אפילפסיה עקב השירות הצבאי 1. המדובר בפגימה הקשורה עם מחלת האפילפסיה - Epilepsy (הכפיון). 2. ביום 28/07/98 פנה המערער לקצין-התגמולים בתביעה להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], דהיינו, כמי שנכותו בגין הפגימה הנ"ל באה לו בתקופת שירותו בצה"ל ועקב שירות זה. 3. בתאריך 03/01/99 דחה ק"ת את תביעת המערער והודיע לו, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות ועל-סמך חוות-הדעת הרפואית, מיום 28/12/98, הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה לו "נכות" עקב תנאי-שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים, וכי לא קיים "קשר סיבתי" בין מחלת האפילפסיה, ממנה סובל המערער, ובין תנאי-שירותו כאמור. 4. ביום 25/01/99 הגיש ב"כ המערער ערעור זה על החלטתו הנזכרת לעיל של ק"ת מיום 03/01/99. 5. במהלך הדיונים הוגשו לנו המוצגים הבאים: - מטעם המשיב: א. תיקו-הרפואי של המערער - מוצג מש/ 1. ב. חוות-דעת רפואית של פרופ' מנחם שדה, מומחה לנוירולוגיה, מיום 28/12/98 (חוות-דעת רפואית זו נזכרת בסעיף 3 של פסק-דין זה ושבהסתמך עליה דחה ק"ת את תביעת המערער) - מוצג מש/ 2. ג. חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ' מנחם שדה, מיום 10/02/2002 (שבאה כתגובה לחוות-הדעת הרפואית של המומחה מטעם המערער, ד"ר שלמה פלכטר (מוצג מע/ 2) - מוצג מש/ 4. מטעם המערער: א. תצהיר שעשה המערער ביום 03/11/98 - מוצג מע/ 1. ב. חוות-דעת רפואית של ד"ר שלמה פלכטר, מומחה לנוירולוגיה, מיום 05/12/2001 - מוצג מע/2. 6. בתאריך 27/10/2003 שמענו את ההוכחות ונחקרו שני הרופאים-המומחים וכן נחקר המערער. בתום העדויות הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי-טיעוניהם, בכתב. סיכומי ב"כ המערער הוגשו ביום 28/01/2004; וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו ביום 02/06/2004 (לאחר קבלת שתי הארכות). 7. הרקע האישי: א. המערער יליד שנת 1968. ב. בתאריך 10/07/86 גוייס לצה"ל, כעתודאי. ג. בתאריך 24/05/87, לאחר שסיים את לימודיו נשלח לטירונות מסוג "רובאי 3", בבסיס "צוקי-עובדה". ד. בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: 82 (בגין "רגל שטוחה"), שאינו קשור עם הפגימה הנדונה בערעור. ה. במהלך שירותו אובחן כלוקה במחלת האפילפסיה. ו. בתאריך 25/07/88 הורד הפרופיל-הרפואי שלו ונקבע לפרופיל-רפואי: - 24. ז. בתאריך 09/05/90 שוחרר משירות מצה"ל. 8. כאמור, מסתמך ק"ת על תוצאות הבדיקות ועל חוות-הדעת הרפואית, מיום 28/12/98, שלפיה הוא הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה למערער "נכות" עקב תנאי שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. 