איתור ייצוג משפטי ע"י עו"ד רונן ברק

תוכן עניינים





בית המשפט המחוזי בירושלים      תא 000592/92      
בפני      כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה            
בעניין:נ      1. רות מרגלית2. ישראל מרגלית            
     ע"י ב"כ עוה"ד רונן ברק      התובעים      
     נגד            
     מדינת ישראל - משרד הבטחון            
     ע"י ב"כ עוה"ד לנדגרטן      הנתבעת      

            

פסק דין


זוהי תביעת פיצויים המוגשת על ידי התובעת כנגד מדינת ישראל בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות אירוע מזעזע שעל פרטיו העיקריים דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים:ב
התובעת, ילידת 1946, הועסקה במועד הרלבנטי לתביעה כעובדת מדינה באגף השיקום במשרד הבטחון. תפקידה היה לטפל בענייני נכי צה"ל והיא היתה מופקדת במיוחד על טיפול בנושא הדיור לנכים. בין יתר הנכים בהם טיפלה התובעת, היה גם אבנר נגר, נכה צה"ל שנכותו הגיעה לשיעור של 100%. נגר טופל על ידי אגף השיקום של משרד הבטחון במשך הרבה שנים עד ליום האירוע.
ביום 1.7.87 לפני הצהרים נכנס נגר לחדרה של התובעת, כשברשותו מיכל פלסטיק ובו חומר דליק. הוא חסם בגופו את דלת היציאה מן החדר, שפך את החומר הדליק על התובעת ועל עצמו, שלף מצית ואיים להצית את שניהם. התובעת פרצה בזעקות אימה וניסתה להימלט מהחדר, אולם הנכה חסם בגופו את דלת הכניסה, ולא איפשר לה לברוח. בצר לה, נזכרה התובעת כי קיימת דלת נוספת המפרידה בין חדרה לבין החדר הסמוך, אלא שדלת זו לא היתה בשימוש, והיתה חסומה בארון מתכת גדול שהיה מלא בציוד משרדי. היא נאבקה בנכה שניסה לאחוז בה, נחלצה מידיו, ובמאמץ הצליחה להזיז את ארון המתכת ולפרוץ את הדלת החסומה ולהימלט. בינתיים השתלטו אחרים על הנכה לאחר שפרצו דרך הכניסה הראשית לחדר, והוציאו מידיו את המצית.


אירוע טראומטי זה השפיע בדרך הטבע באופן קשה על התובעת. לטענתה, המדינה אחראית בנזיקין עקב התרחשות האירוע, במובן זה שלא סיפקה אמצעי בטיחות הולמים למועסקים על ידה באגף השיקום כפי שהיה מצופה בנסיבות בהן מדובר באוכלוסית מטופלים שיש ביניהם כאלה הנוטים להתפרצויות מילוליות ופיזיות ומהווים סיכון לעובדים הבאים עימם במגע.
אשר לנזק, טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויים על יסוד פגיעה כפולה שאירעה לה הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנפשי, אשר הסבה לה הן נזק ממוני והן נזק שאינו ממוני.
נבחן את השאלות שלפנינו בשני מישורים:ו
(1) מישור האחריות.
(2) היקף הפיצוי.

האחריות:נ
אין חולק כי בעת התרחשות האירוע, היתה התובעת עובדת מדינה, מועסקת במשרד הבטחון, באגף השיקום.
עולה השאלה האם הפרה המדינה חובה בנזיקין כלפי התובעת, אשר הסבה לה נזק הטעון מתן סעד של פיצוי.
אף כי ב"כ התובעת לא פירש את הדברים, נראה כי הוא מסתמך בתביעתו על עוולת הרשלנות ויש לנתח את שאלת אחריות הנתבעת בהקשר למרכיבי עילה זו.
יש לבחון, איפוא, את היבט האחריות ברשלנות בהתייחס לשאלות הבאות:ב
(1) האם חלה חובת זהירות מושגית על המדינה כלפי ניזוקה מסוגה של התובעת?
(2) האם נתקיימה חובת זהירות קונקרטית במקרה זה?
(3) האם הופרה חובת הזהירות?
(4) האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק במובן קיומו של קשר סיבתי?
(5) האם אחראית התובעת באשם תורם, ואם כן, באיזה שיעור?
(השווה ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).
חובה זהירות מושגית:ו
החובה המושגית נוגעת להיבט העקרוני המשיב לשאלה מתי קיימת מן הבחינה המושגית חובת זהירות ביחס לסיכון מסוים. התשובה לשאלה נגזרת משיקולי מדיניות משפטית שנועדו לאזן בין אינטרסים שונים - כלכליים, חברתיים ואנושיים שהאיזון ביניהם קובע מתי על פי מבחן הציפיות, חייב אדם לצפות להתרחשות נזק מן הסוג הנטען בהינתן מערכת יחסים בין מזיק וניזוק מסוג זו שמדובר בה כאן. הבחינה מנותקת מעובדות ספציפיות של המקרה, והיא בעיקרה מופשטת ועוסקת בקטגוריה של מזיקים מסוג מסויים כלפי ניזוקים מסוג מסויים, כמו גם סוגי נזקים וסוגי פעולות המביאות לנזק.
אין ספק כי המדינה חבה חובה מושגית כלפי המועסקים על ידה בכל תפקיד לנקוט אמצעי בטיחות הולמים כדי להבטיח את שלומם ורווחתם הפיסית והנפשית. היא חבה זאת כמעסיקה כלפי העובדים בשירותה במובן הרחב, שהרי ברי כי על מעביד מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי עובדו לנקוט צעדים סבירים למנוע סכנות מיותרות מעובדו במקום העבודה או במהלכה, ולנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות שניתן לצפותן מראש בשים לב לאופי העיסוק ולמקום בו הוא מתבצע (ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76; וכן ע"א 686/77 מקורות נ' מרג'י, פ"ד לז(4) 365).
מן הבחינה המושגית, גדולה אחריותו של מעביד לשמור על שלום עובדיו במקום עבודתם מזו של מזמין כלפי מוזמן (ראה ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא(1) 827, 830). ואם נכון כלל זה לגבי כל מעביד ביחס לעובדיו, הרי כשמדובר במעביד שהוא המדינה, על אחת כמה וכמה.

חובת זהירות קונקרטית:נ
היבט זה של בחינת האחריות מחייב התייחסות לשאלה האם בנסיבות הספציפיות של המקרה מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק המסויים שהתרחש. חובה זו נבחנת על פי מבחן הציפיות, כאשר השאלה היא, ראשית, האם אדם סביר יכול היה לצפות, כענין טכני את התרחשות הנזק, ואם כן, האם צריך היה, כענין שבמדיניות לצפות התרחשות נזק כזה (ועקנין, שם, עמ' 125-126).
השאלה הראשונה היא בעלת אופי טכני, והשניה בעלת אופי נורמטיבי.
תשובה שלילית לשאלה הראשונה מייתרת את השניה, בעוד תשובה חיובית לראשונה עדיין מעמידה את שאלת המדיניות הנורמטיבית לגבי השניה.

ההיבט הטכני:ב
שאלה היא האם מהבחינה הטכנית יכולה היתה המדינה, כמעביד סביר, לצפות את התרחשות האירוע כמתואר בפתח הדברים. התשובה המסתברת לכך היא בחיוב. מחומר הראיות עולה כי עובדי אגף השיקום במשרד הבטחון מטפלים בענייניהם של נכי צה"ל, אשר עליהם נמנים נכים בעלי שיעורי נכות שונים, וביניהם גם נכים קשים ביותר. מחומר הראיות עולה כי על הנכים הקשים נימנים גם נכים שפגיעתם הנפשית היא קשה ביותר וסבלם וקשיי שיקומם יצרו או הגבירו בהם נטייה להתפרצויות אלימות.
ידוע הוא, ועל כך גם הובאו ראיות, כי מדובר באוכלוסיית נכים פגיעה ורגישה ביותר.
אומר משה דור, קצין בטחון ראשי במשרד הבטחון (עמ' 8):ו
"שאלה:נ יש בעיות בלשכות השיקום, מקרים שנכים מתפרעים?
תשובה:ב כן, קיימים מקרים כאלה. הדברים האלה מדווחים אלינו אחרי האירוע. כשאנחנו יודעים על מקרים מסוימים של נכה שהוא אלים קצת, אנחנו יודעים שהוא צריך להגיע, אנחנו נוקטים באמצעים".

