הסכם התכחשות חתימה מעשה בי דין 1. לכאורה, ענין בנאלי. התובעים טוענים לתשלום כפל דמי בטוח. הם מבקשים להורות על השבת הכספים ששולמו ביתר. הנתבעים טוענים כי לא שולמו כספים ביתר. ברגיל, נדרשת פעולת חשבונאות פשוטה, על מנת לפתור מחלוקות מעין אלה. אלא שכאן הלך הענין והסתבך והסתבך והלך, עקב סדרת מהלכים של הצדדים, שהוסיפו ערפול במקום בו נדרשה בהירות. במקום הליכה בתלם של סדר ופורמליות, התפתחה העלילה ללא סימני דרך מספיקים, רצה בזיגזגים ובזוויות חדות ולא מנעה מן הצדדים סבובים מסוכנים. ל"סבוב מסוכן" כזה, הפך גם הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. ושוב, ברגיל הסכם כזה מסיים את הפרשה, אלא שכאן, בין בשל תחכום יתר ובין בשל ערפול, הפך ההסכם לשטר דחוי העולה על ערך התמורות שהצדדים התכוונו להחליף במסגרתו. שטר דחוי זה, כך נראה , חוזר עתה אל מושכיו בתהודה קולנית ולא נותר אלא לגלות בחלקו של מי נופל הסכון הקשור בנסוחו. 2. כדי לעמוד על מהלך הדברים שהוביל לחתימת הסכם הפשרה ולטענות שהועלו לאחר מכן על ידי הצדדים בקשר למאזן החיובים, אתאר תחילה את נסיבות ההתקשרות בין הצדדים ולאחר מכן אעבור לניתוח הטענות שהועלו על ידם. הסכם הביטוח ודרכי קשירתו 3. במהלך שנת 87', כנראה בשלהי אותה שנה, בקשו התובעים, באמצעות התובע 2 ("סדן"), לשכלל מספר חוזי ביטוח. הם בקשו לעשות זאת באמצעות אחד, יצחק איידס ("איידֶס"). אדם זה היה מוכר לתובעים עוד משנות ה60-. היתה להם איתו היכרות שטחית, שלא על רקע מקצועי (ראו פרוטקול, ע' 19 - 20). איידס היה צד להליך זה כנתבע. ניתן נגדו פסק דין. בקשתו להתגונן נדחתה (ראו החלטת כב' הש' ברון מיום 23.8.95). מבחינה דיונית הוא יצא מן התמונה. מבחינה מעשית, צילו ממשיך לרחף על התפתחות הענינים בין הצדדים. היה זה איידס אשר גרם לתובע להתקשר בהסכם ביטוח באמצעות הנתבע 2 ("מטרסו"). נתבע זה היה בעל מניות ומנהל כללי של סוכנות ביטוח בשם נחלים שירותי ביטוח בע"מ (הצד השלישי 2). אין צורך לעמוד דרכי ההתאגדות של סוכנות זו. מטרסו הכיר, לצורך הליך זה בלבד, באחריות אישית לפעולות שעשתה סוכנות הביטוח שנוהלה על ידו (ראו הודעת עו"ד הדר, פרוטוקול, ע' 36). 4. מדוע היה צורך במעורבותו של מטרסו? איידס לא היה באותה עת, ככל שניתן לדלות מן העדויות שנפרשו לפני, סוכן ביטוח מורשה. בשל בעיות שונות הושהה או נשלל רשיונו. הוא פנה איפא אל מטרסו. הוא בקש את מטרסו כי הלה יטפל בתיקי לקוחותיו בתקופת אי כשרותו. מטרסו נעתר לכך. "אני הייתי סוכן ביטוח ביחס לאותם תיקים [תיקי הלקוחות של איידס] -- הוא אומר בחקירתו -- ובהחלט באתי בנעליו [של איידס]" (פרוטוקול, ע' 32). 5. בעקבות ההתקשרות הוצאו לסדן מספר פוליסות ביטוח (ראו סעיף 6 לכתב התביעה והנספחים המתאימים). בין הפוליסות היתה גם פוליסה לביטוח דירת המגורים של התובעים 2 ו3-. פוליסה זו הוצאה לתקופה המתחילה ביום 1.10.87 ומסתימת ביום 30.9.88. על גבי הפוליסות השונות היו נקובים דמי הביטוח. הפוליסות הוצאו על ידי הנתבעת 1 (" המגן"). 6. בעת הוצאת הפוליסות לא שולמו דמי הביטוח. גם במועד סמוך לאחר הנפקתן לא שולמו סכומים אלה. על פי דברי סדן, מדובר בהטבה שניתנה לו על ידי איידס. הלה הבטיח כי ינתן לו אשראי עד לסמוך למועד סיום תקופת הביטוח (ראו פרוטוקול, ע' 8). מטרסו טוען כי תנאים כאלה לא היו מקובלים (ראו פרוטוקול, ע' 33). כך או כך, בינתיים ארע מקרה הביטוח. ביום 17.8.88 נפרץ ביתם של התובעים 2 ו3-(ראו ת/ 1, ס' 2). במהלך הפריצה נגנבו נכסים שונים וניזוקו אחרים. עד למועד זה לא שולמו דמי הביטוח. סדן פנה אל איידס. נשלח שמאי מעריך מטעם המגן. הלה העריך את נזקי הפריצה בסכום של 8,922 ש"ח. סכום זה לא הניח את דעתו של סדן, ולכך עוד נגיע בשלב מאוחר יותר. במקביל, הודיע איידס לסדן כי הגיעה העת לפרוע את דמי הביטוח. הוא הסביר לסדן כי תשלום דמי הביטוח יזרז את הטיפול בתביעתו לתגמולי ביטוח (ראו פרוטוקול, ע' 8). יוער כי מטרסו טען כי הוא דרש כבר באוגוסט את תשלום דמי הבטוח, אך סדן לא נעתר לדרישה זו (ראו נמ/ 1). 7. כך קרה שבעבור שנה מעת הוצאת הפוליסות טרם שולמו דמי הביטוח. דמי הביטוח לא שולמו גם בחלוף תקופת הביטוח. עם זאת, סדן טוען כי לאחר שאיידס דרש ממנו תשלומים אלה, הוא העביר לידיו שלושה שיקים. השיקים הועברו אל איידס במועד כלשהו באוקטובר 88'. היה זה בחלוף חודשיים מקרות מקרה הביטוח. השיקים היו שיקים דחויים לחודש נובמבר. השיקים נרשמו לפקודת "יצחק איידס ואח'" ועל פניהם הודפסה ההגבלה "למוטב בלבד". שניים מהשיקים נפרעו (ראו נמ/ 2 ו-נמ/ 3), ואחד בוטל על ידי סדן. הביטול נבע מן העובדה שהתנהגותו של איידס עוררה בליבו של סדן חשש. איידס לא המציא לו קבלות כנגד תשלום השיקים והוא החליט על כן על ביטולו של השלישי (ראו פרוטוקול, ע' 14 בתחתית). 8. סדן טוען כי שיקים אלה נמסרו לאיידס על חשבון דמי הביטוח. הוא טוען כי אחד השיקים (נמ/ 2) נזקף על חשבון חוב דמי הביטוח של הדירה וכן של הרכב. השיק האחר נגע לפוליסת ביטוח בית העסק. סך כל סכומי השקים שנפרעו הגיע לסכום של 4,950 ש"ח, ואת השבתו של סכום זה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) מבקשים התובעים. יוער כי אין מחלוקת כי סכום זה הגיע לידיו של איידס. שני השיקים שנמסרו לו אכן נפרעו על ידו. לא יכולה להיות גם מחלוקת שהסכומים הללו לא הועברו לידי המגן או לידי מטרסו (ועל כל פנים לא הוכח כי סכומים אלה עשו את דרכם אליהם). 9. אם שולמו הסכומים כדמי ביטוח -- מכח מה זכאים התובעים לקבל לידיהם את הסכומים הללו? לכאורה דמי ביטוח יש לשלם. אך התובעים טוענים כי סכום דמי הביטוח שולם על ידם פעמיים. כדי לעמוד על טענה זו שלהם יש לגלגל את המראות קדימה ולהדרש לתביעה לתגמולי ביטוח, עבור מקרה הביטוח שהתרחש עם הפריצה לביתו של סדן (ראו סעיף 6 לעיל). תביעת תגמולי הביטוח 10. כאמור בסמוך לקרות מקרה הביטוח נשלח שמאי אל דירת התובעים 2 ו3-. השמאי העריך את הנזקים בסכום של 8,992 ש"ח. לאחר מתן הערכה זו שלחה המגן הודעת זכוי למטרסו על חשבון פוליסת בית המגורים של סדן. ההודעה נשלחה ביום 13.12.88. הזכוי היה על סכום של 8,192 ש"ח (סכום הפיצוי שנקבע על ידי השמאי, לאחר נכוי השתתפות עצמית). הודעת הזכוי סויגה במילים "כפוף לקבלות סלוק חתומות כחוק" (ראו ת/ 6). מספר ימים לאחר מכן יצאה גם הודעת זכוי ממוחשבת לסדן, ללא כל סיוג (ראו ת/ 5). 