9. חוות-הדעת הרפואית הנ"ל מיום 28/12/98, היא חוות-דעתו הרפואית של פרופ' מנחם שדה. בחוות-דעתו הנ"ל, מביא פרופ' מנחם שדה מדבריו של המערער, כדלקמן:- "לאחר שהתייאש מחוסר האמון בבעייתו איים בהתאבדות, ואז החלו התייחס לתלונותיו ברצינות. עבר בירור מקיף אך לא נמצאה סיבה למצבו. בעת שירותו בבסיס-הקבע הופנה לייעוץ נוירולוגי ונבדק ע"י ד"ר אברבנל שאבחן את מחלתו. הופנה לבדיקת E.E.G., שהיתה בה הפרעה אך לא יודע מהי. בסופו של דבר נבדק ע"י פרופ' הרישנו בחר"פ 543, שאבחן שמדובר באפילפסיה ושוחרר מצה"ל. החל לקבל טיפול על-ידי דפילפט (Depalept), שאותו מקבל עד היום. לפני 3 שבועות הוסיפו לו גם אפנוטין. יש לו עדיין התקפים מרובים. רוב ההתקפים הם עם הפרעות קצרות בדיבור או נפילה. לעיתים מאבד את ההכרה. תדירות ההתקפים פעמיים ביום". 10. לאחר מכן מציין פרופ' מנחם שדה, מ"עיון בתיעוד הרפואי", כדלקמן: - "מתוך תשובתו של פרופ' הרישנו למכתב ההפנייה הצבאי מיום 19/07/88, עולה שהיו לו התכווצויות בוקר מיוקלוניות ללא איבוד-הכרה, שהחלו לאחר גיוסו לצה"ל. בבדיקת ה- E.E.G. היו התפרקויות זיז וגל. הוא אובחן ע"י פרופ' הרישנו כלוקה במחלה והחל בטיפול DEPALEPT. בתשובתו של ד"ר אבראבנל למכתב מיום 07/06/88, תיאור דומה של האירועים והפנייה לבדיקת E.E.G. בשאלה של אפילפסיה מיוקלונית". 11. ולבסוף, מגיע פרופ' מנחם שדה לפרק "הדיון", והמסקנות הן כדלקמן: - "תיאור מחלתו הכולל התכווציות מיוקלוניות בגפיים לאחר שינת בוקר (או שינה בכלל), נפילות עקב כך, התקפים כלליים בודדים ותרשים E.E.G. עם התפרקויות זיז וגל כלליות, אינן מותירות ספק באשר לאבחנה של Juvenile myoclonic epilepsy. זהו סינדרום של אפילפסיה כללית מרכזית. סיבתו אינה ידועה, אך קיים בסיס גנטי, כאשר האתר הגנטי האחראי לו לא זוהה עדיין בוודאות. גיל ההופעה שכיח למחלה והוא בסוף העשור השני ולעיתים קרובות המחלה מתבטאת לראשונה בעת השירות הצבאי. אולם אין לתנאים של מאמץ גופני, מתח-נפשי או נסיבות סביבתיות אחרות קשר להופעת המחלה או החמרתה. זוהי אפילפסיה שאינה מגיבה היטב לטיפול תרופתי והיא נמשכת שנים רבות, כולל התקפים שונים קלוניים כלליים. בגלל שהמחלה מתבטאת תחילה בהתכווצויות מיוקלוניות, אשר אינן מוכרות כלל לצוות הרפואי, קביעת האבחנה נדחית לעיתים קרובות. אולם אין בכך לשנות את מהלך המחלה וטיפול מוקדם לא מביא למהלך טוב יותר". 12. ב"כ המערער מייחס את גרימת מחלתו לאירוע שאירע למערער בתחילת שלב הטירונות שלו, כפי שאירוע זה מתואר בתצהיר המערער, מיום 03/11/98, ובו מביא המערער את תנאי-שירותו, שהיו כרוכים בחסך-שינה ומתח-פיזי ונפשי, כדלקמן: - "א. במסגרת הטירונות נדרשתי למאמצים פיזיים מרובים וקשים תוך עמידה בזמנים קצובים ותוך חשיפה-רבה וממושכת לשמש ולחום-מידברי כבד. ב. ביום 07/06/87, עקב פעילות-פיזית קשה ואינטנסיבית, לה נדרשתי, שכללה, בין היתר, תירגולים ותיזוזים רבים, מסע-אלונקות ושמירות במהלך הלילה והיום, לרבות תורנויות ומסעות בשעות לא-שיגרתיות ואשר לוותה במחסור-רב בשינה, חשתי בהתכווצויות בכל גופי וברעידות מידי פעם. תופעות אלה הלכו וגברו והחלו להיתלוות בנפילות ובאיבודי-הכרה קצרים". 