החלפת מפרק ירך - זכויות: התובע, יליד 1968, נפגע בתאונת דרכים ביום 20.2.97. התובע הגיש את התביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975- והמחלוקת בין הצדדים נסבה אך ורק על שאלת גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מן התאונה. הנכות הרפואית של התובע א. ביום 20.2.97, נפגע התובע בתאונה, עת האופנוע עליו רכב, התנגש ברכב אשר ביצע סיבוב פרסה. התובע נפגע באגן ובגפיים התחתונות. בית המשפט מינה שני מומחים לבדיקת מצבו הרפואי של התובע, האחד לתחום האורטופדיה - ד"ר מיכאל ליבני, השני לתחום הפסיכיאטריה - ד"ר יעקב אבני. ב. ד"ר מיכאל ליבני, המומחה בתחום האורטופדי, בדק את התובע ובחוות דעתו מיום 23.9.98, בפרק "סיכום ומסקנות", קבע: "מר אבידן נפגע בתאונת דרכים ביום 20.2.97. נגרם לו שבר של האצטבולום הימני, שבר של עצם הירך הימנית ושבר מרוסק - פתוח של הפיקה הימנית. עבר ניתוח לקיבוע של השבר בפמור ע"י מסמר תוך לשדי, כריתה של הפיקה הימנית ובהמשך לאחר הכנה מתאימה, בצע קיבוע פנימי עם פלטה וברגים של השבר באצטבולום. כיום, נותר קיצור של 2.5 ס"מ של רגל ימין, הגבלה ברוב תנועות פרק הירך וחיבור של השבר באצטבולום, עם חסר עצם במרכזו, באיזור נושא משקל. בברך קיימת הגבה מינמלית בטווח התנועה, דלדול של הקוודריספס וQUADRICEPS LAG - עקב העדר הפיקה (לאחר כריתתה)" (עמ' 2 לחוות הדעת). ד"ר ליבני, העריך כי לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% מיום התאונה למשך חצי שנה. ולמשך חצי שנה נוספת 50%. לאחר מכן נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 40.15%: 30% נכות בגין שבר בפרק הירך לפי סעיף 48 (1) (ז) לתקנות המל"ל. 10% נכות בגין כריתת הפיקה לפי סעיף 35 1(ב) לתקנות המל"ל. 5% בגין קיצור רגל ימין לפי סעיף 47 (5) (ב) לתקנות המל"ל. ד"ר ליבני, העריך כי בעתיד יעבור התובע שני ניתוחים להחלפת פרק הירך: "יש לקחת בחשבון שתוך מספר שנים (להערכתי כעשר), יזדקק לניתוח של החלפה שלמה של פרק הירך. ניתוח כזה יהיה כרוך באישפוז של כשבועיים, אי כושר מלא במשך שלושה חודשים ואי כושר חלקי של שלושה חודשים נוספים. לא יהיה שינוי באחוזי הנכות לאחר מכן. (גם אחרי החלפה שלמה - הנכות עבור פרק הירך הינה 30%). עקב גילו הצעיר יחסית ומשך ההישרדות המשוער של התותב, יזדקק לניתוח רביזיה אחרי כ15-18 שנים עם תקופת אי כושר כנ"ל" (עמ' 2 לחוות הדעת) ג. ביום 5.11.98 החלטתי למנות כמומחה מטעם בית המשפט את ד"ר אבני כדי שיחווה דעתו בקשר למצבו של התובע ללא קשר לתאונה. ד"ר אבני, המומחה בתחום הפסיכיאטרי, קבע כי התובע סובל מהפרעה כפייתית בתחום המין מגיל 18, ללא קשר סיבתי לתאונה: "מגיל 18 ואילך לפחות, סבל מהפרעה כפייתית קשה בתחום המיני. הפרעה זו דומה בעקרון להתנהגות כפייתית אחרת כמו הימור כפייתי למשל. אין יכולת או יש יכולת מוגבלת לשלוט על דחפים מסויימים. החולה אינו פסיכוטי. יש הרבה הרס עצמי והסתכנות ונזק לסביבה ולמשפחה. […] ברישומים מהטיפול מצויין שנמצא במסלול המוביל להרס עצמי. [..] מכל הנ"ל נראה שהתובע סבל לפני התאונה, מגיל 18 ואילך מהפרעה פסיכיאטרית כפייתית (OBSESSIVE COMPULSIVE DISORDER - OCD) המתבטאת בהפרעה נרחבת בהתנהגות הגורמת לפגיעה בתיפקודו" (עמ' 2 לחוות הדעת). בחוות דעתו קבע ד"ר אבני כי לתובע 20% נכות בגין הפרעה פסיכיאטרית כפייתית עד גיל 50. ומגיל 50 עד 65 10% נכות. ד. הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית. התובע טוען כי הנכות הרפואית של התובע היא בהתאם לחוות דעתו של ד"ר ליבני בשיעור של 40.15%. הנתבעות טוענות כי מתשובות המומחה לשאלות ההבהרה עולה כי המומחה מצא הגבלה בינונית ברוב התנועות ולא בכולן. לטענתו, לפי שיטת המומחה הנכות הרפואית היתה צריכה להיות בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 48 1 ו' לתקנות המל"ל. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. ההסבר של המומחה מדוע נכות בגין שבר בפרק הירך מותאמת לסעיף 48 1 ז' לתקנות המל"ל היה מקצועי והחלטתי לקבלו: "ש. האם נכון שיש לקבוע לתובע נכות בשיעור נמוך מזה שקבעת? ת. לא. הנכות עבור הפגיעה בפרק הירך, לא נתנה רק בגלל ההגבלה בתנועת הפרק, אלא גם עקב העובדה שהשבר באצטבולום התחבר עם חסר עצם ניכר באזור נושא המשקל ולכן צפוי שהפרק יעבור תהליך מואץ של היווצרות שינויים ניווניים בו (שבסופו אף יצריך ניתוח להחלפתו). חסר זה גם מסביר את כאביו בהליכה, מעבר להפרעה עקב ההגבלה בתנועות. בבואי לקבוע את נכותו של נבדק, עלי לקחת בחשבון, לא רק את טווח התנועה, אלא גם את הצפוי לו בעתיד הלא רחוק, היינו התפתחות מהירה של שינויים ניווניים שברור שיגיבלו את תנועת הפרק עוד יותר. ש. האם נכון כי בהתאם לממצאים שצינת בבדיקה הפיזיקלית שערכת לתובע, הנכות המתאימה הינה 20% לפי סעיף מותאם 48 1 ו'? ת. ר' לעיל" (שאלות 5,6 במסגרת שאלות ההבהרה מטעם הנתבעות מיום 4.2.99). ה. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היתה מקצועית ואמינה. המומחה העיד ונחקר בבית המשפט, חוות דעתו לא נסתרה והחלטתי לקבלה במלואה ולקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 40.15% לצמיתות וכי לתובע נכות רפואית צמיתה, ללא קשר לתאונה, בגין הפרעה פסיכיאטרית כפייתית בשיעור של 20% עד גיל 50, ובשיעור של 10% מגיל 50 עד גיל 65. 3. הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות של התובע א. חלק מרכזי במחלוקת בין הצדדים נוגע לשיעור הנכות התפקודית של התובע והשפעתה על כושר השתכרותו. התובע טוען כי נכותו הרפואית תפקודית כולה וגבוהה מהנכות הרפואית. הנתבעות טוענות כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מהנכות הרפואית ופגיעתו כתוצאה מהתאונה אינה מונעת ממנו לחזור לעבודה משרדית, במתכונת בה עבד עובר לתאונה. ב. ד"ר ליבני, המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי אין מניעה שהתובע ישוב לעסוק בעבודתו לפני התאונה: "אין מניעה שהתובע יחזור לעבודתו כסוכן ביטוח ואין מניעה שיעסוק בכל עבודה שאינה כרוכה במאמצי הליכה ועמידה" (עמ' 2 לחוות הדעת). בתשובה לשאלת הבהרה מטעם התובע חזר ד"ר ליבני והבהיר כי עקב הפגיעה בפרק הירך, יהיה התובע מוגבל בהליכה למרחקים או בעמידה ממושכת, אך אין כל מניעה שהתובע יחזור לעבודה משרדית: "ש. האם פגיעותיו של התובע כפי שראית, תוך התייחסות גם לעניין הצלקות והנזקים העתידיים שעוד יתכנו, פוגעים ויפגעו בניידותו של התובע? (שאלה ח' לשאלות הבהרה מטעם התובע מיום 22.10.98) ת. ברור שעקב הפגיעה בפרק הירך, יהיה התובע מוגבל בהליכה למרחקים או בעמידה ממושכת. כזה יהיה מצב גם אם יעבור ניתוח להחלפה של המפרק. זאת ציינתי בחוות דעתי בסעיף הסיכום ("אין מניעה שהתובע יחזור לעבודתו כסוכן ביטוח ואין מניעה שיעסוק בכל עבודה שאינה כרוכה במאמצי הליכה ועמידה" (סעיף ח' לתשובות לשאלות הבהרה מיום 22.10.98). ד"ר ליבני העיד בבית המשפט והבהיר בעניין זה: "ש. אתה כותב בסוף חוות דעתך מה לדעתך התובע בפגיעה כזאת יכול לעשות. כתבת סוכן ביטוח מפני שאמר לך שעבד בזה. ת. נכון. זה מה שהתובע מסר לי. ש. אם נפשט את זה, הכוונה שלך שכל עבודה מסוג זה. ת. כל דבר שלא כרוך בעבודה פיזית, עמידה מרובה, או בהליכה מרובה, או בהרמת משאות כבדים, סביר שיוכל לעסוק בו" (עמ' 15 לפרוטוקול). בעדותו בבית המשפט ציין ד"ר ליבני כי קביעתו שהתובע כשיר לחזור לכל עבודה שאינה כרוכה במאמץ פיזי מבוססת גם על הספרות המקצועית בתחום זה והוא הפנה לספר מרכזי בתחום האורטופדיה, Campbell’s Operative Orthopaedics (8th ed) p. 445 הקובע לאמור: Many Patints with sedentary occupations may return to work after 6 to 8 weeks. At 3 months they may return to occupations requiring limited lifting and bending. We do not encourage patients to return to manual labor after total hip arthroplasty". (מוצג נ/ב). ג. ד"ר ליבני קבע כי התובע יזדקק בעתיד לשני ניתוחים להחלפת פרק ירך, שלא ישנו את גובה הנכות הרפואית: "יש לקחת בחשבון שתוך מספר שנים (להערכתי כעשר), יזדקק לניתוח של החלפה שלמה של פרק הירך. ניתוח כזה יהיה כרוך באישפוז של כשבועיים, אי כושר מלא במשך שלושה חודשים ואי כושר חלקי של שלושה חודשים נוספים. לא יהיה שינוי באחוזי הנכות לאחר מכן (...) עקב גילו הצעיר יחסית ומשך ההישרדות המשוער של התותב יזדקק לניתוח ריבזיה אחרי כ15-18 שנים עם תקופת אי כושר כנ"ל" (עמ' 2 לחוות הדעת ועדות המומחה, עמ' 19 לפרוטוקול). ד"ר ליבני הסביר כי המגבלות התפקודיות של התובע בין ניתוח אחד למשנהו דינאמיות. מהחלפת פרק ירך אחת לשניה תחול החמרה הדרגתית במצבו של התובע, אולם בין תקופה אחת לשניה יהיו פרקי זמן ארוכים בהם התפקוד הפיסי של התובע יהיה טוב ונכותו התפקודית כמעט ולא תורגש: "ש. ברגע שצריך לעשות את ההחלפה, דקה קודם, המצב הוא הכי קשה. ת. הוא הכי גרוע, נגיד. ש. לעומת זאת, אחרי ההחלפה, מצבו משתפר והוא הכי טוב מכל התקופה הזאת. ת. ללא ספק. ש. והוא הולך ומחמיר עוד פעם בהדרגה עד שדרוש עוד פעם, אם בכלל, החלפה. ת. גם זה לא בכלל מדוייק. יכול להיות שתהיה לו תקופה של 10 שנים מצויינות. ש. יש שוני בתקופה הזו לאורך כל התקופה אם ניקח את התקופה של מיום ההשתלה עד היום של הצורך בהשתלה נוספת, יש שוני בין הנכות הרפואית לתפקודית. בעוד שהנכות הרפואית לא משתנה התפקודית משתנה כל הזמן. ת. נכון" (עמ' 18-17 לפרוטוקול). ד"ר ליבני הדגיש, כי ההמלצה לא לעבוד בעבודה פיסית באה למנוע הדרדרות מהירה במצב שתצריך ניתוח במהירות. ואולם המומחה הדגיש כי אין כל מניעה שהתובע יחזור לעבודתו הקודמת וקשייו הם בעבודה הדורשת הליכה ממושכת והרמה (עמ' 18 לפרוטוקול). ד. עדות התובע לא היתה אמינה ומשכנעת והמעט שניתן לומר עליו שהוא הציג מצגים שלא היו מבוססים ונסתרו. בעדותו בבית המשפט התובע חזר והעיד כי במהלך ישיבה הוא סובל מכך שאזור האגן נרדם, דבר המונע ממנו, לטענתו, לעבוד בעבודה משרדית: "ש. האם אתה יכול להיות פקיד. ת. אני לא יודע. אני יושב בבית ליד המחשב, אחרי שעה נרדם לי כל אזור האגן. זה לא נרדם לגמרי, אני קם ומשתחרר. ש. למה לא תעשה אותו דבר במקום העבודה. ת. לפעמים אני קם ולא יכול לשבת" (עמ' 27 לפרוטוקול). עדות התובע לא היתה אמינה ועמדה בסתירה למימצאים הרפואיים הקליניים האובייקטיביים ולקביעה החד משמעית של המומחה מטעם בית המשפט כי המגבלה התפקודית של התובע באה לידי ביטוי בעמידה והליכה ולא בישיבה. העיד על כך ד"ר ליבני, המומחה מטעם בית המשפט: "ש. התובע טוען שגם כשהוא יושב זמן מסויים חלק האגן שלו נרדם. האם זה דבר שסביר. ת. לא וגם לא מצאתי סיבות אורגאניות לכך. ש. אך קיימת אפשרות כזאת. ת. אם קיימת פגיעה עצבית קשה, אז כן. כאן, למיטב זכרוני, בוצע EMG ובוצעה בדיקה חשמלית של העצבים שלא הדגימה פגיעה שתצדיק תלונות כאלה" (עמ' 19-18 לפרוטוקול). ה. התובע טען כי אינו מסוגל לחזור לעבודה משרדית וכי התאונה קטעה את תוכניותיו לעבוד כסוכן ביטוח. בכתב התביעה טען התובע בעניין זה לאמור: "עובר לתאונה היה התובע בריא בגופו ובנפשו, עסק בתחום הביטוח ואף נרשם ללימודים במכללה לביטוח, לימודים אשר בוטלו כתוצאה מהתאונה. התקדמותו ועבודתו בכלל, בתחום הביטוח נפסקה כתוצאה מן התאונה (סעיף 11 לתביעה). טיעון זה הופרך בעדותה של גב' דליה מעוז מהמכללה לביטוח שסיפרה כי ביום 29.10.96 נרשם התובע ללימודים במכללה לביטוח וקיבל הזמנה לקורס שמתחיל ביום 17.12.96, אך ביטל את הלימודים (עמ' 2 לפרוטוקול). ואכן בעדותו בבית המשפט נאלץ התובע לאשר כי ביטל את השתתפותו בקורס לפני התאונה. לטענתו, הסיבה לכך היתה שהוריו זכו בלוטו: "ופתאום יש לנו כסף ביד. אחים שלי היו מובטלים והחלטנו לפתוח עסק משפחתי. אני ואשתי החלטנו לפתוח עסק משפחתי. ואני ואשתי התחלנו לחפש. אני לא וויתרתי על הקטע של סוכן ביטוח, פשוט החלטתי בינתיים להתמקד בזה, היו המון פגישות והמון עסקים ניסינו להקים" (עמ' 22 לפרוטוקול). טענת התובע כי כתוצאה מהתאונה נאלץ לבטל את תוכניותיו ללמוד ולעבוד כסוכן ביטוח לא היתה אמינה ומסתברת. מהנתונים בפני התברר כי לפני התאונה וללא קשר לתאונה ביטל התובע את הלימודים במכללה לביטוח. עוד התברר כי התובע כלל לא היה סוכן ביטוח מורשה וכי בחברות הביטוח בהן עבד, הוא לא עבד כסוכן ביטוח אלא בעבודה פקידותית (עמ' 25 לפרוטוקול). אין אחיזה בראיות לטענת התובע שלאחר התאונה לא היה מסוגל לעבוד בכל עבודה משרדית. אדרבא, דווקא עבודה משרדית היא העבודה המתאימה לכושרו ותפקודו של התובע לאחר התאונה. עד כמה הרחיק והגזים התובע בתיאור מגבלותיו ניתן לראות בדבריו כשטען שיש לו למעשה מגבלות הזהות לאלה שיש לנכה בשיעור של 100%: "ש. לדעתך אתה לא יכול לעשות כלום לא בישיבה ולא בפקידות? ת. לא אמרתי זאת. אני יכול לעשות דברים לפרקי זמן קצרים. אני צריך מקום עבודה שיקבל נכה 100%" (עמ' 27 לפרוטוקול). ואולם התובע, שראה עצמו מוגבל תפקודית כמו נכה בשיעור של 100% וטען כי אינו מסוגל לעבוד ובפועל אינו עובד, לא קיבל ולו תעודת אי כושר אחת בשנה האחרונה (עמ' 27 לפרוטוקול). בעדותו בבית המשפט חזר התובע וטען כי לאחר התאונה ועד היום הוא אינו עובד: "ש. היית אצל רופא תעסוקה? "ת. לא הייתי כי אני לא עובד" (עמ' 27 לפרוטוקול). גירסה זו לא היתה אמינה ויש לדחותה. מהראיות בפני עולה כי לאחר התאונה פתח התובע עם אשתו עסק עצמאי של גן ילדים וכי הוא עובד ומסייע בניהול הגן. כך, ממעקב אחר התובע, התברר כי התובע עובד בעניינים שונים הקשורים לגן, עושה סידורים הכרוכים בהליכה: סניף הדואר, בנק, קופת חולים. ובשעות הגן הוא נצפה עוזר בנשיאת ספסלים, לוחות עץ, ללא שום אמצעי עזר, ולאורך כברת דרך לא קצרה: "בתאריך 8.6.99 עקבתי אחרי התובע, הוא נראה נוסע ברכב מסוג מזדה, הסיע ילדים לגן הילדים [..] בהמשך עשה סידורים שונים, קנה דברים, היה בסניף הדואר, בנק לאומי, קופת חולים. אחרי זה שב הביתה. […] אשר למעקב השני - זה התבצע בתאריך 2.9.99. במועד זה הסרטתי את התובע. [בשלב זה מוקרן הסרט בפני בית המשפט] רואים את התובע נושא ספסלים מגן הילדים לרכב. […] ראיתי שהוא מעמיס ספסלים מגן הילדים לרכב. […] כאן נראה התובע מגיע, לאחר נסיעה, לחצר האחורית של בית הכנסת, הוא נראה פורק את הרכב. ראיתי אותו במשך הזמן הולך, ללא שום אמצעי עזר, ללא הקב שאני רואה שנמצא כאן. ראיתי את התובע מסיע את הילדים מביתם אל הגן" (עמ' 39-38 לפרוטוקול; קלטת הוידאו נ6/). בחקירה הנגדית הודה התובע כי הוא מסוגל לבצע פעולות פיסיות שונות כסידורים לגן הכרוכים בהליכה וכן סחיבת ספסלים מפעם לפעם: "ת. זה מתאים מאוד למגבלות שלי. כולל לסחוב ספסלים פעם בחודשים במסיבת חנוכה. בעוד שבועיים יש מסיבת חנוכה ואני אסחב את הספסלים. […] ש. אתה כן סוחב ספסלים ומסיע ילדים. תן לנו סדר יום שלך בגן. ת. בבוקר אני בא ולוקח את הילדים לבית ספר ועושה סידורים של הגן. ללכת לקנות פלקטים. ארון מ"כתר". לקנות סופגניות. פעם בשבוע ירקות, פעם בשבוע בשר. אני לא נמצא בתוך הגן. ש. אתם נותנים ארוחת צהריים לילדים. ת. כן. את הקניות אני עושה. פעם עבדתי ממש בגן והיה לי מאוד קשה לשבת שם ולזוז והיה לנו 4 ילדים והבאנו עובדת. זה מה שאני עושה. עושה קניות לגן. מתי שצריך משהו אשתי מתקשרת ואומרת תעשה פה תעשה שם. יש סידורים של הבית ושל הילדים. סדר היום שלי הוא לא צפוף. אני עושה הפקדות שיקים והנהלת חשבונות והכל" (עמ' 32-31 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית התברר כי תוכניותיו לעתיד של התובע אינן בתחום הביטוח, כפי שטען בתחילה, וכי הוא מתכנן לפתוח סניפים נוספים של גני ילדים ולהתמקד בעבודת שיווק: "ש. האם אתה יכול להיות פקיד. ת. אני לא יודע. אני יושב בבית ליד המחשב, אחרי שעה נרדם לי כל אזור האגן. זה לא נרדם לגמרי, אני קם ומשתחרר. ש. למה לא תעשה אותו דבר במקום העבודה. ת. לפעמים אני קם ולא יכול לשבת. ש. עם הנכות שקבעו לך, מעכשיו עד סוף חייך לא תעבוד בשום דבר? ת. אני מאוד מקווה שאתחיל לעבוד במשהו ואוכל לעבוד. אני לא יודע מה יהיה. ש. אתה רואה את עצמך מובטל עד סוף ימיך. ת. אני לא רואה את עצמי מובטל. אבל אני לא מתכוון לקרוע את עצמי באיזה עבודה שתשחק לי את האגן. ש. איזה עבודות לדעתך אתה יכול לעשות? ת. אני חושב שזה צריך להיות משהו בלי שעות קבועות. משהו שאני יכול לנוח. אפילו חשבתי לפתוח חנות לצילום. אמרו לי שצריך לעמוד על הרגליים 12 שעות ביום ואני לא יכול. ש. מה לדעתך אתה יכול? ת. אני לא יודע. ש. אם אתה לא יודע אתה לא חושב שאתה צריך ללכת למכון אבחון שיאמר לך איזה עבודות אתה מוכשר. ת. יכול להיות שהתחום שלי יהיה גן ילדים. חשבתי לפתוח עוד סניף ושיהיו בו עוד עובדות ואני יעבוד רק בשיווק" (עמ' 28-27 לפרוטוקול). ו. מהנתונים בפני עולה כי התובע שטען כי אינו יכול לעבוד בעבודה משרדית, נמצא עובד בפועל בעבודות פיסיות שונות בניהול גן ילדים אותו פתח לאחר התאונה. התובע טען כי אינו יודע דבר על האפשרויות העומדות בפניו לעבור שיקום ולמצוא עבודה שתתאים למגבלותיו. טענה זו לא היתה אמינה ומסתברת. המעט שנדרש ממי שטוען שאינו עובד כלל הוא לעבור תהליך שיקום למציאת תעסוקה המתאימה למצבו, כשירותו וכישוריו (עמ' 27 לפרוטוקול). ז. מהנתונים בפני, כולל החומר הרפואי וחוות הדעת הרפואית עולה כי מגבלתו העיקרית של התובע בעקבות התאונה התמקדה בעיקרה בהליכה למרחקים ארוכים ובעמידה ממושכת. טענת התובע כי הכאבים באגן מונעים ממנו ישיבה ממושכת הכרוכה בעבודה משרדית, נשללה באופן חד משמעי על ידי המומחה שהעיד כי אין לה כל עיגון רפואי בבדיקות הקליניות. מהראיות בפני עולה כי לא היתה מניעה לתובע לחזור לעבוד בעבודה המשרדית בה עבד לפני התאונה. התובע בחר שלא לעשות כן ללא כל קשר לתאונה. אדרבא, התובע משיקולים שאינם קשורים לתאונה בחר לפתוח עסק עצמאי (גן ילדים) והוא מבקש להרחיבו בעתיד ולפתוח גנים נוספים ולהתמקד בשיווק. לא זו אף זו - על אף שלתובע מגבלות בעמידה ובהליכה, לא מדובר במגבלה תפקודית מוחלטת ומלאה וניכר שהתובע מנסה להגזים בתיאור מצבו. ממעקבים שבוצעו אחר התובע לאחר התאונה עולה כי התובע עובד בפועל בעבודות שונות עבור גן הילדים, כולל עבודות פיזיות, כגון: עריכת סידורים הכרוכים בהליכה ונשיאת ספסלים ומוטות. התובע טען כי לאשתו ולו אין כל רווחים מגן הילדים. טיעון זה לא היה משכנע ומסתבר. לאחר התאונה, בספטמבר 98', פתח התובע את הגן כעסק עצמאי שלו ושל אשתו. ואולם התובע צרף דו"ח הכנסות מהגן רק משנת 98' ונמנע מלצרף את הדו"ח של שנת 99'. אך ברור הוא שהדו"ח לשנת 98' אינו יכול לשקף נכונה את תמונת המצב של רווחי הגן. ואולם גם כך, התובע הסביר כי הגן נמצא בתהליך ראשוני של בניית העסק ופיתוחו בראייה של רווח צפוי לעתיד: "אנו בונים עסק. אנו מוכנים ויודעים שבהתחלה לא נרוויח. יש לנו שלוש מטפלות. מקבלות ביחד 12,000 ש"ח בחודש. כרגע אנו חייבים ליצור איזה שהוא שם טוב לגן וככה זה. חוץ מזה שכרגע המחיר שאנו גובים זה נמוך ושנה הבאה זה יגדל. ש. מה שאתם עושים עכשיו זה "שלח לחמך על פני המים". ת. כן. ש. שנה הבאה זה יגדל" (עמ' 31 לפרוטוקול). התובע אישר כי מדובר ב"שלח לחמך על פני המים" וכי כבר בשנה הבאה העסק יתבסס ויהיה רווחי (עמ' 32-31 לפרוטוקול). ח. לסיכום, תוכניותיו של התובע בתחום העיסקי של ניהול הגן והרחבת עסקיו בתחום זה, אינן נובעות ממצבו וכושרו לאחר התאונה. מהנתונים בפני עולה כי התובע כשיר לעבודה משרדית ובעבודה מסוג זה מגבלותיו התפקודיות יבואו לידי ביטוי קטן יותר, יחסית. עם זאת אהיה מוכנה לצאת מההנחה לטובת התובע כי תוכניותיו לעתיד הן בתחום "השיווק" כשבתחום זה תדרש מהתובע מידה נוספת ומוגברת של פעילות. בשים לב לכלל הנתונים והראיות בפני ולמצבו העתידי של התובע, כולל השינויים לטובה ולרעה שיחולו בו בעתיד, נראה לי כי יש להעריך את כושר השתכרותו של התובע לעתיד בשיעור הקרוב לנכותו הרפואית - 35%. 4. הנכות התפקודית של התובע ללא קשר לתאונה א. ביום 5.11.98 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, את ד"ר אבני, על מנת לעמוד על מצבו הנפשי של התובע בגין הפרעה נפשית כפייתית ממנה סבל עובר לתאונה, והשפעתה על תפקודו של התובע ללא קשר לתאונה. ד"ר אבני קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מהפרעה פסיכיאטרית כפייתית ללא קשר לתאונה. המומחה קבע כי נכותו הנפשית של התובע היא בשיעור של 20% נכות מגיל 18 עד גיל 50. ו10%- נכות מגיל 50 עד גיל 65: "לפנינו גבר בן 31 שנפגע בתאונת דרכים ב20.2.97. אינו טוען לבעיות נפשיות או נכות נפשית בעקב התאונה. נשאלתי על ידי כבוד השופטת אם ובאיזו מידה סבל התובע מנכות נפשית פסיכיאטרית לפני התאונה בה מדובר. התובע כמובן מבטל ככל האפשר את חשיבות הבעיה ממנה סבל. אולם, מן הרשומות שלפנינו ברור שמגיל 18 ואילך לפחות, סבל מהפרעה כפייתית קשה בתחום המיני. הפרעה זו דומה בעקרון להתנהגות כפייתית אחרת כמו הימור כפייתי למשל. אין יכולת או יש יכולת מוגבלת לשלוט על דחפים מסויימים. החולה אינו פסיכוטי. יש הרבה הרס עצמי והסתכנות ונזק לסביבה ולמשפחה. במכתבו של ד"ר פ. סירוטה מצויין במפורש שהתובע סובל מ"התנהגות מינית כפייתית המפריעה לו לנהל אורח חיים תקין כולל עבודה, חיי משפחה, שעות פנאי". ברישומים מהטיפול מצויין שנמצא במסלול המוביל להרס עצמי. בנוסף לנאמר לעיל, היה עסוק הרבה עם סרטים כחולים, טלפונים של סקס ואוננות. היה שיפור מסויים במהלך הטיפול אך כשהפסיק את התרופה בעקבות התאונה חזרו התופעות הנ"ל. באוגוסט 1997, עם תרופה חדשה, דיווח למטפל על שיפור גדול. מכל הנ"ל נראה שהתובע סבל לפני התאונה, מגיל 18 ואילך מהפרעה פסיכיאטרית כפייתית (OBSESSIVE COMPULSIVE DISORDER - OCD). המתבטאת בהפרעה נרחבת בהתנהגות הגורמת לפגיעה בתיפקודו. נכות נפשית זו אני מעריך ב20%- מגיל 18 עד גיל 50, וב10%- משם ועד גיל 65" (עמ' 2 לחוות הדעת) ב. המומחה מטעם בית המשפט חזר וקבע, כי נכותו הרפואית של התובע משקפת גם את נכותו התפקודית (חוות דעת המומחה, תשובות לשאלות הבהרה מיום 23.8.99). חוות דעתו של ד"ר אבני היתה מקצועית ואמינה, המומחה העיד בבית המשפט ונחקר ארוכות על ידי ב"כ התובע וחוות דעתו התחזקה ונותרה אמינה ומבוססת. על פגיעתו התפקודית של התובע ומגבלותיו לפני התאונה העיד המומחה: "ש. אתה ראית את התובע, מבחינת כשירות לעבודה, הוא מסוגל לעבוד. אני שואל אותך רק מהבחינה של הנכות הנפשית. ת. תמיד היתה לו מסוגלות מסויימת לעבוד, אך היא היתה מוגבלת. כשאני אומר שהתפקוד שלו מופרע, לא אמרתי שהוא לא מסוגל לעבוד. תפקוד מופרע, כגובה הנכות הנפשית. בנכות נפשית הנכות הפסיכיאטרית היא כולה תפקודית. ש. האם היה מסוגל לעבוד או לא? ת. עניתי על כך. היה מסוגל, אבל חלקית. אם אני אומר נכות של 20 אחוז, היה מסוגל לתפקד ולאו דווקא לעבוד ב80- אחוז. ש. מה ההסבר שלך לעובדה שהאדם מגיל 18 שזה כולל את הצבא ועד התאונה תפקד באופן מלא במסגרות העבודה. ת. הוא לא תפקד באופן מלא מעולם. גם בצבא הוא ערק למשך חודשיים. תפקד, אך לא במאה אחוז. החליף עבודות. החליף כיוונים. לא גמר שום דבר. […] ש. במצב כפי שאתה ראית את התובע, האם יכול לעבוד במשרה מלאה. ת. השאלה היתה אם האיש יש לו מגבלה פסיכיאטרית שמתבטאת בתפקוד שלו או לא. היתה לו בלי ספק מגבלה חמורה בתפקוד לפי מה שכותב הרופא המטפל שלו" (עמ' 2-3 לפרוטוקול). ג. התובע טען כי קביעת המומחה כי הוא סובל ממחלה נפשית החל מגיל 18 לא היתה מבוססת. טיעון זה יש לדחות. מחוות דעתו הרפואית של המומחה עולה כי התובע עצמו, במהלך האנמנזה שגבה המומחה בעת בדיקתו, סיפר למומחה כי הוא סובל מההפרעה הנפשית בתחום המין החל מגיל 18 "לדבריו החל מין להעסיקו בצורה אינטנסיבית וכפייתית מגיל 18 ואילך" (עמ' 1 לחוות הדעת). לבקשת התובע כתב הפסיכיאטר המטפל של התובע לצה"ל ביום 21.10.96 (למעלה משנה לפני התאונה) על מצבו הנפשי של התובע: "הנני לאשר שמר רפאל סובל מהתנהגות מינית כפייתית שמפריעה לו לנהל אורח חיים תקין כולל עבודה חיי משפחה, שעות פנאי. מטופל ע"י טיפול התנהגותי + תרופות נוגדות התנהגות כפייתית - פרוזק 80 מ"ג ליום. השינויים זעירים וקצרים. זקוק להמשך טפול ממושך. המכתב ניתן לפי בקשתו" (מוצג נ5/). ד. מרשומות מעקב הטיפול הפסיכיאטרי בתובע עולים בבירור הקשיים של התובע להתמיד במקום עבודה קבוע: "3.9.96 - ניסה להתקשר לחפש עבודה בביטוח אך לא מתמיד" (מוצג נ5/). גם מדו"ח הערכה פסיכוטרפית של הרופא המטפל המבוססת על אנמנזה של החולה משתקפת ההשפעה של ההפרעה ההתנהגותית ממנה סובל התובע על יכולתו להתמיד במילוי משימות בכלל ובעבודות בפרט: "עריק מהצבא - 1 שנה. לא משלם דו"חות חניה. 4 ח' לא עובד - קודם כסוכן ביטוח חיים. לא הולך לבי'ס לנהיגה - 8 נק'. יש לו בעיה נוירולוגית - טיקום בפנים. מתגברים בלחץ נפשי. לא מתמיד. מוטרד מגמגום שלו... מאונן הרבה. מבקר במכוני ליווי. מפריע לו בעבודה - בלי קונדום. מרגיש שהוא 2 בני אדם. מדבר הרבה בטלפון עם מכוני ליווי. לאחרונה במקום להבחן במקצועו בקר במס' מועדונים. התמכרות לפעילות זו ולאוכל - מעולם לא היה בטיפול. רוצה לשנות הנ"ל - כי עבודתו נפגעת. יחסיו עם אשתו ומרגיש חרד שמתדרדר... היה אצל נוירולוג קבל הלידול 5 מג' ודפאריד. תמיד לא מסים - ביולוגיה אונ' ת"א - אופטומטריה. נהיגה לא זהירה" (מוצג נ5/ ההדגשות אינן במקור -י.צ.). ה. בפני המומחה ובבית המשפט ניסה התובע ליצור מצג לפיו תוך כמה ימים חל שיפור ניכר בהפרעה ההתנהגותית ממנה הוא סבל: "מספר שבאוגוסט 97 מתוך פחד מהתשובה לבדיקת איידס התרפא מהבעיה. גם היום אומר שהוא נהנה להסתכל על כל בחורה "אך אינו מרגיש חייב". לדבריו אין לו כל בעיה נפשית מזה כשנה" (עמ' 2 לחוות הדעת של ד"ר אבני) בעדותו חזר התובע על טענה זו: "ש. האם בבעייה הפסיכיאטרית אתה מטופל. ת. לא. היתה לי בעיה של הפרעה כפייתית. היה לי ניתוח, פחדתי שיהיה לי איידס. הלכתי לעשות בדיקה באיכילוב. התשובה היתה רק ביום שני. הייתי בטוח שיש לי איידס. החלטתי שאני לא מוכן לעבור את כל הסיכון הזה. אשתי כפי שסיפרתי טיפלה בי במסירות. הקרבה הזאת גרמה לי שהיה לי קשה לבגוד בה. יש גם בעיה פיזית. כל הדברים גרמו לכך לכך שהבעיה כמעט נפתרה. אני לא הכי נאמן לאשתי, אם בעבר הייתי רץ אחרי בחורות היום כבר לא" (עמ' 37 לפרוטוקול). ו. ממכלול הנתונים בפני עולה כי מצג זה היה מוגזם ולא שיקף את המצב לאשורו. אין ספק שהתובע סובל באופן מתמשך, מגיל 18 ועד היום, מהפרעה נפשית חמורה שיש לה השלכה תפקודית ללא קשר לתאונה. עדותו המקצועית של המומחה מטעם בית המשפט היתה מבוססת ויש לקבלה: "ש. לגבי טענת התובע שהתובע טוען שחל אצלו שיפור גדול במצב, מעבר לזה יש לך אינדיקציה שחל אצלו שיפור. אתה חייב להסתמך בנושא הזה על דבריו. ת. יש לי מה שהוא אומר. הוא מתאר זאת בצורה דרמטית, שאני לא כל כך נוטה לקבל, שתוך כמה ימים חל שיפור מהפכני בכל הדחפים שלו מפני שפחד מהבדיקה של מחלת האיידס. הצפייה הזאת של כמה ימים הפסיקה והפכה אותו לחופשי מהפרעה בתחום המין. שמעתי. לא מקבל. לא נוטה להאמין. זה לא קורה בד"כ. מצד שני עדותו של ד"ר סירוטה ברישומים, שהוא מוסר מפיו של התובע שחל שיפור ניכר במצבו. כמעט באותו זמן, ד"ר סירוטה כותב מכתב, שמצבו גרוע ביותר, שהוא נועד לצה"ל" (עמ' 4 לפרוטוקול). ובהמשך: ש. אם התובע אומר שחל אצלו שיפור והוא מרגיש שהמחלה מהפסקת הטיפול אצל ד"ר סירוטה לא פרצה אצלו. ת. אני מאוד מהסס לקבל את זה. כמו שהרופא שלו כותב: חזר לסורו. הכל ישנו ברשום. לכן, אני מהסס מלקבל את הדברם של התובע כפשוטם. הוא הפסיק את התרופות. פעם קודמת, בזמן התאונה, כשהוא הפסיק את התרופות לזמן קצר, חזרו וגברו הסימפטומים. אז למה שזה לא יקרה עוד פעם שיפסיק את התרופות. אני אומר שאני מהסס לקבל את שאמר התובע. הדברים האלה הם לא שחור לבן. למשל ההתנהגות שלו, בזמנו היתה ממש הורסנית, ציין זאת גם הרופא שלו, הרס את חיי המשפחה, ממש סיכן את חייו, בזבז כספים. גם כשיש שיפור השיפור לא חייב להיות מוחלט. למשל גם מצויין בשלב מסויים שזה יותר טוב, הדחפים יותר נשלטים, זה לא שהוא או בריא כמו סוס או שהוא חולה איום. אם הנכות שלו היתה חמורה בזמנו הוא לא היה מסוגל בשום תחום לתפקד משום שמהבוקר עד הלילה היה עסוק בדבר הנורא הזה. אז אם זה השתפר זה טוב מאוד, אבל זה לא אומר שהכל נמחק והכל נהיה מאה אחוז בסדר" (עמ' 6 לפרוטוקול). ד"ר אבני ציין, כי קיים סיכוי קלוש ביותר שהתובע יחלים מההפרעה הנפשית והשפעתה על תפקודו תמשיך לבוא לידי ביטוי במהלך חייו, בשיעור הנכות הרפואית שקבע לתובע: "ת. אבל, הבעיה בטיפול התרופתי בפסיכיטריה, גם בדכאונות וגם בהפרעות האלה, שהתרופות לצערי אינן מרפאות את המחלה כמו שאנטיביוטיקה הורגת את החיידקים. הן מכסות את המחלה והסימפטומים. כשמפסיקים את השימוש בהם, הסיכויים גדולים שהמחלה תחזור. […] ש. לפי מה שאני מבין ממך אדם שמשתמש באופן קבוע בתרופה אין לו את הבעיה. ת. אין לו את הקוזנטציה, את הגילויים של המחלה. המחלה רדומה. אנחנו מאמינים היום גם לגבי המחלה הזאת, שגם היא קשורה לשינויים כימיים במוח […] אם אדם יפסיק את הלקיחה (של התרופות - ההערה אינה במקור) וגם כשאדם לא מפסיק הפגם נשאר כל הזמן עד יום מותו. ככה בדיכאון. למרות שכלפי חוץ אדם לא סובל מהסימפטומים או שהם נחלשים, לא חייב להיות שהוא בכלל לא סובל, יש לו את הבעיה. בנוסף לזה, הוא סובל הרבה פעמים מתופעות לוואי שהן די רבות ודי מגבילות את האדם" (עמ' 5 לפרוטוקול). ד"ר אבני הדגיש בעדותו כי אחוזי הנכות שקבע לתובע משקפים גם את השיפור האפשרי ומצבו בעתיד. לדעתו, מחלתו של התובע בעבר היתה קשה ביותר והוא מעריך את נכותו לפני התאונה בשיעור של 60% ואילו הנכות שקבע לתובע, מביאה בחשבון את השיפור במצבו לעתיד: "ש. המחלה הבסיסית הזאת בעבר היתה קשה מאוד, ההפרעה היתה קשה. ת. בלי ספק. ש. איך היית מעריך את הנכות שלו אז. ת. כ- 60 אחוז בערך. ש. הנכות שבסופו של דבר קבעת, זה בהנחה של השיפור. ת. כן. הנכות לוקחת בחשבון את השיפור" (עמ' 8 לפרוטוקול). ז. גרסת התובע לפיה בשנת 97' החלים לפתע מההפרעה הנפשית ממנה סבל שנים רבות, לא תאמה גם את המסמכים הרפואיים שהוגשו בהסכמה. מהתיעוד בתיק הטיפולי של התובע עולה כי הוא חש שיפור ורגרסיות מתמידים במצבו הנפשי. כך, לדוגמא בסוף שנת 96, מתועד טיפול רפואי בו הרגיש התובע שיפור אך עם זאת בד בבד הדחף המיני הבלתי מבוקר שב והשתלט עליו. "5.11.96 מצב יציב. מסתפק בסרטים מעטים בוידאו. אוננות לא רבה ויחסים עם אשתו. אך עדיין חש שמדי פעם יש דחף. ומשתלט עליו בהצלחה. […] "אני מופרע קשה" (מוצג נ5/). זאת ועוד, סמוך לתקופה בה טען התובע לשיפור במצבו המיני הוא ביקש מהרופא המטפל מכתב לצה"ל אודות מצבו הנפשי: "ש. האם נכון שבערב אוגוסט 96 התחלת טיפול בקשר לענייני הטיפול במין כפייתי. טענת שזה מפריע לך ואתה לא יכול לעבוד בגלל זה. ת. נכון. ש. אותו דבר באת להגיד לצבא. ת. כן. ש. אותו דבר באת להגיד בקופת חולים מכבי. יש כרטיס טיפולים. וחוץ מהרופא המטפל שלך פנית לקופת חולים באופן רשמי וביקשת אישור שניתן לך לצבא, בו כתוב שאתה לא יכול לנהל אורח חיים תקים בכלל כולל עבודה? ת. נכון. הייתי אצלו בפגישות. באחת הפגישות ביקשתי שיכתוב לי מכתב ושיהיה לזה משנה תוקף, שם את החותמת של קופת חולים. נכון שהמכתב נכתב לבקשתי על מנת שישחררו אותי מצה"ל" (עמ' 33 לפרוטוקול). במכתב שכתב הרופא המטפל נאמר בעניין מצבו של התובע: "הנני לאשר שמר רפאל סובל מהתנהגות מינית כפייתית שמפריעה לו לנהל אורח חיים תקין כולל עבודה, חיי משפחה, שעות פנאי. מטופל ע"י טיפול התנהגותי + תרופות נוגדות התנהגות כפייתית - פרוזק 80 מ"ג ליום. השינויים זעירים וקצרים. זקוק להמשך טיפול ממושך" (מוצג נ5/). בשולי הדברים יצויין, כי מחומר הראיות עולה כי התובע סובל גם מבעיה נוירולוגית ומגמגום ללא קשר לתאונה, עניינים נוספים היכולים להסביר את פשר אי התמדתו במקומות עבודה לפני התאונה: "יש לו בעיה נוירולוגית - טיקים בפנים. מתגברים - בלחץ נפשי. לא מתמיד. מוטרד מגמגום שלו בעיקר בהתרגשות". "עבודתו נפגעת… ומרגיש חרד שמתדרדר… היה אצל נוירולוג קבל הפלידול 5 מ"ג ודופאיד". (הערכה פסיכוטרפית ראשונית - מוצג נ5/). "ש. גם כתוב שיש לך בעיה נוירולוגית ושבגלל זה אתה לא מתמיד במקומות העבודה. ת. זה לא נכון. ש. אני מציג בפניך את המסמכים שנמצאים בתיק בית המשפט. ת. נכון שכתוב. ש. חוץ מהענין של המצב הכפייתי בעניני מין, סבלת מגמגום וגם עכשיו. ת. כן" (עמ' 33 לפרוטוקול). ח. לסיכום, ממכלול הראיות בפני עולה כי התובע סובל מגיל 18 מהפרעה נפשית כפייתית קשה, בעלת השלכה ישירה על יכולת תפקודו בחיי היום יום בכלל וקושי להתמיד במקומות עבודה בפרט. טענת התובע כי בשנת 97' החלים ממחלתו באופן פתאומי, התבררה כמגמתית ומוגזמת. ההפרעה התפקודית של התובע בתחום הנפשי, משתקפת באי יכולתו להתמיד ולהשלים משימות ויעדים אשר הציב לעצמו בכלל ובמקומות עבודה מאידך: (1) התובע החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ולאחר סמסטר אחד עזב. "התחלתי ללמוד ביולוגיה באונברסיטה תל-אביב לאחר סמסטר החלטתי שזה היה מהר מדי ואני רוצה לטייל בעולם" (עמ' 21 לפרוטוקול - עדות ראשית של התובע). (2) התובע למד אופטומטריה במסלול 4 שנים, ועזב לאחר שנתיים. למדתי שנתים אופטומטריה במכללה לאופטיקה בתל אביב (עמ' 21 לפרוטוקול - עדות ראשית התובע) "בשנתיים הראשונות למדתי אופטומטריה. לשאלתך לא נבחנתי על כך וסיימתי שתי שנות לימוד. אופטומטריה זה 4 שנים" (עמ' 26 לפרוטוקול). (3) התובע נרשם ללימודי ביטוח במכללה לביטוח וביטל את הרשמתו לפני הלימודים (עמ' 22 לפרוטוקול). (4) אי עמידת התובע במסגרת הצבאית - התובע ערק מן הצבא במשך חודשיים וישב בכלא במשך חודש וחצי. "ש. אתה סיפרת לנו שעשית שירות צבאי. האם היו לך בעיות בצבא. ת. רציתי להיות בחיל הים והלכתי לקורס חובלים ולא התקבלתי. העבירו אותי לגבעתי ושם האוכלוסיה לא מצאה חן בעיני, האנשים וכו' אז ערקתי לחודשיים משהו כזה. […] ת. 84 ימים אחרי זה הייתי בכלא 45 ימים" (עמ' 36 לפרוטוקול ר' גם פרק תולדות העבר בחוות הדעת הפסיכיאטרית). התובע השתחרר משירות מילואים פעיל (עמ' 27 לפרוטוקול). (5) אי התמדה במקום עבודה קבוע - משך כ6- שנים לפני התאונה עבד התובע ב5- מקומות עבודה שונים, ברובם התמיד פחות משנה: "ביום 26.1.92, התחלתי לעבוד בסוכנות ביטוח סנו ויזל. שם עבדתי עד 31.12.94. העבודה בסוכנות ביטוח היתה אמורה להיות צדדית, לצד לימודי אופטומטריה. למדתי שנתיים אופטומטריה במכללה לאופטיקה בתל אביב. תוך כדי עבודה, קסם לי שטח הביטוח […] עזבתי את סנו את ויזל והתחלתי לעבוד בחב' ביטוח המוביל. שם עבדתי כסגן ראש צוות ביטוח חיים. זו עבודה משרדית, עם קצת ניהול. […] החלטתי לעבור לעבוד בסוכנות כנען [...] עבדתי בכנען מספטמבר עד מרץ, 7 חודשים. […] חמי אמר לי בא ותעבוד אצל קוזולובסקי, זה שהעיד פה, ושם יהיה לך יותר קל. […] אחרי חודש חודשיים החלטתי ששם אין לי מה לחפש. […] עבדתי בינתיים ב"כלל, בתור פקיד ביטוח חיים. אחרי חודשיים החלטתי שהעבודה לא בשבילי האנשים שם היו קנאים וקנטרנים. אנשים קטנים. כל מיני פקידים שכאב להם הלב שקיבלתי תפקיד קצת יותר גדול. בסביבות ינואר הייתי צריך להתחיל את הקורס, ביטלתי אותו, והסיבה שביטלתי היא: בחודש נובמבר 96 ההורים שלי זכו בלוטו סכום גדול מאוד, ופתאום יש לנו כסף ביד. אחים שלי היו מובטלים והחלטנו לפתוח עסק משפחתי" (עמ' 22-21 לפרוטוקול). ט. מתלושי השכר שהציג התובע עולה כי משך 24 חודשים לפני התאונה הוא עבד ב3- מקומות עבודה שונים, מתוכם כ- 8 חודשים היה מובטל. מעדות מעסיקו לשעבר, מר משה קוזולבסקי עולה כי התובע עזב את מקום העבודה זמן קצר לאחר שהחל, וכי מעבודתו לא יצאה תועלת למעסיק כמו גם לעובד: "ש. התובע ניסה בשלב מסויים להיות סוכן ביטוח. הגיע אלי דרך לקוח שלי. הסתובב במשרדי כחודש או חודשיים. לא יצא מזה שום דבר לא לי ולא לו. [...] ש. אתה לא מרשה למי שאין לו תעודה לעשות ממש ביטוחים. ת. לא. התובע לא עשה ממש ביטוחים. ש. מה קרה אחרי חודש חודשיים שזה נגמר. ת. הבן אדם הרגיש שזה לא עסקת חייו, קם והלך. ש. יש לך סדר גודל של סכומים מה הרוויח בחודשיים האלה. ת. אצלי כלום" (עמ' 15-14 לפרוטוקול). י. בבית המשפט ניסה התובע להציג מצג שקרי לפיו, כתוצאה מהתאונה, אינו מסוגל לעבוד ונותר מובטל ללא כל עבודה מאז התאונה ועד היום והכל בשל פגיעתו בתאונה. עדות זו לא היתה אמינה ומשכנעת. מהראיות בפני התברר כי לתובע היו בעיות תפקוד קשות שאינן כתוצאה מהתאונה, אלא קשורות לנכותו הנפשית וכי לפני התאונה הוא לא עבד באופן רצוף ומסודר. אדרבא, לאחר התאונה התובע פתח עם אשתו עסק עצמאי של גן ילדים ובכוונתו להרחיבו ולפתחו ולעבוד בתחום השיווק. התובע שטען כי אינו מסוגל לעבודה לא הציג תשתית ראייתית מינימלית למאמצים שעשה למצוא עבודה שתתאים לנכותו לאחר התאונה. עדותו בעניין זה שיקפה חוסר מוטיבציה לחיפוש עבודה כלשהיא ללא כל קשר למגבלותיו התפקודיות כתוצאה מהתאונה. כך התברר כי לתובע יש מספר לא מבוטל של כישורים לעבוד בעבודות שונות שאינן כרוכות במאמץ פיסי ובהן לא תבוא לביטוי הגבלתו התפקודית בעמידה ממושכת והליכה למרחקים: חובש, אופטמטריסט ועבודה משרדית. ואולם התובע ללא סיבה הקשורה לתאונה בחר לפתוח עסק עצמאי של גן ילדים ובהמשך הוא מבקש להגדילו, להרחיבו ולעסוק בשיווק. התובע לא עשה כל מאמץ לבחון עבודה שתתאים למגבלותיו וטענתו כי לא היה אצל רופא תעסוקה מאחר ואינו עובד, התבררה כלא נכונה: "ש. היית אצל רופא תעסוקה. ת. לא הייתי כי אני לא עובד. […] ש. במחלקת השיקום של המל"ל ביקרת. ת. לא. ש. למה אתה לא הולך לבקש שיקום אם אתה מוכר כנכה. ת. ברגע שקיבלי מאה אחוז נכות, אובדן כושר עבודה מלא, לא ידעתי שאני בכלל יכול לעשות שיקום. אני לא יודע מה זה בכלל" (עמ' 27-26 לפרוטוקול) לסיכום, תפקודו של התובע לפני התאונה - אי יכולתו להתמיד במקומות העבודה לאורך זמן ושיעור ההשתכרות - משקף את נכותו הנפשית שאינה קשורה לתאונה. לאחר התאונה בחר התובע לפתוח עסק עצמאי, בחירה שאינה נובעת מנכותו ומגבלותיו כתוצאה מהתאונה, אלא משיקולים סובייקטיביים שאינם קשורים לכך. 5. גובה ההשתכרות א. התובע טוען כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותו העתידיים על בסיס שכר של 10,000 ש"ח לחודש ולעבר על בסיס של 8,000 ש"ח לחודש. הנתבעות טוענות כי שיעור שכר זה אינו תואם את גובה השתכרותו בפועל של התובע. טענת התובע בפריט זה מופרזת ולא הוכחה. ב. התובע ביקש ליצור מצג לפיו בעקבות פגיעתו בתאונה נקטעו הן עבודתו בתור סוכן ביטוח והן תוכניותיו ללימודים במכללה לביטוח. בכתב התביעה שרטט התובע מצג לפיו עובר לתאונה היה בריא לחלוטין ונרשם ללימודים במכללה לביטוח וכי לימודיו בוטלו כתוצאה מהתאונה: "עובר לתאונה היה התובע בריא בגופו ובנפשו, עסק בתחום הביטוח ואף נרשם ללימודים במכללה לביטוח, לימודים אשר בוטלו כתוצאה מהתאנה. התקדמותו ועבודתו בכלל, בתחום הביטוח נפסקה כתוצאה מן התאונה" (עמ' 2 לכתב התביעה). ג. טענת התובע עמדה בסתירה למכלול העדויות שנפרשו בפני. התובע לא עבד לפני התאונה כסוכן ביטוח מורשה והוכח כי כלל לא החל ללמוד במכללה לביטוח עובר לתאונה. אדרבא, למעלה משנה לפני התאונה וללא קשר אליה, ביטל התובע את הרשמתו ללימודי סוכן ביטוח מורשה במכללה לביטוח (עמ' 2 לפרוטוקול). מעדויות מעסיקיו של התובע עולה כי לתובע לא היתה תעודה של סוכן מורשה וחלק ניכר מעבודתו לפני התאונה היתה פקידותית בלבד. כך, בסוכנות כנען, עבד התובע כ7- חודשים לא כסוכן מורשה וכמחצית הזמן בעבודה פקידותית בלבד: "ש. כמה זמן עבד אצלכם התובע? ת. 7 חודשים. ש. מה סיבת הפרישה. ת. התובע רצה להתמקד יותר בביטוח ולא בעבודת פקידות ואצלנו עשה חצי מהזמן עבודות פקידות. (עמ' 10-9 לפרוטוקול - עדותו של עודד רחלי, מנהל סוכנות לביטוח כנען). "ש. אתה לא מרשה למי שאין לו תעודה לעשות ממש ביטוחים. ת. לא. התובע לא עשה ממש ביטוחים" (עדות מר קוזלובסקי. עמ' 15 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הודה התובע כי רק חלק קטן מהזמן עבד כסוכן ביטוח ללא תעודה, לדבריו כ-"איש מכירות" ובשאר הזמן עבד בעבודות פקידותיות בענף: ש. בכל המקומות עבודה שציינת, לא עסקת בפועל כסוכן ביטוח? ת. עסקתי במכירת ביטוח חיים בלי תעודה. […] ת. יש סוכן ראשי, הוא יש לו את התעודה של סוכן מורשה. אני איש שירות שלו. אני נותן שירות. קוראים לזה אפילו אנשי מכירות. לא סוכן ביטוח. [...] "ש. האם נכון שבפועל עוד לא עבדת כסוכן ביטוח? ת. באחוזים, חלק קטן מטווח הזמן שלי עבדתי כסוכן ביטוח" (עמ' 25-24 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא עבד לפני התאונה כסוכן ביטוח מורשה ואין קשר סיבתי בין ביטול ההרשמה ללימודים למכללה לביטוח לתאונה. אדרבא, התובע בחר משיקולים שאינם קשורים לתאונה, לפתוח עסק של גן ילדים, להמשיך ולהתפתח בתחום זה ולעסוק בשיווק. ד. התובע טען שבסיס שכרו החודשי נכון להיום הוא 8,000 ש"ח לצורך חישוב הפסד השתכרותו לעבר ו10,000- ש"ח כבסיס לחישוב הפסדי השתכרותו לעתיד. חישובו של התובע אינו מבוסס ואין לקבלו. מתלושי השכר שצירף התובע (מוצג ת5/) עולה כי משך 24 חודשים שקדמו לתאונה, הוא לא עבד באופן רצוף וכי משך חודש ו20- יום לפני התאונה לא עבד כלל. התובע בחר, בצורה מגמתית, להסתמך בחישוביו על תלוש שכר אחד בודד מחודש 4/96, כ10- חודשים לפני התאונה, כשקיבל סכום חד פעמי ויוצא דופן של 12,612 ש"ח. התובע בחר להתעלם מכושר השתכרותו הממוצע לפני התאונה. ה. חישוב בסיס השכר של התובע לפני התאונה יעשה על פי שכרו הממוצע משך כל חודשי השנה, לרבות החודשים הלא מעטים בהם התובע כלל לא עבד. הסכום הממוצע של שכרו של התובע לתקופה של 24 חודשים לפני התאונה הוא 2,543 ש"ח. סכום זה בהצמדה של 80% מאמצע התקופה ועד היום עומד על 3,113 ש"ח. חישוב זה נערך על-פי ממוצע אריתמטי בין כל חודשי ההשתכרות כולל תקופות אי ההשתכרות. מתלושי השכר של התובע עולה כי בתקופה של 24 חודשים לפני התאונה (מוצג ת5/) התובע לא עבד במשך 8 וחצי חודשים. חישוב זה מיטיב למעשה עם התובע שכן מדובר בתקופה ארוכה של 24 חודשים שבתחילתם עבד התובע באופן רציף יותר מבשנה האחרונה: מקום עבודה שנה חודש גובה שכר נטו המגן 95 פברואר 2,886 המגן 95 מרץ 3,866 המגן 95 אפריל 2,607 המגן 95 מאי 2,642 המגן 95 יוני 3,251 המגן 95 יולי 2,645 המגן 95 אוגוסט 3,352 המגן 95 ספטמבר לא ברור הסכום כנען 95 ספטמבר 2,649 כנען 95 אוקטובר 3,513 כנען 95 נובמבר 3,513 כנען 95 דצמבר 2,546 כנען 96 ינואר 3,493 כנען 96 פברואר לא השתכר כנען 96 מרץ 1,650 כנען 96 אפריל 12,612 - 96 מאי לא השתכר - 96 יוני לא השתכר - 96 יולי לא השתכר - 96 אוגוסט לא השתכר 96 ספטמבר לא השתכר 96 אוקטובר לא השתכר כלל חב' לביטוח 96 נובמבר 3,468 96 דצמבר 3,225 97 ינואר לא עבד - 49.28 97 20.2 פברואר לא עבד מועד התאונה מהאמור לעיל עולה כי דרישת התובע להכיר בגובה השתכרות של 8,000 ש"ח מופרזת ולא הוכחה. על פי חישוב ממוצע של 24 החודשים שקדמו לתאונה גובה השתכרותו של התובע עומד כיום על סכום של 3,113 ש"ח. יש לקבל את החישוב שערכו הנתבעים, המיטיב עם התובע, שנערך על בסיס השתכרותו של התובע בחברת כלל (מקום עבודתו לפני התאונה). סכום זה משוערך להיום ובהפחתת מס הכנסה עומד על סך של 3,501 ש"ח. על דרך ההערכה ועל בסיס ההנחה כי במצבו הנפשי של התובע, ללא קשר לתאונה, תחול הטבה בשיעור מסוים, הגעתי למסקנה כי יש להעלות את בסיס השכר של התובע לצורך חישוב הפסדי השתכרותו לעתיד לסכום של 4,500 ש"ח. על בסיס הנתונים בפני, להלן אבחן כל אחד מפריטי הנזק שנגרמו לתובע. 6. הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד א. התובע טוען כי עקב התאונה נשלל ממנו לחלוטין כושר העבודה לפיכך מגיע לו לטענתו פיצוי על הפסדי שכר בעבר על בסיס הנכויות הרפואיות וגובה שכר של 8,000 ש"ח לחודש, סכום כולל של 152,300 ש"ח. ב. הנתבעות טוענות כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על בסיס שכרו במקום עבודתו האחרון לפני התאונה, בסך של 3,501 ש"ח, ובסה"כ על הפסדי שכר לעבר מגיע לו לטענתן סכום כולל של 38,700 ש"ח. ג. ממכלול הראיות בפני עולה, כי גובה השתכרותו של התובע משקף את מומו - נכותו התפקודית בעקבות ההפרעה הנפשית ממנה סובל ללא קשר לתאונה - וכי שכרו הממוצע של התובע לפני התאונה עמד על סכום של כ- 3,500 ש"ח. ד. חישוב הפסדי השתכרותו של התובע לעבר יערך על בסיס שכר של 3,500 ש"ח בהתאם לשיעור הנכויות הזמניות שנקבעו לו. לתובע נקבעה נכות של 100% לתקופה של חצי שנה ולתקופה נוספת של חצי שנה נקבעה לו נכות של 50%. נראה לי כי במהלך שתי התקופות, בהן מצבו של התובע טרם התייצב (לתקופה של שנה) יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע על בסיס נכות בשיעור של 100%. לפיכך הסכום הכולל המגיע לתובע לתקופה של שנה מהתאונה הוא סכום של 42,000 ש"ח, לסכום זה יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה. ה. מתום תקופות אי הכושר (פברואר 98) ועד היום לא היתה לתובע כל מניעה תפקודית לחזור ולעבוד בעבודה משרדית כפי שעבד לפני התאונה. התובע בחר לפתוח עסק עצמאי של גן ילדים עם אשתו. טענותיו כי הכנסותיו מהגן היו שליליות לא שכנעה. התובע לא הניח תשתית ראיתית לטענה זו והמעט שהיה עליו לעשות הוא לצרף את דו"ח ההכנסה הרלבנטי לשנת 99'. יש לציין כי התובע פתח את גן הילדים בספטמבר 98', לפיכך הדו"ח שהוגש לשנת 98' אינו מהווה ראיה מספקת והיה על התובע לצרף את הדו"ח לשנת 99', דבר שלא נעשה. ואולם גם אם נצא מההנחה כי הגן שפתח התובע אינו מרוויח בשלב זה, אין זה נובע מקשייו של התובע לאחר התאונה וכפי שעולה מעדות התובע, מדובר בעסק הנמצא בשלבי בנייה ובהמשך ההשקעות יישאו פרי והרווחים יגיעו (עמ' 32-31 לפרוטוקול). ו. את הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר (מתום תקופת אי הכושר ועד היום) יש לחשב על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 35% מבסיס שכרו של התובע לפני התאונה (3,500 ש"ח) ובסה"כ סכום של 36,750 ש"ח, על סכום זה יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה. ז. באשר להפסד השתכרות בעתיד - התובע טוען כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותו לעתיד על בסיס הנכות הרפואית המלאה ועל בסיס שכר של 10,000 ש"ח לתקופה של 32 שנים ו- 309 ימים. בסה"כ מגיע לו לטענתו פיצוי בפריט זה בסכום כולל של 792,833 ש"ח. הנתבעות טוענות כי מאחר ואין מניעה רפואית לכך שהתובע יעבוד במגוון רחב מאוד של עבודות, אין לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. לחלופין, הציעו הנתבעות לפצות את התובע בסכום גלובלי בסך 100,000 ש"ח. ח. התובע היום בן 32 ונותרו לו 33 שנות עבודה. על בסיס הנתונים בפני, הנני מעריכה הפיצוי המגיע לו עבור הפסדי שכר לעתיד בסכום של 400,000 ש"ח. סכום זה מבוסס לערך על בסיס השתכרות של 4,500 ש"ח מחושב על הפסד כושר השתכרות בשיעור של 35%, לתקופה של 33 שנים לעתיד. 7. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים א. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בשל הפסדי פנסיה הנלווים לשכר העבודה בסכום כולל של 118,273.49 ש"ח. הנתבעות טוענות כי אין לפצות את התובע כלל בראש נזק זה. שכן על מנת לצבור זכויות פנסיוניות יש צורך לעבוד בפועל מחד ולהוכיח כי במקום העבודה מתקיימים הסדרים המזכים את העובד בתשלומים פנסיוניים כלשהם. ב. תביעתו של התובע בראש נזק זה לא הוכחה. הלכה היא כי על מנת שנפגע יהיה זכאי לפיצוי על אבדן הזכות לפנסיה עליו להצביע על סיכוי סביר לכך שאלמלא התאונה, היה זכאי לה. התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי על היותו חבר בקרן פנסיה ולא הוכיח כי יגרם לו הפסד מתשלומי פנסיה או זכויות סוציאליות כלשהן בעתיד, לפיכך תביעתו בפריט זה נדחית. למעלה מן הצורך אציין, כי בחישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד נלקח בסיס שכר מלא ללא ניכוי הפרשות העובד מן השכר. 8. עזרה וסיעוד לעבר א. התובע טוען כי סמוך לאחר התאונה הוא נזקק לעזרה צמודה קבועה ורצופה של צד ג' שניתנה לו על-ידי בני משפחתו. לטענתו הוא היה זקוק לעזרה בחצי שנה הראשונה של 4 שעות ליום, בחצי השנה השניה שעתיים ליום ומשנה לאחר התאונה ועד היום קרוב לשעה ליום. בסה"כ מגיע לו לטענתו פיצוי בסכום כולל של 27,350 ש"ח. ב. הנתבעות טוענות כי העזרה שקיבל התובע מאשתו לא חרגה ממסגרת התמיכה שנותנים בני משפחה אחד למשנהו ואין לפצותו בגין עזרה וסיעוד לעבר. ג. התובע נפגע בתאונת דרכים בפברואר 97 בהיותו בן 29. אין ספק שלתובע היתה פגיעה קשה והוא סבל משבר של האצטבולום הימני, שבר של עצם הירך הימנית ושבר מרוסק - פתוח של הפיקה הימנית. הוא היה מאושפז משך חודש וחצי והמשיך בטיפול פיזיוטרפי בביתו (עמ' 1 לחוות דעת של ד"ר ליבני, המומחה בתחום האורטופדי). ד. מהראיות בפני עולה כי העזרה שניתנה לתובע מאשתו לא חרגה בשיעור ניכר ממסגרת התמיכה המקובלת במסגרת המשפחתית. התובע העיד כי כחודשיים לאחר ששב לביתו כבר החל לחזור לתפקוד עצמאי: "ש. איזה עזרה קיבלת מיד אחרי התאונה. ת. מיד אחרי התאונה הייתי בשיקום. הגעתי עם כסא גלגלים. לא יכולתי לזוז. אשתי רחצה אותי ולא נעים לי להגיד, נגבה לי את הטוסיק. קרוב לחודשיים. אז ירדתי לקביים והתחלתי לרדת לשירותים לבד" (עדות ראשית של התובע, עמ' 24 לפרוטוקול) התובע לא הציג תשתית ראייתית לכך שלאשתו היו הפסדים בפועל של ימי עבודה כלשהם על מנת לטפל בו בחיי היום יום. הוא אף נמנע מלהביא את אשתו לעדות מהחשש - לטענתו - כי תגלה את הפרעתו בתחום הנפשי. "ש. למה אשתך ואמך לא נמצאות להעיד. ת. שתי סיבות. לא חשבתי שבית המשפט לא יאמין לי שאשתי עזרה לי. היה כל הקטע הזה של הפרעות מיניות. אשתי לא ידעה מכך וחששתי שעורך הדין ישאל אותה על כך" (עמ' 24 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובע סירב לעזרה שהוצעה לו מצד הנתבעות. "ש. האם קיבלת עזרה סיעודית מהנתבעות. ת. לא. הוצע לי על ידי הנתבעת עזרה סיעודית של שלוש שעות ביום. ויתרנו עליה כי אשתי היתה בבית ולא מצאנו טעם שגבר יסתובב לנו בבית. החלטנו לוותר" (עמ' 24 לפרוטוקול). על בסיס הנתונים בפני ועל דרך ההערכה, נראה לי כי הפיצוי המגיע לתובע עבור עזרה וסיעוד בעבר הוא בסכום גלובאלי של 20,000 ש"ח. 9. עזרה וסיעוד לעתיד א. אשר לעזרה וסיעוד בעתיד - התובע טוען כי מגיע לו פיצוי בגין רכיב זה על פי עזרה של כשעה ליום עד הגיעו לגיל 75 ובסכום כולל של 274,553.47 ש"ח. הנתבעות טוענות כי התובע לא הניח תשתית ראייתית כי מגיע לו פיצוי בראש נזק זה. לחלופין, הן מציעות לפצות את התובע בסכום גלובאלי של 30,000 ש"ח. תביעתו של התובע בראש נזק זה מופרזת ולא הוכחה. ב. ממכלול העדויות שנשמעו בפני עולה כי נכותו האורטופדית התפקודית של התובע איננה סטטית ויש להביא בחשבון כי בעתיד יהיו לו גם תקופות של החמרה במצבו סמוך לשני הניתוחים שהוא עתיד לעבור וכי הוא יזדקק לעזרה מוגברת לאחר 2 ניתוחים במהלך תקופות אי הכושר הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט: "עקב גילו הצעיר יחסית ומשך ההישרדות המשוער של התותב, יזדקק לניתוח רביזיה אחרי כ15-18 שנים עם תקופת אי כושר כנ"ל". (עמ' 2 לחוות הדעת) לפיכך, לעתיד, עד תוחלת חייו של התובע ובהנחה שבגיל מבוגר היה נזקק ממילא לעזרה בעבודות קשות, יש להעריך את הפיצוי המגיע לתובע בפריט זה, בסכום גלובאלי של 60,000 ש"ח. 10. ניידות א. התובע טוען כי מגיע לו פיצוי עבור הוצאות ניידות רכב מוגברות לעתיד בסכום של 476,512 ש"ח. התובע מבקש להתבסס בעניין זה על חוות דעת של מר משה קצין שהוגשה מטעמו לבית המשפט. ב. הנתבעות טוענות כי אין לתובע צרכים מיוחדים בכל הקשור לניידות ואחזקת רכב כתוצאה מפגיעתו מהתאונה ולפיכך אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. ג. ממכלול הראיות בפני עולה, כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה באה לידי ביטוי בעיקר במוגבלות בהליכה ובעמידה ממושכת. במסגרת תשובות לשאלות ההבהרה מטעם התובע הבהיר ד"ר ליבני, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי: "ש. האם פגיעותיו של התובע כפי שראית, תוך התייחסות גם לעניין הצלקות והנזקים העתידיים שעוד יתכנו, פוגעים ויפגעו בניידותו של התובע? ת. ברור שעקב הפגיעה בפרק הירך, יהיה התובע מוגבל בהליכה במרחקים או בעמידה מושכת" (תשובות לשאלות ההבהרה מיום 22.10.98). בהערכת צרכי הניידות של התובע כתוצאה מן התאונה יש להביא בחשבון, כי מגבלתו של התובע בתחום זה איננה סטטית. כיום התובע עצמאי לחלוטין בפעולותיו ובהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בין ניתוח אחד למשנהו צפויים פרקי זמן ארוכים בהם כמעט ולא תורגש מגבלתו בניידות. ד"ר ליבני עמד על כך בחקירתו הנגדית: "אנו רוצים לברר מה התובע יכול לעשות. זו עובדה פיזית שהוא עושה את זה היום. מה דעתך. ת. אינני טוען שהתובע אינו יכול לעסוק בעבודה פיזית. […] במחקר שעשו על התפתחות שינויים ניווניים בפרק הירך אחרי חבלות כאלה[…] ואז כתוב במאמר, ששינויים ניווניים של הירך, יתפתחו במהלך בין שנה ל20- שנה. מעבר לכך גם כתוב, שהסימפטומים יכולים להיות קלים או אפילו בלי סימפטומים, בתקופת ההפסקה הזאת שבין המחלה לבין הופעת השינויים". […] ש. כשאתה מדבר על הליכה ממושכת, תן לנו סדר גודל האם 10 מ' או שני קילומטר. ת. דבר זה הוא דבר משתנה. מובן שבמצבו כיום, כאשר המחלה בהתחלתה, בכוונה אני קורא לזה מחלה, ההרס, שחיקה הדרגתית בפרק, שיכולה להיות מואצת פחות או יותר, ואצל התובע היא תהיה די מהירה, מכיוון שיש חסר גדול באזור נושא המשקל בפרק, ברור שבשלב ההתחלתי הוא גם יכול ללכת קילומטר או שניים, ואני מעריך שיסבול מכאבים בהמשך, ואם נראה אותו בעוד חמש שנים, קיים סיכוי סביר שאחרי חמש קילומטר של הליכה יסבול מכאבים וכן הלאה" (עמ' 17-16 לפרוטוקול). עם זאת, סמוך לתקופות הניתוח מגבלתו של התובע בתחום הניידות תבוא לידי ביטוי מוגבר. בנוסף, על מנת למנוע הדרדרות במצבו המומחה התריע מפני הליכה מוגברת אשר עלולה להאיץ את התהליך השחיקה של פרק הירך ולהביא להתדרדרות במצבו אשר תקדים את הצורך בניתוח. בנוסף, יש להביא בחשבון את הוצאותיו של התובע עבור ניידות ללא קשר לתאונה וכן כי בגיל מבוגר ממילא היה התובע נזקק לעזרה בניידות. על בסיס מכלול הנתונים העומדים בפני בית המשפט, על דרך ההערכה, נראה לי כי מגיע לתובע פיצוי עבור צרכים מוגברים לניידות, סכום גלובאלי של 75,000 ש"ח. 11. התאמת דירת התובע א. התובע טוען כי יזקק בעתיד לערוך שיפוצים בביתו על מנת להתאימו למגבלותיו: הגדלת חדר השינה, חדר שירותים, פינת מקלחת ובה שטח לרחצה בישיבה על כיסא בעיקר לתקופות שלאחר הניתוחים. לטענתו מגיע לו פיצוי בפריט זה בסכום כולל של 100,000 ש"ח. ב. הנתבעות טוענות כי לא הוכח הצורך הרפואי בהתאמת מבנה הדירה למצבו הרפואי של התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה ולפיכך אין לפצותו בגין ראש נזק זה. ג. מהנתונים בפני עולה כי דרישת התובע בראש נזק זה מופרזת ולא הוכחה. מגבלתו הרפואית של התובע כתוצאה מן התאונה אינה מצריכה את השינויים בדירתו כנטען בסיכומים מטעמו. מגבלותיו העיקריות של התובע באות לידי ביטוי בהליכה ובעמידה וגם בעניין זה מדובר במגבלות דינאמיות. גם בעבר, לאחר הניתוח, התובע הסתדר בדירתו, ולא נדרש לכל שינוי בדירה. ההתאוששות של התובע לאחר התאונה היתה יחסית מהירה. לאחר חודשיים הוא עבר לקביים והתקופה בה שהה בכיסא גלגלים היתה כחודשיים בלבד: "ש. איזה עזרה קיבלת מיד אחרי התאונה. ת. מיד אחרי התאונה הייתי בשיקום. הגעתי עם כסא גלגלים. לא יכולתי לזוז. אשתי רחצה אותי ולא נעים לי להגיד, נגבה לי את הטוסיק. קרוב לחודשיים. אז ירדתי לקביים והתחלתי לרדת לשירותים לבד" (עמ' 24 לפרוטוקול). ראוי לציין כי המומחה מטעם בית המשפט לא נשאל כלל ע"י התובע (במסגרת שאלות ההבהרה או בחקירה נגדית) על צרכיו של התובע בהתאמת דירתו, זאת למרות שנעתרתי לבקשתו להוסיף ולשאול את המומחה שאלות הבהרה נוספות לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות. לסיכום, השינויים אותם מבקש התובע להתאמת דירתו אינם נדרשים כתוצאה מהפגיעה שנגרמה לתובע בתאונה ולפיכך אין כל מקום לפצותו בפריטים אלה ואין להכיר בהם כנזק הנובע מהתאונה. 12. הוצאות לעתיד א. התובע טוען כי יש לפצותו עבור אביזרים, מכשירים וטיפולים רפואיים לעתיד בסכום כולל של 87,108 ש"ח על בסיס של 150 ש"ח לחודש עבור הטיפולים ו150- ש"ח לחודש עבור הציוד. ב. הנתבעות טוענות כי דרישתו של התובע עומדת בסתירה לקביעותיו המפורשות של המומחה מטעם בית המשפט בדבר המכשירים והטיפולים הרפואיים להם יזקק התובע בעתיד. ג. דרישותיו של התובע בפריט זה לא הוכחו והן אינן תואמות את קביעותיו של ד"ר ליבני, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. ד. ביום 20.1.00 נעתרתי לבקשת התובע לשלוח למומחה שאלות הבהרה נוספות, לאחר תום שמיעת הראיות, בנוגע לציוד והטיפול הרפואי לו נזקק ויזקק התובע בעתיד בעקבות התאונה. בתשובות לשאלות ההבהרה קבע המומחה מטעם בית המשפט כי התובע יזקק לקביים, מקל הליכה ולהגבהה חיצונית לנעל. לגבי הטיפול הרפואי, קבע המומחה כי מהרשימה הארוכה של הטיפולים, אותם מנה התובע, יזקק התובע רק לטיפול פיזיוטרפי הכולל 24 טיפולים. ה. על בסיס חוות הדעת של הגב' שיפמן שהוגשה מטעם התובע בעניין עלויות אבזור וציוד רפואי, יש לפצות את התובע עבור הפריטים הבאים: קביים קנדיות - סכום של 150 ש"ח. מקל הליכה - סכום של 75 ש"ח. הגבהה חיצונית לנעל - על פי תשובה 5 שהשיב המומחה מטעם בית המשפט לשאלות ההבהרה מטעם התובע, יזקק התובע להגבהה חיצונית של הנעל עד לניתוח ההחלפה השני בה תוארך הרגל ב2- ס"מ. ניתוח זה, על פי חוות הדעת הרפואית, יערך תוך 10 שנים מהיום. לדעת ד"ר ליבני, עלות הגבהה זו היא זניחה. על פי חוות הדעת של הגב' שיפמן הגבהה חיצונית לנעל עומדת על 300 ש"ח. על סמך נתונים אלו נראה כי יש להעריך את הפיצוי המגיע לתובע לעתיד עבור עלות ההגבהה החיצונית לנעל בסכום של - 2,000 ש"ח. ז. אשר לטיפולים הרפואיים - על סמך הנתונים בפני אין בסיס לפיצוי עבור ראש נזק זה. ד"ר ליבני, המומחה מטעם בית המשפט אישר כי התובע יזקק לטיפולים פיזיוטרפיים. טיפול פיזיוטרפי כלול בסל שירותי הבריאות ולפיכך התובע יהא זכאי לקבלו במסגרת קופת החולים. 13. הוצאות רפואיות בעבר א. התובע דורש סכום פיצוי בגובה של 10,000 ש"ח על סמך קבלות שהגיש לבית המשפט. הנתבעות טוענות כי אין מקום לפיצוי עבור הוצאות אלו אשר לא הוכח טיבן, הצורך בהן והקשר הסיבתי בינן לבין התאונה. ב. מעיון בקבלות אשר הגיש התובע לבית המשפט עולה כי אין מקום לפצות את התובע בגין כל ההוצאות שצויינו בקבלות: (1) חלק מן ההוצאות עומדות בסתירה לקביעותיו של ד"ר ליבני בנוגע לאבזור ולטיפול הרפואי לו נזקק התובע עקב פגיעתו מהתאונה. לדוגמה סירופ אקמולי לשיכוך כאבים אצל ילדים, דיאטנית, מכשיר CPM לפיזיוטרפיה, מזרן ביצים ועוד. (2) בנוסף, חלק מן הקבלות הינן כפולות ואותה הוצאה מופיעה פעמיים הן בקבלה והן בחשבונית. לדוגמה, בקבלה מס' 0130 מ24.11.97- צוין כי התובע רכש מדרס בסכום של 495 ש"ח. בחשבונית מס מס' 0098 מיום 25.11.97 צוין פעם נוספת רכישת מדרס באותו סכום. כמו כן חשבונית מס מס' 0200 על סך 610 ש"ח היא צירוף קבלות 314 ו309- מתאריכים 19.4.98 ו22.4.98, אשר מופיעות גם בנפרד. על דרך ההערכה, נראה לי כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות בעבר כתוצאה מהתאונה, בסכום גלובאלי של 3,000 ש"ח. 14. כאב וסבל אין חולק כי התובע זכאי לפיצוי עבור כאב וסבל בהתאם לשיעור נכותו הרפואית (40.15%) בצירוף ימי האשפוז בניכוי גיל ובצירוף ריבית מיום התאונה ( 20.2.97). 15. סיכום א. מהסכום הכולל המגיע לתובע על פי המרכיבים שנקבעו בפסק הדין, יש להפחית את קצבת הנכות הכללית וקצבת הניידות להם זכאי התובע. הסכום הכולל של תשלומי המל"ל, על פי חוות הדעת של האקטואר שי ספיר שהוגשה בהסכמת הצדדים, הוא 822,429 ש"ח נכון ליום חוות הדעת (25.5.00), סכום זה יש לשערך להיום. ב. ב"כ התובע מבקש להורות כי ניכויי המל"ל מפסק הדין בגין נכות כללית, יוקפאו עד לחודש יוני 2000. לטענתו ביוני 2000 סביר להניח כי קצבת הנכות הכללית של התובע תוקטן או תופסק באופן משמעותי. לטענתו אם התובע יוכר על ידי ועדה רפואית של המל"ל כמי שאיבד כושר עבודה מלא, יש לחשב את הפסדיו בסכומים גבוהים יותר. ג. הנתבעות מתנגדות וטוענות כי קביעות המל"ל רלבנטיות לתביעה רק באשר לניכוי התשלומים מהסכום שנפסק לתובע על פי פסק הדין. לטענתן, אחוזי הנכות כמו גם הגמלה שמקבל התובע ידועים, מדובר בבדיקה פנימית של המל"ל לגבי מצבו של התובע. לטענתן, אם התובע יצהיר בפני המל"ל על עבודתו, תוגדל גמלת הניידות שהוא מקבל. ד. הלכה היא כי בית המשפט קובע על בסיס הראיות בפניו את כושרו ומצבו הרפואי של התובע, את כושר השתכרותו וכן את הפסדיו כתוצאה מהתאונה. קביעות המל"ל רלבנטיות בנוגע לסכום הניכויים בלבד שנקבע על בסיס הסכומים שהתובע קיבל ויקבל בפועל מהמל"ל בעקבות התאונה. מעדותה של הממונה על הגמלאות בביטוח הלאומי ביפו, הגב' זגורי, עולה כי האפשרות שקצבת הנכות הכללית של התובע תופסק רחוקה. אדרבא, מעדותה עולה כי התובע דיווח למל"ל כי אינו עובד, ואם ידווח למל"ל על עבודתו המצב עשוי להשתנות וקצבת הניידות שתשולם לו תוכפל (עמ' 13 לפרוטוקול). מהנתונים בפני עולה בבירור כי התובע אכן עובד, לפיכך קיימת אפשרות שבקצבאות המל"ל שישולמו לו יחול שינוי. ה. על בסיס הסכום הכולל המגיע לתובע על פי המרכיבים שנקבעו בפסק הדין ועל בסיס סכומי המל"ל על פי חוות דעת האקטואר שהוגשה בהסכמה על ידי הצדדים, סכום הניכוי עולה על הסכום שנפסק לתובע ואין התובע זכאי לפיצוי נוסף מהנתבעות. בנוסף יש לציין כי התובע קיבל מהנתבעים תשלומים תכופים בסכום של כ- 70,000 ש"ח. עם זאת, נוכח האפשרות כי בסכום הקצבאות המשולמות לתובע על ידי המל"ל יחול בתקופה הקרובה שינוי, יש להמתין תקופה נוספת של 5 חודשים החל מהיום ובמידת הצורך לחשב את ניכויי המל"ל על בסיס הסכומים שהתובע יהיה זכאי לקבל על פי קביעות המל"ל, אם יחול בהם שינוי. לפיכך, על בסיס הנתונים שבפני התביעה נדחית. בשלב זה החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות ובשכ"ט וכל צד ישא בהוצאותיו. ירך