכל מסגרת של בתי הסוהר הוא בד"כ מעמד של בוז ושל סבל. אדם כזה צריך לעבור ממש סבל בתוך בית הסוהר. מידי כל הצדדים, אם זה האסירים ואם זה סוהרים (ר' עמ' 113 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.01 מול ש' 23-25).     8.                 סיכון זה שהתובע היה חשוף לו אכן התממש הלכה למעשה עת שהה בבית המעצר אוהלי קידר, שם הפך מטרה להתנכלות קשה מצד העצורים האחרים.עד כמה קשה היתה התנכלות זו למדתי מפיו של העד חסון, אשר סיפר:   "...ראיתי שעומד לפניי אדם בוגר, מוכה ומבולבל. ראיתי במו עיני איך האסירים יורקים עליו, מכים ומבזים אותו...היו כמה פעמים שהוא התלונן ששרפו אותו, ששמו לו נייר עיתון בין האצבעות בחדר איפה שהוא היה והדליקו את הנייר...פעם ראיתי אותו בחצר מרוח בצואה...ראיתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות שנזרקו עליו חפצים לפני שהתערבתי לטובתו, למשל סמרטוטים וזבל. קשה לתאר מה שעבר. הוא עבר ים של השפלות...אני יכול להגיד שהיחס של הסוהרים לא היה טוב מזה של האסירים כלפיו וזה אומר הכל...מעולם הבעיות של התובע לא יצאו מהאגף. זה נתקע אצליהם ולא טיפלו בזה, לא רק שטיפלו בזה, הם בזו לו ועודדו אסירים גם שיבוזו לו. אני מתאר לעצמי שאם דבר כזה היה מגיע להנהלה היא היתה מתערבת (ר' עמ' 114 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.01 מול ש' 3, בעמ' 115 מול ש' 4-6, בעמ' 116 מול ש' 11,12, 17-18 ובעמ' 117 מול ש' 2-5).   ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין ליתן אמון בעדותו של חסון משום שמדובר בעבריין בעל ותק שעדותו שקרית ומגמתית ונועדה לסייע לתובע, עבריין כמוהו, בתביעה נגד המדינה. לא כך התרשמתי מעדותו של חסון. ראשית, חסון לא "התנדב" להעיד בתצהיר והיה צורך להזמינו באמצעות בית המשפט. מכאן ניתן ללמוד כי חסון לא היה להוט במיוחד להעיד מטעם התובע. שנית, חסון דייק בדבריו ודאג לציין מהם הדברים אותם ראה במו עיניו לעומת דברים שלא ראה בעת שהתרחשו (ר' עמ' 116 מול ש' 13 - 14) אך ראה את תוצאותיהם, כגון הכוויות שנגרמו לתובע כתוצאה מהדלקת נייר עיתון בין אצבעותיו (ר' עמ' 121 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.01 מול ש' 1-3). שלישית, המאסר האחרון שאותו ריצה חסון היה בסוף שנות ה - 80 ומאז לא חזר אל הכלא ולא הורשע בעבירות נוספות. על כן, הנסיון לערער את מהימנותו כעבריין ותיק ומועד, אינו תואם את מצב הדברים לעת הזו (ר' גליון הרשעותיו של חסון נ/52). דבריו של חסון באשר למה שאירע לתובע בעת ששהה בבית המעצר אוהלי קידר מהימנים עליי. כן מקובלת עליי התרשמותו כי בעקבות מסכת ההשפלות שעבר בעת שהותו בבית המעצר אוהלי קידר היה התובע "...מפוחד בצורה בלתי רגילה. לא ידע מה מדבר. הוא רק צרח. לסכם את הכל, בשתי מילים, מהנסיון העשיר שלי, ראיתי אדם מוכה ומושפל..." (ר' עמ' 120 לפרוטוקול מול ש' 15-17).   9.                 עד נוסף התומך בגרסת התובע באשר להתעללות שעבר בתקופת כליאתו, הפעם בכלא אשמורת, הוא עד התביעה מר ששון בן משה, שהיה במועד הרלוונטי מנהל אגף בבית הכלא אשמורת. במהלך חקירתו הנגדית הושמעה לעד קלטת של שיחה אותה ניהל עם התובע כשנתיים לאחר שחרורו, במהלך נסיעה משותפת במכונית, לאחר שנפגשו באקראי. באותה קלטת נשמע ששון מודה בפה מלא כי התאכזר אל התובע, התגרה בו ונתן לגיטימציה לאסירים לפגוע בו. במהלך השיחה המוקלטת אף מכה ששון על חטא באומרו כי טעה בהתנהגותו כלפי התובע (ר' הקלטת ת/22 ותמליל השיחה המוקלטת ת/22 א'). העד אישר בעדותו כי קיים את השיחה המוקלטת עם התובע, זיהה את קולו ואף אישר את תוכן השיחה, אך לדבריו הדברים שאמר באותה שיחה נועדו להרגיע את התובע וכדבריו:   "התכוונתי להרגיע את הבחור. ישבתי באוטו וידעתי שמקליטים אותי וידעתי שבערב יהיה שישו ושמחו בביתו של יהלום על זה שהוא הקליט אותי ותהיה לו הרגשה טובה שהנה ששון דיבר, ומודה שעינו אותו אז נתתי לו הרגשה טובה שיהיה לו טוב בנשמה. מישהו חשב? אני פוגש הרבה אסירים לשעבר, והם שואלים אותנו ואומרים לנו עינו אותנו, ואנחנו אומרים כן. זה כמו שאני הולך למס הכנסה ועשו לי נזק, ואחד אומר גם לי עשו נזק ואני מנחם אותו והוא מנחם אותי. שום דבר, אני לא ראיתי אף פעם שמישהו עינה את יהלום בבית סוהר ואני מוכן להשבע על הדבר הזה. לא קרו דברים כאלו (ר' עמ' 197 לפרוטוקול הדיון מיום 14.11.01 מול ש' 23-26 ועמ' 198 מול ש' 1-5).   גירסה מביכה ובלתי משכנעת זו שהציג העד ששון באשר לדברים שהוקלטו מפיו בשיחתו עם התובע, חסרת כל הגיון ואינה ראויה לאמון. על כן, אני דוחה אותה ומעדיפה על פניה בנקודה זו את גרסת התובע הנתמכת בשיחה המוקלטת, באשר לאופן המבזה והמשפיל שנהג כלפיו ששון, כמפקד אגף בכלא אשמורת, בעת שהתובע היה כלוא שם:   "מ. אתה צעקת לי אנס י'בן...התגרת בי. ש. כן , כן זה, זה זה היה השטות שלי. מ. למה וה...הת...והתאכזרת אלי. ש. זה השטות שלי" (ר' עמ' 1-2 לתמליל).   אשר לטענות שהעלתה ב"כ הנתבעת לעניין קבילות הקלטת. לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתי אשר ניתנה בעניין זה בעמ' 194 לפרוטוקול הדיון מיום 14.11.01.   10.             אינדיקציה נוספת לסכנת הפגיעה שהתובע היה נתון בה בשל אישיותו הבעייתית, אנו מוצאים בעדותו של מלכה ובמסמכים התומכים בה המתייחסים לתקופה שבה היה התובע כלוא בבית הכלא ניר ומלכה היה מפקד הכלא. מתוך מסמכים אלה עולה כי אף שהתובע הועבר לכלא ניר על פי בקשתו ואף כי כלא זה נחשב לכלא נוח שהתנאים בו משופרים ואוכלוסייתו מונה בעיקר עברייני צווארון לבן, לא השתלב התובע במקום. מלכה רענן את זכרונו במסמכים שאותם צירף לתצהירו, אשר נערכו על ידו ועל ידי סגנו מר דובז'ינסקי, ובהסתמך עליהם סיפר כי התובע היה אסיר בעייתי בעת שהותו בכלא ניר וכי בשל כך חשש כי האסירים האחרים יאבדו שליטה ויפגעו בו, אם לא יועבר ליחידה אחרת. כך למשל כותב מלכה לרמ"ל האסיר במסמך מיום 8.11.88:   "2. ..להלן תיאור קצר של מצב הנגרם כתוצאה ממצבו והעלול לגרום נזק ישיר לו לדיירים האחרים על לא עוול בכפם. מתגרה באסירים, מקניט משפיל, פוגע ומעליב. מקלל, מנהל כנגדם תרשומת. מסרב למלא חובתו בתורנויות בסדר היום הנקבע ע"י הדיירים במעונם. מאיים על האסירים שידאג להעברתם מהיחידה ע"י יצירת קשר עם הנציב ועוד. 3. המצב בלתי נסבל לחלוטין. הסכמתי ועדיין נכון לעשות לשילובו. אלא שהאסירים האחרים מבקשים העברות בגללו. חוששים מפני איבוד שליטה ושלוות נפש ופגיעה בו אגב כך. 4. אבקש בכל לשון לבחון אפשרות העברתו מהיחידה".   מכתב מיום 25.12.88 שכתבו האסירים דיירי חדר 3 בו שהה התובע בכלא ניר להנהלת הכלא, ממחיש אף הוא עד כמה טעונים ובעייתיים היו יחסיו של התובע עם האסירים האחרים וזאת על רקע סירובו לנקות את החדר בהתאם לתור שנקבע ובשל שפתו הבוטה ולשון הקללות שבה נקט כלפיהם. יחסים עכורים אלה תרגמו עצמם ביום 10.2.89 לאירוע פיזי אלים בין התובע ובין שני אסירים אחרים, שהתפתח על רקע עימות מילולי ביניהם. בעקבות אירוע זה נפגע התובע בפניו וכעבור מספר ימים הופנה לבדיקה בבית החולים בכלא רמלה. תפקודו הלקוי וסכסוכיו של התובע עם האסירים האחרים אף קיבלו ביטוי בחוות דעת שליליות שמסרו מנהל בית הכלא וסגנו לוועדת השחרורים בעניין שחרורו המוקדם של התובע. אכן, מתוך קורותיו של התובע בכלא ניר, כפי שתועדו במסמכים השונים המפורטים לעיל, מצטיירת תמונה של אישיות בעייתית ביותר, וכהגדרת מנהל בית הכלא ניר: "סחטן רגשי, סף גירוי נמוך, התנהגות מניפולטיבית, תפקוד לקוי במידה רבה, מתחמק ממילוי חובותיו...