13. בעדותו בפנינו הרחיב המערער את היריעה ומשנחקר על סוגיית ה"מחסור בשינה", העיד, כי באותו תאריך (דהיינו, ביום 07/06/87) הלך לישון בסביבות השעה 03:00. קודם לכן, בסביבות השעה 12:00-11:30, אחר שכבר נרדמו, לא איפשרו לחיילים הרבה זמן לישון והם "הוקפצו", לקימה, בשעה 01:00, וזאת במטרה לבדוק האם מסוגלים הם לעמוד בלוח-הזמנים. "... היו הרבה לילות שממש כמעט ולא ישנו בגלל התיזוזים הכבדים, ובגלל שאנו, כביכול, עתודאים, החברה המובחרים, כביכול הרווחנו שנה חינם, אז היו צריכים לתזז אותנו יותר". 14. בהסתמכו על הטיעונים דלעיל, טוען ב"כ המערער, כי קיים "קשר סיבתי" בין תנאי-שירותו של המערער לבין פרוץ-המחלה, שכן תנאי-השירות ובמיוחד העומס שהופעל על המערער והחסך-בשינה בשעות-השינה, הם הם שגרמו להופעת המחלה. 15. ב"כ המערער מסתמך על האמור בחוות-הדעת הרפואית של המומחה-הרפואי מטעמו, ד"ר שלמה פלכטר ועל דברי עדותו של מומחה זה בפנינו. 16. ד"ר שלמה פלכטר קובע, כי חסכי-שינה הינם גורם להתפרצות התקפים אפילפטיים. מחסור-בשניה הינו גורם חשוב לגירוי של מערכת העצבים אשר יכול להפוך לאפילפטי. עם היחשפותו של המערער לתנאי-השירות בצה"ל ובעיקר לחסכי-השינה המתמשכים והסטרס-הפיזי הקשה, פרצה מחלתו במהלך השירות. 17. ד"ר שלמה פלכטר מביא ציטוט מספרו Niedermeyer E. בנושא: "The Epilepsisies Diagnosis and Managemenet", הוצאה משנת 1990, בעמודים מ- 377 ועד 381, ושלפיו: - “The actual amount of required sleep is apt to vary from patient to patient. In general 7-8 hours of nocturnal sleep will suffice, unless the medication further increases the need for sleep … It would be erroneous to assume that the significance of sufficient hours of sleep is limited to primary gemeraliged Epilepsy. Lack of sleep creates irritative conditions in the cns that could become Epileptogenic in vertually every patient with Epileptic seizure disorder…Extreme sleep deprivation may be a powerful factor in the enhancement of seizure activity… Stress, howevr, may reach a dangerous degree, leading to emotional and mental problems. Epileptic patients experience recrudescence of seizures during highly stressful periods of life”. 