11. סכומים אלה לא התקבלו על ידי סדן. מטרסו זקף אותם לכאורה לפרעון חובותיו של סדן על חשבון דמי הביטוח (פרוטוקול, ע' 36 - 37). עם זאת, הוא ציין כי לא החתים את סדן על קבלת הודעת סילוק, כמותנה בת/ 6. אמנם המגן שלחה נוסח של כתב קבלה וסילוק (ראו נמ/ 9), אך מטרסו לא החתים עליה את סדן. מטרסו היה ער לכך שסדן אינו מסתפק בסכום המוצע. סדן בקש פיצוי גבוה הרבה יותר. לפיכך לא היה טעם לנסות ולהחתימו על כתב הקבלה (ראו פרוטוקול, ע' 34 באמצע). ואכן, סדן אינו מכחיש כי באותה עת הוא לא הסתפק בסכום שהוצע לו. יודגש כבר עתה כי סדן לא הודיע באותו מועד כי הוא זוקף את הסכום המוצע על חשבון חובותיו בצורה כזו או אחרת. 12. על רקע דברים אלה טוען סדן לתשלום כפול של דמי הביטוח. פעם אחת, על ידי התשלום שבצע לאיידס בנובמבר 88'. הפעם השניה בזכוי יתרת החובה שהיתה קיימת על שמו אצל מטרסו. נעיר כבר עתה כי המגן ומטרסו גם יחד חולקים על הטענה כי הסכומים ששולמו לאיידס שולמו על חשבון דמי הביטוח בגין הפוליסות שהוציאה המגן. הם גם חולקים על עצם יחוס התשלום לאיידס אליהם. ואולם קודם שנעמוד על טענות אלה יש להמשיך ולפרוש את העלילה שטרם באה על סיומה. השלב הבא בין הצדדים נגע להסכם פשרה שנערך על רקע תביעה שהגיש סדן נגד המגן. הסכם הפשרה 13. בין סדן (ויותר מדויק התובעים 2 ו3-) לבין המגן היתה פעורה מחלוקת, בכל הנוגע לגובה תגמולי הביטוח. סדן הגיש תביעה ככל הנראה בשנת 89' (ראו ת/ 1). באותה תביעה הוא טען כי היה מבוטח אצל המגן. הוא טוען כי נזקי הפריצה מגיעים לגובה של 17,700 ש"ח. הוא הוסיף וטען כי המגן הציעה לו סכום של 8,992 ש"ח. הוא טען כי השמאי התעלם מפריטים שונים הכלולים בתכולת הדירה. הוא ציין כי גם הסכום בו מכירה המגן "לא שולם לתובעים בתואנות שונות" (ראו סעיף 7 של ת/ 1). בתביעתו דרש סדן לקבל את מלוא סכום הנזק הנטען (17,700 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית). המגן הגישה כתב הגנה. היא הכחישה את גובה הנזק הנטען על ידי סדן. המגן גם טענה כי סדן לא שלם את דמי הביטוח, "אם בכלל היה כזה". על כן, טענה המגן, "יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעים את דמי הביטוח..." (ראו סעיף 7 של ת/ 2). 14. ויודגש: בשלב זה אין כל טענה כאילו דמי הביטוח שולמו מתוך זכוי כלשהו שנעשה על ידי המגן לחשבונו של סדן אצל מטרסו. התביעה הוגשה לאחר שנשלחו הודעות הזכוי (ת/ 5 ות/ 6). ואולם באתו שלב, אין בתביעה דבר וחצי דבר אודות תשלום קודם של המגן, כביכול. התביעה לא הופנתה לפער שבין סכום הזכוי לבין ערך הנזק לטענת סדן. סדן טען שם בפשטות ובברור כי מלוא סכום הנזק מגיע לו, וכי עד כה לא שולם לו דבר "בתואנות שונות". בתביעה זו של סדן, בניגוד לתביעתו בפני, הוא החזיק עדיין בעמדה של המגן, לפיה לא שולם לו דבר. כפי שעוד נראה אין זו הסתירה היחידה בדרך ההילוך הפתלתלה שבחר לו סדן. אך לעת עתה נמשיך בתאור העובדות. עמדתי כעת על נקודה זו, הואיל ויש בכחה כדי להשליך על משמעות הפעולות שנקטו הצדדים מכאן ואילך. 15. ההליך שנפתח על ידי סדן לא התנהל לגופו. הצדדים הגיעו לכלל פשרה שניתן לה תוקף של פסק דין ביום 24.9.91 (ת/ 4). על פי מסמך זה שילמה המגן לסדן סכום של 12,000 ש"ח. על פני הדברים נוסחו של המסמך מלמד כי מדובר בהסכם לסיום הפרשה. המטרה היתה לחסל את המחלוקות בין הצדדים. חשובות במיוחד שתי הוראות המצויות במסמך זה והן תובאנה כלשונן: "1. הנתבעת [המגן] תשלם לתובעים לחיסול מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיהם מכל מין וסוג שהוא בגין ו/ או בקשר עם אירוע מיום 17.8.88 ומבלי להודות בחבות ו/או באחריות ו/או בנזק את הסך של 12,000 ש"ח ... 2. אין ולא תהיינה לתובעים כל תביעות נוספות בקשר עם האירוע הנ"ל. אין ולא תהיינה לנתבעת כל תביעות בגין פרמיות.[משפט זה הוסף בכתב יד]." 16. כפי שמלמד הליך זה לא הביא הסכם הפשרה לחיסול הפרשה. סדן טוען כי בהסכם זה, שקבל תוקף של פסק דין אין כדי להשתיקו. לדבריו הסכום ששולם לו בגדרו של הסכם זה (12,000 ש"ח) בא בנוסף לסכום שבו הוא זוכה, לפי טענתו העכשווית, קודם לכן. סכום הפשרה מצטרף לשיטתו הנוכחית של סדן לסכום הנקוב בת/ 5 (8,192 ש"ח). את הסכום האחרון הוא לא קבל לידיו הואיל ונזקף על חשבון דמי הביטוח. על כן הוא זכאי לסכומי הכסף ששלם לאיידס, בתור שלוח של המגן. גם סכומים אלה שולמו כדמי ביטוח. 17. בנקודה זו ניתן היה לגשת לניתוח עמדות הצדדים. כבר רמזתי כי דרכו של סדן בהליך זה אינה עקבית. הראיתי כי בהליך בגדרו בו הושג הסכם הפשרה טען סדן כי טרם קבל לידיו סכום כלשהו ותבע את מלוא נזקיו. טענתו עתה עומדת בסתירה חזיתית לדברים אלה. לשיטתו באותה עת כבר קבל סכום של כ8000- ש"ח, אלא שהסכום קוזז על חשבון חובותיו, בגין דמי ביטוח. התסריט המתואר בתביעה זו והתסריט בתביעתו הקודמת הם בחזקת מילים הנושכות זו את זו, כמו שלג שחור. אעיר כבר עתה כי הנסיון לפתוח את הסכם הפשרה הוא נסיון מאולץ. ואולם כדי לעמוד על משמעותם המלאה של הדברים, יש להסיע את המראות קדימה ולתאר הליך נוסף בו היה סדן מעורב, ואשר גם בו הועלו על ידיו טענות, אשר יש בהן להשליך על דרכו בהליך זה. תביעת כלל 18. בשנה העוקבת לתקופת הביטוח אצל המגן היה סדן (שוב, ליתר דיוק התובעים 2 ו3-), מבוטח בחברה אחרת, כלל חברה לביטוח בע"מ ("כלל"). מדובר היה, בין היתר, בביטוח רכב ובביטוח בית העסק של סדן. סדן לא שלם לכלל את דמי הביטוח. על כן הוגשה נגדו תביעה לפרעון החוב (ת"א 21153/90). סדן לא הכחיש באותו הליך את עצם הוצאת הפוליסות או הזמנתן על ידו. הוא העלה בקשר אליהן טענת כבר פרעתי. על פי דבריו באותו הליך, הוא טען כי שלם לאיידס סכום של 4,950 ש"ח (סכום הקרן הנתבע בהליך זה). את הסכום האמור, כך טען סדן שם, צריך לזקוף כנגד חובותיו כלפי כלל. 19. ויושם אל לב: סכום זה מבוסס על פרעון אותם שיקים שנמסרו לאיידס, כמפורט לעיל, אלא שסדן טען בתצהיר שהגיש באותו הליך, במסגרת בקשתו להתגונן, כי באמצעות סכום זה הוא פרע את חובותיו על חשבון חלק מפוליסות הביטוח שהוציאה כלל דווקא (ראו נמ/ 4). במהלך חקירתו, באותו הליך הוטחה בסדן האפשרות שהשיקים שולמו לאיידס על חשבון החוב כלפי המגן. הוצג לו גם מסמך בו נטען על ידו כי סכומים אלה יוחסו "לפוליסות ספציפיות של המגן" (נמ/ 5 בע' 5, שורה 18). ואולם סדן התעקש כי יחוס זה לא נעשה על ידו. הוא התכחש ליחוס זה וטען כי הוא נעשה לפי דרישת מטרסו, ולא כפעולה עצמאית שלו (ראו נמ/ 5, בע' 6, שורות 16 ואילך). עולה מכך, כי בתביעה שנוהלה נגדו על ידי כלל, התעקש סדן לקזז את הסכום ששלם לאיידס כנגד כלל דווקא. סדן לא דווח לבית המשפט על הפשרה שהושגה עם המגן. הוא