ברור, איפוא, כי ציפיות טכנית להתפרצויות אלימות של נכים המטופלים באגף השיקום של משרד הבטחון קיימת בנסיבות ענין זה.

ההיבט הנורמטיבי:ו
האם היתה חובה על רשויות משרד הבטחון לצפות התרחשות האירוע שבפועל אירע?
התשובה המתבקשת לכך היא בחיוב.
במישור המדיניות, על המדינה באמצעות משרד הבטחון כמעסיק מוטלת החובה לספק לעובדיה בנקודות עיסוק רגישות את ההגנה המירבית האפשרית מפני סכנות שניתן לצפותן מראש. ואם חובה כזו חלה על כל מעביד באשר הוא מעביד, על המדינה כמעביד - על אחת כמה וכמה. עובדי לשכת השיקום במשרד הבטחון מבצעים פונקציה רגישה ביותר במגעיהם עם ציבור הנכים. המדובר לא רק בעבודה קשה מן הבחינה הנפשית, המצריכה תשומת לב והשקעה גדולה של משאבי נפש, אלא היא כרוכה לא אחת גם בסיכון לעימותים מילוליים ואף פיזיים שניתן לצפות מראש כי הם עלולים להתרחש בעת זו או אחרת.
שיקולי מדיניות חברתית, כלכלית ואנושית מכתיבים כאן קיומה של חובה על רשויות משרד הבטחון לצפות התרחשות אירוע מן הסוג שאירע כאן, ולנקוט מראש בצעדים מתאימים למניעתו או לפחות להמעטת הנזק הצפוי ממנו.
אין לקבל, איפוא, את הטענה כי מדובר באירוע בלתי צפוי, חריג בטיבו, אשר לא יכול היה ולא צריך היה להיות בגדר הצפי של רשויות משרד הבטחון. רבצה עליהם חובה מושגית וחובה קונקרטית לצפות אירוע מסוג האירוע שהתרחש, ולנקוט מראש באמצעים המתאימים כדי להגן על עובדי לשכת השיקום מפני נזק צפוי העלול להיגרם בעקבות התפרצות אלימה של מטופל זה או אחר.

הפרת חובת הזהירות:נ
השאלה היא אם ננקטו במקרה זה אמצעי זהירות סבירים כדי לצאת ידי החובה החלה על המדינה. סבירות האמצעים נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות הנשענות על מבחן ה"אדם הסביר", ומתחייבת בדיקה האם הרשות המעסיקה היתה ערוכה כראוי לאירוע מסוג זה שאירע, בהתחשב במכלול נסיבות הענין, ועל פי אמות המידה המחייבות התאמת האמצעים לסיכון שנוצר (ועקנין, שם, עמ' 131-132).
לאחר בחינת הראיות, נראה לי כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, והמסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שחלה עליה כלפי התובעת כמועסקת על ידה.
אלה הם הטעמים:ב
(1) התובעת עבדה מאז שנת 1980 באגף השיקום ועסקה בנושא סיוע לדיור לנכים. מהעדויות שהושמעו עולה כי אוכלוסיית המטופלים על ידי אגף השיקום הינה רגישה במיוחד, ותופעות של התפרצויות אלימות, עימותים מילוליים ופיזיים אינם בבחינת חזיון נפרץ. התובעת עצמה העידה כי לפני האירוע נכנס לחדרה נכה נרקומן שטופל על ידה בנושא הדיור, הוציא סכין גדולה מהגרב, ואיים שאם לא יטופל יפגע בעצמו.
לפי תיאורה, הוא החל לחתוך את בטנו, הוזמנו משטרה ואמבולנס. היא הזכירה מקרה נוסף של אלימות נכה אחר, שהוציא מספריים מהמגרה ואיים כי אם לא יקבל את מבוקשו יחתוך את עצמו (עמ' 43-44).
פנחס יצחק ששימש שוטר מיוחד באגף השיקום במועד האירוע העיד (עמ' 65) כי לאחר האירוע נשוא ענייננו, היה אירוע נוסף של אלימות הקשור בנגר עצמו במרפאה, ועקב כך הוזמנה ניידת משטרה והוא נעצר.
משה דור, קצין הבטחון העיד כי קיימים וידועים מקרי התפרעות אלימה של נכים בלשכות השיקום (עמ' 8).
לכל אלה מצטרף האירוע האלים נשוא ענייננו.
(2) במסגרת הראיות שהובאו, העיד הפסיכולוג גרי פישמן (עמ' 59 ואילך) המועסק כפסיכולוג חיצוני על ידי משרד הבטחון. סמוך לאירוע, עבד ביחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום, אשר נתנה שירותים לאגף השיקום במשרד הבטחון. בין היתר, טיפלה היחידה גם בנגר החל משנת 82' ועד לאחר האירוע. מר פישמן העיד כי מעולם לא נתבקש הוא או יחידתו לדווח למשרד הבטחון על נכים אלימים, ועל קיום סיכונים הכרוכים בכך (עמ' 60-61).
(3) מעדותה הקשה של התובעת עולה כי למעשה לא היו אמצעי בטחון של ממש באגף בתקופה שקדמה לאירוע, אלא לכל היותר אמצעי בטחון מינימליים ביותר שלא ענו לצרכים.
באשר לסדרי האבטחה והשמירה:ו
נראה כי האבטחה במקום היתה מינימלית ולא מספקת. על פי העדויות, השומרים אותה עת היו מבוגרים מאוד בגיל (ראה עדות התובעת בעמ' 30), ולפי עדות קצין הבטחון דור היו אמורים להיות במקום שני שוטרים מיוחדים, המוצבים בדרך כלל אחד ליד דלפק הכניסה והשני בתנועה בעת קבלת קהל (עמ' 13).
העיד פנחס יצחק שהיה שוטר אחראי על הבטחון באגף השיקום ביום האירוע, כי באותו יום היו בתפקיד שני שוטרים - הוא ושוטר נוסף. השוטר האחר הלך לאכול ועימו נשאר שומר מחברת השמירה. פנחס יצחק עמד בדלפק הכניסה ואילו השומר עמד ליד הדלת, במקום בו נכנסים אנשים. לא היה כל כוח אבטחה בתנועה במקום, אף שנכנס ויצא קהל.
אומר יצחק (עמ' 65):נ
"אני הייתי השוטר היחידי במקום. אני שמעתי את הצעקה ורצתי מיד. ראיתי אותה כשהיא נכנסה לחדר השני וכתוצאה מהדחיפה של הדלת היה ארון והוא נפל...".