18. לעומתו, טוען ב"כ המשיב, לא מיניה ולא מקצתיה: - א. ההתקף הראשון של המערער לא ארע בתקופת-הטירונות, אלא זמן-רב לאחר סיומה. ב. חסך-בשינה עלול לגרום להתקף אפילפטי, אך לא להתפרצות המחלה או להחמרתה באופן קבוע. ג. יש ליצור אבחנה בין התקף אפילפטי לבין מחלה אפילפטית. ד. גם אם תנאי-שירות עלולים להחמיר את תדירות-ההתקפים האפילפטיים, לא היה בהם כדי להביא לפרוץ המחלה, או להחמרתה, באופן קבוע, אלא באופן-זמני בלבד, מאחר וגורמים מעוררים, כדוגמת חסך-בשינה, עלולים לגרום רק להתקף אפילפטי. ה. אין לסמוך על דברי עדותו של המערער שאינם נתמכים בראייה אחרת כלשהי. ו. תביעת המערער הוגשה כ- 11 שנים לאחר שפרצה, לטענתו, המחלה, ונוכח הזמן הרב שחלף קשה היא מלאכתו של קצין-התגמולים להביא ראיות הסותרות את גירסתו, ומכאן שיש לדקדק ביתר-שאת עם גירסתו האמורה. ז. המומחה-הרפואי מטעם המערער מתבסס בחוות-דעתו הרפואית, בין השאר, על מסמכים שלא היו בפני ק"ת, ק"ת לא ראה אותם והם לא הוצגו לא בפניו ואף לא הוגשו לבית-המשפט. ח. חרף הצהרתו של ב"כ המערער, שהוא ידאג להגשת אותם מסמכים, הנמצאים בחזקתו, הם לא הוגשו, ועובדה זו ראוי שתפעל לחובתו. 19. לטענת ב"כ המשיב, קיימת היתה אצל המערער נטייה קונסטיטציונלית ללקות במחלת האפילפסיה, ולכן מחלתו החלה בזמן השירות הצבאי שלו. דא-עקא, לטענת ב"כ המשיב, פרצה המחלה זמן-רב לאחר שהמערער סיים את הטירונות, בעת שהוא לא היה חשוף לחוסר בשעות-שינה ולא היה נתון ללחצים-פיזיים. 20. ב"כ הצדדים בערעור חלוקים הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הרפואי. כאמור, חלוקים ב"כ הצדדים בשאלה מתי החלה המחלה, בעוד שלטענת ב"כ המערער פרצה ביום 07/06/87, במהלך הטירונות עקב פעילות פיזית קשה ואינטנסיבית, טוען, לעומתו, ב"כ המשיב, כי המחלה פרצה זמן-רב לאחר שהמערער סיים את הטירונות ובשלב שהוא כבר לא היה חשוף לחוסר-שינה ולא היה נתון ללחצים-פיזיים. 21. פשיטא, שבהעדר סמיכות-זמנים, צצה ועולה הבעייה האם מדובר באבחנה של Juvenile Myoclonic Epilesy (JME) שזהו סינדרום של אפילפסיה כללית מרכזית שבו האתיולוגיה של מחלה זו אינה ידועה, אך ברור שקיים בסיס גנטי, כאשר האתר הגנטי אחראי לו לא זוהה עדיין בוודאות. 22. מאידך, אם נקבל את גירסת המערער שהמחלה החלה בתקופת הטירונות, הרי שהמחלוקת בין הרופאים מתמקדת, למעשה, בשאלה: האם תנאים של חוסר-שינה ופעילות-פיזית קשה במהלך השירות-הצבאי יכולים לגרום להתפרצות מחלת האפילפסיה או רק לעורר התקפים אצל מי שכבר לוקה במחלה? 23. כעולה מעמדת המומחה-הרפואי מטעם המשיב, היה המערער חולה במחלת האפילפסיה עוד בטרם נחשף לתנאי-השירות, ולאחר ההתקף האפילפטי הראשון, המשכם של התקפים-אפילפטיים אצל חולה כזה, הינו תולדה של המהלך-הטבעי של מחלתו, ומהלך זה היה מתרחש גם ללא ההתקף הראשון; ומכאן - שההתקף-האפילפטי אצל המערער לא גרם למחלתו ולא הוציא אותה "מן הכוח אל הפועל" ולא שינה בכהוא-זה את מהלך מחלתו והיא היתה נמשכת באופן דומה גם לולא קרה ההתקף-הראשון. 24. על-מנת לבחון מתי פרצה מחלתו של המערער, אין די בקיומו של התקף אחד. התקף בודד אין פירושו התפרצות של מחלה זו, אלא הוא מהווה אירוע בודד מחמת נסיבות מיוחדות שגרמו לו. 25. לצורך בדיקת מועד התפרצות המחלה, חייב המערער להוכיח מה קרה בעקבות ההתקף-הראשון ומתי ובאילו נסיבות נמשכו ההתקפים והאם הם נמשכו באופן רציף ובאילו תדירויות. 