לא דווח כלל על סכומי הכסף שקבל בגדרה של הפשרה. הוא טען כי נוצרה יתרת זכות בחשבונו אצל מטרסו, עקב אישור תביעה על ידי המגן. יתרה זו כך טען עומדת לפרעון חיוביו כלפי כלל. 20. הגנתו של סדן נדחתה על ידי בית המשפט (כב' השופט דוויק). בפסק הדין (נספח ט לכתב התביעה) מציין בית המשפט כי לא ניתן לזקוף את גביית הכספים על ידי איידס על חשבונה של כלל. הוא מציין כי "חובותיו של סדן ... היו, אז, חובות לחברת המגן" (ע' 6). כב' השופט דוויק צמצם את ממצאיו לצדדים שלפניו. הוא הדגיש שם כי המגן אינה צד לאותו הליך. צמצום זה, הוכיח את עצמו, מעבר להגיונו הדיוני. כפי שאמרתי לעיל, סדן לא טרח באותו הליך לפרוש את התמונה בשלמותה ונמנע, משום מה מעדכון בית המשפט בכל הנוגע להסדר הפשרה שהושג עם המגן. לכאורה ניתן לתלות זאת בניתוק בין ההליכים. ואולם זוהי מראית עין בלבד. לצורך טענת הזכוי כלפי כלל היה התובע חייב להצביע על הכספים שקבל מן המגן, אך הוא עושה זאת במסורה ומבלי למסור תמונה שלמה (ראו חקירת סדן על ידי עו"ד הדר, פרוטוקול ע' 16 - 17). 21. ברור כי אילו התקבלה הגנתו של סדן נגד כלל לא היתה יכולה להשמע היום מפיו הטענה כאילו המגן ומטרסו חייבים לו את אותו סכום עצמו. ואולם משנדחתה הגנתו מבקש סדן לעשות תפנית חדה ולתבוע סכום זה מן המגן. עם זאת, עמדתו כלפי מטרסו היא עקבית יותר, שכן כבר בתחילת הדרך הוא טען כי התשלום לאיידס כמוהו כתשלום למטרסו. בתביעת כלל הוא טען כי היתה לו יתרת זכות אצל מטרסו, ועל כן היה על האחרון לזקוף את הסכומים לטובת כלל. מסגרת הדיון 22. עד עתה תוארה השתלשלות הענינים העובדתית. הגיע שלב הערכת המשמעות של עובדות אלה והערכת העדויות כפי שהוצגו לפני. בחינה זו אינה נעשית בחלל. בדיקת זכותם של התובעים להשבה , מחייבת מענה לשתי סוגיות: האחת - נוגעת לעצם הוכחת כפל התשלום. במסגרת זו יהיה הכרח לבדוק אם היו התובעים ביתרת זכות אצל הנתבעים. לשם כך יהיה צורך לבדוק את מעמדו של איידס. אם איידס היה שלוח של הנתבעים, או מי מהם, הרי תשלום כלפיו מזכה את התובעים כלפי הנתבעים, בהנחה שהתשלום נעשה על חשבון הפוליסות. במקרה כזה, אם עמדה יתרת חשבונו של התובע בזכות, הרי נעשה תשלום ביתר. השניה - מה מעמדו של הסכם הפשרה (ת/ 4). האם זהו הסכם לסיום הפרשה, המונע מכל וכל תביעה מצד התובעים כלפי הנתבעים או מי מהם. כיוון שהסוגיה השניה מהווה נקודת מפתח לתביעה, שכן אם הסכם הפשרה מסיים את הפרשה מושתקת התביעה כולה, אפתח את הדיון בסוגיה זו. עם זאת, ניתן לציין כבר עתה כי התובע לא הצליח להוכיח את עצם קיומו של כפל התשלומים, ומכל מקום הייתי דוחה את התביעה גם על בסיס זה. הסכם הפשרה -תשלום לסיום הפרשה 24. הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין מנוסח על פניו כהסכם לסיום הפרשה. הסעיף הראשון מציין כי התשלום שנעשה על ידי המגן הוא "לחיסול מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיהם [של התובעים] מכל מין וסוג שהוא", בקשר עם מקרה הביטוח. סעיף 2 מוסיף על כך ואומר " אין ולא תהיינה לתובעים כל תביעות נוספות בקשר עם האירוע הנ"ל". אני קובע כי אמירות הסכמיות אלה מבטאות גמירות דעת ברורה להביא את הפרשה לכלל סיומה הסופי, באופן שכל אחד מן הצדדים הולך לדרכו. בענין כוונת הצדדים העיד בפני עו"ד מוקדי אשר יצג את המגן במשא ומתן שהתנהל ערב חתימת הסכם הפשרה (וגם אחר כך). משא ומתן זה התנהל עם עו"ד קרינסקי, אז בא כוחו של סדן. עו"ד מוקדי, שאני מאמץ את עדותו, אמר כי הבין "שהסכום הוא לסיום כל המחלוקות בין הצדדים" (פרוטוקול, ע' 28). עו"ד מוקדי ציין כי לא היה ער לטענה כלשהי אודות גביית יתר, כביכול, מן התובעים. הוא אומר: "באופן חד משמעי לא נאמר לי על ידי עו"ד קרינסקי כי הלקוח שלו חוייב פעמיים בתשלום דמי הביטוח, פעם באמצעות מר איידס ופעם אחת לאחר שחשבונו זוכה". (פרוטוקול, ע' 30). 25. עולה מזה כי בעת המשא ומן לא העלה סדן, כלפי המגן, כל טענה אודות זכוי יתר. סדן אישר כי לא השמיע טענה זו כלפי המגן. במהלך עדותו הוא אומר : "אני לא אמרתי לחברת ביטוח המגן שאני אינני יודע כיצד הסוכן יזקוף את הסכומים ואם הוא יחליט לא לזקוף אותם על חשבון כלל תהיה לי תביעה נוספת כלפי המגן" (פרוטוקול, ע' 18). 26. מובן, אם כן, כי בעת המשא ומתן לחתימת הסכם הפשרה הניחו הכל כי הוא מביא את הפרשה אל סיומה. לא הועלתה באותה עת טענה כאילו שולמו דמי ביטוח ביתר. בענין זה, כמו בענינים אחרים היתה גרסתו של סדן מאולצת ומלאכותית. סדן טען כי הוא הכיר בזקיפת התשלום שנעשה במסמך ת/ 5 על חשבון חובו למגן. על כן עמדת הפתיחה שלו במשא ומתן היתה כשל מי שנגבו ממנו כבר דמי הביטוח. הוא אומר: "בזמן שחתמתי על הסכם הפשרה חשבתי שעדיין מגיע לי כסף מחברת המגן כתוצאה מכך ששלמתי על חשבון הביטוח פעמיים, פעם אחת לאיידס ופעם אחת קוזז הסכום. כך חשבתי בזמן שחתמתי על הסכם הפשרה" (פרוטוקול, ע' 17). אך סדן אינו מתמיד בתשובה זו שלו. הטעם לכך הוא פשוט. התשובה עומדת בניגוד לאמור בכתב התביעה שהגיש ושאליו התיחסה אותה פשרה. באותו מסמך (ת/ 1), טען סדן כי טרם שולם כל סכום על ידי המגן (סעיף 7 של ת/ 1). מכאן, שדווקא לשיטתו שלו, כפי שהוצגה בכתב התביעה, לא נעשה באותו שלב כל קיזוז מול זכוי שנשתלם על חשבון תגמולי ביטוח. אמנם מדובר בכתב טענות בלבד, אך יש בו כדי ללמד על הלך דעתו של סדן. יתר על כן וחמור מזאת, בתקופה מאוחרת בהרבה להסכם הפשרה, בעת חקירתו בתביעת כלל, הוא איננו טוען לחבות של המגן בגין תשלומי כפל. הסכם הפשרה נחתם כזכור ביום 24.9.91. חקירתו של סדן בתביעת כלל נערכת ביום 29.9.93, כשנתיים לאחר שכלול הפשרה. אם אכן היה סדן, בעת חתימת הסכם הפשרה, בדעה שהוא זכאי לסכומים שגבה איידס מהמגן - כיצד יכול היה לתבוע אותם מכלל ולהעיד ברוח זו בבית המשפט (ראו פסקה 19 לעיל). משעומת סדן עם עדותו הסותרת בבית המשפט בתביעת כלל, הוא אומר: "אני לא יחסתי שיק מסוים לחברה מסוימת ולא התערבתי בהחלטת הסוכן. גם בספטמבר כשחתמתי על הסכם הפשרה לא התערבתי בהחלטת הסוכן לטובת מי יזקף הסכום שהיה בידי הסוכן." (פרוטוקול, ע' 18). 27. טענה זו היא שינוי חזיתי מן הנטען על ידיו קודם לכן. אם לא ידע סדן כיצד יזקוף מטרסו את הסכומים שנגבו על ידי איידס, בעת שכלול הפשרה מימלא לא יכול היה לדעת, בניגוד לדבריו הקודמים בעדותו, כי בעת החתימה שמר לעצמו את זכות התביעה נגד המגן. אכן, התפתחות זו בדברי סדן מלמדת עד כמה האמת יכולה להיות עקרונית ביחס לנקודת הראות המשתנה. סדן משנה את עמדתו בענין זה, בהתאם להתפתחות הדברים, בדיוק כמו שבעת הטפוס על ההר משתנה נקודת הראות שבדרך עם כל עיקול של הדרך. ראינו כי בעת חתימת הסכם הפשרה לא השמיע סדן כל טענה של תשלום כפל דמי ביטוח. גם טענתו כי חשב על טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות, נוכח טענתו בכתב התביעה (ת/ 1) ועמדתו בתביעת כלל המאוחרת להסכם הפשרה. 