עולה מכך כי יצחק עצמו הבחין במתרחש רק בשלב מאוחר של האירוע, ואילו השומר האחר כלל לא היה בסביבת ההתרחשות. שוטר נוסף היה בהפסקת אכילה.
הרושם המצטייר הוא כי רמת האבטחה ועירנות השומרים לצרכים הבטחוניים של המועסקים לא היתה מספקת.
יתר על כן:ב סדרי הבדיקה והפיקוח על הקהל הנכנס לאגף היו לקויים. העיד פנחס יצחק כי כשנגר נכנס אותו יום לאגף השיקום הוא נשא עימו ג'ריקן עם חומר דליק, אך נראה כי איש מן המופקדים על האבטחה לא ביצע בו חיפוש ולא בירר אל נכון מה מכיל המיכל אותו נשא בידיו. על פי עדותו (עמ' 63) השומר האחר שעמד ליד דלת הכניסה ראה את המיכל ושאל את נגר מה הוא מכיל, וזה השיב לו "מים". תשובה זו נתקבלה כמות שהיא, ללא בדיקה נוספת, ונגר נכנס ללא הפרעה.
ומעבר לכל אלה:ו נראה כי עובר לאירוע לא היו נוהלי בטיחות כתובים שהיו מופנים לשומרים או לציבור העובדים והעובדים לא קיבלו כל הדרכה כיצד לנהוג במקרי תקיפות אלימות כלפיהם (השווה עמ' 10 לפרוטוקול).
ובאשר למצב המבנה:נ
בחדר בו עבדה התובעת היו שתי דלתות:ב דלת כניסה, ודלת נוספת שקישרה עם חדר סמוך. הדלת הנוספת היתה חסומה על ידי ארון, ולא היה, איפוא, מעבר חופשי לחדר השני כפתח מילוט במקרה של מצב מצוקה. הארון החוסם היה ארון מתכת כבד וגדול מלא בציוד משרדי שהיה קושי גדול להזיזו (עדות התובעת בעמ' 30). על החלונות היו סורגים, ולא היתה אפשרות בריחה דרך החלון, אף שהחדר נמצא בקומה ראשונה. יתר על כן, לא נמצאו במקום לחצני מצוקה או כל אמצעי טכני אחר שבאמצעותו ניתן להזעיק עזרה בעת חירום.
נוצרה כאן, על כן, תשלובת נתונים קשה:ו
כוח אבטחה בלתי מספיק מבחינה כמותית ומבחינת רמת עירנותו, העדר נהלים מספקים לגבי רמת חיפוש וביקורת הנכנסים, העדר כל תדרוך של העובדים באשר להתנהגותם בעיתות מצוקה, העדר לחצני מצוקה בחדרים, וחוסר התאמה של המבנה וצורת השימוש בו מבחינת הבטחת פתחי מילוט בעת הצורך.
כל אלה איפשרו את כניסתו הבלתי מופרעת של נגר לחדרה של התובעת, שפיכתו עליה ועל עצמו את החומר הדליק, כאשר היא חסרת אונים, לא יכולה להזעיק עזרה ומתקשה להימלט מהחדר. רק נס הביא לכך שהמצית שהביא עימו נגר לא פעל, שאלמלא כן, לאלוהים פתרונים כיצד היתה מסתיימת פרשה נוראה זו.
(4) העדר קיומם של אמצעי בטיחות מספיקים משתלב עם עובדת היותו של נגר עוד לפני האירוע נוטה להתפרצויות של רוגז ועצבנות - דבר שהיה ידוע ומוכר לגורמי השיקום ולגורמי האבטחה במקום. גם אם בעבר לא היה מעורב בהתפרצות של אלימות פיזית ממש, היה נגר מוכר לאנשי השמירה במשך הרבה שנים כמי שלעתים היה מגיע לאגף במצב רוח רע, צועק ומתרגז (עדות פנחס יצחק, עמ' 63).
הוא אומר (עמ' 65):
"הרבה פעמים הייתי צריך לבקש ממנו שירגע והוא נרגע. ההתפרצויות שלו היו מילוליות. אף פעם הוא לא הרים יד. לפעמים הוא בא קצת מצוברח ואמרתי לו... להרגע והייתי מקשיב לו ומרגיע אותו...".

במקביל לכך, עוד ביום 1.10.86 ובטרם האירוע, כתבה היחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום ללשכת השיקום בת"א דו"ח על אבנר נגר בנושא דיור עצמאי, ובדו"ח זה היתה התייחסות ברורה לעובדה לפיה:
"המתח שהצטבר על רקע זה מתבטא בחדשים האחרונים בעימותים רבים, המתדרדרים לא פעם לכלל התפרצויות המלוות אלימות מילולית ופיזית, ...".

המדובר היה, איפוא, באדם שניתן היה וצריך היה לצפות אפשרות כי יגרר לעימות מילולי ופיזי בזמן כלשהו עם עובד זה או אחר באגף השיקום, והיה צורך להיערך לאבטחה מספקת של העובדים מפני אפשרות כזו בין אם תתרחש מצדו של נגר, ובין מצדו של מטופל אחר.
(5) מצבים של סכנות המרחפות על ראשיהם של עובדים סוציאליים המטפלים בנזקקים אינם חדשים ואינם נדירים בשירות הציבורי, ולדאבון לב, כבר היו דברים מעולם וראוי היה כי עוד קודם לאירוע יופקו הלקחים הראויים מן העבר ויינקטו צעדים לקדם מראש את פני הסכנה.
ב"כ התובעת הציג בפני בית המשפט את דו"ח ועדת הבדיקה לנושא עובדי המחלקות לשירותים חברתיים מיולי 1986 (ת1/) (שנה לפני האירוע בענייננו). בחינת הנושא נתבקשה על רקע מקרה טרגי של רצח עובדת סוציאלית בידי מטופל במגדל-העמק ביוני 86'. לאחר אירוע זה, מונתה ועדה מטעמו של שר העבודה והרווחה, ותפקידה היה לבדוק את נושא בטיחותם של עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות.
בדין וחשבון מעלה הועדה מספר נקודות מרכזיות המהוות, לדעתה, רקע לאלימות במחלקות לשירותים חברתיים, ומציגה שורה של המלצות על רקע אירועים שאירעו, פרי נסיון העבר. בין המסקנות כלולות המלצות לעדכון נוהלי המשרד, להעמקת שיתוף הפעולה עם המשטרה, הפרקליטות ומערכת בריאות הנפש במשרד הבריאות; להגברת אמצעי מיגון פיסיים במשרדים תוך הקצאת משאבים מתאימים לכך; אבטחה ראויה של עובדי המחלקות לשירותים חברתיים, וגיבוש מדדים לקביעת רמת סיכון מפני אלימות במחלקות השונות (עמ' 7 לדו"ח). בין ההמלצות הספציפיות כלולות המלצות בדבר סדרים מיוחדים לקבלת קהל לאנשים המוכרים כאלימים, קיום אמצעי בטיחות מיוחדים כגון דלתות ניתנות לנעילה בעת מצוקה, פתחי מילוט למצבי חירום, מעבר חופשי מחדר לחדר, מיכלי גז מדמיע, זמזמים לשעת מצוקה, מערכת קשר לתחנת משטרה ומערכת עזרה תיקנית של ערכת מגן דוד אדום (עמ' 10 ו11- לדו"ח). כן ממליצה הועדה על הגברת כוח האבטחה ושיפור איכותו בדרך שתענה על אמות מידה מוגדרות של רמה מקצועית.


מקריאת הדו"ח עולה כי הרשויות הציבוריות היו מודעות לצורך לעשות בדק בית דחוף ויסודי בסידורי האבטחה בלשכות הסוציאליות כדי להבטיח את שלום עובדיהן, אולם למרבית הצער, במקרה שלפנינו, וככל שהדבר נוגע ללשכת השיקום במשרד הבטחון, לא יושמו נהלים דומים בעוד מועד.
(6) המסקנה בדבר הפרת חובת הזהירות של הנתבעת בדרך של אי נקיטת אמצעים מספיקים לאבטחת עובדיה בנסיבות שלפנינו מתחזקת נוכח העובדה כי לאחר האירוע נערך משרד הבטחון לטפל בנושא האבטחה באגף השיקום בצורה אחרת ונעשה בדק בית יסודי בענין זה במישורים שונים.
אומר דור (עמ' 11-12) לשאלת בית המשפט:
"שאלה: איזה אמצעים באופן ספציפי ננקטו שלא היו קודם?
תשובה: היו אמצעים אבל לא מספיקים כנראה. למשל, היו שני שט"מים ושומר אחד, ותגברנו בתוספת של שומרים, ניתנו הנחיות עוד יותר חמורות שאף אחד לא נכנס עם כלי, עושים חיפוש, מאחר שיש לנו אוכלוסיה רגישה, אסור להיכנס עם כלים. היה תידרוך לעובדים והשומרים וגם פנינו לאגף השיקום של הנכים. החלפנו את השומרים לשומרים יותר צעירים".