26. חשיבות מיוחדת יש לייחס לטענה הנ"ל בשים לב לטיעון שהאירוע בטירונות היה התקף אפילפטי בודד, שאין לו כל קשר וכל זיקה למחלת האפילפסיה עצמה, אשר פרצה מספר חודשים לאחר מכן, עקב נטייתו הקונסטיטוציונלית ללקות במחלה זו. 27. יש להזכיר, כי גם המומחה-הרפואי מטעם המערער מציין בעדותו בפנינו, כי בבסיסה של מחלה זו מצוי המרכיב הגנטי וכי אצל 50% מהחולים מופיעה המחלה, לראשונה, בעשור השני לחייהם. המערער, שהינו יליד שנת 1968, היה בן 18-19 שנים, בשנת 1987, בעת שלקה בהתקף הראשון, שהכל מסכימים שזה הוא הגיל המקובל שבו פורצת המחלה. 28. כאמור, מייחס ב"כ המשיב את פרוץ מחלת המערער לתקופת הטירונות. ואכן, וזאת בשים לב לכך, שאת תקופת הטירונות נוטים לראות כתקופה בה מצויים הטירונים תחת לחץ פיזי ונפשי גבוה מהרגיל והם נאלצים, לעיתים קרובות, להסתפק בשעות-שינה קצרות מהרגיל. 29. לפני שאנו ניגשים לקביעת מסקנותינו, נאמר כמה מילים על מחלת האפילפסיה עצמה: - הגדרת המחלה: בהסתמך על האמור בחוות-הדעת הרפואיות, שהוגשו ע"י המומחים-הרפואיים של שני הצדדים, הדברים שאמרו המומחים-הרפואיים בעדותם בפנינו ועל סמך המובא באסמכתאות הרפואיות וספרי-הלימוד שעליהם מבססים המומחים-הרפואיים את עמדותיהם, רשאים אנו לקבוע שעדיין לא נמצאה הגדרה שיש בה כדי להקיף את כל מכלול הווריאציות הקליניות של אפילפסיה. האיפיון המקובל של אפילפסיה הוא: הפרעות חולפות, חוזרות ונישנות בתיפקוד-המוחי עקב התפרקויות-חשמליות לא-תקינות של תאי-עצב במוח. הנכון הוא, כי התופעה המוכרת והשכיחה היא - איבוד-הכרה-פתאומי, אשר מלווה בהתכווצויות טוניות וקלוניות של השרירים. ברם, קיים מיגוון-רחב של תופעות קליניות בעת ההתקפים-האפילפטיים, אשר תלויים בסיבת האפילפסיה, מקור ההתפרקויות-החשמליות וצורת התפשטותן וטיב ההפרעה בתיפקוד-המוחי. 30. התקף-אפילפטי ומחלת-האפילפסיה: חשוב כי נבחין, הבחן היטב, בין התקף-אפילפטי לבין מחלת האפילפסיה. התקף-אפילפטי (Seizure - התכווצות) הוא אירוע בודד של שינוי בתיפקוד-המוחי הקשור להתפרקויות-חשמליות במוח. מאידך, המונח אפילפסיה אינו מתאים לאירוע בודד, אלא למחלה כרונית המתבטאת בהתקפים חוזרים ונישנים. 31. בספר-הלימוד של הריסון, המצוטט רבות על-ידנו: - In Harrison`s “Principles of Internal Medicine” (הוצאה 14, משנת 1998, בעמודים 2311-2312 בפרק הדן ב: - " Seizures and Epilepsy” מובאים הדברים הבאים: - “The meaning of the term seizure needs to be carefully distinguished from that of epilepsy. Epilepsy describes a condition in which a person has recurrent seizures due to a chronic, Underlying process. This implies that a person with a single seizure, or recurrent seizures due to a correctable or avoidable circumstances, does not necessarily have epilepsy”. 