28. הפועל היוצא של הדברים הוא שבעת חתימת הסכם הפשרה לא העלה בדעתו סדן להגיש תביעה נוספת נגד המגן. ההסכם כפי שציין עו"ד מוקדי סיים את הפרשה. טענותיו של סדן נגד המגן הן תוצאת מחשבה מאוחרת, שלא עלתה בדעתו בעת חתימת ההסכם ומימלא אין בה כדי להשפיע על פרשנותו. 29. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא גם בפירכה המצויה בטענות סדן בכל הנוגע לעצם הקיזוז של תגמולי הביטוח מול חוב דמי הביטוח. כאמור בכתב התביעה (ת/ 1) טען סדן כי לא קבל עדיין כל סכום של תגמולי ביטוח. אם היה קיזוז מדוע הועלתה טענה זו ומדוע התבססה התביעה על מלוא סכום הנזק. סדן נשאל שאלה זו וענה: "אני הודעתי למגן ששילמתי חלק מדמי הביטוח והם התכחשו לו" (פרוטוקול, ע' 14). 30. מכאן שבעת הגשת התביעה כבר ידע סדן כי עמדת המגן היא שתגמולי הביטוח שהוצעו לו, על בסיס הערכת השמאי, כפופים לחתימתו על כתב סילוקין. לא היה זה זכוי חד צדדי. משלא חתם על קבלת הסלוק, כאמור בת/ 6, שוב לא היה הזכוי - זכוי (ראו בענין זה עדותו של העד לויצקי על הפרקטיקה הנהוגה בקשר לכך, פרוטוקול ע' 21). גם עו"ד מוקדי עומד על כך. לצורך הפשרה לא הניחו הצדדים, למיטב הבנתו, הנחה של זכוי מוקדם. הוא אומר: "לגופו של ענין אנחנו סכמנו שמכיוון שלא נעשו קיזוזים נגיע לגופו של ענין ונגיע לפשרה בתיק וכל צד ילך לדרכו ויסגור ענין." (פרוטוקול, ע' 29) 31. הנה כי כן בעת החתימה על הסכם הפשרה לא טען סדן כי סכום הפשרה הוא בנוסף לסכום אותו כבר קבל, ואשר קוזז כנגד דמי הביטוח. הטעם לכך הוא כפול לפי גרסתו שלו. בעת חתימת הסכם הפשרה עוד חשב סדן לזקוף את סכום הגביה של איידס על חשבון כלל. וכן, בעת החתימה הוא קבל את עמדת המגן אשר התכחשה לתשלום חלק מדמי הביטוח בדרך זו. 32. מאולצת עוד יותר היא טענתו של סדן, הנוגעת לתוספת בכתב יד המצויה על פני הסכם הפשרה. על פי תוספת זו: "אין ולא תהינה לנתבעת כל תביעות בגין פרמיות" סדן ניסה לטעון כי מדובר באיסור חד סטרי, המופנה רק כלפי המגן. לפי זה, למגן אין תביעות בנוגע לפרמיות, אך תתכנה תביעות כאלה מצידו. בכך מתעלם סדן מהרישא של סעיף 2 לפיו: "אין ולא תהינה לתובעים כל תביעות בקשר עם הארוע הנ"ל", כמו גם מן ההוראות של סעיף 1 המדברות על חיסול מלא וסופי של התביעה. ואולם, עצם הטעון מלמד עד כמה היה סדן מוכן להרחיק לכת בטענותיו. 33. מן העדויות עולה כי הסעיף נולד עקב דרישות לתשלום דמי ביטוח מצד המגן. סדן עצמו מציין כי גם לאחר הקיזוז, כביכול, הוא המשיך לקבל דרישות לתשלום דמי ביטוח (ראו ע' 12 לפרוטוקול). הוא חפץ לחסן עצמו מפני תביעות כאלה מצד המגן, שאחת מהן הגיעה לסכום השווה ל1400- דולר. תמונה שלמה יותר עולה מעדותו של עו"ד מוקדי. הוא מסביר כי סדן היה חייב דמי ביטוח בגין פוליסות אחרות. על רקע זה בקש עו"ד קרינסקי, במסגרת הפשרה לסיים גם ענינים אלה. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 28): "אני לא בוחן כליות ונפש, אבל אני יודע שעו"ד קרינסקי פנה אלי ובקש להוסיף את התוספת הזאת, ולכן היא מעידה יותר על חשש של קביעת [צ"ל תביעת] פרמיה עתידית כלפי התובע ולא להיפך. התוספת הזו מניחה שלא קוזזו סכומים ולכן תבוא תביעה נגדית ותדרש תוספת" ובהמשך (פרוטוקול, ע' 29): "הנושא של דמי הביטוח עלה בסוף שפתאום היה חשש של סדן שבעתיד תבוא תביעה ביחס לחוב, ולכן אני הסכמתי כי היתה תביעה לישר קו, הכוונה שאין לאף אחד מן הצדדים תביעות זה כלפי זה" 34. אכן, היעלה על הדעת שהמגן היתה נכונה לזנוח חוב קיים של התובע כלפיה בגין דמי ביטוח, שהתיחסו לפוליסה אחרת (פרוטוקול, ע' 29), ולהותיר בידי סדן יכולת לתבוע אותה בגין סכום שלא הגיע לידיה. האם אין הניסוח המחסן כלפי סדן מלמד כי החשש בזמן אמת, היה דווקא לתביעת יתרת חוב מצד המגן כלפי התובע ולא להיפך? התשובה לדברים אלה ברורה. הסכם הפשרה מגלה את כוונת הצדדים לסיים את הפרשה. המגן שלמה לתובע סכום של 12,000 ש"ח וזנחה את טענותיה בנוגע לחובות סדן בגין פוליסות אחרות. כל אחד מן הצדדים היה אמור ללכת לדרכו ואין לו יותר טענה כלפי רעהו, לא עתה ולא בעתיד. אני קובע על בסיס עדותו של עו"ד מוקדי, עיון בהסכם הפשרה עצמו וניתוח מהלכי הצדדים כמבואר לעיל, כי זו היתה גמירות דעתם של שני הצדדים. 35. שקלתי אם יש ליחס לטענות נגד המגן משקל בהיותה המנסחת של ההסכם. גם ענין זה אינו יכול להושיע את התובע. סדן היה מיוצג. אל המסמך נוספה הוראה שהיתה פרי יוזמתו. דווקא מהוראה זו ניתן ללמוד כי בכל הנוגע לתשלום דמי ביטוח, היה קיים חשש לתביעה מכיוון המגן ולא מן הכיוון ההפוך. בכל מקרה, אין בעצם הכלל של פירוש כנגד המנסח כדי להפוך את מסקנה הברורה העולה מן המסמך, והמשקפת את כוונת הצדדים. ההגיון הפנימי תומך במקרה זה בפרשנות המגן, ודי בכך כדי להדוף את הפרשנות נגד המנסח ( השוו: דנ"א 5920/95 כוכבי נ' מדינת ישראל, דינים עליון מא 250, פסקה 5). אני מקבל, אם כן, את עדות עו"ד מוקדי. אני סבור כי טענת התובע כאילו שימש עו"ד מוקדי חותמת גומי, ולא היה ער לשיקולי הצדדים, היא מחוסרת יסוד (סכומיו, ע' 9 ואילך). עד זה, היה עד אמין, והוא שקף אל נכון את כוונת המגן בעת שכלול הסכם הפשרה. התובע, גם לא יכול היה להצביע על אדם אחר עמו הוא בא במשא ומתן, ואשר ממנו יכול היה ללמוד על כוונה אחרת של המגן בקשר להסכם פשרה זה. 36. במאמר מוסגר אציין, כי אם באמת העלה סדן על דעתו בעת חתימת ההסכם לתבוע את המגן, כפי שטען תחילה - הרי מהלכיו בענין זה היו לקויים לפי כל אמת מידה. כמיסת רעיון זה מן הצד השני למשא ומתן מהווה הטעיה . ראינו כי כתב התביעה התיחס למלוא סכום הנזק המבוטח. נטען בו כי עד כה לא שולם לסדן דבר. זה היה המצע להסכמת הצדדים. המגן יכולה היתה להניח, וכך הניחה, שסדן מקבל את עמדתה כי לא נעשה קיזוז על חשבון דמי הביטוח. סדן עצמו מקבל דברים אלה. הוא העיד כזכור (לעיל סעיף כי ניסח את תביעתו כך היות שהמגן לא הכירה בתשלום כלשהו על חשבון דמי ביטוח. להיפך, למגן היתה תביעה לתשלום דמי ביטוח כלפיו וסדן ידע זאת. אם כך, אלו חפץ לשמור לעצמו זכות תביעה נגדית היה עליו לעשות זאת באורח מפורש. שנית, אם חשב סדן לתבוע את המגן בגין תשלום יתר, הרי הגנתו נגד כלל, ובמיוחד העדות שנתנה בבית המשפט היתה מבוססת על אדני שווא מכוונים. די איפא בבסיס זה כי לדחות את התביעה נגד הנתבעת 1. עיון בהסכם הפשרה מלמד כי מדובר במסמך שענינו סיום כל התביעות בין הצדדים לו. מסקנה זו מתחייבת מעדות הצדדים לפני. סדן מנסה עתה למלכד הסכם זה ברשת של מילים. לאמיתו של דבר, טיעונו כאילו שמר לעצמו זכות לתבוע את דמי הבטוח, אינו אלא להטוט הנשלף כדי להציל עילת תביעה, שלא עמדה על הפרק בעת חתימת ההסכם והעומדת בניגוד לכוונת הצדדים. גישה זו אין בידי לקבל. 37. עד כאן לפרשנות המסמך. קבעתי כי פרשנותו הנכונה של המסמך מחייבת לראות בו מסמך לסיום הפרשה. ואולם הסכם הפשרה מעלה גם טענות הנוגעות למעמדו כפסק דין וכן טענות הנוגעות להשתק שפוטי. הסכם הפשרה כפסק דין 38. לאותה תוצאה נגיע, ואף בקיצור דרך, אם נוסיף מרכיב נוסף אל מרכיבי הפשרה. הפשרה קבלה תוקף של פסק דין. הכלל הוא שגם פסק דין שניתן מכח הסכמת הצדדים יכול ליצור מעשה בית דין. הצדדים יהיו מושתקים מהעלות את הפלוגתא שהוכרעה במסגרת הסכמתם, פעם נוספת. ויובהר: השתק הפלוגתא ילכוד כל שאלה עובדתית אשר היתה טעונה הכרעה בעקבות אותה התדינות, שהסכם הפשרה הביא לכלל סיומה. זלצמן בספרה מעשה בית דין (תל אביב, תשנ"א) דנה במעמדו של פסק דין שניתן בהסכמה. לאחר דיון באפשריות השונות, היא מציגה את הגישה העקרונית הרווחת ואומרת (בע' 335): "שאלת חלותו של כלל ההשתק [תלויה] בעצם ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים בהתדיינות הראשונה... לעניין זה אין נפקא מינה אם מצאה הקביעה את מיקומה הסופי בפסק הדין עצמו או אף כי לא הוזכרה בו במפורש, היא נלמדת מכללא, שכן היתה נחוצה לצורך פסק הדין אילו היה מבוסס על הכרעה עניינית של בית המשפט ולא היה ניתן בהסכמת הצדדים" (ראו שם, בהמשך, לכך שזוהי הגישה המקובלת). עיון בכתבי הטענות מגלה כי שאלת תשלום דמי הביטוח עלתה על הפרק. המגן טענה במפורש כי מכל סכום שיפסק יש לנכות את דמי הביטוח, אשר לטענתה חב סדן. מכאן כי נושא זה היה טעון הכרעה אילו התנהל ההליך עד תומו. עולה מזה כי גם על סוגיה זו נפרש מעשה בית הדין המתגלם בהסכם הפשרה, שניתן לו תוקף של פסק דין. סדן מושתק איפא גם מסיבה זו מהעלות הנושא פעם נוספת כלפי המגן. טענות סדן בסכומיו כי הואיל ומדובר בפשרה ללא קביעת ממצאים, לא ניתן לחלץ ממנה השתק פלוגתא לא יכולה לעמוד. הכלל הוא כי הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, יוצר השתק ביחס לאותן טענות שהיו טעונות הכרעה. כמו שראינו שאלת דמי הביטוח היתה טעונה הכרעה כזו. גם מטעם זה אני דוחה את תביעת סדן נגד המגן. הסכם הפשרה - דבור בשני קולות 39. בתביעת כלל טען התובע כי סכום הכסף אותו הוא העביר לאיידס, צריך להזקף על חשבון הפוליסות שהוצאו על ידי כלל. רק משנדחתה טענתו זו הוא שינה כיוון וטען כי יש לזקוף את החוב על חשבון דמי הביטוח לחברת המגן. אלה הן שתי טענות הופכיות. הכלל הוא שבעל דין מושתק מהעלות טענות הסותרות טענות שמהן הוא נהנה בהתדיינות עם בעל-דין אחר, וזאת אף כאשר הצד המשתיק לא הסתמך על הטענות הקודמות ולא שינה את מצבו לרעה. עיקרון זה מכונה בשם השתק שפוטי - Judicial Estoppel. כך, למשל, בע"א 1393/92 קזצ'קוב הבל נ. קזצ'קוב ,פ"ד מח(4) 353, נמנעה -- מטעמים של תקנת הציבור- - העלאת טענות סותרות אף שבעל-הדין היריב הסכים לכך. באותו מקרה, קוימה צוואה על פי הסכם בין היורשות, אך בהסכם נקבע כי אחת היורשות תהא זכאית להשיג בתביעה אזרחית על כשרות המצווה. הש' שמגר קבע: "דינו של הערעור להידחות, וזאת בשל טעמים של תקנת הציבור השוללים טיעון סותר, מבחינת ימין מקרבת ושמאל דוחה, לפיו היה המצווה לצורך הליך משפטי אחר כשיר לצוות, ולצורך הליך אחר באותו עניין ממש, בלתי כשיר... תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, לפי העניין, שהרי שתי הגירסאות שהועלו על ידי המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת". סדן בשני ההליכים נהג בצורה זו עצמה. במקרה הרגיל ניתן היה להשתיקו על בסיס זה. עצם הזקיפה של החיוב על חשבון כלל, היתה מונעת שינוי כיוון פתאומי בשלב זה. עם זאת, סדן לא זכה בהליך הקודם נגד כלל. בנסיבות אלה בהפעלת הכלל היתה משום נוקשות יתר. נוכח המסקנה הפרשנית אליה הגעתי בראש הפרק הקודם אין לי איפא צורך לדון בשאלת ההשתק. יחד עם זאת אעיר כי טענותיו של סדן בהליך זה עומדות בסתירה לטענותיו בתביעת כלל, וגם בניגוד לטענותיו בתביעה לתגמולי ביטוח נגד המגן. על יסוד תביעת התגמולים הגיעו הצדדים לכלל פשרה. כבר ראינו כי פשרה זו יצאה מהנחה כי לא שולמו דמי ביטוח בדרך של קיזוז. זו היתה גישתו של סדן בכתב התביעה שהגיש (ראו סעיפים 26 - 29 לעיל). את המסקנות הנובעות מכך כבר קבעתי, ואין לי צורך להדרש לשאלה אם ניתן לראות בהסכם הפשרה זכיה המונעת העלאת טענה עובדתית הופכית. עד עתה עמדתי על משמעות הסכם הפשרה. כפי שאמרתי די בו כדי לדחות את התביעה. עם זאת, אדון גם בשאלה לגופה, לאמור: האם הוכח תשלום כפל דמי ביטוח. שאלת כפל התשלום 40. מבחינה עובדתית לא הצליח התובע להרים את הנטל המוטל עליו בנוגע לעצם הוכחת תשלום כפל דמי ביטוח. על מנת להוכיח כי נעשה כפל תשלום, היה על סדן להוכיח כי התשלום לאיידס הועבר על חשבון דמי הביטוח בגין הפוליסות שהוצאו על ידי המגן. כן היה עליו להוכיח כי המגן אכן קיזזה מן התשלום המגיע לו סכום כסף על חשבון אותם דמי ביטוח. נדון עתה בכל אחד מתשלומים אלה ונפתח בתשלום שנעשה לאיידס. התשלום לאיידס 41. כפל תשלום למגן מחייב בחינה ראשונית שענינה בשאלה אם התשלום לאיידס כמוהו כתשלום לחברת המגן. בענין זה, התשלום לאיידס, נראה כי הדין הוא עם התובע (סכומי התובע, ע' 2). אם אכן התשלום נעשה על חשבון פוליסות הביטוח, הרי ניתן לראותו כתשלום למגן, אף אם לא הגיע לידיה. 42. הלך המחשבה הוא זה: מטרסו היה סוכן הביטוח שתיווך בביטוח בין המגן לבין סדן. אמנם בכתב הגנתה טענה המגן כי מטרסו לא היה סוכן ביטוח של המגן, אך במהלך שמיעת העדויות בפני, נסוגה בה המגן במפורש מטענה זו. ב"כ המגן, עו"ד זלצמן, קבע כי: "אכן מטרסו היה סוכן ביטוח של חברת המגן והיה מורשה לפעול בשמה כסוכן ביטוח". (פרוטקול, ע' 35). גם עד המגן, מנחם לויצקי, ראש מחלקת תביעות, אישר דברים אלה. הואיל וכך ברור הוא כי מטרסו היה שלוח של המגן לענין גביית דמי הביטוח. לענין זה מקימה הוראת סעיף 34 של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981- , חזקת שליחות סטטוטורית, לפיה לענין דמי הביטוח נחשב סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח. מכאן שמטרסו היה שלוחה של המגן לענין דמי הביטוח. יוצא כי פעולותיו בענין זה חייבו וזכו את המגן. 43. אמת, המגן טענה כי החזקה אינה חלה בנסיבות הענין. לדבריה נאסר על מטרסו להפעיל את איידס מטעמו. על פעילותו של איידס לא חלה החזקה, לפי שיטתה, שכן באותו מועד לא היה סוכן ביטוח. יתר על כן, על פי הנטען על ידה, בעיקר במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים, מטרסו חרג מהרשאתו כאשר אפשר לאיידס לגבות כספים. בין היתר נסמכה המגן על הוראת סעיף 16 לחוק השליחות, תשכ"ה 1965-, לפיו אין שלוח עושה שלוח, אלא אם כן הוסמך לכך במפורש או מכללא. לכאורה, החזקה הסטוטורית חלה גם על מי שמתווך בביטוח, ואינו סוכן מורשה. החזקה נועדה להגן על המבוטחים, וקשה למצוא טעם להפקרתם דווקא מול סוכנים בלתי מורשים, שהסכון בפעילותם מתעצם. החברה ולא הלקוח הם הצריכים לעמוד על משמר משטר הרישוי. ואולם אין לי צורך להכנס לשאלה זו. במקרה זה, שליחותו של איידס אינה זקוקה לחזקה הסטטוטורית. מטרסו העיד כי איידס הוסמך על ידו לגבות כספים (פרוטוקול, ע' 35). הוא העיד, ואני מאמץ את עדותו בנקודה זו, כי המגן ידעה על ההסדר בינו לבין איידס (פרוטוקול, ע' 38). היא העניקה מספר סוכן מיוחד לצורך תיקיו של איידס. עדותו לפיה הורשה במפורש, לעשות שלוח משנה, לא נסתרה בראיות או בעדים. להיפך, מסמכיה של המגן עצמם מזכירים את איידס כסוכן לצד שם סוכנותו של מטרסו (ראו ת/ 8א; ת/ 8). בשני המסמכים מציינת המגן את איידס כסוכן של נחלים שירותי ביטוח בע"מ, הסוכנות אותה ניהל מטרסו. גם העד מנחם לויצקי מודה כי אדם המקבל תכתובות מטעם המגן ובהן מצויין שמו של איידס כסוכן "יכול להבין כי מר איידס הינו סוכן ביטוח של המגן" (פרוטוקול, ע' 22). מכאן שמטרסו מבסס עובדתית טענת הרשאה למנות את איידס כשלוח. 44. זאת ועוד, מתוך המסמכים הללו, כפי שנתפרשו על ידי מנחם לויצקי, עולה כי המגן עצמה מכירה בכך שנוצרה שליחות מוצגת על דרך של התנהגות גם כלפי צדדים שלישיים. בעצם שליחתם של מכתבים אל סדן בהם נזכר איידס כסוכן, יצרה המגן יחסי שליחות מוצגת. בנסיבות אלה ברור כי תשלום לאיידס על חשבון הפוליסות, נחשב כתשלום לחברת הביטוח. יוער כי גם אין ביכולתי לקבל טענה אחרת שהועלתה בענין זה. מטרסו טוען כי במסמך נמ/ 1 נדרש הלקוח לשלם המחאה לפקודת המגן. על כן הוא טוען כי אסור היה לסדן למשוך את השיקים לטובת מטרסו. אך דרישה לתשלום למגן לחוד ואיסור תשלום לאיידס לחוד. המסמך נמ/ 1 אינו קובע איסור על תשלום לאיידס, ועל כן אין בו כדי למנוע תשלום לשלוח מפורש או מוצג. אני קובע, אם כן, כי תשלום על חשבון הפוליסה לאיידס כמוהו כתשלום למגן. אך האמנם נעשה התשלום על חשבון הפוליסות? 45. סדן משיב על השאלה בחיוב. לדבריו הוא זקף את הסכומים עליהם נמשכו השיקים על חשבון הפוליסות. לכתב תביעתו הוא צרף צלום של השיקים האמורים, כאשר לצידם מופיע מספר הפוליסה עבורה נמשך השיק. תאור עובדתי מעין זה מופיע גם בכתב התביעה (ראו סעיפים 9.1 ו9.2-). על פי כתב התביעה ההמחאות הוצאו לכיסוי דמי הביטוח בגין פוליסות מסוימות. עולה מכתב התביעה כי קיים מתאם בין סכומי השיקים לבין סכומי דמי הביטוח בהם חב סדן. מתאם מספרי זה תומך בגרסת סדן בנקודה זו. 46. יחד עם זאת, גם בנקודה זו גרסתו של סדן מעוררת שאלות קשות. כבר ראינו (סעיף 19 לעיל), כי לאחר הוצאת השיקים, בכתב ההגנה שהוגש על ידי סדן בתביעת כלל הוא טען כי אין לזקוף את הסכומים הנקובים בהם, על חוב דמי הביטוח בגין הפוליסות שהוצאו על ידי המגן. ראינו גם שבעדותו בתביעת כלל הוא הכחיש זיקה ישירה בין השיקים לבין החוב כלפי המגן דווקא (שם, שם). שאלת הזקיפה של תשלום זה על חשבון הפוליסות מעוררת סימני שאלה נוספים. כך, במהלך עדותו הבהיר העד כי הרישומים המופיעים על גבי הנספחים לכתב התביעה, המשייכים את השיקים לפוליסות מסוימות, לא נרשמו בזמן אמת. הוא לא ידע לומר מתי רשומים אלה נוספו על ידו (ראו פרוטוקול, ע' 16). הוא טען כי אפשר שהרישומים נעשו על ידו קודם לתביעת כלל. ואולם תשובה זו היא בעייתית מבחינתו של סדן. עולה ממנה סתירה אפשרית לעדותו בתביעת כלל. על כן גם בנקודה זו הוא ממשיך סדן בדרך ההילוך הזיג זג שאמץ לעצמו. מיד לאחר תשובתו האמורה הוא נסוג בו ממנה ואומר (פרוטוקול, ע' 18): "אני צפיתי שהסכומים הנזכרים בסעיף 9.1 ו9.2- [של כתב התביעה] שהם יהיו בידי הסוכן שלי לצורך תשלום פרמיות שהוא יהיה חייב. אני לא יחסתי שיק מסוים לחברה מסוימת ולא התערבתי בהחלטת הסוכן." תשובה זו נוגדת את המשתמע מן הצרופות של כתב התביעה. היא עומדת בסתירה מוחלטת לטענת הזקיפה של השיקים דווקא על חשבון פוליסות מסוימות. היא משמיטה את הקרקע מתחת לטענה לפיה היה על מטרסו לזקוף את התשלום על חשבון הפוליסות נשוא הליך זה דווקא. אם כך- נופלת לכאורה טענת התשלום הכפול. אם התובע לא השכיל לזקוף את התשלום על חשבון פוליסות מסוימות דווקא - הרי אפשר לזקוף את התשלום על חשבון חוב אחר. חוב אחר כזה יכול להיות, דרך משל, חוב בגין פוליסות אחרות שהיה קיים ערב הסכם הפשרה (לענין חובות סדן על חשבון פוליסות ביטוח, ראו גם ת/ 11). 47. חוסר הבהירות בענין תשלומי סדן מתחזק עוד יותר נוכח העובדה כי התשלומים נעשו בתקופה מאוחרת כל כך. שאלת זקיפת הסכום מתחדדת עוד יותר נוכח דרך תשלום דמי הביטוח שנהגה אצל סדן. בענין זה, מעיד מטרסו (פרוטוקול, ע' 36): "שיטתו של סדן לשלם סכומי ביטוח היא לחכות עד שתהיה תביעה ואז לקזז מתוך התביעה, זאת לא היתה פעם אחת, או לחלופין לתבוע צד שלישי בגין תביעות שפגעו בו ואני אטפל ואקזז." ברור כי שיטת תשלום כזו גוררת אי הבנות וחוסר ודאות. רמת הערפול גדלה כאשר המבוטח מושך את השיקים על חשבון השלוח, תוך ציון למוטב בלבד. לכך יש להוסיף את הבלבול הנובע מביטול אחד השיקים, עקב חשד המופנה כלפי איידס, מבלי לטרוח ולברר את מצב הדברים עם מטרסו (ראו סעיף 7 לעיל). 