לאחר האירוע הוצא נוהל לטיפול במקרה אלימות (ת7/ מיום 23.11.87), וכן הותקנו לחצני מצוקה בלשכות, והובטח קיומם של פתחי מילוט מהחדרים, תוגברה השמירה והאבטחה, והועמקו הליכי החיפוש בנכנסים למשרדים (ראה סיכום דיון ת8/ מיום 7.7.87). אין לפנינו מקרה שבו מוכתבים רטרוספקטיבית אמצעי זהירות שאינם ריאליים וכרוכים במאמץ ובמשאבים בלתי פרופורציונליים לצרכים. המדובר באמצעים אשר בפועל הנהיגו אותם, אלא מאוחר מדי מבחינתה של התובעת ורק לאחר לימוד לקח קשה, שניתן היה וצריך היה ללומדו לפני מעשה (השווה ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 797).
על יסוד מכלול הדברים האמורים לעיל, אני מגיעה למסקנה כי קודם לאירוע רשויות משרד הבטחון לא נקטו אמצעי זהירות מספיקים להגנה על עובדיהם העוסקים בשיקום ובסיוע סוציאלי לנכי צה"ל, כדי לגונן עליהם מפני התרחשות תופעות של אלימות חריגה מצד גורמים מטופלים מסוימים אשר היתה בגדר הנצפה, ואשר מוטלת היתה חובה על הרשויות לצפותה.
האם קיים קשר סיבתי בין הנזק הנטען להפרת חובת הזהירות על יד המדינה?
בכל עוולה שהנזק הוא מיסודותיה, חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. על פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק. הוראה זו כוללת בתוכה את דרישת הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי.
המבחן העובדתי מבקש לבחון האם הפרת החובה היא הגורם אשר בלעדיו לא היה נגרם הנזק, ומקובלת הנטייה כיום להרחבת המבחן העובדתי גם למצב שבו האשם הינו גורם יסודי ומהותי גם אם אינו "גורם שבלעדיו אין" (השווה ועקנין, שם, עמ' 144).
שיעור נטל הוכחת הסיבתיות הוא על פי מאזן ההסתברות הנוהג במשפט האזרחי ויש להוכיח על פיו כי אלמלא הפרת החובה הנזק היה נמנע.
שאלה נוספת היא האם בנוסף לסיבתיות העובדתית מתקיימת סיבתיות משפטית בין הפרת החובה לנזק שנגרם, ובהקשר זה יש לבחון אם לא ניתק הקשר הסיבתי העובדתי בשל שיקולים של סיבתיות משפטית.
לצורך בירור קיומו של קשר סיבתי, יש לבחון את מהות הנזק הנטען והמוכח, והאם מתקיים קשר סיבתי בינו לבין האירוע, שהיה כרוך בהפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת כלפי התובעת.

מהות הנזק הנטען והמוכח:
התובעת טוענת כי כתוצאה מהאירוע נגרם לה נזק בשני מישורים: נזק פסיכיאטרי עקב הטראומה הקשה שעברה עליה, ונזק אורטופדי שגם הוא תולדה מהאירוע.
נבחן שני מישורים אלה, אחד לאחד:




המישור הפסיכיאטרי:
באשר להיבט זה, הוגשו שלוש חוות דעת מומחים:
חוות דעתו של ד"ר שטרן מטעם התובעת, אשר קבע לה נכות בשיעור 20% בגין מצב נפשי.
חוות דעת פרופ' אליצור מטעם הנתבעת אשר קבע לתובעת נכות נפשית זמנית לתקופה של שנה וחצי בשיעור של 10%, ולגבי התקופה שלאחריה קבע כי לא נותרה נכות צמיתה.
פרופ' קפלן דינור מונתה מומחית מטעם בית המשפט, הגישה חוות דעת ונחקרה בעדות על חוות דעתה.
עיקרי ממצאיה בחוות הדעת הם:
עד לאירוע נשוא הליך זה תיפקדה התובעת בלא הפרעות מיוחדות, ותיפקדה טוב בכל המישורים כולל בעבודה. לאחר האירוע התפתחה תגובה פוסט טראומטית ברורה, והיא מוסיפה:
"התסמונת הפוסט טראומטית, אם מופיעה, ידועה בעקשנותה ונטייתה להפוך לכרונית... לפי דעתי, התסמונת הפוסט טראומטית גורמת נזק גדול יותר בתחום החיים החברתיים והמשפחתיים ובתחום הרגשתה העצמית (כ20%-) לעומת הקיפוח בעבודה שהינו קטן יותר. לכן המלצתי היא ל15%- נכות לצמיתות לפי סעיף 34ב ו-ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי".

תקנה 34ב מדברת בסימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה ואילו תקנה 34ג מדברת בהגדרה דומה אלא שההגבלה במקרה זה היא "באופן בולט".
בעדותה בבית המשפט, הבהירה המומחית כי להערכתה הגריעה בכושר עבודתה של התובעת ניתנת לכימות בשיעור של כ10%-. היא מתבטאת בעיקר בכך שאין לה יכולת לעבוד עם קהל של נזקקים, והיא מתאימה כיום לעבודה שאינה כרוכה במפגש עם אנשים וקהל (עמ' 47).
בעדותה גם הבהירה כי הנתון של נכות בשיעור 15% אותו ציינה בחוות דעתה מורכב, למעשה, משני הנתונים הבאים: 20% נכות רפואית המתייחסת לנזק הנפשי הכללי של התובעת המתבטא בתיפקודה בחיים דרך כלל - משפחה, חברה וכיוצא באלה. לעומת גריעה בכושר התיפקוד בעבודה, אותו העריכה ב10%-.

היא אומרת בעמ' 47:
"15 אחוז זה כולל הכל. הערכתי 20 אחוז את הנכות הרפואית, 10 אחוז את הנכות התיפקודית ועשיתי הערכת ביניים".

המומחית גם הוסיפה כי בהסטוריה הרפואית של התובעת לא מצאה אינדיקציה לבעיות נפשיות קודמות שהצריכו טיפול או תרופות פסיכיאטריות, ומסכמת כי "כל הנזקים הנפשיים הם תולדה של האירוע" (עמ' 48).
ביסודו של דבר, התרשמה המומחית מכנותה ואמינותה של התובעת, ולא מצאה בתלונותיה הגזמה.
אני מקבלת במלואן את ממצאיה של המומחית פרופ' קפלן דינור, אשר מונתה מטעם בית המשפט ופרשה את ממצאיה הן בחוות דעת והן בעדות.
ניתן, על כן, לקבוע על סמך מסקנותיה כי לתובעת ארע נזק נפשי בעקבות האירוע אשר מסתכם בנתונים הבאים:
נכות נפשית רפואית עומדת על 20%.
נכות מבחינת גריעה בכושר העבודה עומדת על 10%.
יש להוסיף כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזק הנפשי לבין רשלנותה של הנתבעת במובן זה שיש להניח כי אילו היתה נוקטת באמצעי זהירות נאותים, מגבירה את האבטחה במקום ומבטיחה קיומם של לחצני מצוקה ופתחי מילוט, כי אז סביר להניח שהאירוע היה נמנע לחלוטין, או לפחות היה מקבל מימדים הרבה פחות קיצוניים, והנזק שנגרם היה נמנע או לפחות מופחת באופן ניכר.