32. עוד נקבע בספר-הלימוד של הריסון, כי הפירכוסים יכולים להופיע באיזור מותחם (מכונה גם "Partial" או "Focal") של קליפת המוח, או יכולים להיות מפושטים ("generalized"). פירכוסים חלקיים ("partial") יכולים להיות מלווים באובדן או בשינוי בהכרה (מוגדרים כפירכוסים מורכבים "Complex") או יכולים שלא להשפיע על ההכרה (מוגדרים כפירכוסים פשוטים "Simple"). פירכוס חלקי פשוט יכול להיות תנועתי, תחושתי, אוטונומי או להתבטא בליקוי נפשי. בפירכוס חלקי מורכב יש שינוי במצב ההכרה, המלווה באוטומטיזם (לדוגמא: מיצמוץ שפתיים, תנועת לעיסה, הליכה ללא מטרה או פעילויות מורכבות אחרות הכרוכות בתנועה). פירכוסים כלליים נגרמים מהתפשטות מישנית של פירכוס חלקי או כהפרעה ראשונית. פירכוסים טוניים-קלוניים (הנקראים גם "Grand mal") גורמים לאובדן פתאומי של ההכרה, לאובדן השליטה על יכולת העמידה, להתכווצויות טוניות של השרירים היוצרות קפיצת שיניים/נוקשות בפשיטת הגפיים (השלב הטוני), שלאחריהם מופיעות התכווצויות מיקצביות של השרירים (השלב הקלוני). אופיינית חזרה הדרגתית להכרה, המלווה בתקופת ביניים של בילבול וחוסר התמצאות. תופעות האופייניות לאחר ההתקף הן כאבי ראש וישנוניות. בזמן הפירכוס יכולים להופיע נשיכת לשון ואובדן השליטה על השתן וכן יציאת קצף מהפה. הפירכוסים מסוג "התעלמות" ("Petit mal") מופסקת בפתאומיות ובלא אזהרה הפעילות השכלית, בדרך כלל ל- 30 שניות לכל היותר. תסמינים תנועתיים מזעריים שכיחים, אם כי אוטומטיזם ופעילות קלונית אינם מופיעים. החזרה להכרה אף היא פתאומית, ולאחר ההתקף לא ניכרים ישנוניות או בלבול. סוגים אחרים של פירכוסים כלליים כוללים: אי-התמצאות זמנית בלתי טיפוסית (atypical absence), עווית של היילוד (infantile spasm) ופירכוסים טוניים, קלוניים ומיוקלוניים. 33. האפילפסיה לסוגיה: קיימות שתי גישות בקלסיפיקציה של האפילפסיה: - האחת - על-פי האתיולוגיה; והשנייה - על-פי הביטוי הקליני ובדיקת ה- E.E.G. (דהיינו, אלקטרו-אנצפאלוגרף, כלומר - בדיקה שרושמת את הפעילות-החשמלית במוח והיא משמשת בעיקר לאיתור אפילפסיה או פרכוסים) של ההתקפים. זאת ועוד: - בעת התעלפות - הנפילה הינה כמעט תמיד רכה וללא חבלות; בעוד שבעת התקף-אפילפטי - ההתקף מופיע באופן-פתאומי, ללא אזהרה, וללא שהחולה מוכן לכך; וכי חבלות שונות בגוף, בעת התקף אפילפטי, הינן אירוע של יום-יום. לעיתים, מופיעה Aura ("הילה"), המרמזת על בואו של התקף. 35. אפילפסיה סימפטומטית, נגרמת עקב גורם כלשהו במוח, כגון: חבלה, גידול, אוטם-מוחי וכו'. מבחינת הגורמים הפרובוקטיביים אין הבדלים משמעותיים בינה לבין אפילפסיה אדיופתית. המערער סובל מאפילפסיה סימפטומטית, שהיא פגם מולד ואין צורך בגורמים חיצוניים כדי שהיא תפרוץ. והא ראייה: רוב רובם של ההתקפים אצל חולי אפילפסיה כזו קורים ללא שום תנאים-סביבתיים מיוחדים וכ- 40% מהם קורים בשינה ורובם קורים בחיי-היומיום מבלי שניתן לצפות מתי יופיע התקף מסויים, רק אצל מיעוט קטן קורה התקף בעקבות תנאים-פרובוקטיביים. 