48. עם זאת, אני סבור כי בסופו של דבר ניתן לראות, כטענת התובע בסכומיו (ע' 3 ואילך), בתשלום זה תשלום על חשבון הפוליסות. לדעתי, זו אכן היתה כוונתו של סדן מתחילת הדרך. את שינוי העמדה בחקירתו -- עת טען כי בעת התשלום לא יכול היה לשייך תשלום לפוליסה מסוימת דווקא—-- ניתן להסביר בסבך הסתירות אליהן נקלע. על מנת להצדיק את עדותו בתביעת כלל, היה עליו לטעון כי בעת התשלום טרם נזקפו השיקים דווקא לחשבון פוליסות המגן. ואולם ההשקפות הסותרת שהביע בענין זה, יותר משהן מלמדות על מציאות אוביקטיבית כלשהי, הן מלמדות על דרך עדותו של סדן ועל הצורה בה בחר לנהל את תביעותיו. דרך עדות זו, הצריכה, שלא כמנהגי, הצגת שאלות בית משפט לכל אורך העדות, הואיל והרושם היה כי העד מנסה ליצור ערפול מקום בו נדרשת בהירות. בסופו של דבר, אני קובע כי התשלום שנעשה לאיידס, אכן נעשה על חשבון הפוליסות. לענין זה ההתאמה בסכומים של השיקים ושל דמי הביטוח מדברת בעד עצמה, ודי בה כדי לבסס ממצא זה. הואיל וקבעתי כי איידס היה שלוח של המגן ושל מטרסו, מזכה התשלום את סדן כלפי המגן ומטרסו. מכאן כי הוכח נדבך אחד בתשלומי סדן. זהו המקום לעבור לשאלה האם שולמו דמי הביטוח פעם נוספת. העדרו של זכוי בגין דמי ביטוח 49. כאמור טוען סדן כי הוא שלם פעם נוספת בגין חוב דמי הביטוח. תשלום זה מבוסס על הוראת הזכוי שנשלחה אליו בעקבות מקרה הביטוח. סדן טוען כי לא קבל את תגמולי הביטוח הללו, בשל כך שהם שמשו, פעם נוספת, לכסוי דמי הביטוח. טענה זו מבוססת על המסמך ת/ 5. על פי מסמך זה נזקף לחשבונו של סדן סכום של 8,192 ש"ח. טענה זו אין בידי לקבל. 50. את מסמך הזכוי ת/ 5 יש לקרוא בהדבק אחד עם המסמך ת/ 6 וכך אף ראה את המסמכים סדן עצמו (ראו פרוטוקול, ע' 11). מכאן כי הזכוי היה כפוף כאמור בת/ 6 "לקבלות סלוק חתומות כחוק". כלומר, המגן היתה נכונה לשלם את סכום הביטוח רק כנגד הסתלקות סדן מכל תביעותיו בגין מקרה הביטוח (ראו נוסח נמ/ 9 וכן עדות מטרסו, פרוטוקול ע' 34 - לשאלת בית המשפט). אלא שסדן לא היה נכון לוותר על תביעותיו. כבר תוארו לעיל מהלכיו בענין זה, ותביעתו כלפי המגן. מכאן כי הזכוי המותנה לא נכנס לכלל פעולה, גם אם קבל ביטוי חשבונאי, כזה או אחר, אצל מטרסו. ראינו כי סדן עצמו בכתב תביעתו נגד המגן, לא טען כי נתקבל עבורו סכום כלשהו, שנזקף על חשבון חוב דמי הביטוח. הוא תבע את מלוא תגמולי הביטוח בגין מקרה הביטוח. הוא הסביר זאת, כמתואר לעיל בהתכחשות המגן לטענתו כי דמי הבטוח שולמו על דרך של קיזוז(פרוטוקול, ע' 14 באמצע). אני קובע אם כן כי לא נעשה כל זכוי וקזוז בחשבונו של סדן (מעבר לרישום טכני, שהיה מותנה בחתימה על כתב קבלה). קביעה זו עולה מן המסמכים עצמם, והיא נתמכת גם בעדותו של עו"ד מוקדי, אותה אני מאמץ (פרוטוקול, ע' 28 - לשאלת בית המשפט; פרוטוקול, ע' 30). 51. יוער כי נוכח עדותו של מטרסו (פרוטוקול, ע' 33) התלבטתי אם אין לראות בזכוי משום פעולה המזכה את סדן כלפי מטרסו. ואולם לאחר שעינתי בדברים, ברור כי זכוי זה היה מותנה בקבלת כתב שחרור, מבחינת המגן. המגן לא ויתרה סכומים אלה, ובגדר הסכם הפשרה היתה זו היא אשר ויתרה על דמי ביטוח, כמפורט לעיל (סעיפים 32 - 33). מכל מקום, דובר בפעולה שבין המגן למטרסו, וסדן ידע היטב כי לא מדובר בזכוי כל עוד אין הוא חותם על כתב שחרור, בנוגע לתביעת תגמולי דמי הביטוח. הזכוי היה זכוי טכני, ועל כן גם לא קבל עבורו מטרסו עמלות כלשהן (פרוטוקול, ע' 34). עובדה היא, כי סדן עצמו בעת הגשת תביעתו לתגמולי ביטוח, הבין כי המגן איננה מכירה בזכוי כלשהו. על כן הוא ציין בכתב תביעתו כי לא הועבר לידיו כל סכום על חשבון דמי הביטוח (ת/ 1, סעיף 7). בעדותו בבית המשפט הוא הסביר כי הוא ניסח את תביעתו בדרך זו, על רקע העובדה שידע כי המגן מכחישה את פרעון חלק מדמי הביטוח בדרך זו (ראו סעיפים 14 - 15 לעיל, ראו פרוטוקול, ע' 14). די בכך כדי להדוף את טענת הזכוי. 52. זאת ועוד, בכל הקשור לזכוי ולקזוז -- אפילו נעשו וכאמור קבעתי אחרת - אין סדן יכול לטעון לקזוז דווקא על חשבון דמי הביטוח בגין הפוליסות שבמחלוקת. כבר אמרתי לעיל כי סדן היה ביתרת חוב כלפי המגן, גם בגין פוליסות אחרות (ראו ת/ 11; עדות מוקדי, פרוטוקול ע' 29; עדות לויצקי, פרוטוקול ע' 23 ). אפילו הייתי מקבל את טענת הזכוי לא יכול היה סדן לטעון נוכח עמדת המגן כלפיו, כי זוכה החוב דווקא בגין הפוליסות עליהן שלם לאיידס. יש לזכור כי סדן עצמו מודה בכתב תביעתו כי אחד השיקים על חשבון דמי הביטוח בוטל על ידו. דמי הביטוח לא שולמו איפא במלואם, ביחס לכל הפוליסות שהוציא, גם לשיטתו. אם כך- ניתן לראות את פעולת הזכוי כמתיחסת לסכומים אלה. אני אומר דברים אלה על דרך ההשערה, ורק על מנת להדגיש עד כמה היה סדן רחוק מהרמת הנטל הכרוך בהוכחת התשלום הכפול. שאלה זו לא עלתה מבחינה עובדתית הואיל והטענה היתה כי לא נעשתה זקיפה כלשהי. 53. אני קובע כי סדן לא הוכיח תשלום כפל על חשבון פוליסות הביטוח שלו, או תשלום ביתר. סדן הוכיח אמנם, חרף התמיהות שבהתנהגותו, כי שלם לאיידס סכומי כסף על חשבון הפוליסות. ואולם הוא לא הוכיח כי מעבר לכך שולמו על ידו, בין בדרך של קיזוז ובין בדרך אחרת, סכומים נוספים על חשבון אותן פוליסות. דחיית התביעה נגד המגן 54. סוף דבר, אני קובע כי סדן נכשל בתביעתו כלפי המגן. הוא לא הוכיח כפל תשלום. מכל מקום הסכם הפשרה שנחתם על ידו הוא הסכם לסיום הפרשה ואין סדן יכול לבוא עתה בתביעות נוספות בגין דמי הביטוח. לא נותר לי אלא לדון אם מסקנות אלה יפות גם ביחס למטרסו. התביעה כלפי מטרסו 55. משקבעתי כי לא הונחה תשתית עובדתית לטיעון אודות כפל דמי הבטוח, ממילא נופלת מבחינה זו התביעה כלפי מטרסו. יחד עם זאת, ורק לשם שלמות התמונה אעיר כי ההסכם לסיום הפרשה חל גם ביחסים שבין מטרסו לבין סדן, הגם שמטרסו לא היה צד להסכם זה ואף לא ידע עליו. 56. כאמור לעיל (סעיפים 42 ואילך) מטרסו לא הפר את ההרשאה שניתנה לו על ידי המגן. שליחותו של איידס היתה על דעת המגן, ואף הוצגה, לפחות בשלבים מאוחרים, כשליחות מטעם המגן עצמה. בנסיבות אלה, קשה לקבל פרשנות לפיה המגן בקשה בהסכם ל"סגור את הדלת" מפני תביעות מצד סדן, אך באותה עת להותיר את החלון פרוץ, לתביעות כלפי סוכנה אשר עלול לחזור עליה. 57. הכלל הוא כי שחרור של אחד החייבים משחרר גם את יתר החייבים. החייבים ביחד ולחוד עם החייב, כאשר הדבר תואם את כוונת הצדדים. כך, למשל, בע"א 132/86 ג'ורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (1) 555, נפגעה התובעת כאשר קפצה מן המזח בחוף אילת. במסגרת הפשרה שערכה התובעת עם עיריית אילת, היא הצהירה כי הכספים שהיא מקבלת הם לסילוק גמור וסופי של כל תביעותיה בקשר לתאונה, וכי לא יהיו לה כל תביעות נוספות כלפי כל גוף או אדם אחר בקשר לכך. הפשרה קבלה תוקף של פסק דין. לאחר מכן הגישה התובעת תביעה נוספת הפעם כנגד מדינת ישראל, בקשר לאותה תביעה. המדינה סמכה על הפשרה שנעשתה עם עיריית אילת והתביעה נגדה נדחתה על הסף (ראו לדיון בענין זה: פרידמן, דיני חיובים (ירושלים,1994 ) בע' 280 ואילך). דברים אלה חלים גם כאן. הסכם הפשרה הוא "לחיסול מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיהם מכל מין וסוג שהוא בגין האירוע מיום 17.8.88" והוא קובע כי "אין ולא תהיינה לתובעים כל תביעות נוספות בקשר עם האירוע הנ"ל". סדן לא העלה, במהלך עדותו, כל טענה על הבחנה כביכול בין מטרסו לבין המגן לענין זה. הוא כרך את שני הנתבעים בזיקה אחת. הוא עצמו לא טען לכל הגיון של הבדלה. 