המישור האורטופדי:
בתחום זה הוגשו שלוש חוות דעת:
(א) מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברם אשר קבעה לתובעת נכות רפואית משוקללת של 37%.
(ב) מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת פרופ' נרובאי אשר קבעה לתובעת נכות רפואית אורטופדית בשיעור 10%, שאינה קשורה לתאונה.
(ג) מונה מומחה אורטופד מטעם בית המשפט - פרופ' פינסטרבוש אשר נתן חוות דעת ביום 11.11.93 וקבע כי לתובעת נכות רפואית אורטופדית בשיעור 15% אשר אינה קשורה לאירוע.
פרופ' פינסטרבוש הוזמן להיחקר בבית המשפט, ודעתו המקצועית שימשה בסיס עיקרי להתייחסות הצדדים בטיעוניהם.
בתחום האורטופדי, חשוב לציין את הפרטים הבאים:
בעת האירוע הצליחה התובעת להשתחרר מאחיזתו של התוקף ולהימלט דרך הדלת השניה המחברת בין שני החדרים. אותה דלת היתה חסומה מצידה השני בארון מתכת שהיה בו ציוד משרדי. היא נזקקה למאמץ גופני רב כדי לפתוח את הדלת. באותו יום, נבדקה בחדר מיון בתל-השומר, והבדיקה התרכזה בגירוי שנגרם לה כתוצאה משפיכת הבנזין, ולא נרשם ממצא חבלתי אחר. למחרת נבדקה על ידי ד"ר איזק, והתלוננה על כאבים חזקים ביד ובזרוע ימין וכן על כאבים בכל הגוף. צילומי היד והזרוע לא הראו שברים. בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה מיום 7.7.87 צויין כי התובעת מתלוננת על כאבים חזקים ביד ימין ובכתפיים וכאבים לא מוגדרים "בכל הגוף".
במחצית חודש דצמבר 1988, כשנה וחצי לאחר האירוע, הופיעו כאבים חריפים בגב התחתון. הדבר מתועד על ידי ד"ר אברם ביום 8.1.89, על ידי פרופ' כצנלסון שבדק את התובעת ביום 11.189 ובסיכום מחלה מהמחלקה הנוירוכירורגית של בית החולים איכילוב מיום 30.1.89. בבדיקות C.T. התגלה בלט דיסק L5-S1 . נעשה נסיון לטיפול תרופתי שלא היטיב את המצב, ואז עברה התובעת ניתוח ביום 17.1.89 ונכרת הדיסק L5-S1. תקופה ממושכת לאחר הניתוח המשיכה לסבול ממיחושי גב תחתון והיתה בטיפולים למעלה משנתיים. היא חזרה לעבודה כשבעה חודשים לאחר הניתוח וקיבלה טיפולים שונים.
עובר לבדיקתה על ידי המומחה, התלוננה התובעת על כאב גב תחתון קבוע וקושי בהליכה ובישיבה ממושכים.


השאלה המרכזית שעמדה בפני פרופ' פינסטרבוש התייחסה לקיום קשר סיבתי בין האירוע לבין ההפרעות הקשות שסבלה בגב. הוא קבע לענין זה את הממצאים הבאים בחוות דעתו:
התובעת סבלה ממיחושי גב תחתון מסוף שנת 1985 - למעלה משנה וחצי לפני האירוע, ועד לאירוע היו לה לפחות שלושה התקפים שבגינם קיבלה טיפולים שונים.
מיד לאחר האירוע, וחודשים רבים לאחריו, לא התלוננה על מיחושי גב, אף שבסמוך לאחר האירוע התלוננה על כאבים ביד ימין ובכתפיים. מכך מסיק המומחה כי לא יתכן שתרופות הרגעה שקיבלה בגין מצבה הנפשי העלימו את כאב הגב אילו היה כאב כזה.
לדבריו, אילו היו כאבי גב בסמוך לאחר האירוע, הם לא היו נבלמים על ידי תרופות לשיכוך כאבים, ולא היו מטשטשים עד כדי כך שלא תרגיש כאב (עמ' 25). תומכת בכך גם פרופ' קפלן דינור שנשאלה על כך (עמ' 51).
ההתקף החריף שבגינו נותחה התובעת הופיע רק בדצמבר 88' - כשנה וחצי לאחר האירוע. בנסיבות אלה, קבע המומחה, אין למצוא קשר סיבתי בין הפרעות הגב מהן סובלת התובעת לבין האירוע. הוא מעריך, עם זאת, את נכותה האורטופדית בגין ההפרעות בגב התחתון בשיעור של 15%, שלא בהקשר לאירוע.
פרופ' פינסטרבוש נקרא להעיד בבית המשפט, ועמד על דעתו כפי שהובעה בחוות דעתו. הוא הבהיר כי פרטי האירוע כפי שתוארו, לרבות הכוח והמאמץ שהופעל על ידי התובעת בעת שניסתה להימלט לחדר הסמוך בדחיפת הדלת לצורך פתיחתה אינם יכולים לתרום לפריצת דיסק. הוא הסביר כי התכופפות או סחיבת דבר כבד עלולים לגרום לפריצת דיסק, אך לא דחיפת דלת שמאחוריה ארון, המתבצעת בקומה זקופה. הוא מוסיף כי אילו מיד לאחר האירוע היו מופיעים כאבי גב עם הקרנות לרגליים ניתן היה לקשור בין האירוע לבעיות הגב בקשר סיבתי בין כגרימה ובין כהחמרה (עמ' 17-18).
ב"כ התובעת עשה כמיטב יכולתו המקצועית על מנת לנסות ולדלות מפיהו של המומחה חזרה כלשהי מעמדתו באשר לקשר הסיבתי, והצטייד לצורך כך במאמרים רפואיים. מאמץ זה לא הוכתר בהצלחה, ופרופ' פינסטרבוש מחזיק בדעתו המקצועית כפי שהובעה בחוות דעתו. עמדתו מוסברת, מובנת ומשכנעת על רקע הנתונים האובייקטיביים שאינם שנויים במחלוקת לפיהם סבלה התובעת מבעיות גב קשות לפני האירוע, ואילו בעת האירוע, סמוך לאחריו ובמשך שנה וחצי לאחר מכן לא התלוננה כלל על בעיות גב. בנסיבות כאלה פועלת, אם תרצה, חזקה עובדתית כי אין קשר בין פריצת הדיסק שנה וחצי לאחר המקרה לבין אירוע התקיפה, וחזקה זו לא הופרכה בראיה מקצועית בעלת משקל מכריע, לרבות במאמרים הרפואיים שהוגשו.
יש לציין עוד כי הוגש תיק הביטוח הלאומי של התובעת, ושם נקבע כי התובעת סובלת מנכות אורטופדית של 10% מהם 5% בגין "מצב קודם" (נ9/).
אינני רואה לנכון להעדיף ממצאים אלה על פני חוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש אשר שימש מומחה מטעם בית המשפט וחוות דעתו נשקלה, בין היתר, בהתאם לעדותו בבית המשפט ולאחר שתפיסתו הועמדה למבחן בחקירה הנגדית. ואכן, מקובל לראות הבדל מהותי בין חוות דעת רפואית המוגשת על ידי רופא מומחה לצורך ראיה במשפט לבין פרוטוקול רפואי של ועדה הפועלת במסגרת המוסד לביטוח לאומי, הקובעת אחוזי הנכות לפי מבחני חוק הביטוח הלאומי. כבר נפסק כי אין למבחני הביטוח הלאומי כוח מחייב כאשר מדובר בהערכת נכות בבית המשפט בתביעת נזיקין, משהערכת הביטוח הלאומי נועדה למטרות אחרות מן המטרות שלשמן מתנהלת תביעת הנזיקין (השווה ע"א 675/82 אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 453; ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז 1572, 1577).
לאור זאת אני קובעת כי לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין האירוע לבין בעיות הגב מהם סובלת התובעת, ולפיכך נכותה הרפואית בהקשר להיבט האורטופדי אינה יכולה להיזקף לחובתו של האירוע, ולחובתה של הנתבעת.
ניתן, על כן, לומר:
לענין הקשר הסיבתי העובדתי:
הוכח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע לבין הנכות הנפשית של התובעת.
לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורטופדית לאירוע.