36. בקלסיפיקציה האתיולוגית מחלקים את האפילפסיה לשתי קבוצות גדולות: - האחת - אפילפסיה סימפטומתית, שהגורם להתקפים ידוע, כגון: הפרעה סטרוקטורלית מוחית (ליקוי במבנה-המוח, לחץ על רקמת-המוח עקב גידול כלשהו, דלקת או זיהום), הפרעה מטבולית טוקסית וכו'. והשנייה - אפילפסיה אדיופתית, אפילפסיה שסיבתה אינה ידועה ועפ"י הידע הרפואי העכשווי ובאמצעים העומדים כיום לרשותנו - לא ניתן לגלות גורם למחלה זו. 37. בסיס הפעילות האפילפטית נמצא ליקוי בארגון פעולת הנוירונים הגורם לרגישות-יתר (Hyperexcitability). 38. במקרה של אפילפסיה אידיופטית, הליקוי הינו פגם-מולד, אשר גורם לסף-אפילפטי נמוך. המחלה הינה מולדת ומקננת, מאז הלידה, בכל החולים בה, אך מתבטאת כלפי חוץ בהופעת התקפים-אפילפטיים בגילים שונים. 39. הבאנו באריכות, אולי באריכות-יתר, את מורכבותה של מחלת האפילפסיה, הואיל ומוטל עלינו לקבוע: האם מחלתו של המערער פרצה, לראשונה, בעת ועקב השירות? והאם הוכח "קשר סיבתי" לשירות? 40. מטבע הדברי, עלינו להתייחס באופן שונה לכל אחד מהאיבחונים השונים של האפילפסיה, שכן רק בקביעה הנכונה של מחלתו של המערער, תוך ראיית התמונה הכוללת בדבר מצבו, קיימת האפשרות להגיע לתוצאה הנכונה. 41. כאמור, מבסס המערער את תביעתו על כך שבתקופת הטירונות, בתאריך 07/06/87, אירע ההתקף האפילפטי הראשון. דא-עקא, התיעוד-הרפואי הראשון הוא מחודש נובמבר 1987, שבו מציין הרופא, כי המערער מתלונן על איבודי-הכרה קצרים. לאחר מכן, מצוי בתיקו-הרפואי של המערער תיעוד רפואי מחודש יוני 1988. באותו חודש מופנה המערער לבדיקת E.E.G. (אלקטרו-אנצפאלוגרף) והרופא מציין בטופס-ההפנייה, כי המערער סובל מאיבודי הכרה קצרים לאחר שמתעורר משינה. 42. בין כך ובין כך, ברור לנו, כי המערער לקה באפילפסיה רק לקראת סוף שנת 1987 או במחצית שנת 1988 ומכל מקום, מספר חודשים לאחר סיום הטירונות. 43. לקביעתנו העובדתית הנ"ל, אנו מייחסים חשיבות-מרובה, שכן אם לקה המערער באפילפסיה בתקופה שאינה תקופת-הטירונות, הרי שאין לדבר כלל על "טריגר" של חסך-בשינה ולחץ-פיזי כגורם למחלה. ונחזור ונדגיש: חסך-שינה אינו גורם לאפילפסיה, הוא יכול לסייע להופעת התקף אפילפטי, שזה, כאמור, שני דברים נפרדים. 44. ברם, יהא אשר יהא, גם המומחה מטעם המערער מסכים עם כך, כי חסכי-שינה הינם גורמים להתפרצות התקפים אפילפטיים (דוק: התקפים ולא מחלה). אולם, לגירסתו, חסך -שינה הינו גורם-מעורר לפריצת סימני-המחלה. 45. אפילו נניח, שתנאים-חריגים-מסויימים בשירותו של המערער גרמו, בתקופה מסויימת, להתקפים נוספים שהביאו להחמרה במצב מחלתו, הרי משיחלפו אותם תנאים-חריגים-מסויימים תחלוף גם ההחמרה. אם לאחר מכן יהיו תנאים חריגים אחרים להחמרה אין למצוא קשר בין אותם תנאים-חריגים חדשים לבין החמרה שחלפה, כאמור, יען כי ההחמרה הנוספת היא תוצאה ישירה של המחלה הבסיסית, שאין לה קשר עם השירות. 46. עפ"י ההלכה, גם אם היתה למערער נטייה-קונסטיטוציונאלית, עוד בטרם השירות, ללקות במחלה זו, יש לראות את המחלה ככזו שנגרמה כולה עקב השירות. הלכה זו מקורה בפסק-הדין ע.א. 472/89 (קצין-התגמולים נ. אברהם רוט, פ"ד מ"ה (5), עמ' 203, בעמ' 214), שם קבע בית-המשפט, שכאשר לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי שהיתה חבוייה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה, עקב אירוע הקשור בשירות יוצר, לכאורה, את ה"קשר הסיבתי המשפטי" בין השירות לבין המחלה. העובדה, כי המחלה יכלה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. "מה שיוצר את הקשר למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב שירות, אף אם לחייל היתה נטייה רדומה ללקות במחלה". 47. עלינו להתמודד עם האבחנה של תסמין זה ולנסות לצמצם את האי-וודאות והספקות, משום שתמיד עומד לנגד עינינו המבחן שקבע בית-המשפט העליון בע.א. 472/89 הנ"ל, ושלפיו: - "מצד אחד, אין די בהצבעה אפשרית על אפשרות תיאורתית גרידא לקיומו של 'קשר סיבתי' בין המחלה לבין השירות. ומצד שני, אין להחמיר יתר על -המידה עם התובע ואין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי' לעניין זה. די אם עולה מההוכחות בשלימותן, לרבות החומר הרפואי, כי 'מתקבל מאוד על הדעת', שאומנם קיים 'קשר סיבתי' בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה". 48. יוצא, איפוא, שאמת-המידה, שהוגדרה ונתגבשה בפסיקה והיא זו המחייבת את הכל, היא: - "מתקבל מאוד על הדעת שקיים "קשר סיבתי" בין השירות והמחלה". האמירה של "מתקבל מאוד על הדעת" אינה תמיד פשוטה; אין היא נותנת אינדיקציה ברורה באשר לכמות ההוכחה הנדרשת ושוב נותר הדבר לפרשנות. 49. כאשר אנו בוחנים את נסיבותיו האינדוידואליות של המערער, אין למצוא בהן תנאי-שירות מיוחדים ואין הן מוכיחות קיום "קשר סיבתי למחלה. על-יסוד החומר שבפנינו, ניתן לומר, כי במישור הסובייקטיבי, מצביעים טענותיו של המערער, שמחלתו פרצה על רקע תנאי-השירות, על תחושה בלבד. 50. בחינתן של העובדות, על רקע הביסוס המדעי-רפואי, מוכיח כי: - א. אצל המערער אובחנה מחלת J.M.E. שהיא מחלה עם בסיס גנטי. ב. המחלה מופיעה בתקופת הגיל שבה חלה המערער. ג. הגורם לפריצתה בגיל האמור - אינו ידוע. ד. אין קשר לגורמים חיצוניים להתקפים ולגורמים חיצוניים. ה. ההתקפים נובעים מהבסיס הגנטי והפגם היסודי הבלתי ידוע. ו. לא קיים "קשר סיבתי" בין מחלת J.M.E ותנאי-שירותו של המערער. 51. החלטת ק"ת, מיום 03/01/99 - נשארת בעינה. 52. אין צו להוצאות. אפילפסיהצבאשירות צבאי