מסוכסך כמעט דרך קבע עם האסירים הסובבים אותו. תמיד צודק ואחרים טועים לפי גישתו לחיים..." (ראו גם דברי העד טוביה מליחי מי ששימש קצין הבטחון בכלא אשמורת בתקופה הרלוונטית בסעיף 13 לתצהירו וכן המסמכים המצורפים לתצהיר המתעדים אירועים בעייתיים הקשורים בתובע בכלא הנ"ל. כמו כן ר' עדותו של מר דוד אביב סגן מפקד כלא מעשיהו ד'אז בעמ' 311 לפרוטוקול הדיון מיום 10.3.03 מול ש' 7-9, בעמ' 312 מול ש' 22-25 ובעמ' 313 מול ש' 1-2). תיאורים אלה באשר לאישיותו של התובע תואמים במידה רבה את תיאוריה של אחות התובע, הגב' בלהה יעקובוביץ' אשר ציינה בעדותה כי ניתקה את הקשר עם התובע מזה שנים ארוכות וכי:   "הוא תמיד חושב שמגיע לו הכל והוא מלך העולם וצריך לעשות בשבילו הכל מגיל קטן מאד היו לנו כל הזמן בעיות...הוא תמיד מציק" (ר' עמ' 111 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.01 מול ש' 12-17).   ביסוס מקצועי לאישיותו הבעייתית של התובע אנו מוצאים בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר טרבס שהוגשה מטעם התובע המציין, בין היתר, כי:   "[התובע] על מנת לשרוד בשנות ילדותו מול עולם אכזרי ומנוכר, פיתח אישיות בעלת קוים לא בשלים, הסטוריונים (דרמטיים), עם נטייה לחשיבה קוטבית ("טוב ורע"; שחור - לבן), לחשיבה השלכתית (נטייה לייחס לאנשים תכונות שליליות) וקוים נרציסטים (עיסוק יתר בערך עצמי)" (ר' חוות הדעת מיום 28.4.02 בעמ' 3 בפרק סיכום ודיון).   לכל בעיותיו אלה של התובע מבחינה אישיותית יש להוסיף את העובדה כי בשנת 1981, כשש שנים לפני שנכלא עבר התובע אירוע של אוטם בשריר הלב, אליו אתייחס ביתר פירוט להלן.   11.             אכן, התובע רחוק היה מלהיות אסיר למופת ודמות לחיקוי, אך אין לקבל את גישתה החד ממדית של הנתבעת ולפיה ככל שהתובע סבל התנכלויות והתעללות בכלא, יש לראותו כמי שבהתנהגותו הבעייתית הביא את הדברים על עצמו. כפי שכבר צויין היתה המציאות אשר ליוותה את התובע לאורך תקופת מעצרו ומאסרו מורכבת יותר וחלק לא מבוטל מן הסבל שעבר עליו בכלא נבע מהיותו עבריין מין, המועד לפגיעה מידי האסירים האחרים, בשל הבוז שחשו כלפיו. למרבה הצער מצאו אותם רגשי בוז הד בקרב חלק מאנשי שב"ס, אשר במקרה הטוב לא עשו די על מנת למנוע את ההתעללות כגון זו שעבר התובע בבית המעצר אוהלי קידר, למשל בדרך של הפרדתו מהאסירים האחרים והשמתו באגף טעוני הגנה, ובמקרה הטוב פחות תרמו בעצמם לאותה התעללות והתגרו בתובע על רקע העבירות שבגינן הועמד לדין והורשע, במקום לנקוט באמצעים סבירים למונעה, דוגמת התנהגותו של מנהל האגף ששון כלפיו בכלא אשמורת. זאת ועוד, האוכלוסייה בבתי הכלא היא מעצם טיבה אוכלוסייה עבריינית - בעייתית ואך צפוי הוא כי אישיותם של האסירים לא תהא מלבבת במיוחד וכך גם תפקודם. זוהי האוכלוסייה שעימה על שב"ס להתמודד כדבר שבשגרה ועל כן העובדה שהתובע היה אסיר בעייתי בעל תפקוד לקוי, הנוטה להסתכסך עם הסובבים אותו, היא לבדה אין בה כדי לשחרר את שב"ס מחובתו לנקוט באמצעים סבירים על מנת שהתובע לא יחשף לסכנות שניתן למונען (ת.א. (ת"א) 975/77 נגר ואח' נ' מדינת ישראל פסקי דין מחוזיים תשמ"ה א', עמ' 490 והשוו ע"א 1678/01 מ"י נ' וייס (טרם פורסם)). את קביעתי באשר להתרשלות השב"ס מבחינת האמצעים שננקטו להגנה על התובע מפני האסירים האחרים, עלי לסייג ככל שהדברים נוגעים לבית הכלא ניר. מתוך המסמכים שצורפו ואשר אליהם התייחסתי לעיל, שוכנעתי כי מנהל בית הכלא ד'אז, מר מלכה וסגנו מר דובז'ינסקי אכן פעלו באופן סביר על מנת להקטין את מקדם החיכוך בין התובע ובין האסירים האחרים עימם הסתכסך וזאת הן בראיונות אישיים ובשיחות "מוטיבציה" שקיימו עימו והן בפניות אל הממונים עליהם על מנת להתריע על הבעיה ולנסות למצוא לה פתרון, בין היתר, בדרך של העברת התובע ליחידה אחרת. גם האופן שבו טופל התובע לאחר הקטטה מ - 10.2.89, היה תקין בעיני ולא מצאתי בו פגם. לפיכך, וככל שהדבר נוגע לתקופת שהותו של התובע בבית הכלא ניר אני קובעת כי אין למצוא התרשלות כלפי התובע בהתנהלותם של אנשי שב"ס. כמו כן, אינני מקבלת את עדותו היחידה של התובע אשר לא נתמכה בראיות מסייעות באשר להתעללות שעבר לטענתו בעת שהותו בבית המעצר ניצן ובבית הכלא מעשיהו. בסיכומיו זנח התובע את הטענות הנוגעות לתקופת מעצרו באבו כביר ומכל מקום גם באשר לתקופה זו לא נמצאו ראיות מסייעות אשר תומכות בעדותו. 12.             כסיכום ביניים ובהתבסס על הראיות המפורטות לעיל ניתן לקבוע כי התובע עבר התנכלויות והתעללות בבית המעצר אוהלי קידר וכן בבית הכלא אשמורת מידי העצורים והאסירים האחרים, בלא שאנשי שב"ס נקטו באמצעים סבירים למניעת הדבר ואף תרמו לכך בהעלמת עין מכוונת או בהתגרות בתובע. לגבי בתי המעצר ובתי הכלא האחרים, לא נמצאה לטענותיו תמיכה ראייתית מספקת. בהקשר זה עליי לציין כי לא מצאתי על פני הדברים כל ממש בטענת התובע לפיה חל במקרה זה הכלל הראייתי של "הדבר מדבר בעד עצמו",הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לעניין זה די לציין כי אין מדובר במקרה אשר נסיבותיו אינן ידועות לתובע, אדרבא, התובע הכביר בתביעתו וכן בתצהירו ובעדותו פרטי פרטים על הקורות אותו בין כותלי הכלא, אלא שאינני מוכנה לייחס אמון לגרסה שהעלה ככל שאין לה תימוכין וסיוע בראיות נוספות, כמובהר לעיל.    נכותו של התובע ושאלת הקשר הסיבתי   13.             מחומר הראיות שהוצג התברר כי בשנת 1981 עבר התובע אוטם שריר הלב ובעקבות אירוע זה אובחן כסובל מהפרעת חרדה ונקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי בשנת 1985 נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% (ר' נ/26). כמו כן, התברר מחומר הראיות שהוצג כי גם במהלך שירותו הצבאי סבל התובע מבעיות נפשיות וכי בשנת 1971 שוחרר עקב כך מהשירות בפרופיל 24 ובאבחנה של הפרעת אישיות וחוסר הסתגלות. עובדות מהותיות אלה באשר למצבו הנפשי של התובע בטרם נכלא בבתי המעצר ובבתי הסוהר בפרשה נשוא התביעה שבכאן, לא הובאו על ידו לידיעת פרופ' עמיחי לוי, המומחה הרפואי מטעמו. בהתבסס על הנתונים החלקיים והמטעים שסיפק לו התובע, ומתוך הנחת יסוד כי עד לכליאתו היה התובע אדם בריא בנפשו, קבע מומחה זה שהתובע סובל מתסמונת פוסט טראומתית בשל החוויות הקשות שעברו עליו בתקופת מאסרו, והעמיד את נכותו הנפשית על שיעור של 50% לצמיתות, כמפורט בחוות הדעת מיום 12.5.93, אשר צורפה לכתב התביעה. דא עקא, הנתבעת מיצתה את זכותה לבדוק את התובע על ידי פרופ' טיאנו, המומחה מטעמה, וכן אספה חומר רפואי ואחר הנוגע לתובע באמצעות כתב הויתור על סודיות רפואית שעליו חתם התובע. או אז התבררה בשלמותה תמונת המצב בכל הנוגע לעברו של התובע מבחינה נפשית ובכלל זה, הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי כבר בשנת 1985 בעקבות אירוע הלב שעבר. בחוות דעתו מיום 11.5.00 קבע פרופ' טיאנו כי התובע סובל מנכות פסיכיאטרית בשיעור 20% לצמיתות בשל מצב קודם, ולדעתו ישיבתו של התובע בכלא לא גרמה להחמרה במצבו הנפשי. את ממצאיו אלה ביסס פרופ' טיאנו על המסמכים והחומר שעמדו לרשותו, לרבות מסמכי המל"ל ומסמכים מתקופת שירותו הצבאי של התובע, כאמור. בטרם החלו להשמע הוכחות בתיק זה התברר לפרופ' לוי כי הנתונים שקיבל היו חלקיים וכי התובע לא סיפר לו עובדות מהותיות הנוגעות למצבו הנפשי טרם