אשר לקשר הסיבתי המשפטי:
יש לבחון בהקשר לכך אם לא נותק הקשר הסיבתי העובדתי בשל שיקולי סיבתיות משפטית.
בקצרה אומר, כי לא נטען, ולא הוכח, כי "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" במובנו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין.
מבין העילות לניתוק הקשר הסיבתי העובדתי עשויה היתה רק אפשרות זו לעלות והתשובה לקיומה של אפשרות כזו היא בשלילה.
נטען על ידי הנתבעת כי התובעת אחראית ברשלנות תורמת שאיפשרה את התרחשות האירוע שאירע. טענה זו - אילו נכונה היתה, היתה עשויה להשפיע הן על שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה לבין הנזק שאירע, והן על השאלה האם יש להפחית את הפיצוי המגיע לתובעת בהנחה שהקשר הסיבתי מוכח (השווה סעיף 68 לפקודת הנזיקין). דעתי היא כי אין לראות את התובעת אחראית ברשלנות תורמת כלל, וממילא אין לדבר על אשם כלשהו מצידה, בין לצורך בחינת הקשר הסיבתי ובין לצורך הפחתת הפיצויים המגיעים לה.
חובתה של המדינה להבטיח את עובדיה מפני סיכונים הכרוכים בהתקפות אלימות כלפיהם במהלך עבודתם על ידי גורמים הנזקקים לשירותם הינה חובה כללית המחייבת אותה, כמעביד, לנקוט באמצעים הנדרשים באופן סביר כדי לקדם פני סכנות כאלה.
אין בדרך כלל חובה מקבילה על העובד להתריע כלפי הממונים עליו על דבר חובתם להעמיד אמצעי אבטחה מספיקים כדי להגן עליו. העובד זכאי להניח כי שלומו ורווחתו מובטחים על ידי הגורמים האחראים לכך מטעמו של המעסיק, והוא אמור לבוא לעבודתו בבוקרו של יום כשהוא שאנן ופטור מדאגה אם שלומו הפיסי והנפשי מוגן כהלכה במקום עבודתו. כך הוא במהלך הדברים דרך השגרה.



יתכן ושונה הדבר אם קיימת מערכת נסיבות מיוחדת הכורכת סיכון מיוחד החורג משגרת העניינים הידועה לעובד בלבד ואינה בידיעת האחראים, ואשר מודעות לה עשויה לחייב הגברת אבטחה. במצבים כאלה, עשוי להיות שעל העובד להסב תשומת לב הגורם האחראי לקיום מצב מיוחד הדורש היערכות מיוחדת, ואם לא עשה כן ונגרם נזק, יתכן ועשויה להתגבש אחריות מצדו בגין רשלנות תורמת.
אולם בוודאי לא כך הם פני הדברים בענייננו. כאן מדובר באירוע אשר במבט כולל היה בגדר אפשרות צפויה וגם אם העיתוי המדויק בא במפתיע, הרי האירוע במהותו לא חרג לחלוטין מגדר גילויים שהיו גם בעבר באגף השיקום ובלשכות סוציאליות אחרות. גם אם התובעת היתה מודעת, או היתה צריכה להיות מודעת לקיום נטיה לאלימות בנגר, לא היתה עליה חובה בבחינת חובה החלה על "האדם הסביר" לדווח על כך בעוד מועד למעסיקה, ולדרוש אמצעי אבטחה נוספים. נושא זה לא היה באחריותה. היא היתה זכאית להניח כי הגורם האחראי מודע לרגישות המיוחדת הכרוכה במעמדם ובעבודתם של הגורמים המטפלים בשיקום ודואג בהקשר מערכתי כולל לצורכי אבטחה סבירים בתחום זה, ולא נתחייבה מצידה פעולה כלשהי בענין זה.
יש לציין, כי בבירור שאלת האשם העצמי של הניזוק, מקובלת הגישה כי יש להקל על העובד את נטל החובה של הזהירות העצמית בשעת עבודתו ובמובן זה מוכר מעמדו המיוחד (ראה טדסקי, דיני הנזיקין, מהדורה שניה, עמ' 242).
מסקנתי היא, על כן, כי לא נתקיימה כל רשלנות תורמת מצד התובעת.

ניתן לומר לסיכום:
נתקיים קשר סיבתי בין התרשלותה של המדינה לבין הנזק הנפשי שנגרם לתובעת עקב האירוע, ויש להגדיר, איפוא, את היקף זכותה לפיצוי.



שיעור הפיצויים:
נבחין לענין זה בין נזק ממוני לנזק שאינו ממוני.

נזק שאינו ממוני - כאב וסבל:
אין צריך להכביר מילים על המימד הטראומטי שהתלווה לאירוע שהתובעת היתה קורבנו. גורם ההפתעה שהיה כרוך בו, שפיכת הבנזין על גופה והנסיון להציתה, היותה בודדה לחלוטין במאבק נגד מטופל בעת התקפת טירוף, והקושי להימלט מסכנת המוות המיידית שריחפה על ראשה - כל אלה מדברים בעד עצמם. אין זה גם מפתיע כי גם אם למרבית המזל לא נגרם לתובעת נזק גופני צמית, הרי שנותרה לה בעקבות המקרה נכות נפשית צמיתה, והתוצאות הקשות של הפגיעה הנפשית ימשיכו לתת אותותיהן גם בעתיד הרחוק.
העידו בנוסף לתובעת עצמה, גם בנה אייל מרגלית וחבר משפחה מיכאל טננבוים על השינוי שחל בהתנהגותה ובתיפקודה הכללי של התובעת מאז האירוע, והוסיפה לכך גם פרופ' קפלן דינור בתארה את התסמונת הפוסט טראומטית הצמיתה שארעה לה כפגיעה הגורמת לה נזק גדול "בתחום החיים החברתיים והמשפחתיים ובתחום הרגשתה העצמית".
אין צריך לומר כי מצב זה מסב כאב וסבל מתמשך הראוי לפיצוי, ובודאי התקופה הראשונה מיד לאחר האירוע הסבה סבל גדול במיוחד. בכל אלה יש להתחשב לענין שיעור הפיצוי הראוי.
אני מחליטה להעמיד את הפיצוי הניתן לתובעת בגין כאב וסבל על סך 120,000 ש"ח נכון להיום.

(א) הפסד ממון:
בינואר 1987 אירע האירוע. התובעת לא עבדה כחודש וחצי לאחריו. לאחר מכן חזרה לתפקידה ועבדה רק מספר שעות ביום. באפריל 1988 החליפה תפקיד ועברה לשמש בתפקידה הנוכחי כעוזר בכיר בארגון וניהול שעיקרו בכתיבת הוראות של משרד הבטחון.
מוסכם על הצדדים כי בעת כתיבת סיכומיהם בסוף שנת 1995 היה מקום לחשב את בסיס השתכרותה של התובעת עד לגיל פרישה על בסיס של 5,200 ש"ח. בעדכון להיום (תוך התחשבות בעליית מדד בשיעור 80% כמקובל לגבי חישוב עדכון השכר) - יש להעמיד את שכרה על 6,154 ש"ח לחודש.

(ב) הפסד בשל עיכוב בקידום התובעת:
מוסכם על הצדדים כי עקב האירוע עוכבה עלייתה של התובעת, מדרגה 6 לדרגה 7 למשך שנתיים. במקום באפריל 88' קיבלה את הדרגה באפריל 90'.
הצדדים חלוקים לגבי השאלה האם דרגותיה הנוספות עוכבו גם הן עקב כך.
תשובתי לכך היא בשלילה. העיד מר אילן רשף, סגן ראש היחידה לכוח אדם במשרד הבטחון, כי את דרגה 8 לא היתה התובעת יכולה לקבל באפריל 91' גם אלמלא האירוע וגם אילו נשארה בתפקידה הקודם, מאחר שרק באפריל 1991 נעשה ה"רדרוג" שבעקבותיו מתח הדרגות של תפקידה הקודם שונה מרמה של 7 דרגות בתקן לרמה של 8 דרגות בתקן.
הוא הדין בעליה לדרגה 9. התובעת לא יכלה לקבל דרגה 9 באפריל 92' אילו נשארה בתפקידה הקודם, שכן רק בהסכמי השכר האחרונים באוקטובר 93' נעשה ה"רדרוג" שהעלה את מתח הדרגות ל9- דרגות לגבי התפקיד בתקן. יחד עם זאת, מאחר שהתובעת שינתה תפקיד, נעשה עבורה קיצור של הפז"מ, והיא קיבלה דרגה 9 באפריל 93' במקום שאחרת היתה אמורה לקבלה רק בינואר 94'.
אני מקבלת את גישת הנתבעת בענין זה ומחליטה כי יש להכיר בעיכוב קידומה של התובעת עקב האירוע רק לגבי התקופה הראשונה של השנתיים מאפריל 88' עד אפריל 90' ביחס למעבר מדרגה 6 לדרגה 7, שלגביו אין מחלוקת בין הצדדים, ומוסכם עליהם כי יש לפצות את התובעת בגין עיכוב זה.
באשר לתקופות שבאו לאחר מכן, מקובל עלי הסברו של נציג המשרד כי מתח הדרגות שונה רק בשלבים מאוחרים יותר, ולכן גם אלמלא ארע האירוע ואילו נותרה התובעת בתפקידה המקורי, לא היתה מקודמת בדרגה קודם למועדים בהם קודמה בפועל.
ומעבר לכך: ספק אם עומדת זכות פיצוי אוטומטית בהקשר לטענת עיכוב הקידום בדרגה, שהרי נושא הקידום בדרגה אינו יכול להיחשב ענין אוטומטי המוקנה כזכות שאין עליה עוררין. הוא תלוי בתשלובת של מרכיבים - חלקם תלויים בתובע וחלקם תלויים בשיקולים וצרכים מערכתיים כלליים. התייחס לכך מר אילן רשף איש כוח האדם במשרד הבטחון (עמ' 56) באומרו: "הקידום מותנה בהרבה דברים. רצונו של אדם, ואפשרויות המשרד".
מטעמים אלה, לא יהא זה נכון להכיר בזכותה לפיצוי של התובעת בגין מרכיב זה, אלא לגבי השנתיים הראשונות, מאפריל 88' ועד אפריל 90', כאמור.