58. נכון כי הכלל העולה מע"א 132/86 ג'ורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (1) 555, מסוייג כאשר מדובר בפטור של החייב המשני. פטור כזה אינו נתפס כפטור של החייב העיקרי. אחריות המגן, אפילו היתה קיימת, על פעולותיו של איידס היא אחריות שלוחית. על כן, ניתן היה לטעון, כי לא היה בפטור שניתן למגן כדי לשחרר את איידס עצמו. עם זאת, בהתחשב בעובדה כי איידס פעל כשלוח של מטרסו על דעת המגן, וכן כי כלפי סדן נתפס איידס כשלוח ישיר של המגן (ראו הדיון בסעיפים 42 ואילך), הרי אחריותם של המגן ושל מטרסו היא, לכל היותר, ביחד ולחוד ועל כן חל הכלל האמור. 59. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם אם היינו מניחים כי מטרסו הוא השלוח של המגן, ועל כן אחריות המגן ביחס אליו היא אחריות שלוחית. גם במצב זה לא יחול הכלל הרגיל הנוגע לאי פטור של החייב העיקרי. המגן בחרה לאמץ את פעולות שליחיה. היא עשתה זאת בעצם הכרתה בחובתה לשלם תגמולי ביטוח (הגם שחלקה על גובהם). בנסיבות אלה, לא יכול עוד סדן לטעון כי הוא רואה בסוכן את בעל דברו. בעל הדבר, מרגע האימוץ ואילך הוא חברת הביטוח. אכן, במצב בו פעל השלוח בתחום שליחותו, וכך קבעתי שהיה כאן, הרי כלפי הצד השלישי הוא יוצא מן התמונה (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז (4) 673; הנשיא שמגר, פסקה 9). 60. לפתרון זה יש גם הגיון פנימי. מששלמה חברת הביטוח את תגמולי הביטוח, תוך ציון כי למבוטח לא יהיו טענות בנוגע לתגמולי הביטוח, נפתחה הדלת עבורה, אם היא חפצה בכך, להגיש תביעה כלפי השלוח בגין אי העברת דמי הביטוח. אם יפורש ההסכם עם חברת הביטוח השולחת כהבטחה גרידא שלא לתבוע אותה ותישמר זכות התביעה כלפי השלוח, הסוכן, ירוקן ההסכם במידה רבה מתוכן. המבוטח יוכל לתבוע גם את הסוכן בגין נזקיו, לאמור דמי הביטוח ששלם ולא הועברו לחברה. תשלום זה על ידי הסוכן יחסום מהלך של החברה עצמה אם תבקש לחזור על הסוכן ולגבות ממנו את דמי הביטוח, לאחר שהיא כבר שלמה את תגמולי הביטוח (השוו: ע"א 786/70 כהן נ' אסייג, פ"ד כה (2) 517). 61. סכומם של דברים אלה: לא הוכח תשלום כפל ועל כן גם דין התביעה נגד מטרסו להדחות. בכל מקרה הסכם הפשרה לוכד את הסיטואציה הביטוחית כולה וחוסם הגשת תביעות גם נגד מטרסו. עוללות 62. במהלך הדיון ובעת הסכומים העלו הצדדים טענות נוספות. לעיקרי הטענות התיחסתי לעיל, ויתר הטענות אליהן לא התיחסתי נדחות על ידי, מתוך אותם נמוקים המפורטים בפסק דין זה. עם זאת, ברצוני לגעת בעוד מספר ענינים, אשר ראויים להתיחסות נפרדת. אי העדת עורך דינו של סדן - המגן טענה כי יש לזקוף לחובתו של סדן את אי זימונו של עו"ד עופר קרינסקי לשם מתן עדות. לפי טענה זו, ייצג עו"ד קרינסקי את התובע בעת המשא ומתן שהוביל לשכלול הסכם הפשרה. נוכח טענותיו ביחס לפרוש הסכם זה, היה ראוי -- כך הטענה -- לזמנו לעדות. טענה זו הועלתה לראשונה בסכומים. סדן לא נחקר על כך. אמנם היה ברור מעדות עו"ד מוקדי כי המשא ומתן נוהל מול עו"ד קרינסקי, אך לא נראה לי, כי בלא הערה בענין זה, במהלך הדיון מן הראוי הוא שאסיק מסקנה כלשהי מחסרון עדות זו. 63. שאלת ההתישנות - הנתבעות העלו טענה כי התביעה התישנה, בהתאם להוראת סעיף 31 של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. לענין זה, התיחסה כבר כב' השופטת ברון בהחלטתה במסגרת הבקשה ליתן רשות להגן (23.8.95). היא קבעה כי מדובר בתביעה להשבת דמי ביטוח ששולמו ביתר. בנסיבות אלה אין תחולה להוראה הנוגעת להתישנות התביעה הנוגעת לתגמולי ביטוח. כך או כך, נוכח התוצאה אליה הגעתי איבדה שאלה זו מחשיבותה. איחור בהגשת סכומי הנתבעת 1 -- המגן לא הגישה את סכומיה במועד שנקבע לכך בהחלטתי (כלומר ביום 14.5.97). לאחר מכן ועוד בטרם הוגשו סכומי המגן עתר סדן, ביום 19.5.97, למחיקת כתב ההגנה ולמתן פסק דין. אכן, הכלל הוא שבעל דין שלא הגיש סכומיו רואים אותו מכח תקנה 160(ד) של תקנות סדר הדין האזרחי, כמי שלא התייצב לדיון בתובענה. בית המשפט רשאי לנהוג בו לפי מצוות תקנה 157, אלא אם כן נתן בית המשפט הוראה אחרת. בהתאם לכך, הוריתי למגן למסור את תגובתה לבקשה. עוד קודם לתגובה זו, נמסרו סכומי המגן לבית המשפט (20.5.97). יוער כי בעת החלטתי האמורה שקלתי אם אין חלה הלכת ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' ישראל נחושתן, פ"ד לט (3) 240, גם על אי הגשת סכומים במועד. לאחר שעיינתי בהנמקה שניתנה באותה החלטה, מצאתי כי מכח הסיפא של תקנה 160 (ד), אין אני כבול לאותה מסגרת נוקשה המתיחסת לאי הגשת כתב הגנה במועד. במקרה של העדר כתב הגנה נקבע כי על בית המשפט ליתן פסק דין או במקרה המתאים, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו. נקבע כי אין דרך שלישית. קביעה זו היא תוצאת לשונה של תקנה 97(א). לעומת זאת לשון תקנה 160 (ד) מאפשרת גמישות גדולה יותר. תקנה זו, שלא כמו תקנה 97 (א), מותירה מרווח של שיקול דעת לבית המשפט, שכן הפעלת הסנקציה הטמונה בה, כפופה "להוראה אחרת". במקרה זה, לא נשלמה מלאכת הגשת הסכומים, בעת שהוגשה לי הבקשה למתן פסק דין. באותו מועד, עדיין לא הוגשו סכומי הנתבע 2, והמועד שנקבע לכך טרם חלף. על כן מצאתי לנכון ליתן את ההוראה שנתתי. כשהתברר כי הנתבע 2 היה נכון להגיש את סכומיו במועד, בהתעלם מאיחור הנתבעת 1, התרתי את הגשת הסכומים באחור. אחור זה, לא גרם לאחור כולל בהגשת הסכומים. יחד עם זאת הוריתי למגן לשלם הוצאות משפט עקב איחורה. סופו של יום 63. זהו איפא סוף הדרך. אני קובע כי סדן לא שלם כפל דמי ביטוח. הזכוי לו הוא טוען לא הוכר ככזה על ידי המגן. הסכם הפשרה נועד לסיים את הפרשה. באותה עת לא הועלתה כל טענה של תשלומי כפל דמי ביטוח. סדן היה ער לעמדת המגן לפיה לא נעשה כל זכוי על חשבון דמי הביטוח. הוא לא העלה טענה נגדית. הוא בחר לקבל את תגמולי הביטוח ולהסתלק מתביעתו. בכך באה הפרשה כולה לכלל סיום בקשר עם מקרה הביטוח. זו היתה הסכמת הצדדים. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים (למעט כמובן הנתבע 3) סכום של 2,000 ש"ח, כהוצאות משפט (לרבות שכ"ט עורך דין). המזכירות תשלח עותק מן ההחלטה לצדדים בדואר. בעז אוקון, שופטחוזהמסמכיםמעשה בית דין