כליאתו. בעקבות כך הודיע פרופ' לוי במסגרת תכתובת שקיים בעניינו של התובע עם נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות כי, אילו היו בידיו הנתונים המלאים בדבר מצבו הנפשי של התובע בעבר לא היה עורך את חוות הדעת מיום 12.5.93 כפי שנערכה ועוד ציין באותו מכתב, כי כיום ולאור נתונים אלה כפי שהובאו לידיעתו, אין הוא עומד עוד מאחורי חוות הדעת הנ"ל ואין באפשרותו להגן על האמור בה (ר' נ/32ג'). בעקבות הדברים הללו ובמסגרת דיון שביקש התובע לקיים בנדון, הורתי בהחלטתי מיום 14.2.02 על החזרת חוות הדעת מיום 12.5.93 לידיו של פרופ' לוי ובהחלטה נוספת מיום 28.2.02 איפשרתי לתובע, לבקשתו, להגיש חוות דעת חלופית. התובע אכן הגיש חוות דעת חלופית מאת ד"ר טרבס מיום 28.4.02 אשר קבע כי התובע סובל מנכות נפשית בשיעור 50%. 20% מתוכה ייחס ד"ר טרבס למצבי חרדה ודכאון לאחר אירוע הלב ואילו 30% מתוכה ייחס ד"ר טרבס לטראומה שעבר התובע מאז מעצרו והרשעתו. ד"ר טרבס הוסיף וקבע בחוות דעתו כי התעלמות התובע בבדיקות בעבר מהעובדה שהוכר כנכה נפשי לפני הכליאה איננה ביטוי להסתרה מודעת ומחושבת אלא מהווה לדבריו "חלק מפתולוגיה פוסט טראומתית ומסגנונו ההסטוריוני: הוא נסער ו'תקוע' בחויה הטראומתית ובצורך להעביר לאחר את חומרת הסבל שעבר ותחושת העוול שחש ונכנס להצפה בלבולית...ומתעלם, 'שוכח' במין מנגנון היסטרי אינפורמציה 'לא רלוונטית', בחשיבה הפגועה שלו באותו רגע". בעקבות חוות דעתו של ד"ר טרבס הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ' טיאנו מיום 3.7.02, אשר דבק בחוות דעתו המקורית ולא ראה לשנות ממנה. כמו כן, דחה פרופ' טיאנו בחוות דעתו המשלימה את עמדתו של ד"ר טרבס בדבר הפרעות זכרון או תופעות שיכחה שמהן סובל התובע עקב מצבו הנפשי בקובעו כי לא מצא בבדיקתו הפרעה בזכרון אצל התובע וכי לגישתו אין מדובר בביטוי הדחקתי אלא בניסיון מגמתי לטשטש אירועים.   14.             בחקירתו הנגדית נאלץ ד"ר טרבס לסגת מגישתו לפיה הסתירות והעובדות החסרות שאפיינו את הצגת הדברים ע"י התובע בפניו, בפני פרופ' לוי, ובהזדמנויות נוספות נבעו מהפרעות בזכרון או מתופעות שיכחה פתולוגיות ולמעשה הודה ד"ר טרבס כי יש לתובע בעיית אמינות. זאת משהציגה בפניו באת כוח הנתבעת הצהרת בריאות שעליה חתם התובע ביום 11.11.91, דהיינו כשנתיים וחצי לאחר שהשתחרר מהכלא, לצורך ביטוח תאונות אישיות, שם הצהיר כי הוא בריא ועובד כאמרגן, אם כי הזכיר את אירוע הלב שעבר ב - 1981 וכן ניתוח בידו בשנת 1986, וכך אמר ד"ר טרבס:   "ת. לא ידעתי על זה. זה אומר שיש לו בעיית אמינות. ש. ביחס למצבו הרפואי בנ/11 (מצטטת) האם זה מפתיע אותך עכשיו. ת. זה לא מפתיע אותי, אבל לא ידעתי את העובדות. ציינתי בחוות דעתי שהתרשמתי מהתובע שיש לו בעית אמינות ושזה מקשה מאד על הבדיקה שלי, ועדיין התרשמתי מהאיש הזה שהוא סובל פי טי אס די בצורה די קשה" (ר' עמ' 245 לפרוטוקול הדיון מיום 4.3.03 מול ש' 1-6).   אירוע נוסף אשר באמצעותו הומחשה העובדה כי בניגוד לדעתו של ד"ר טרבס אין מדובר בשיכחה אלא בהעלמה מגמתית של עובדות, הוא אירוע של תאונת דרכים שעבר התובע בשנת 1992, דהיינו שלוש שנים לאחר ששוחרר מן הכלא. במסגרת תביעה שהגיש התובע לבימ"ש השלום בהרצליה בגין תאונה זו הצהיר התובע בתשובות לשאלון שהוצג לו כי לפני התאונה סבל מאירוע לב וכן עבר ניתוח בידו, אך פרט לשני אירועים אלה לא ציין בעיה רפואית אחרת כלשהי ממנה הוא סובל. אדרבא, בסעיף 5א' לכתב התביעה צויין כי עובר לתאונה היה "אדם בריא בגופו ובנפשו למעט מחלת לב, אשר טופלה באופן סדיר, ולא הפריעה לתפקודו" (ר' נ/36). משעומת ד"ר טרבס עם הצהרות אלה של התובע שניתנו, כאמור, כשלוש שנים ויותר לאחר השיחרור מן הכלא, ונשאל כיצד ניתן ליישב אותן עם דבריו לפיהם התגובה החריפה שאותה תיאר, הכרוכה בהפרעות זיכרון ותופעות שיכחה, נמשכת מספר חודשים לכל היותר, אמר: "אין לי תשובה לגבי המשך התופעה של ההתעלמות מהעבר" (ר' עמ' 230 לפרוטוקול הדיון מיום 4.3.03 מול ש' 13). נוכח האמור לעיל נראה לי כי עמדתו של ד"ר טרבס באשר להפרעות זכרון ותופעות שיכחה של התובע הנובעות מהתסמונת הפוסט טראומתית שלו, אינה יכולה להתקבל ויש להעדיף על פניה את גישתו של פרופ' טיאנו אשר סבר כי בעיית האמינות הקשה של התובע בה הודה גם ד"ר טרבס, מעידה על כך שהתובע פועל באופן מגמתי ומציג גרסאות שונות בהזדמנויות שונות על פי נוחיותו ועל פי התוצאה שאליה הוא חותר. יחד עם זאת, לא אוכל לאמץ כלשונה את חוות דעתו של פרופ' טיאנו, אשר סבר כי לא נגרמה לתובע נכות כלשהי כתוצאה מן הטראומה שחווה בכלא. על גישה זו התקשה פרופ' טיאנו עצמו להגן בחקירה הנגדית ותשובותיו בחקירה הנגדית באשר למצבו הנפשי של התובע לא תאמו את האמור בחוות דעתו בהקשר זה. כך ציין פרופ' טיאנו בחוות הדעת כי התובע סובל מנכות נפשית בשיעור 20%, כפי שקבע לו המוסד לביטוח לאומיבגין תסמונת פוסט טראומתית הקשורה בהתקף הלב שעבר. דא עקא, בחקירה הנגדית אמר פרופ' טיאנו כי לא מצא אצל התובע כל סימנים של נכות פוסט טראומתית, וכי למעשה הנכות בשיעור 20% שהעניק לו נובעת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית שממנה סובל התובע מגיל צעיר (ר' עמ' 328 לפרוטוקל הדיון 10.3.03 מול ש' 5-7). באותו שלב נאלץ פרופ' טיאנו להודות כי אבחנה זו אינה נכללת בחוות דעתו ואמר: "אני מסכים שחסר בחוות דעתי הבהרה שאותם 20% נכות, שלדעתי הוא סובל מהם גם היום, נובעים מהפרעת אישיות רקסיסטית (צריך להיות נרקיסיסטית, א.ח), ולא מפוסט טראומה לצמיתות שייחס לו ד"ר בר נתן" (שם מול ש' 16-18).   15.             נראה כי באפריל 2002 בעת שנבדק ע"י ד"ר טרבס כמו גם במרץ 2000 עת שנבדק ע"י פרופ' טיאנו, עמדו שני המומחים כאחד על כך שהתובע סובל מתסמונת פוסט טראומתית. ד"ר טרבס העריך את נכותו הנפשית של התובע בגין כך בשיעור של 50% וממנה ייחס 20% למצבו קודם לכליאה, ואילו פרופ' טיאנו ביקש לייחס את נכותו כולה לתקופה שקדמה לכליאה ועל כן, קבע כי נכותו הנפשית עומדת על שיעור של 20% בלבד, בהתאם למה שקבע לו המל"ל בגין אירוע הלב שעבר. מן הטעמים שפירטתי לעיל לא אוכל לאמץ אף אחת מחוות-הדעת במלואה. יחד עם זאת, אני סבורה שיש לאמץ, אם כי באופן חלקי, את גישתו של ד"ר טרבס לפיה הנכות הצמיתה בתחום הנפשי שממנה סבל התובע קודם כליאתו בגין תסמונת פוסט טראומתית הוחמרה כתוצאה מן הכליאה ומן הטראומות שחווה במהלכה. בניגוד לעמדתו של ד"ר טרבס, ונוכח חוסר האמינות הבולט של התובע וההגזמה שבה לוקה הצגת הדברים מטעמו, אני מעמידה את שיעור ההחמרה על מחצית ממה שקבע ד"ר טרבס וקובעת כי אל הנכות הנפשית בשיעור 20% שקבע המל"ל לתובע בעקבות אירוע הלב, יש להוסיף 15% נכות בגין החמרת התסמונת הפוסט טראומתית הנובעת ממעשי ההתעללות וההשפלה שאותם חווה בכלא. חיזוק למסקנה לפיה אכן נגרמה לתובע נכות נפשית כתוצאה מכליאתו ומן החוויות הקשות שעבר בעת שהותו בכלא ניתן למצוא בחוות דעתו של ד"ר לדרמן מיום 15.9.88, אשר בדק את התובע בעת ששהה בחופשה מבית הסוהר (ת/11). בחוות דעתו ציין ד"ר לדרמן כי התובע תיאר בפניו תמונה קשה ומזעזעת באשר לקורות אותו בכלא ומסר לו כי נעשו בו נסיונות למעשי סדום (טענה שאינה נכללת בתביעתו שבפניי), וכן על "תקיפות של אסירים בהן נחבל מספר פעמים ורק בנס ניצל". ד"ר לדרמן הוסיף וציין בחוות דעתו כי לאורך כל השיחה עימו היה התובע מתוח ביותר ופרץ פעמים רבות בבכי קשה וזועק, וכי היה עליו לעמול קשה על מנת לעצור את הבכי ולהמשיך בבדיקה. התפרצויות אלה שמתאר ד"ר לדרמן דומות מאד להתפרצויות הבכי שהייתי עדה להם מצד התובע באולם ביהמ"ש במהלך שמיעת הראיות, כפי העולה מן הפרוטוקול. ד"ר לדרמן מציין עוד כי בשיחתו עם התובע עלו מחשבות אובדניות והדבר תואם את העובדה שבמהלך כליאתו אכן ביצע התובע שני ניסיונות אובדניים המתועדים במסמכי השב"ס שהוגשו. ד"ר לדרמן מסיים את חוות דעתו בקביעה שהתובע עבר ועובר משבר קשה ביותר וראוי להגיש לו כל עזרה אפשרית. חוות דעת זו אשר נערכה לצרכים טיפוליים בזמן אמת ולא לצורך קביעת נכות, נושאת משקל בבואי להעריך את מידת הנזק שנגרם לנפשו של התובע בגין שהותו בכלא ובגין החוויות שעבר שם. נזק   16.            משקבעתי כי הנתבעת אחראית כלפי התובע בנזיקין בשל התרשלות אנשי השב"ס להגן עליו ולמנוע את ההתעללות ממנה סבל בין כותלי הכלא, ומשקבעתי עוד כי כתוצאה מכך הוחמר מצבו הנפשי של התובע, אף שסבל מנכות נפשית עוד קודם כליאתו, יש לבחון מהו שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזק שנגרם לו.   התובע ציין בתביעתו שלושה ראשי נזק אשר בגינם תבע פיצוי ואלו הם: הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות ונזק לא ממוני. התביעה בגין שני ראשי הנזק הממוניים דינה להידחות שכן התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס הפיצוי הנתבע על ידו בשני ראשי נזק אלה. הקבלות בגין הוצאות רפואיות שאותן הגיש התובע, לא נתמכו בעדות אשר היה בה כדי לבסס את היזקקותו של התובע לתרופות אלה כפועל יוצא מן הבעיות הנפשיות שמהן הוא סובל בגין כליאתו. בהיעדר עדות רפואית בהקשר זה לא ניתן להבחין בין תרופות שלהן נזקק התובע כתוצאה מהחמרת מצבו הנפשי במהלך כליאתו, ככל שיש כאלה, ובין תרופות שאותן נטל קודם כליאתו בשל בעיותיו הקרדיולוגיות, בשל הבעיות הנפשיות שהיו מנת חלקו קודם לכליאה או בשל שורה של בעיות רפואיות נוספות מהן הוא סובל, כפי שהתברר מן המסמכים הרפואיים שהוצגו (ר' נ/17, נ/18, נ/19, נ/20, נ/24 ו - נ/26). בהעדר חוות דעת רפואית הקובעת את צרכיו הטיפוליים והתרופתיים כתוצאה מהחמרת מצבו הנפשי, לא ניתן, אפוא, לייחס את ההוצאות הרפואיות שנדרשו לנזק עקב הכליאה. הוא הדין באשר להוצאות הרפואיות לעתיד הנתבעות על ידי התובע.   הפסד השתכרות   17.             בסעיף 2.5 לתצהירו טען התובע כי טרם כליאתו היה כושר השתכרותו במיטבו וכי השתכר כדי צרכיו וחי ברווחה כלכלית. תמונה שונה לחלוטין באשר לכושר השתכרותו באותה תקופה הציג התובע במסגרת התביעה שהגיש למל"ל לקביעת נכות כללית עקב האוטם שעבר בשריר הלב בשנת 1981. בהתייצבו בפני הועדה הרפואית ב-16.7.85, כארבע שנים לאחר האוטם וכשנתיים לפני מעצרו אמר התובע:   "אני סובל מהלב... הופניתי לטיפול פסיכיאטרי ע"י המוסד. מאז שחליתי אני לא עובד. היום אני הולך ללמוד שזה יעסיק אותי היום איני מסוגל לעבוד בכל עבודה" (ר נ/26).   על בסיס תלונותיו אלה קבע המל"ל כי התובע סובל מטראומה נפשית ומחרדות בעקבות האוטם שעבר, ממנו לא הצליח להתאושש והעניק לו 20% לצמיתות בגין P.T.S.D (ראו: ת/8 ב' וכן ראו לגבי אי-כושר השתכרותו בתקופה שלפני הכליאה - נ/53, נ/22, נ/25, נ/27 ו-נ/15). והנה - לגבי אותה שנה (1985) וכן לגבי השנה שלאחריה (1986), הגיש התובע כחמש שנים מאוחר יותר בשנת 1990 דוחות על הכנסה "מעסק" בסך 10,410 ₪ לשנת 1985 ובסך 12,492 ₪ לשנת 1986 (ראו ת/13א(1) ות/13א(2)). אי בהירות וסתירות לעניין כושר השתכרותו ולעניין השתכרותו של התובע בפועל נתגלו בחומר הראיות גם באשר לתקופה שלאחר שיחרורו מן הכלא. בתצהירו טוען התובע כי:   8.5. ...כתוצאה ממסכת ההתעללויות הפכתי מאדם פעיל וחברותי, אמרגן מפורסם ומצליח לשבר כלי... פעילותי העסקית צומצמה מאוד וירדה לאפס או כמעט אפס. נקלעתי למצוקות נפשיות קשות. אני חי בעיקר מקצבת המוסד לביטוח לאומי, עבודות בהיקף מצומצם מאוד ותמיכה מאימי הקשישה, ובתקופות מסוימות אף נאלצתי להשכיר חדר בדירתי כדי להשלים תקציבי למחיה צנועה, וכן נאלצתי מספר פעמים למכור את תכולת דירתי.     בניגוד מוחלט להצגת דברים זו, העיד על עצמו התובע בשנת 1991 כי הוא אדם בריא בדרך כלל וכשיר לעבודה וציין מתוך עברו הרפואי אך ורק את התקף הלב שעבר בשנת 1981 ואת הניתוח בידו משנת 1986 (ראו: נ/11). זאת וגם זאת, בעקבות תאונת דרכים שעבר בשנת 1992 הגיש התובע, כאמור, תביעת נזיקין נגד איילון חברה לביטוח בע"מ (נ/36) ובסעיף 5א לאותה תביעה כתב: "עובר לתאונה היה התובע אדם בריא בגופו ובנפשו למעט מחלת לב, אשר טופלה באופן סדיר, ולא הפריעה לתפקודו". מתוך תצהיר תשובותיו לשאלון באותה תביעה שהסתיימה בהסדר פשרה עולה עוד כי התובע עבד עבודה מאומצת ואינטנסיבית בתקופה שלאחר שיחרורו מן הכלא וטרם אירוע התאונה מ-1992 (ר' ת' 16: 29 לשאלות בנ/36), ואין זכר בהליך התביעה הנ"ל להיותו "שבר כלי" או חסר כושר עבודה בעקבות הטראומה בכלא, כפי שטען בפניי.  הנתבעת אף הגישה תיעוד הנוגע לשורה של הליכים נוספים אותם ניהל התובע בבית-המשפט לתביעות קטנות, לאחר שיחרורו מן הכלא, ממנו עולה כי עבד וניהל משרד פעיל לאמרגנות באותה תקופה (ראו: נ/46). טענותיו של התובע בדבר המצב הכלכלי הדחוק שאליו נקלע, כביכול, לאחר שיחרורו מן הכלא בשל חוסר יכולתו להשתכר הוכחו אף הן כטענות שיקריות. כך התברר בתביעה שהגיש ביום 29.3.1995 (ראו: נ/14א) כי בשנת 1994 הלווה לשכנו מר אורי ששון סך של 215,000 ₪ ומשנתבקש ליישב את האמור באותה תביעה עם טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הדחוק היו הסבריו מגומגמים ובלתי משכנעים (ראו: עמ' 75 לפרוטוקול מיום 4.9.01 מול ש' 1-15). עוד התברר כי באותה תקופה החליף חמש מכוניות חדשות (ר' עמ' 137 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.01 מול ש' 16-5) והדברים אינם מתיישבים.  בהעדר תשתית ראייתית מהימנה לביסוס טענותיו של התובע בעניין הפסד כושר ההשתכרות, לא מצאתי, אפוא, מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה.   הנזק הלא ממוני 18.             ההתעללות וההשפלות שעבר התובע בין כותלי הכלא מזכים אותו בפיצוי בגין כאב וסבל. אסיר הנכלא לאחר שהורשע ודינו נגזר נענש בכך שחירותו נשללת לתקופת המאסר שהושתה עליו, אך במדינה מתוקנת הוא זכאי לצפות לכך שזכויותיו כאדם תשמרנה גם בין כותלי הכלא. שלטונות בית הסוהר מופקדים על שמירת הסדר בבתי הכלא ועל ביטחונם של האסירים השוהים שם ואירועים כגון אלה שחווה התובע כעבריין מין מידי האסירים שעימם היה כלוא, לעיתים בעידוד אקטיבי של אנשי שב"ס, אינם מתיישבים עם קיום החובות המוטלות על הפועלים מטעמה, כאמור. ההחמרה במצבו הנפשי כתוצאה מהפרת חובות אלה כלפיו, מזכה את התובע בפיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לו, פיצוי אותו אני מעמידה על סך של 120,000 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל. טענת הניכויים שמעלה הנתבעת בסיכומיה לעניין גימלאות המל"ל שקיבל התובע אין בה ממש, שכן מדובר בגימלאות אשר על פי טיעוני הנתבעת עצמה משתלמות לתובע ללא קשר עם הנכות הנפשית אשר נגרמה לו בתקופת כליאתו (ראו: רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350). ניתן היום, כ"ב אלול, תשס"ד (08.09.04), בלשכתי, בהיעדר הצדדים, ונשלח למשרדי באי-כוח הצדדים בפקסימיליה, בתיאום עמם.     חיות אסתר, שופטת  בית סוהר / כלאאסיריםרפואה