ואשר לשיעור הפיצוי:
נטען על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו כי ההפרש החודשי בשכר בין דרגה 6 ל7- מסתכם ב21%- מהשכר ברוטו.
ב"כ הנתבעת משיב בסיכומי תשובתו כי לא הובאה כל ראיה בנדון שיעור זה ולכן יש להתעלם מהחישוב שנעשה. עם זאת, הוא לא הביא כל נתונים רלבנטיים מטעמו, אף שהודה בקיפוחה של התובעת לגבי השנתיים הראשונות, ואף שהנתונים לגבי ההפסד מצויים בידיעתו המיוחדת.
בנסיבות אלה, אני מקבלת את הערכתו של ב"כ התובעת ומחליטה כי זכותה של התובעת לפיצוי בגין מרכיב זה עומדת על 21% מהשכר ברוטו - קרי: 1,292 ש"ח לחודש, בערכים של היום.
יש לפצותה, על כן, בשיעור 31,000 ש"ח (24 חודשים X 1,292 ש"ח לחודש) נכון להיום.



הפסד שכר בגין העדרות וחלקיות משרה:
נטען על ידי ב"כ התובעת כי לאחר אירוע התקיפה, נעדרה התובעת מהעבודה 40 יום, ולאחר מכן חזרה לעבודה חלקית של מחצית משרה עד ליום 6.6.89. לטענתו יש לפצות את התובעת, ראשית, על כך שנאלצה לעבוד משרה חלקית, ושנית, המוסד לביטוח לאומי פיצה את התובעת בשיעור 75% ולכן היא זכאית לפיצוי בשיעור 25% נוספים.
מעדותה של הגב' בינקה רז שהציגה נתונים לגבי השתכרותה של התובעת עולה:
מיום 1.3.80 עד ליום 1.1.89 עבדה משרה מלאה בשיעור 100%.
מיום 1.1.89 נרשמו חלקי משרה בלבד (השווה ת30/ ועמ' 53-54 לפרוטוקול).
אין יסוד לדרישה האמורה בפרק זה משני טעמים:
ראשית, אין כל סימוכין לנקודת המוצא שמניח ב"כ התובעת כאילו התובעת פוצתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור 75% מהשכר בלבד, וכי לכן עומדת לה זכות פיצוי בשיעור 25% הנותרים. יתר על כן: התובעת עצמה העידה כי במשך תקופת העדרותה מהעבודה ובמשך התקופה בה עבדה באופן חלקי בעקבות האירוע שילמה לה הנתבעת שכר מלא.
אומרת התובעת (עמ' 35):
"בשנת 87 קרה האירוע. כחודש וחצי לא עבדתי, עד אפריל עבדתי 3 שעות ביום, לא עבדתי כלל בצורה סדירה. נתנו לי שכר מלא ולא הורידו לי אגורה למרות שעבדתי מספר שעות, באו לקראתי כי היתה המלצה של הפסיכולוגית לתת לי בהדרגה לחזור לעבודה (זה היה) עד אפריל 88, שאז החלפתי תפקיד. אז עברתי לתפקיד הנוכחי שלי שהוא עוזר בכיר בארגון וניהול - כתיבת הוראות של משרד הבטחון. זו עבודה שקשורה בניירת".

שנית, עד ליום 1.1.89 נרשמה התובעת כמי שעבדה משרה מלאה. רק החל מתאריך זה נרשם כי היא עבדה במשרה חלקית. המעבר ממשרה מלאה לחלקית קשור בבעיות האורטופדיות שהחלו להציק לתובעת בסוף חודש דצמבר 88', והסתכמו לבסוף בניתוח ובנכות אורטופדית.
התובעת עצמה העידה (בעמ' 38):
"חלקיות המשרה קשורה אצלי למצב הגב. לי יש מגבלה של כאבים עזים בגב וחלקיות המישרה גם בגלל הקושי שלי בריכוז".

בנסיבות אלה, אין לקבל את תביעת הפיצוי בגין מרכיב זה.
הפסד השתכרות לעתיד:
ב"כ התובעת השתית בקשתו לפיצוי בגין מרכיב זה על העובדה כי בשל מגבלותיה התובעת עובדת במשרה חלקית ועקב חלקיות זו היא עשויה שלא להתקדם בעתיד מעבר לדרגה 9. לטענתו, הביא בחשבון לצורך חישוב ההפסד את העליה האוטומטית הצפויה בשכרה של התובעת עקב הותק הנצבר בהתאם לטבלה שהוגשה ת29/.
נקודת המוצא שהדריכה את ב"כ התובעת בקשר למרכיב זה איננה מקובלת עלי.
חלקיות המשרה של התובעת, כפי שכבר הובהר לעיל, אינה נובעת מנכותה הנפשית הקשורה קשר סיבתי לאירוע, אלא למצבה האורטופדי שאיננו קשור לאירוע. לפיכך חלקיות המשרה והשפעתה על הקידום אינם מעניינה של תביעת הפיצויים בגין האירוע.
יחד עם זאת, ראוי לפסוק פיצוי בשל הפסד השתכרות לעתיד בגין העילה הבאה: ראינו כי נקבעה לתובעת נכות בשיעור 10% המתייחסת לגריעה בכושר עבודתה בהקשר הנפשי. אמנם נכון כי היבט זה לא מנע מהתובעת לחזור לעבודה במשרד הבטחון, ובתקופת זמן ניכרת, עד להופעת הקשיים האורטופדיים בגב לא מנעה ממנה הנכות הנפשית מלעבוד, והיא אף קיבלה שכר מלא עבור עבודתה. יתר על כן: גם לאחר פגיעתה באירוע, התובעת מוכרת ומוערכת עד מאוד באופן ביצוע עבודתה וזכתה לשבחים ולקידום בדרגות (גב' בר-אור, הממונה הישירה על התובעת במשרד הבטחון, בעמ' 58), מעידה:
"עובדת טובה מאד, בעלת מוטיבציה מאד גבוהה. יחסי אנוש ראויים לשבח, מאוד מקובלת ביחידה. אני מאד מרוצה ממנה".

בו זמנית עם עבודתה לאחר האירוע גם התקדמה בלימודים אוניברסיטאיים וסיימה בהצטיינות תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת בר אילן, ולאחר מכן בשנת 1992 קיבלה תעודת הוראה מאותה אוניברסיטה (נ6/ ו-נ8/).
יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי הנכות הנפשית יצרה הגבלה מסוימת בעבודה, ולדברי המומחית, פרופ' קפלן דינור, יש לתובעת קושי כיום בעבודה עם קהל. יוצא, איפוא, כי האירוע הביא בעקבותיו מגבלה תיפקודית אצל התובעת שלא ניתן להתעלם ממנה, ומגבלה זו פוגעת בפוטנציאל ההשתכרות שלה. גם אם כיום, כל עוד היא במשרד הבטחון, נמצא לה עיסוק מתאים והולם שלא פגע ברמת השתכרותה, והיא מבצעת אותו בצורה מופתית כפי שעולה מהערכות הממונים שהוגשו, הרי אין לדעת מה ילד יום, ואין לשלול אפשרות כי בעתיד עלול להיווצר מצב בו תצטרך ביום מן הימים להשתלב במסגרת עבודה אחרת מחוץ למשרד הבטחון, שבה לא יינתנו לה ההתחשבות וההבנה שקיבלה במשרד. או אז, המגבלה האמורה עלולה לתת את אותותיה ולצמצם את יכולת הבחירה המקצועית שלה ורמת השתכרותה עלולה להיפגע. על סיכון זה, הכרוך בפגיעה בפוטנציאל כושר ההשתכרות, יש לפצות. מאחר שאין מדובר בהפסד ממשי שקיימת ודאות כי נגרם, אלא בקיום סיכון או הסתברות לכך, ראוי לפסוק פיצוי גלובלי.
אני מורה, איפוא, על פיצוי התובעת בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בסכום גלובלי בסך 70,000 ש"ח נכון להיום.

הפסדי פנסיה והפסד זכויות סוציאליות:
התובעת תבעה פיצוי בגין הפסד פנסיה והפסד זכויות סוציאליות עקב חלקיות משרתה.
אין מקום לפיצוי בגין מרכיבים אלה מאחר שחלקיות המשרה אינה נובעת מהאירוע, כמפורט לעיל, ולא ניתן לזוקפה לחשבון אחריות המדינה לאירוע.

הוצאות:
נדרש החזר הוצאות כנגד קבלות בסך 26,632 ש"ח.
דא עקא, כי כל הקבלות עניינן טיפולים אורטופדיים שאינם קשורים לאירוע. לאור זאת, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בסכום זה. עם זאת, ניתן להניח כי נגרמו לתובעת הוצאות שונות נילוות שנגרמו עקב האירוע, ובתוכן הוצאות נסיעות לטיפולים נפשיים שעברה בעקבות האירוע הקשורים קשר סיבתי לאירוע, תרופות והוצאות אחרות למיניהן.
אני פוסקת בגין הוצאות סכום גלובלי של 3,000 ש"ח נכון להיום.

עזרה בבית:
בתביעה נתבקש פיצוי בגין עזרה בבית. נטען כי עד לתאונה ביצעה התובעת את כל עבודות משק הבית בעצמה, והיוותה עמוד תווך למשפחתה ומעורה בחיים חברתיים. לאחר התאונה נפגע תיפקודה באופן בולט בכל תחומי החיים - הבית, המשפחה, החברה והיא נאלצה להישען על אחרים לעזרה. תיאור קשייה התיפקודיים של התובעת בתחום חיי הבית, המשפחה והחברה מתאשרים על ידי חוות דעתה של המומחית הפסיכיאטרית פרופ' דינור, אשר קבעה לתובעת 20% נכות צמיתה בכל הנוגע להיבטים אלה. קשיים אלה בהליכות היום יום אינם זמניים אלא מתמשכים לטווח רחוק, ופוגעים ביכולתה של התובעת לנהל את משק ביתה כמקודם.
נטען על ידי ב"כ הנתבעת כי התובעת לא העלתה בפני המומחית פרופ' קפלן דינור טענות בדבר קשיים תיפקודיים ספציפיים בבית. גם אם כך הדבר, המומחית עצמה התרשמה בהתרשמות כוללת כי קיימים קשיים כאלה, וכי מדובר בקשיים מתמשכים.

עזרת מיטיבים לעבר:
מהעדויות עולה כי בנה של התובעת אייל מרגלית הושיט לאמו ולמשפחתו סיוע מאסיבי בכל הקשור בתיפקודי הבית בתקופה הראשונה לאחר האירוע וזאת במידה שהיא מעל ומעבר למצופה בדרך השגרה מבן שמוטלת עליו מערכת נטלים כבדה משל עצמו.
אני מקבלת, איפוא, את בקשת התובעת לפסוק פיצוי בגין עזרת בני משפחה לתקופה הראשונה שלאחר האירוע בסכום גלובלי של 5,000 ש"ח בערכים של היום.

עזרת צד ג' לעבר:
במקביל לכך, לאור קשיי תיפקודה של התובעת כפי שהובהרו, אני פוסקת פיצוי בגין עזרה לעבר בשיעור של 3 שעות שבועיות על בסיס 25 ש"ח לשעה.
יוצא, איפוא, כי עד למועד פסק הדין עומד סכום הפיצוי על 37,800 ש"ח נכון להיום.





עזרה בבית לעתיד:
על פי אותן אמות מידה, אני פוסקת פיצוי לעתיד בגין עזרת צד ג' על בסיס 3 שעות עזרה שבועיות על בסיס 25 ש"ח לשעה למשך 15 שנים, וזאת מתוך הנחה כי עם הגיע התובעת לגיל 65 יש להניח כי תיזדקק בלאו הכי לעזרת צד ג' בביתה מטעמי גיל מתקדם.
סכום הפיצוי לעתיד יעמוד, איפוא, על 43,441 ש"ח (144.8055 X 4 X 75 ש"ח) נכון להיום.

ניכויי ביטוח לאומי:
הנתבעת מבקשת לנכות מתשלום הפיצויים את תשלומי המל"ל ששולמו לתובעת בגין הנכות.
על פי תעודת עובד ציבור מיום 20.3.95 שולמו בגין הנכות, במועדים הבאים, הסכומים הבאים:
ביום 9.11.89 - 8,652 ש"ח.
ביום 15.2.90 - 658 ש"ח.
ביום 15.2.90 - 9,633 ש"ח.
ביום 6.4.90 - 1,930 ש"ח.
סה"כ 20,873 ש"ח.
מוסכם על הנתבעת כי אין לנכות דמי פגיעה ששולמו.
ב"כ התובעת ניסה לטעון כי מבין הסכומים שפורטו לעיל יש לנכות מסכום הפיצוי רק את המענק בסך 9,633 ש"ח שניתן בגין הנכות הצמיתה ולא לכלול בכך את יתר הסכומים ששולמו לתקופות הנכות הזמנית.
ב"כ התובעת לא הסביר את הטעם לעשיית האבחנה בין המענק בגין הנכות הצמיתה למענקים שניתנו בגין תקופות שונות במהלך נכותה הזמנית, ולא מצאתי סימוכין לאבחנה כזו בדין. ב"כ התובעת גם לא ביקש להשיג השגות כלשהן לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי הביטוח הלאומי לענין זה אף שניתנה לו הזדמנות לכך (עמ' 67 לפרוטוקול).
לאור זאת, אינני רואה את הבסיס עליו משתית ב"כ התובעת את טענותיו בענין זה, ואני רואה לנכון לדחותן.
ניכויי המל"ל יהיו, איפוא, כמפורט בטבלה לעיל, כאשר כל סכום ששולם ישוערך ממועד תשלומו לתובעת ועד למועד תשלום הפיצוי על פי פסק דין זה.

לסיכום, זוהי הפסיקתא:
(א) הנתבעת תשלם לתובעת פיצוים בשיעורים הבאים:
(1) כאב וסבל - 120,000 ש"ח
(2) הפסד בשל עיכוב בקידום - 31,000 ש"ח
(3) פגיעה בכושר השתכרות לעתיד - 70,000 ש"ח
(4) הוצאות שונות - 3,000 ש"ח.
(5) פיצוי למיטיבים - 5,000 ש"ח.
(6) עזרה בבית לעבר - 37,800 ש"ח.
(7) עזרה בבית לעתיד - 43,441 ש"ח.
כל הסכומים המפורטים לעיל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלומם בפועל.
(ב) מסכום הפיצוי כאמור, ינוכו תשלומי המוסד לביטוח לאומי המפורטים בטבלה המובאת בפרק הדן בנושא "ניכויי ביטוח לאומי", כשהם משוערכים ממועד תשלומם לתובעת ועד למועד מתן הפיצוי על פי פסק הדין.
(ג) הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ז' בטבת תשנ"ח, 5.1.1998 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.


אילה פרוקצ'יה, שופטת      







א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת