ההבדל בין בורר למגשר

א. בפניי בקשה לביטול פסק בוררות שניתן ע"י הבורר מר אריה גילת ביום 1.7.99 במחלוקת שבין המבקש מר הרצל גושן (להלן: "המבקש") לבין המשיבה. בבקשה נטען כי המבקש הועסק אצל המשיבה מאז שנת 1990, ולענין זה נחתם בין הצדדים חוזה עבודה אישי ביום 20.3.91 בדבר העסקת המבקש בתפקיד "אב בית כונן" של גבעת חביבה (נספח ב' לבקשה), וכן הסכם עבודה מיום 25.7.93 בדבר העסקת המבקש בתפקיד ממלא מקום לאם הבית וסיוע שוטף לאם הבית ולגבעת חביבה ואב בית כונן (נספח ב'+ג' של הבקשה). במסגרת זו הועמדה לרשות המבקש, בין היתר, גם דירת שרות. לפי הנטען בבקשה השקיע המבקש מכספו בהרחבת הבית שהוקצה לו ע"י המשיבה, ושיפוצו. המבקש גם התקשר בהסכם עם גבעת חביבה להפעלת המזנון לשירותם של השוהים בגבעת חביבה, הסכם מיום 7.2.93 (נספח ד' לבקשה) ולפי תצהירו גם נתבקש להפעיל פינת מכירה של מוצרי גבעת חביבה, והמשיבה איפשרה לו למכור שתייה ודברי מתיקה כנגד הסכמתו להפעיל את המועדון ללא תמורה (סעיף 9 לתצהיר המבקש). ב. נטען בבקשה כי לאחר שנפגע המבקש בתאונת עבודה חפצה המשיבה לסיים את ההתקשרות עם המבקש ונתגלעה מחלוקת בין המבקש לבין המשיבה ביחס לפיצוי הכספי המגיע למבקש מן המשיבה. הטענה אשר בבקשה היא כי בעלי הדין הסתייעו במספר מפשרים ובהם מר אריה גילת. לפי הנטען בבקשה המבקש מעולם לא חתם על שטר בוררות ומעולם לא הסכים שמר אריה גילת יפסוק במחלוקות שבין בעלי הדין, והחתימה שעל הסכם הבוררות לאו חתימתו של המבקש היא. ג. לפי פסק הבוררות של מר אריה גילת מיום 1.7.99 נקבע כי המבקש פוטר כדין מעבודתו בגבעת חביבה, ועליו לפנות את המזנון לא יאוחר מיום 15.7.99, תוך התחשבנות בגין המלאי, לפנות את הדירה בגבעת חביבה לא יאוחר מיום 31.8.99, ובגין כל תביעותיו, לרבות פיצויי פיטורין, יקבל המבקש סכום ברוטו של 150,000 ש"ח בהפחתת הסכום שהצטבר במבטחים כפיצויי פיטורין, ובהפחתת החזר משכורת חודש נובמבר. כמו כן נקבעו בפסק הבוררות תשלומים שיהא על המבקש לשלם לגבעת חביבה בגין כל יום של איחור במסירת המזנון והדירה. ד. טענת המבקש היא שיש לבטל את פסק הבוררות מן הטעם שאין להסכם הבוררות תוקף או שהבורר נתמנה שלא כדין. בתצהירו מיום 9.8.99, שניתן בתמיכה לבקשה, מסביר המבקש כי הוא חפץ לסיים את מערכת יחסיו עם המשיבה בדרכי שלום כמנהג המקום וניהל מו"מ עם אנשי הנהלת גבעת חביבה, עו"ד גיורא מיכאל ומר אריק הוך, וכאשר המו"מ לא עלה יפה ביקש את התערבות ח"כ אבשלום וילן שהפנה את המבקש לאריה גילת שהיה מנהלה הקודם של "חבצלת", כשהתייחסות המבקש למר גילת היתה כמו לאחרים, דהיינו, כאחד שמנסה לפשר בין הצדדים. לטענת המבקש, בסעיף 17 לתצהירו, מבחינתו המונחים: בוררות, בורר, מו"מ ופשרה, שווים הם בעיניו, וכן מציין המבקש בסעיף 18 בתצהירו כי הוא נתבקש לחתום אצל עו"ד מיכאלי, אצל מר אריק הוך, וגם אצל מר אריה גילת, על מסמכים שונים ומעולם לא חתם על מסמך הדומה להסכם בוררות. ה. בתשובתה של המשיבה מיום 4.10.99 צויין כי המשיבה הודיעה למבקש ביום 23.9.98 בכתב ובעל פה על סיום עבודתו אצלה וזאת שבוע לפני שנפגע בתאונת עבודה, ומכאן שאין זה נכון כאילו ביקשה המשיבה לסיים את ההתקשרות עם המבקש לאחר שנפגע בתאונת עבודה. בין הצדדים התנהל מו"מ ממושך בנוגע לכספים שהמבקש טען כי מגיעים לו מן המשיבה, ובענין פינוי הדירה. לענין זה הסתייעו הצדדים בעו"ד גיורא מיכאלי ומנהל "חבצלת" מר אריק הוך, והמחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי. בהקשר זה כינס מנהל המחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי עו"ד אמיר גנז מפגש בו נטלו חלק המבקש, גזבר המשיבה מר יוסי שיין, מר אריק הוך, ועו"ד גיורא מיכאלי. בפגישה זו דיבר המבקש על כך שרצונו שהמחלוקות יופנו לבוררות. עו"ד גנז הסביר למבקש את ההבדל בין בורר למפשר או מגשר והבהיר לו שפסק הבורר סופי, ואף שאל את המבקש כיצד יגיב אם יורה לו הבורר לפנות את דירת השרות, והמבקש השיב כי ברור לו שהחלטות הבורר סופיות. המו"מ בין הצדדים לא עלה יפה והמשיבה הורתה לעוה"ד שלה להגיש תביעת סילוק יד נגד המבקש. המבקש פנה במאי 1999 למזכיר הקיבוץ הארצי ח"כ אבשלום וילן וביקש שהלה ישמש כבורר (נספח א' לתשובת המשיבה). ח"כ וילן השיב ביום 26.5.99 (נספח ב' לתשובה) שהוא מקבל את ההצעה, אך הוא לא יוכל לשמש בורר והציע במקומו את אריה גילת כבורר יחיד. המבקש הודיע טלפונית לח"כ וילן כי הוא מקבל את ההצעה שמר גילת ישמש כבורר ומר גילת ביקש שהמחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי תכין הסכם בוררות. על הסכם הבוררות שהוכן חתם מר יוסי שיין מטעם המשיבה. מר שיין ביקש שמזכירתו יפעת ינוקא תחתים את המבקש על הסכם הבוררות. לפי הנטען בסעיף 9 של התשובה סיכמו ביניהם יפעת ינוקא והמבקש כי יפעת תמסור את המעטפה עם הסכם הבוררות למר מחמוד חמזה שעבד עם המבקש, וכי המבקש יחתום באותו יום על ההסכם וישים אותו בתא הדואר של יפעת במשרדי גבעת חביבה. למחרת בבוקר כשנוכחה יפעת לדעת שההסכם איננו בתא הדואר שלה היא יצרה קשר עם המבקש שאמר כי יורה למחמוד חמזה להביא לה את ההסכם חתום, וכך אכן היה כעבור עשר דקות. אחרי מספר שעות בירר המבקש טלפונית אצל יפעת האם ההסכם החתום הגיע אליה (אני מפנה גם לאמור בתצהירה של יפעת ינוקא מיום 6.9.99 שצורף לתשובת המשיבה). ו. לאחר שהסכם הבוררות נחתם קיים הבורר מספר פגישות בוררות עם הצדדים. בסעיף 11 של התשובה נטען שהבורר קיים מספר פגישות בוררות עם הצדדים וזכה לשיתוף פעולה מלא הן מצד המבקש והן מצד המשיבה, וכי בשלב מוקדם של הבוררות פנה הבורר אל עוה"ד אמיר גנז להתייעץ עמו, הואיל ולדברי הבורר המבקש פנה אליו הבורר וטען כי על הבורר לדון בשאלת תקפות הפיטורין מן העבודה, הואיל ובמבוא להסכם הבוררות נאמר שהמחלוקות הינן גם בקשר לעבודת המבקש אצל המשיבה וסיום העבודה. לפיכך טוענת המשיבה שהמבקש הכיר את הסכם הבוררות, הבין שהינו מגדיר את סמכות הבורר, ואף ביקש להסתמך עליו להרחבת יריעת הבוררות. ז. פסק הבוררות ניתן ביום 1.7.99 ולאחריו נפגש המבקש לפי בקשתו ביולי 99 עם ח"כ א. וילן ועם גזבר המשיבה מר שיין. בפגישה טען המבקש שבפסק הבורר נפלו טעויות והבורר התעלם מחלק מטענותיו, אך המבקש לא השמיע כל טענה כנגד הליך הבוררות עצמו, לא טען שחתימתו זוייפה, ולא טען כי לא נתן הסכמתו לכך שמר גילת יפסוק במחלוקות שבינו לבין המשיבה. נטען בתגובת המשיבה (סעיף 14) כי המבקש יזם את הליך הבוררות, המבקש חתם על הסכם הבוררות (או מי מטעמו), המבקש וידא שההסכם החתום יגיע ליעדו, המבקש שיתף פעולה עם הבורר ואף ביקש ממנו לדון בשאלת הפיטורין, ומעולם לא נטען על ידי המבקש כי לא חתם על הסכם הבוררות או שחתימתו זוייפה. נטען עוד מטעם המשיבה שהמבקש ידע, ואף הסכים, שמר גילת ישמש כבורר על כל המשתמע מכך, ולכן אין המבקש יכול להישמע בטענה שלא ידע כי מר גילת משמש כבורר או שלא הסכים לכך. נטען עוד מטעם המשיבה (סעיף 18 של התגובה) כי טענת הזיוף ביחס לחתימת המבקש על הסכם הבוררות איננה סבירה הואיל ולאיש לא היה אינטרס לזייף את חתימת המבקש על הסכם הבוררות, הואיל ומי שיזם את הבוררות וחפץ בקיומה היה המבקש. בנוסף מפנה המשיבה לכך שהליך הבוררות אינו דורש שהסכם בוררות יהא חתום וההלכה היא שדי בכך שקיים הסכם בוררות בכתב ושקיימת כוונה להתקשר על פיו (ספרה של פרופ' ס.אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 25). השאלה המהותית, כן נטען ע"י המשיבה, היא האם הסכימו הצדדים לבוררות ואין ספק כי המבקש על פי כלל הנסיבות העובדתיות יזם את הבוררות, היה מעונין בקיומה, והסכים לה. אוסיף שבשלב מאוחר יותר של הדיון (ביום 25.10.99) הוגש מטעם המשיבה כתב תשובה מתוקן שבו נוספו טענות משפטיות. עיינו: סעיף 21 ואילך של הבקשה המתוקנת, עמ' 5-7. ח. המשיבה מתבססת על מכתבו של המבקש אל ח"כ א. וילן (נספח א' לכתב התשובה) בו פונה המבקש לח"כ וילן ע"מ שיתערב בחילוקי הדעות שבין המבקש למשיבה, ובין היתר כותב שם המבקש: "...אני מבקש ממך להיות בורר יחיד ביני לבין גבעת חביבה או לחילופין (אם לא תוכל להתפנות לבוררות זאת) שתסייע לקביעת בוררות של בורר יחיד, או שלושה בוררים, שילמדו את הנושא ויחליטו את החלטותיהם..." ועל כך תשובת ח"כ א. וילן מיום 26.5.99, נספח ב' לתשובה: "אישית, עקב עומס העבודה הרב שלי בתקופה הקרובה לא אוכל לשמש כבורר ואני מציע במקומי את אריה גילת כבורר יחיד. אם הצעתי מקובלת עליך חזור אלי טלפונית כדי שנוכל להוציא את כתב המינוי לבורר". על כך גם חוזר ח"כ א. וילן בתצהירו מיום 1.9.99 המציין (בסעיף 3 לתצהירו) כי המבקש יצר עמו קשר טלפונית וחזר על בקשתו כי ישמש בורר בינו לבין המשיבה וכי בשיחותיו עם המבקש היה ברור לגמרי שפנייתו של המבקש היא לבוררות וכוונתו היתה שח"כ א.וילן ישמש כבורר, ולא כמפשר, ולדבריו בסעיף 3 לתצהירו: "אין לי ספק שהרצל הבין היטב את ההבדל בין בוררות לבין מו"מ לפשרה שכן שוחחנו על כך". בסעיף 5 לתצהירו מציין ח"כ א.וילן שלאחר קבלת הסכמת המבקש והסכמות המשיבה לכך שאריה גילת יהא הבורר, פנה ח"כ א.וילן למחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי וביקש כי יכינו הסכם בוררות. ט. בפגישה שהתקיימה בגבעת חביבה במהלך יולי 99, לאחר המצאת פסק הבוררות, טען המבקש שהבורר לא התחשב בחלק מטענותיו, ומגיע לו יותר כסף ממה שנפסק לזכותו, אך ח"כ וילן הבהיר למבקש שפסק הבורר סופי ושעל המבקש לקבל את מה שנפסק, והמבקש מצידו לא העלה טענה לא על כך שלא הסכים לבוררות, ולא על כך שחתימתו על הסכם הבוררות זוייפה. י. מנהל המחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי עו"ד אמיר גנז מציין בתצהירו כי בישיבה שהתקיימה במשרדו באפריל, במחלוקות שבין המבקש לבין המשיבה, הבהיר המבקש שהוא מעוניין כי המחלוקות יופנו לבוררות, המשיבה לא היתה מעוניינת, ולכן נמשך המו"מ בין הצדדים בסיועו של עו"ד גיורא מיכאלי. במהלך אותה הישיבה הסביר עו"ד גנז, לפי טענתו בתצהירו, למבקש, את ההבדל בין בורר למפשר או מגשר, והבהיר לו שפסק בורר הוא סופי ואין עליו ערעור. עו"ד גנז גם שאל את המבקש כיצד יגיב אם יקבע הבורר שעליו לפנות את הדירה שהועמדה לרשותו ע"י המשיבה והמבקש הגיב כי ברור לו שאם יועברו המחלוקות לבורר כי אז החלטותיו תהיינה סופיות. בסעיף 6 לתצהירו מציין עו"ד גנז שלאחר תחילת הבוררות פנה אליו הבורר מר גילת להתייעצות הואיל והמבקש פנה לבורר וביקש ממנו לדון גם בתקפות פיטוריו, זאת לאור הגדרת המחלוקות שבמבוא להסכם, ועו"ד גנז יעץ לבורר לשמוע את הצדדים גם בענין זה. י"א. תצהיר נוסף מטעם המשיבה, מיום 17.10.99, הוגש ע"י עו"ד גיורא מיכאלי ששימש במועדים הרלוונטיים כיועץ המשפטי של המשיבה. עו"ד מיכאלי מציין שהמבקש פנה אליו וביקש ממנו לשמש כבורר בין הצדדים. עו"ד מיכאלי נפגש מספר פעמים עם המבקש ובשיחות הטלפון בין השניים חזר המבקש וביקש מעו"ד מיכאלי להיות בורר בסכסוך בינו לבין המשיבה, והבהיר כי מה שיקבע עו"ד מיכאלי כבורר יהא מקובל על המבקש. בעקבות דברים אלה שלח עו"ד מיכאלי מכתב מיום 20.1.99 אל המבקש וציין במכתבו שהוא טרם גיבש עמדתו האם לטפל בהכרעת המחלוקות שבין הצדדים אלא אם יוסכם מראש כי שני הצדדים יקבלו את הכרעת עו"ד מיכאלי כבורר בסכסוך, וכן כי יוסכם מראש שהבוררות לא תיפסל רק בשל העובדה שבעבר נפגש עו"ד מיכאלי ביחידות עם כל אחד מן הצדדים, וכן שעו"ד מיכאלי יוכל לשמש כבורר למרות היותו יועץ משפטי של המשיבה. בהמשך מציין עו"ד מיכאלי במכתבו הנ"ל מיום 20.1.99 שאם יביע המבקש נכונות לכך, ואם יהא נכון לקבל את הכרעת עו"ד מיכאלי כסופית, כי אז ישלח עו"ד מיכאלי הסכם בוררות לחתימה. מציין עו"ד מיכאלי, בסעיף 4 לתצהירו, שלאחר אותו מכתב הודיע לו המבקש כי הוא מעוניין שעו"ד מיכאלי ישמש כבורר בסכסוך שבין הצדדים, אך בסופו של דבר החליט עו"ד מיכאלי שלא לקחת על עצמו את תפקיד הבורר והוא הודיע על כך למבקש. עו"ד מיכאלי מתייחס גם למפגש במחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי אצל עו"ד גנז, פגישה בה חזר המבקש על בקשתו כי הסכסוך בינו למשיבה יופנה לבוררות. י"ב. תצהיר נוסף (מיום 17.10.99) הוגש ע"י מר שלמה בר-גיל שהוא חבר הנהלת המשיבה שגם אליו פנה המבקש בענין הסכסוך עם המשיבה, ואמר כי הוא מעוניין בהעברת המחלוקת לבוררות, וכן הראה המבקש למר בר-גיל מכתב שנוסח על ידו בדבר פניה לבוררות ללא ציון שם הבורר. מר בר גיל אמר למבקש כי רעיון הפניה לבוררות הוא טוב, אך יעץ למבקש לנסח את מכתב הפניה לבורר באופן יותר חיובי כך שיובהר כי הפניה לבורר נעשית מתוך מגמה להביא לסיום המחלוקת, וכן יעץ מר בר-גיל למבקש לשלוח את המכתב למר א. וילן, שכיהן אותה עת כמזכיר הקיבוץ הארצי, ולבקש ממנו כי ימנה את הבורר. מוסיף מר בר-גיל בתצהירו שלא הוא ניסח את מכתב המבקש אשר שוגר אל ח"כ א. וילן, אלא מר בר-גיל יעץ למבקש לכתוב לח"כ וילן, אולם מר בר-גיל לא כתב עבורו את המכתב, אם כי יעץ למבקש כיצד לכתוב. י"ג. ביום 11.10.99 הוגש תצהיר תגובה מטעם המבקש בו טען כי לא הוא ניסח את מכתב הפניה אל ח"כ וילן אלא שלמה בר-גיל, וכי המבקש גם אינו חתום על מכתב זה. בהתייחס לתצהירו של ח"כ א. וילן, סעיף 3, טוען המבקש כי הוא פנה לח"כ וילן ע"מ שישמע אותו, ואנשים מהנהלות קודמות, כדי לפשר בחילוקי הדעות, אך לטענת המבקש הוא לא הזכיר את המילה "בורר" ולא השתמש במונחים משפטיים. לגבי סעיף 4 בתצהיר ח"כ וילן טוען המבקש כי הוא מעולם לא הסמיך את מר אריה גילת לפסוק במחלוקת אלא כוונתו היתה שהבורר ינסה לפשר. לגבי סעיף 6 בתצהיר ח"כ וילן, טוען המבקש כי בשיחתו עם ח"כ וילן, לאחר פסק הבורר, הביע המבקש טרוניה על כך שבמקום להפנות אליו אנשים כדי לברר את הענין שבמחלוקת, נשלח אליו פוסק שאף קבע מה שקבע על יסוד חלק קטן בלבד מחילוקי הדעות שבין המבקש למשיבה. לגבי תצהירו של עו"ד א. גנז טוען המבקש בתצהיר התגובה שלו שמעולם לא הוסבר למבקש ההבדל בין גישור, פישור ובוררות. לגבי תצהירה של גב' יפעת ינוקא טוען המבקש שלאחר שעיין במסמך שהיא העבירה לו באמצעות אחד העובדים, וכאשר נוכח לדעת שהמסמך מצריך עיון של יותר מ10- דקות, החזיר המבקש את המסמך ללא חתימה. המבקש גם מציין שלאחר מכתב עו"ד גיורא מיכאלי אליו (מיום 20.1.99) הומצאה למבקש טיוטה לשטר בוררות, והמבקש נמנע מלחתום על טיוטה זו, הואיל ונכללו בה התחייבויות שהמבקש לא התכוון להן. עוד מציין המבקש שכל מי שניסו לפשר במחלוקות שבינו למשיבה היו עושי דברה של המשיבה, או בעלי ענין, וכל אדם בר דעת לא היה מוכן להעניק לאותם אנשים, ובכללם לבורר, סמכויות לפסוק במחלוקות כשהם קשורים למשיבה בצורה זו או אחרת. י"ד. בישיבת ביהמ"ש מיום 25.10.99 נשמעה, בהסכמת ב"כ המבקש, תחילה חקירתם הנגדית של שניים ממצהירי המשיבה עוה"ד גיורא מיכאלי ועוה"ד אמיר גנז. בישיבת ביהמ"ש מיום 30.11.99 שמעתי את חקירתו הנגדית של המבקש על תצהירו, ולאחר מכן את חקירתה הנגדית של המצהירה מטעם המשיבה גב' יפעת ינוקא. בישיבת ביהמ"ש מיום 6.1.2000 הוספתי ושמעתי את חקירתם הנגדית של שני מצהירים נוספים מטעם המשיבה: ח"כ אבשלום וילן ומר שלמה בר-גיל, ובתום עדויות אלה סיכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם: ב"כ המבקש בעמ' 24-25 לפרוט', וב"כ המשיבה הגישה באותו מעמד טיעוניה בכתב. ט"ו. תמצית עמדת ב"כ המבקש היא שמרשו לא הבין משמעותה של בוררות והיותה מעין פסק-דין של בימ"ש. המבקש סבר שמדובר במעין בירור בין חברים ולא היה מודע להסכמה שמייחסים לו עתה. מכאן שהיה פגם ביצירת ההסכם הנטען ומכאן שהוא בטל מעיקרו. כמו כן טען ב"כ המבקש שהחתימה על הסכם הבוררות איננה חתימת המבקש, ולדעת ב"כ המבקש ניתן להיווכח בנכונות הטענה מתוך השוואה בין הסכם הבוררות לבין מסמכים אחרים הנושאים חתימת המבקש, כשבענייננו העיד המבקש שהוא סירב לחתום על הסכם הבוררות. כמו כן מפנה ב"כ המבקש לסתירה בין דברי עו"ד ג.מיכאלי לעו"ד גנז, כשלגבי המפגש שהתקיים במחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי טען עו"ד אמיר גנז שאין הוא בטוח שהסביר למבקש את ההבדל בין מפשר למגשר, אך הוא הסביר למבקש היטב, משמעותה של בוררות (עמ' 5 לפרוט'). בעוד שעו"ד ג.מיכאלי העיד שאין הוא זוכר שבאותו מפגש הוסברו למבקש ההבדלים בין גישור, פישור לבוררות (עמ' 4 לפרוט'). מציין ב"כ המבקש שמבחינת מרשו הבורר היה חולייה בשרשרת אנשים מטעם המשיבה שהמבקש ראה בהם מסייעים בפתרון המחלוקת שבינו למשיבה. בעיני המבקש לא היה הבדל בין מעמדם של פעילים שונים מטעם המשיבה, ובהם גם מר גילת, כשהמבקש סבר שזו דרך לפתרון בעיות כמקובל בתנועת השומר הצעיר. עוד הוסיף ב"כ המבקש שעו"ד גנז נשאל בעדותו: אילו היו מתייעצים בו אם למנות כבורר אדם הקשור לגבעת חביבה, האם היה עו"ד א. גנז מייעץ להסכים לכך, ועו"ד א. גנז השיב שלא היה מייעץ כך (עמ' 5 לפרוט'). מכאן שאין בשום פנים לייחס למבקש הסכמה לקיום בוררות כזו. עוד הפנה ב"כ המבקש בסיכומיו לכך שלכל העדים מטעם המשיבה אינטרס משותף, ולפיכך ביקש להיעתר לבקשה ולבטל פסק הבורר. ט"ז. ב"כ המשיבה ציינה בטיעוניה שלא הובאה כל ראיה שהחתימה על הסכם הבוררות אינה חתימת המבקש. כמו כן לא סתר המבקש את טענת המשיבה שהסכם הבוררות נמסר למבקש כשאינו חתום, והוחזר חתום. בטיעוניה ביקשה ב"כ המשיבה לאמץ את גירסת המשיבה ולדחות את דברי המבקש בהם נתגלו סתירות. בין היתר ביקשה לדחות את טענתו של המבקש הן באשר לזיוף חתימתו על הסכם הבוררות, והן באשר לטענתו כאילו לא ידע שמר אריה גילת משמש כבורר, וכאילו לא הבין מהי בוררות. ב"כ המשיבה מציינת, בין יתר הדברים, שהבורר קיים מספר ישיבות עם הצדדים תוך שיתוף פעולה הן מצד המבקש והן מצד המשיבה. המבקש גם פנה לבורר וביקש להרחיב את הבוררות כך שזו תתייחס גם לתקפות פיטוריו של המבקש, הואיל והסכם הבוררות משתרע לדעתו גם על מחלוקת זו. מכאן שהמבקש היה מודע להסכם הבוררות ומשמעותו. ב"כ המשיבה מסיקה שהמבקש יזם את הבוררות, היה מודע להסכם הבוררות והאמור בו, הוא או מי מטעמו חתם על ההסכם, והוא הבין את משמעות הפניית המחלוקת לבורר ושיתף פעולה עם הבורר, קיבל לידיו את פסק הבוררות ולא ערער על סמכות הבורר ותקפות הפסק, אך מנסה כיום ליצור גירסה שתמלט אותו מהכרעת הבורר שאיננה לרוחו. נטען עוד ע"י המשיבה שהשאלה המהותית היא האם הסכימו הצדדים לבוררות ובעניננו אין ספק שהמבקש הסכים לבוררות. המבקש מנוע מלבקש את ביטול הפסק, וגם לא נגרם למבקש עיוות דין. י"ז. משנפניתי לכתיבת פסק-הדין התעוררו מבחינתי שתי שאלות מקדמיות אותן מצאתי לנכון לעורר, ולקבל לגביהן את עמדת ב"כ הצדדים. אביא אותן להלן שלא לפי הסדר: השאלה האחת היא האם אמורה בקשה זו לביטול פסק בורר להתברר במסגרת סמכותו הייחודית של ביה"ד האיזורי לעבודה, כאמור בהחלטתי מיום 24.1.2000, בה הוריתי על זימון הצדדים לישיבה נוספת בפניי להשלמת טיעון בסוגיה זו. דיון זה אכן התקיים בפניי ביום 30.1.2000 כשב"כ שני הצדדים גם יחד היו בדעה שהסמכות העניינית לדיון בבקשה נתונה לבימ"ש זה. עמדתם זו של ב"כ שני הצדדים מקובלת עלי. סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, קובע כי: "...אולם אם נושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט בבוררות..." כב' הנשיא (בדימוס) מ.שמגר כתב בענין זה בע"א 311/84 הטכניון נ' ההסתדרות, ל"ט(2) עמ' 162, בעמ' 168: "לא די בכך שהענין הוא בין הנושאים הייחודיים שבית הדין דן בהם, ולא די בכך שזהו הנושא הדומיננטי שהבורר דן בו. המדובר כאן אך ורק במקרים בהם הנושא בעל האופי של ייחודיות - מבחינת סמכותו של בית הדין לעבודה - הוא גם הנושא היחיד שנמסר לבוררות". ולענייננו: מהסכם הבוררות עולה שהמחלוקות שהועברו לבוררות התייחסו, בין היתר, לעבודתו של המבקש, מגוריו, עסקיו והשקעותיו בגבעת חביבה. ב"כ שני הצדדים ציינו בטיעוניהם בפניי, עמ' 30 לפרוט', ישיבת 30.1.2000, שהנושאים שנדונו בפני הבורר היו לא רק ענינים שבסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה, אלא נושאים נוספים כמו, למשל, השקעותיו של המבקש בדירה בה התגורר אצל המשיבה, והשקעותיו במזנון שהועמד לרשותו כמפעיל, כשהסכם ההפעלה מיום 7.2.93 מאפשר למבקש לנהל את המזנון ולהפעילו כנגד דמי שימוש חודשיים, כשהוצאות החשמל והגז חלות על המבקש כמפעיל. הסכם הפעלה זה איננו במסגרת יחסי עובד-מעביד. זאת, למשל, במובחן מן ההסכם מיום 20.3.91 המתייחס להעסקתו של המבקש כ"אב בית כונן" והנושא כותרת "חוזה עבודה אישי". מכאן, וכך גם מסכימים שני הצדדים, שחלק מן הנושאים שנדונו בפני הבורר לא היתה להם זיקה ליחסי עובד-מעביד שבין המבקש למשיבה, ולכן לא ניתן לאמר שנושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית. [באותה ישיבת ביהמ"ש מיום 30.1.2000 נשקלה שוב אפשרות להביא את הצדדים לידי הסדר (עמ' 35 לפרוט'), הואיל ולדעתי ראוי היה שהצדדים יעשו מאמץ לסיים את המחלוקת ביניהם בהבנה. אך לאחר יומיים הובאה בפני הודעת ב"כ הצדדים כי לא הושגה ביניהם פשרה]. י"ח. אדון עתה בשאלה המקדמית השניה, אם כי מבחינת הסדר הכרונולוגי עוררתי אותה עוד קודם לכן, דהיינו, בהחלטתי מיום 12.1.2000. שאלה זו מקורה בהוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-, הקובע: "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". פרופ' ס. אוטולנגי, כותבת בספרה, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א1991-, עמ' 78-79, כי מערכת יחסים של עובד-מעביד אינה ניתנת להכרעה בבוררות, הואיל וההוראות אשר בחוקים השונים נועדו להגן על העובד, כגון חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג1963-, וכדברי פרופ' ס. אוטולנגי בספרה: "הואיל ומדובר בתחום המשפט המגן הרי שהצדדים אינם יכולים לוותר על זכויות המוקנות להם בחוקים אלה. הואיל וכך, גם אין הם יכולים למוסרן להכרעת בורר, שכן אין הם יכולים להסמיך בורר לעשות את מה שהם עצמם אינם יכולים לעשותו, כהוראת ס' 3 לחוק הבוררות" (שם, בעמ' 79). ובהמשך, בעמ' 79: "לא רק קביעת הזכויות אינה ניתנת למסירה לבוררות, אלא גם ההכרעה אם נתקיימו התנאים העובדתיים והמשפטיים שקיומם הוא תנאי להענקת הזכות. לכן לא ניתן למסור לבוררות, למשל, את השאלה, אם העובד פוטר או התפטר". ובעמ' 80 שם: "כך, למשל, בעוד שתביעה לפיצויי פיטורין מכח החוק אינה נושא לבוררות..." מעיון בפסק הבוררות עולה שהבורר קובע מפורשות: "הרצל פוטר מעבודתו - עבודותיו בגבעת חביבה כדין". התייחסות הבורר לכך בפסק-דינו מוסברת בנטען בסעיף 11 של תגובת המשיבה, דהיינו, שהמבקש טען בפני הבורר כי עליו לדון גם בשאלת תקפות פיטורי המבקש מן העבודה, לאור המבוא להסכם הבוררות, ודברי עו"ד א.גנז בתצהירו, סעיף 6, דהיינו, שהמבקש דרש מן הבורר לדון גם בתקפות הפיטורין, וכך גם יעץ עו"ד גנז לבורר. הבורר הוסיף וקבע בפסק הדין את סכום הפיצויים שעל המשיבה לשלם למבקש, כולל פיצויי פיטורין. לכאורה, לפחות, סוגיה זו לא היתה אמורה להיות מוכרעת בבוררות. ב"כ המבקש הגיב בכתב [על החלטתי מיום 12.1.2000] בתאריך 23.1.2000, בציינו כי אכן אין להעביר לבוררות מחלוקת הנובעת מיחסי עובד-מעביד, ואילו ב"כ המשיבה סברה בטיעוניה, מאותו תאריך, שלא היה מקום לכך שביהמ"ש יעלה ענין זה מיוזמתו, ומכל מקום במקרה שבפנינו מעמדו המשפטי של המבקש לא נדון בבוררות הואיל ולא היתה מחלוקת שיחסי העבודה בין המבקש למשיבה באו לידי סיום עם הודעת הפיטורין למבקש, וכל שנותר אלה המחלוקות הכספיות לפי מערכות היחסים החוזיות שבין הצדדים. גם בישיבת ביהמ"ש מיום 30.1.2000 הוסיפו ב"כ הצדדים וטענו בענין תחולת סעיף 3 לחוק הבוררות. ב"כ המשיבה ביקשה להגיש בישיבה זו מכתב שכתב המבקש לבורר בכתב ידו (עמ' 32 רישא לפרוט'), וכן הבהרה שנתן הבורר, מר גילת, לב"כ המשיבה על-פי פנייתה אליו (עמ' 31 סיפא לפרוט'). בקשות אלה של ב"כ המשיבה דחיתי בהחלטה מיום 30.1.2000 עמ' 33 לפרוט', מנימוקים שפורטו באותה החלטה. י"ט. לאחר ששקלתי את טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים ואת נסיבות המקרה נראה לי שהמסקנה היא שאין מקום לאפשר העלאת טענה, בשלב הנוכחי של הדיון, כנגד סמכותו של הבורר לדון גם בשאלת תקפות פיטוריו של המבקש ובפיצויי הפיטורין להם הוא זכאי, וזאת בשים לב, לפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה דב"ע נה3-125/ אלון בן-דור נ. ההסתדרות הכללית, פד"ע כרך כ"ט (1) (3) שהוגש מטעם ב"כ המשיבה, ביחד עם בקשתה להשלמת טיעון משלים. ב-דב"ע נה3-125/ נדונה בפני בורר תביעת המערער לתשלום פיצויי פיטורין, והמערער עתר לביטול פסק הבורר. בין יתר הדברים נטען גם שהואיל ומדובר בקיום יחסי עובד-מעביד או בזכות הנובעת מכוחו של חוק מגן (פיצויי פיטורין) לא ניתן למסור את הנושא לבוררות. טענה זו נדחתה ע"י ביה"ד הארצי לעבודה בקבעו אמנם כי ביה"ד יחרוג מכלל זה אך ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, (פיסקה 9 לפסה"ד), אך באותו ענין סבר ביה"ד הארצי לעבודה שאין לאפשר למבקש לטעון כנגד סמכות הבורר. בין היתר התבסס ביה"ד הארצי לעבודה (פיסקה 10 של פסה"ד) גם על דברי פרופ' ס.אוטולנגי בספרה: בוררות-דין ונוהל, מהדורה שלישית, תשנ"א 1991-, בעמ' 480, שם ציינה פרופ' ס. אוטולנגי, בין היתר, כי : ".....בית המשפט מייחס חשיבות לשלב בו מועלית לראשונה טענת חוסר הסמכות, התמהמה העותר בפנייתו - יאחר את המועד". ממשיך ביה"ד הארצי לעבודה (בפיסקה 11 של פסה"ד) ומציין: "הטעם לחריג האמור נובע מעקרון העל של תום הלב, אשר אחת מנגזרותיו הוא כלל המניעות". ובהמשכה של אותה פיסקה 11 : "עקרון תום הלב חל, ביתר שאת, אף במערכת יחסי העבודה בכלל ובבתי הדין לעבודה בפרט...". בפיסקה 12 של פסק הדין הנ"ל מוסיף ומסביר ביה"ד הארצי לעבודה כי המערער באותו ענין מחק בהסכמה את התביעה שהגיש לבית הדין האזורי ופנה למוסד לבוררות. במסגרת בוררות זו הוחלפו כתבי טענות ונחקרו עדים, והמערער לא זנח את טענתו שהיה עובד של משיבה מס' 3 ומכח זאת תבע פיצויי פיטורין, וטען בנקודה זו בסיכומים שהגיש לבורר, מכאן מסקנת ביה"ד הארצי: "מכל אלה נלמד כי הטענה כי התקיימו יחסי עובד מעביד לא נזנחה. נהפוך הוא: המערער טען לגופה בפני הבורר, אליו פנה מרצונו ובהסכמתו". כמו כן לא העלה המערער כל טענה בפני הבורר בדבר העדר סמכותו לדון ביחסי עובד מעביד, והוא בחר לנהל את הבוררות לגופה, ורק לאחר שהבורר פסק נגדו, העלה המערער את טענת חוסר סמכותו של הבורר. בהמשך כותב ביה"ד הארצי : (שם, בפיסקה 12): "בשאלת "מועד המחאה" - המועד שבו יש להעלות את טענת חוסר הסמכות בפני הבורר-קבע בית המשפט העליון כי יש לעשות כן, כמו בכל נושא דיוני או מהותי אחר, בדרך מקובלת ובתום לב". ובפיסקה 13: "בעל דין אינו יכול לפנות לבורר, לנהל התדיינות לפניו, ומשפסק הבוררות אינן לרוחו, לטעון טענת חוסר סמכות". כ. ומהתם להכא: המבקש הוא שיזם את קיום הבוררות בענין המחלוקות שבינו לבין המשיבה (אתייחס לכך בהמשך) , ולא זו בלבד אלא שהמבקש עמד על כך שסוגיית תקפות פיטוריו תידון גם היא ע"י הבורר. בהסכם הבוררות צויין שבין הצדדים נתגלו מחלוקות שונות, ובין היתר, בקשר לעבודתו של המבקש, מגוריו, עסקיו והשקעותיו "לרבות סיומם של אלה". בפסק הבוררות נקבע, בין היתר, שהמבקש פוטר כדין מעבודתו - עבודותיו בגבעת חביבה וכן נקבע הסכום לו הוא זכאי, כולל פיצוי פיטורין. בתצהירו של מנהל המחלקה המשפטית של תנועת הקיבוץ הארצי עו"ד אמיר גנז צויין, בסעיף 6, שהבורר פנה להתייעצות לעו"ד גנז, זאת לאחר שהמבקש דרש מן הבורר לדון גם בתקפות הפיטורין לאור הגדרת המחלוקות שבמבוא להסכם הבוררות, ועו"ד גנז יעץ לבורר לשמוע את הצדדים גם בענין זה. יצויין, כי תצהיר עו"ד גנז מיום 27.9.99 הוגש לביהמ"ש ביום 4.10.99, ובתצהיר התשובה של המבקש, מיום 7.10.99, (הוגש לביהמ"ש ביום 11.10.99), אין הכחשה לנטען בסעיף 6 הנ"ל בתצהירו של עו"ד גנז. למעלה מן הדרוש יצויין שבשלב הדיון בבוררות עצמה לא העלה המבקש כל טענה כנגד סמכותו של הבורר לדון בתקפות פיטוריו של המבקש, ופיצויי הפיטורין המגיעים לו. גם בשלב הגשת הבקשה לביטול פסק בורר לביהמ"ש לא הועלתה טענה כנגד סמכותו של הבורר לדון בתקפות פיטוריו של המבקש וקביעת פיצויי הפיטורין, גם לא בשלב הטיעונים בפני בית המשפט, ולמעשה הועלתה הסוגיה לדיון ע"י בית-המשפט, בהחלטתי מיום 12.1.2000. כ"א. במצב דברים זה כשרואים אנו שהסכם הבוררות כלל דיון במחלוקות שבין הצדדים, ובכלל זה גם עבודתו של המבקש, לרבות סיום העבודה, וכאשר המבקש עצמו פנה לבורר ועמד על כך שהבורר ידון גם בתקפות הפיטורין, אין מקום לטענה לפיה לא היתה סמכות לבורר לדון בתקפות הפיטורין וקביעת פיצויי הפיטורין, וזאת כפי שאכן קבע בית הדין הארצי לעבודה בענין אלון בן דור נגד ההסתדרות, דב"ע, נ"ה3-125/, שאליו הפנתה ב"כ המשיבה בטיעונה המשלים, וזאת תוך יישום עקרון תום הלב והכלל של מניעות. אוסיף למעלה מן הדרוש שניתן גם להקיש מסוגיה דומה (אם כי לא זהה) וכוונתי להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית לגבי דיון שהתקיים בענין שימוש וחזקה במקרקעין בבית משפט מחוזי, בעוד שהסמכות הענינית בעניני שימוש וחזקה במקרקעין נתונה לבית-משפט השלום. באותו ענין התקיים דיון מלא וענייני בבית המשפט המחוזי, והועלתה הטענה שהסמכות העניינית לדון בענין זה נתונה היתה לבית משפט השלום. אני מפנה לע"א 1049/94 דור אנרגיה נגד חמדן ואח', נ' (5) פד"י, עמ' 820, כשכב' השופט ת. אור כותב בענין טענה זו, בעמ' 829: "קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאובדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון" מובן שאינני סבור שסוגיה זו שכב' השופט ת. אור דן בה ב-ע"א 1049/94 הנ"ל זהה לסוגיה שבפנינו, אך אני מפנה לכך שההתיחסות לשאלת הסמכות העניינית לאחר שטריבונל שיפוטי כבר דן לגוף הענין במחלוקת שבין הצדדים חייבת להיעשות תוך בדיקת השאלה האם קיימת הצדקה עניינית לבטל את תקפותו של הדיון הקודם, רק בגלל טעות בענין הסמכות. מדברי כב' השופט ת. אור, כפי שצוטטו לעיל, עולה כי המסקנה אליה הוא הגיע בענין שנדון בפניו היתה, שלאחר שערכאה משפטית דנה בסכסוך לגופו אין מקום להעלות בדיעבד את שאלת הסמכות. בענין שנדון בדב"ע נ"ה3-125/, סבר בית הדין הארצי לעבודה שמקום בו דן הבורר בתביעתו של המערער לפיצויי פיטורין ונדונה שאלת קיום יחסי עובד מעביד, כשהמערער טען לגופה של השאלה בפני הבורר, אליו פנה מרצונו ובהסכמתו, אין הצדקה להיזקק בדיעבד, לטענת המערער שהבורר לא היה מוסמך לדון בשאלה זו על פי סעיף 3 לחוק הבוררות, וזאת בהתבסס על עקרון תום הלב ודיני המניעות . בשים לב לקריטריונים אלה שנקבעו בפסיקה אני סבור שגם בענין אשר בפנינו, כאשר הדיון בבוררות התקיים על פי בקשתו של המבקש, שאף עמד על כך שהבורר ידון בתקפות הליכי סיום עבודתו אצל המשיבה, מבלי שהועלתה, כמוסבר לעיל, כל טענה כנגד סמכותו של הבורר לדון בכך, אין מקום לקבוע כיום שהבורר לא היה מוסמך להיזקק למלוא הסוגיות, השאלות והמחלוקות כפי שהועלו ונדונו בפניו. כ"ב. עתה עלינו לדון בטענותיו של המבקש כפי שהועלו לדיון בבקשה שבפניי לביטול פסק בורר. המבקש טוען שאין הוא חתום על הסכם הבוררות ושהחתימה המופיעה על הסכם הבוררות אינה חתימתו. ב"כ המבקש הוסיף וציין שדי להשוות בין החתימה שמופיעה על הסכם הבוררות לבין חתימת המבקש על התצהירים שהוגשו מטעמו בתיק זה על מנת להיווכח שהחתימה שעל הסכם הבוררות איננה חתימתו של המבקש. מקובלת עליי טענת ב"כ המשיבה המציינת שהסכם בוררות איננו חייב בהכרח להיות חתום אלא שהדרישה היא שההסכם יהיה בכתב . אני מפנה לדברי פרופ' ס. אוטולנגי בספרה: בוררות-דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 20: "אחת מהדרישות של חוק הבוררות היא שהסכם הבוררות יהיה בכתב". ובעמ' 24 של ספרה: "חוק הבוררות אינו דורש שההסכם יהיה חתום, והוא מסתפק בדרישת הכתב בלבד". ובעמ' 25 רישא: "הכלל הוא, איפוא, שאין חובה בחתימה על הסכם בוררות, די בכך שקיים הסכם בכתב ויש כוונה להתקשר על פיו ...". לכן השאלה אם המבקש חתום על ההסכם אם לאו, איננה אמורה להיות המכרעת אלא השאלה החשובה היא האם היתה לגוף הענין הסכמה של הצדדים לקיום בוררות. אני מפנה לדבריה של פרופ' ס. אוטולנגי בעמ' 26 של ספרה: "כאמור, הדרישה של חוק הבוררות היא, שההסכם יהיה בכתב ושהצדדים יסכימו לו. החתימה יכולה לשמש ראיה להסכמה כזאת, אך אין היא בלעדית: ההסכמה יכולה להיות מוכחת על ידי ראיות אחרות, כמו עצם ההופעה בפני הבורר...". כ"ג. אם לשוב לעובדות המקרה שבפנינו: המבקש טען בסעיף 5 של תצהירו שניתן בתמיכה לבקשה כי החתימה בהסכם הבוררות עם המשיבה, לאו חתימתו היא, והוסיף כי יוכל להוכיח טענתו על נקלה בעזרת חוות דעת גרפולוגית אותה יוכל להציג בפני בית המשפט לאחר שיינתן צו על ידי בית המשפט להורות למשיבה להעביר לידי המבקש את שטר הבוררות המקורי. בישיבות שהתקיימו בבית המשפט לא נתבקש מתן צו המחייב את המשיבה להמציא את הסכם הבוררות המקורי, ואף לא הוגשה חוות דעת גרפולוגית על ידי המבקש, אך אבהיר מיד שלא על כך אני מבסס את מסקנתי. למול טענתו זו של המבקש לפיה אין הוא חתום על הסכם הבוררות בא תצהירה של גב' יפעת ינוקא שסיפרה כי בתחילת יוני פנה אליה מר יוסי שיין מטעם גבעת חביבה, ומסר לה מעטפה ובה הסכם הבוררות שכבר היה חתום על ידי מר שיין כנציג גבעת חביבה, הגב' ינוקא התקשרה טלפונית אל המבקש וביקשה כי יחתום על הסכם הבוררות, היא גם סיכמה עם המבקש שתמסור את המעטפה עם הסכם הבוררות למחמוד חמזה שעבד עם המבקש, וכי המבקש יחתום באותו יום על ההסכם, ויניח אותו בתא הדואר של גב' ינוקא במשרדים בגבעת חביבה. למחרת התברר לגב' ינוקא שההסכם איננו בתא הדואר, היא יצרה קשר עם המבקש שאמר לה כי יורה למר חמזה להביא את ההסכם החתום לגב' ינוקא. כעבור 10 דקות הגיע מר חמזה ומסר את ההסכם החתום לגב' ינוקא. כעבור מס' שעות התקשר אליה המבקש וביקש לוודא שההסכם החתום הגיע לידיה על-פי המוסכם. בתצהיר התגובה מיום 7.10.99 טען המבקש, בסעיף 8, שלאחר שגב' ינוקא התקשרה אליו ושאלה מה בקשר למכתב שהיא שלחה אליו, ציין המבקש שלא הגיע אליו כל מכתב, גב' ינוקא השיבה שהיא זקוקה למכתב במהירות הואיל ויש נסיעה לקיבוץ הארצי, לאחר שהמבקש קיבל את המסמך מאחד העובדים והסתכל בו, נוכח המבקש לדעת שהדבר מצריך עיון של יותר מ10- דקות, ואזי החזיר המבקש את המסמך לגב' ינוקא, ללא חתימתו, הואיל ולא ניתן לו זמן ללמוד את המשמעות הנובעת מחתימתו על המסמך. כ"ד. שמעתי בדיונים שהתקיימו בפניי הן את עדות הגב' יפעת ינוקא (ישיבת 30.11.99, עמ' 16 ועמ' 17 לפרוט'), והן את עדות המבקש מיום 30.11.99, עמ' 7 עד עמ' 16 רישא לפרוט'. המבקש אישר בעדותו, בעמ' 13 לפרוט', שהוא לא טען בפגישה שהתקיימה אחרי פסק הבורר, בינו לבין ח"כ אבשלום וילן, כי חתימתו על הסכם הבוררות זוייפה, אלא טענת המבקש בפני ח"כ א. וילן היתה שלמבקש נעשה עוול. לטענת המבקש: "בקושי הספקתי להגיד שני משפטים שנעשה לי עוול והוא סיים הפגישה והלך לוועידה שלו". לענין גירסת המבקש כפי שמופיעה בסעיף 8 לתצהיר התגובה שלו, דהיינו, שגב' ינוקא התקשרה ושאלה מה בענין המכתב וכו', טען המבקש בעדותו בעמ' 14 לפרוט', שמה שכתוב באותו סעיף התרחש יום קודם לכן. לדברי המבקש למחרת בבוקר הביא לו העובד שלו מחמוד את המכתב ואמר שעליו לחתום ולהביאו אל גב' ינוקא מהר. אציין שעדות גב' ינוקא היתה ברורה והאמור בתצהירה לא נסתר. לטענתה היא הכניסה את דפי המסמך שהיו חתומים על ידי מר שיין, בתוך ניילון, למעטפה, והיא קראה ברפרוף שבכותרת היה כתוב "הסכם בוררות" או "משהו עם המילה בוררות". במהלך עדותה של גב' ינוקא בישיבת 30.11.99, גם הוגש פתק, בכתב ידה (סומן באות ב'), בו נכתב: "שלום הרצל, תחתום בבקשה על ההסכם ותשים לי אותו בתא הדואר או דרך מחמוד (חשוב לי שזה יגיע אליי עד 09:00 כיוון שאני נוסעת לתל אביב)....". גב' ינוקא ציינה, בעמ' 16 סיפא לעדותה, שמה שכתוב בפתק היא גם אמרה באמצעות הביפר למבקש, היא גם ציינה, בעמ' 17 לפרוט', שלא היא היתה אמורה לנסוע לתל אביב (כמצויין בפתק) אלא מר שיין היה אמור לנסוע לתל אביב (דבר המסביר את הצורך לקבל את הסכם הבוררות תוך זמן קצר). את ההסכם קיבלה הגב' ינוקא בחזרה ממחמוד, (שהיה עובדו של המבקש). היא הוציאה את המסמך מן המעטפה, ראתה שהוא חתום על ידי המבקש, החזירה אותו למעטפה החומה ומסרה אותה למר שיין (עמ' 17 לפרוט'). עדותה של גב' ינוקא מקובלת עליי, וכאמור, תצהירה לא נסתר. גם הגיון הדברים מתיישב עם כך שהחתימה על הסכם הבוררות היא או של המבקש או של מי מטעמו של המבקש, שהרי המסמך נמסר למבקש מבלי שהמסמך נשא את חתימתו של המבקש, והוחזר לאחר מכן באמצעות עובדו של המבקש, מחמוד, כשהוא נושא לכאורה את חתימת המבקש, זאת לצורך מסירת המסמך למחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי כדי לאפשר את קיום הבוררות. מי שהיה מעוניין בקיומה של הבוררות (ולכך אתייחס להלן), היה המבקש שגם יזם את קיומה של הבוררות. המשיבה לא גילתה אינטרס בקיום הבוררות, והיו אלה דווקא פניותיו של המבקש לגורמים שונים שנועדו לאפשר קיום הליך בוררות בין הצדדים. לכן, גם לא כל היתה סיבה שמי מאנשי המשיבה יזייף חתימה של המבקש על ההסכם, אלא החתימה על ההסכם, תאמה דווקא את האינטרס של המבקש שהיה מעוניין בקיום הליך בוררות. גם אם החתימה הנראית על הסכם הבוררות, ואמורה להיות של המבקש, איננה של המבקש עצמו, כי אז מדובר בחתימה שנעשתה ע"י אדם אחר מטעמו של המבקש, כך שיש לראות את הסכם הבוררות כהסכם שנחתם ע"י המבקש או מי מטעמו. כ"ה. לא זו אף זו, המבקש גם גילה בדרך של התנהגות את הסכמתו לקיום הליך הבוררות שהרי המבקש הופיע בפני הבורר לצורך הליך הבוררות. כעולה מן האמור בפסק הבוררות קיים הבורר פגישה עם המבקש בתאריך 9.6.99, ולאחר מכן פגישה משותפת עם מר שיין ועם המבקש בגבעת חביבה, ביום 10.6.99, ופגישה נפרדת עם המבקש בתאריך 16.6.99. כותב עוד הבורר בפסק הבוררות: "ביקשתי מהרצל להגיש לי תביעותיו ולא הסכים לתת לי לפני בירור על הפסקת עבודתו. לפיכך, קבענו פגישה נוספת עם הנהלת גבעת חביבה-רחל אהרוני ויוסי שיין והרצל במשרדי בתל-אביב ביום 23.6.99. בסיכומה של הפגישה הזו הובהר לשני הצדדים שיש להיפרד. הרצל אישר לי את תביעותיו על-פי מכתבו של עו"ד גיורא מיכאלי מיום 11.2.99. ביקשתי מהרצל אסמכתאות להוצאותיו והשקעותיו. בפגישה ביני, הח"מ, לבין הרצל ב30.6.99- הרצל הביא לי זכרון דברים חתום בינו לבין הקבלן ע"ס 20,000 דולר...". עולה מן האמור לעיל שנתקיימו מספר מפגשים במסגרת הליכי הבוררות, כמתואר בפסק הבורר, כך שהמבקש הביע גם בדרך של התנהגות את הסכמתו לקיום הליך זה ע"י השתתפותו הפעילה בהליך הבוררות. כ"ו. טוען המבקש שהוא לא הבין את משמעותה של בוררות וכי הוא התייחס למר גילת כאל אחד המפשרים בסכסוך בינו לבין המשיבה [עיינו, סעיף 16 לתצהיר המבקש, וסעיף 17: "המונחים שהציג בפניי ב"כ כגון בוררות בורר, מו"מ, ופשרה הינם בעיניי שוליים"]. גם בטיעוניו בישיבת ביהמ"ש מיום 6.1.00 חזר ב"כ המבקש על עמדתו שהבורר היה חוליה אחת בשרשרת אנשים מטעם המשיבה שנועדו לסייע לפתור את המחלוקת בין המבקש לבין המשיבה (עמ' 24 סיפא לפרוט', וכן המשך טיעוניו בעמ' 25 לפרוט') כשטענת ב"כ המבקש היא שמושג ה"בורר" הובן ע"י המבקש בצורה שונה מזו שהובנה ע"י המשיבה. המבקש טוען איפוא לבטלות הסכם הבוררות, ולבטלות הליך הבוררות כולו שנתקיים בינו לבין המשיבה. טענה זו היא למעשה טענת Non est factum , וראוי לעיין בדברים שאמר כב' השופט (כתוארו אז) מ. שמגר, לגבי משמעות טענה משפטית זו ב-ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, ל"ד (4) פד"י, עמ' 24, בעמ' 38: "מאידך גיסא, לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתייחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך. אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה-והמסמך עליו היא מובאת-הם בטלים". אבחן עתה את הטענות והראיות על-מנת לבדוק האם עלה בידי המבקש להוכיח שאכן הסכם הבוררות והליך הבוררות בטלים הם, כטענתו. כ"ז. במקרה שבפנינו טענת המבקש היא שאין הוא חתום על הסכם הבוררות. ציינתי כבר שטענה זו אינה מקובלת עליי, דהיינו, החתימה היא או של המבקש או של מי מטעמו, משמע, חתימה שנעשתה עפ"י הרשאת המבקש. הוספתי שלצורך קיום בוררות החתימה אינה הכרחית, ומה שחיוני הוא קיומו של מסמך בכתב. החתימה היא בעלת ערך פרובטורי כשניתן להסיק מקיומה על עצם הסכמת בעלי הדין לקיום הבוררות, כשהסכמה זו נלמדת גם מהתנהגות הצדדים, כמו, למשל, במקרה שבפנינו, הופעותיו של המבקש בפני הבורר בדיוני הבוררות, והשתתפותו הפעילה בהליך הבוררות. טענת המבקש שהוא התייחס למר גילת כאל מי שמנסה לפשר בין הצדדים, וכאילו המונחים בוררות, בורר, מו"מ ופשרה היו שווים בעיניו (סעיף 17 לתצהיר המבקש שניתן בתמיכה לבקשה), איננה מקובלת עליי כלל, כך גם טענת המבקש בתצהיר התגובה שכוונתו היתה כי הבורר ינסה לפשר, וכאילו המבקש לא הסכים שהבורר יפסוק במחלוקת (סעיף 5 בתצהיר התגובה). גם בעדותו בישיבת בית המשפט מיום 30.11.99 (עמ' 7 לפרוט' עד עמ' 16 רישא לפרוט'), ניסה המבקש לעמוד על טענתו שהוא לא ביקש מינוי בורר, ולא הסכים לבוררות, אלא בקשתו היתה לקבל הצעה סבירה לסיום המחלוקת בינו לבין המשיבה, או לנסות לפשר (עיינו, למשל, עמ' 7 סיפא לפרוט', וכן בעמ' 10 סיפא עד 11 רישא לפרוט': "כוונתי היתה כל הזמן לשבת ולברר את הענינים..."). אין בידי לקבל טענתו זו של המבקש. כ"ח. אשר עולה מן הראיות הוא שלאחר פרוץ הסכסוך בין המבקש לבין המשיבה, ולאחר שהודיעה המשיבה למבקש על הפסקת עבודתו אצלה ניסה המבקש למצוא דרכים לפתרון המחלוקות בינו לבין המשיבה. במסגרת זו נפגש המבקש כמה פעמים עם היועץ המשפטי של גבעת חביבה, המצהיר עו"ד גיורא מיכאלי [תצהירו מיום 17.10.99, ועדותו מיום 25.10.99, עמ' 2-4 לפרוט'], שגם ביקר בבית-המבקש במטרה לבדוק את מהות טענותיו של המבקש. בשיחות בין המבקש לבין עו"ד ג. מיכאלי נבחנה האפשרות שעו"ד ג. מיכאלי אכן ישמש כבורר בין הצדדים. עו"ד ג. מיכאלי העלה את הדברים על הכתב (מכתבו מיום 20.1.99), ואף ציין במכתבו שבהעדר הסכמה מצד המבקש לכך שהוא (עו"ד ג. מיכאלי) ישמש כבורר בסכסוך, ימשיך עו"ד ג. מיכאלי בייצוגה המשפטי של גבעת חביבה בהליכים המתוכננים להביא לסילוק ידו של המבקש מן הדירה בגבעת חביבה ומן המזנון. למרות שהמבקש הודיע לעו"ד ג. מיכאלי שהוא מעוניין כי עו"ד מיכאלי יהא הבורר בסכסוך שבין הצדדים החליט עו"ד ג. מיכאלי שלא לקחת על עצמו תפקיד זה והוא הודיע על כך למבקש. בעדותו, בעמ' 3 לפרוט', נשאל עו"ד ג. מיכאלי , מה גרם לו להאמין שהמבקש מודע לנפקות המלאה של בוררות, והשיב: "ראשית הרצל ביקש ממני להיות בורר. הוא השתמש במילה בורר. לאחר מכן במכתב מיום 20.1, אני רוצה להפנות תשומת לבך לסעיפים 2 ו3-". ובהמשך: "אני מעיד על כך שהבהרתי להרצל מה היא בוררות ומה מעמדי כבורר". כ"ט. המשך התפתחות הדברים במחלוקת בין המבקש לבין המשיבה היה מפגש שהתקיים בחודש אפריל (99) במחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי זאת לאחר פניות הנהלת גבעת חביבה ליועץ המשפטי של תנועת הקיבוץ הארצי, עו"ד אמיר גנז (עיינו: תצהירו מיום 27.9.99, ועדותו מיום 25.10.99, עמ' 4-6 לפרוט'). במפגש נטלו חלק המבקש, עו"ד א. גנז, מר שיין-גזבר גבעת חביבה, מר הוך - מנהל "חבצלת", ועו"ד ג. מיכאלי. מציין עו"ד גנז בסעיף 3 לתצהירו שבפגישה זו הבהיר המבקש כי הוא מעוניין שהמחלוקות יופנו לבוררות, אך מאחר וגבעת חביבה לא היתה מעוניינת בכך סוכם שיימשך המו"מ בין הצדדים, בסיועו של עו"ד ג. מיכאלי. עו"ד גנז, לדבריו בסעיף 3 לתצהירו, הסביר למבקש את ההבדל בין בורר למפשר או מגשר, והבהיר לו שפסק הבורר סופי ואינו ניתן לערעור. כששאל עו"ד גנז את המבקש כיצד יגיב אם יקבע הבורר שעליו לפנות את דירתו שבגבעת חביבה, השיב המבקש כי ברור שהחלטות הבורר תהיינה סופיות. יותר מאוחר נודע לעו"ד גנז שהמבקש פנה לח"כ וילן וביקש ממנו לשמש כבורר, ובהמשך נתמנה מר אריה גילת לתפקיד זה. עו"ד ג. מיכאלי אמר בעדותו, עמ' 4, שאין הוא זוכר שהוסברו למבקש באותו מפגש הניואנסים בין גישור-פישור לבוררות, ועו"ד גנז הודה בעדותו, עמ' 5 לפרוט': "אני מוכן לומר שאני לא בטוח שאמרתי מה ההבדל בין מפשר למגשר, זה יכול להיות. אבל בפרוש נושא המשמעות של הבוררות עלה והוסבר היטב". עוד הוסיף עו"ד גנז והעיד בעמ' 6 רישא לפרוט', שהדרישה לבורר עלתה מצד המבקש, וכן הבהיר המבקש שהוא מעוניין בבוררות ע"י אנשים הקשורים לשומר הצעיר. ל. המבקש מצידו פנה בהמשך והתייעץ עם מנהל יד יערי-המכון לחקר הקיבוץ בגבעת חביבה - מר שלמה בר-גיל. המבקש אמר למר בר-גיל שהוא מעוניין להעביר את המחלוקת לבוררות, והראה למר בר-גיל נוסח פניה כללית לבוררות. מר בר-גיל יעץ למבקש כיצד לנסח את הפניה לבורר בצורה חיובית יותר, ואף הציע למבקש לשלוח את המכתב לח"כ אבשלום וילן, מזכיר הקיבוץ הארצי, אם כי מר בר-גיל לא כתב עבור המבקש את המכתב שנשלח למר וילן, עיינו: תצהיר מר בר-גיל מיום 17.10.99, ועדותו בביהמ"ש מיום 6.1.00, בה אמר העד, בעמ' 23 לפרוט': "באף רגע לא היה לי ספק להרצל שהוא מבקש בוררות כדי לגמור את הדברים כמה שיותר מהר". ואכן, המבקש פנה במכתב בחודש מאי 1999 ,או בסמוך לכך, אל מר אבשלום וילן בו ביקש ממר וילן להתערב בחילוקי הדיעות שבינו לבין גבעת חביבה. באותו מכתב של המבקש נאמר במפורש: "... אני מבקש ממך להיות בורר יחיד ביני לבין גבעת חביבה, או לחילופין, (אם לא תוכל להתפנות לבוררות זאת) שתסייע לקביעת בוררות של בורר יחיד, או שלושה בוררים שילמדו את הנושא ויחליטו את החלטותיהם..." (ההדגשה שלי - י.ג.) על כך השיב מר וילן במכתבו מיום 26.5.99 והודיע למבקש שעקב עומס העבודה לא יהא באפשרותו לשמש כבורר, והוא מציע במקומו את מר אריה גילת כבורר יחיד. על כך יש להוסיף את דברי ח"כ א. וילן בתצהירו מיום 1.9.99, סעיף 3: "לאחר קבלת המכתב יצר איתי הרצל גם קשר טלפוני וחזר על בקשתו שאשמש כבורר בינו לבין גבעת חביבה. בשיחותי עם הרצל היה ברור לגמרי שפנייתו הינה להליך בוררות ושכוונתו היתה שאשמש כבורר ולא כמפשר ואין לי ספק שהרצל הבין היטב את ההבדל בין בוררות לבין מו"מ לפשרה שכן שוחחנו על כך" (ההדגשה שלי - י.ג.). ל"א. לאחר שקיבל את הסכמת המבקש וכן את הסכמת גבעת חביבה לכך שמר אריה גילת ישמש כבורר, פנה ח"כ וילן למחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי לצורך הכנת הסכם בוררות. עוד מציין ח"כ וילן, בסעיף 7 של תצהירו, כי המבקש לחץ על קיום בוררות בין הצדדים. אני גם מפנה לעדותו של ח"כ א. וילן בביהמ"ש מיום 6.1.00 (עמ' 19-22 לפרוט'). כשנשאל ח"כ וילן על יסוד מה כותב הוא בתצהירו שאין לו ספק שהמבקש פנה לצורך בוררות והבין את ההבדל בין מו"מ לפשרה לבוררות השיב ח"כ וילן בעמ' 19 לפרוט': "אם הרצל היה אומר מפשר, מגשר מסיים סיכסוך הייתי שוקל או נכנס לשיחה אחרת. הואיל ודובר על גמר הסיכסוך ובבוררות מסוכמת, שמה שלא יפסוק הבורר יהיה סוף פסוק, זה היה מישור הדיון בינינו. לא נכנסנו כתפיסת ההדיוטות לפי פרשנותך לשום ניואנסים אלא דיברנו על בוררות בין גבעת חביבה להרצל כדי לסיים את הפרשה" (ההדגשה שלי - י.ג.). כאשר נשאל ח"כ וילן בעמ' 20 לפרוט', לגבי האפשרות שמי שכתב את המכתב לח"כ וילן בענין הפניה לבורר לא היה המבקש אלא מישהו אחר (הכוונה בשאלה זו היתה לאפשרות שמר שלמה בר-גיל כתב את המכתב) השיב ח"כ וילן: "בטלפון דיברתי עם מר הרצל ולא ראיתי שום הבדל בין מה שאמר לי טלפונית לבין מה שכתב במכתבו". בנוסף סיפר ח"כ וילן בעדותו על המפגש שהתקיים בגבעת חביבה בינו לבין המבקש לאחר שכבר ניתן פסק הבורר. בשיחה זו היתה למבקש תרעומת על הסכום שנפסק, אך לא עלתה כל טענה מצד המבקש באותה שיחה לגבי עצם קיום הבוררות אלא: "הוא דיבר איתי על משמעות פסק הבוררות מבחינתו והאם אין באפשרותי לדבר עם הבורר ולשפר הפסיקה לכיוונו". כאשר נשאל ח"כ א. וילן, בעמ' 21 לפרוט', האם הוא מוציא מכלל אפשרות שהמבקש אולי לא הבין באופן מלא את הנפקות המשפטית של בוררות, השיב ח"כ א. וילן: "הגדרנו זאת כבוררות לכן לשאלתך היום האם היה שמץ של הבנה הרצל לא הבין (כנראה היה צריך להיות: שמץ של אי הבנה שהרצל לא הבין)...- י.ג.). שזה בוררות אלא חשב שזה משהו אחר אני חושב ואומר לך חד משמעית שהסיבה שהגענו לכאן לדעתי היא נסיון לשפר תנאים ולהפר את כללי המשחק שהוסכמו בינינו באורח חברי". ל"ב. מן העדויות ששמעתי אני מעדיף את גירסת המצהירים שמטעם המשיבה על פני גירסתו של המבקש. מן העדויות עולה שהמבקש ניסה במשך תקופה של חודשים, מאז פרוץ הסכסוך בינו לבין המשיבה, להגיע ליישוב המחלוקות ע"י כך שפנה לגורמים שונים של המשיבה עצמה, או אלה הקשורים אליה, במטרה להגיע להסדר. משנסיונות אלה לא עלו יפה בחר המבקש בדרך של בוררות. טענת המבקש כאילו לא הבין את משמעות המושג בוררות ונפקותו, וכאילו סבר שמדובר במעין פישור, או ניסיון לשבת ולברר ענינים, ולנסות למצוא פתרונות, איננה מקובלת עליי. היה זה דוקא רצונו של המבקש, לאחר שנלאה מנסיונות בלתי מוצלחים להגיע ליישוב המחלוקות, למנות בורר, דוקא על מנת להביא להכרעה במחלוקות שבינו לבין המשיבה, כך שההליכה לבוררות היתה פרי יוזמתו של המבקש. רק כיום, לאחר שנתאכזב מתוצאות פסק הבוררות מנסה המבקש לטעון שלא הבין במה דברים אמורים, וכי לא הבין שמדובר למעשה בהכרעה בעלת תוקף שיפוטי. המבקש עשה בעדותו כל מאמץ להדגיש עד כמה לא היה מודע לעניין הבוררות, משמעותה ונפקותה, וזאת, גם כאשר נסיונו להתכחש להבנתו את נושא הבוררות איננו מתיישב כלל עם הגיון הדברים. כוונתי לכך שביום 20.1.99 כתב עו"ד ג. מיכאלי מכתב למבקש בו ציין כי המבקש הודיעו שיהיה מוכן לקבל את הכרעת עו"ד ג. מיכאלי בכל הענינים השנויים במחלוקת, כשעו"ד ג. מיכאלי מציין במכתבו שאין בדעתו לגבש עמדתו הסופית אלא אם יוסכם מראש בין גבעת חביבה לבין המבקש כי שני הצדדים יקבלו את הכרעתו כבורר בסכסוך. מבהיר עו"ד מיכאלי למבקש, באותו מכתב, שאסור לבורר להיפגש ביחידות עם מי מן הצדדים אלא בהסכמת הצד השני, ולכן על גבעת חביבה ועל המבקש לאשר בכתב שהבוררות לא תיפסל על שום שעו"ד מיכאלי נפגש בעבר ביחידות עם כל אחד מן הצדדים. עוד כותב עו"ד ג. מיכאלי, בסעיף 3 לאותו מכתב מיום 20.1.99, שהמבקש מתבקש להודיע האם יהא נכון לקבל את הכרעת עו"ד מיכאלי כסופית ומוחלטת (ההדגשה שלי - י.ג.), ואם כן, כי אז ימציא עו"ד מיכאלי למבקש ולגבעת חביבה הסכם בוררות. ל"ג. מכתבו של עו"ד ג. מיכאלי מיום 20.1.99 כתוב בצורה ברורה ומובנת. גם מי שאיננו בעל השכלה משפטית יכול בהחלט להבין מן המכתב כי מתבקשת הסכמת המבקש להכרעתו הסופית והמוחלטת של עו"ד מיכאלי, וכי לאחר קבלת תשובה חיובית ישלח עו"ד ג. מיכאלי הסכם בוררות לחתימת הצדדים. למרות זאת טען המבקש בעדותו, עמ' 11 לפרוט', שעו"ד מיכאלי מעולם לא הסביר לו את המושג בורר. כאשר נשאל המבקש האם הוא קיבל את מכתב עו"ד ג. מיכאלי מיום 20.1.99 השיב המבקש, בעמ' 12 רישא לפרוט': "לא, בפירוש לא, לא קיבלתי אותו". זאת חרף העובדה שבסעיף 10 לתצהיר התגובה כתב המבקש במפורש בתצהירו שעו"ד מיכאלי שלח אליו מכתב מיום 20.1.99, והמבקש עצמו צירף את המכתב לתצהירו. חרף כל זאת טען המבקש בעדותו כי אין הוא זוכר מכתב כזה (עמ' 12 רישא לפרוט'). כאמור, אין בידי לקבל את גירסת המבקש. לכל הפחות החל ממועד מכתבו הנ"ל של עו"ד ג. מיכאלי מיום 20.1.99 ידע והבין המבקש שעל שני הצדדים ליתן הסכמתם מראש לקבלת הכרעתו של בורר בסכסוך, ושאם קיימת הסכמה כזו כי אז נחתם הסכם בוררות. לטענת המבקש הוא גם ראה טיוטה של שטר בוררות. (סעיף 10 בתצהיר התגובה של המבקש, ועדותו בעמ' 12 לפרוט' שם טען שראה את הטיוטה במשרד עו"ד מיכאלי). מובן שבשלב שהמבקש פנה (כארבעה חודשים מאוחר יותר) למר א. וילן במכתב בו ביקש ממר וילן לשמש כבורר יחיד, או לפחות לסייע לקביעת בוררות, וכאשר מר וילן השיב למבקש, ביום 26.5.99, שהוא עצמו לא יוכל לשמש כבורר, אך הוא מציע את מר אריה גילת כבורר יחיד, היה המבקש מודע למשמעות הבוררות שהרי המגעים עם עו"ד מיכאלי בעניין זה היו עוד בינואר 99. ל"ד. על אלה יש להוסיף את עדויותיהם של ח"כ א. וילן, של עו"ד ג. מיכאלי ושל עו"ד א. גנז, המקובלות עליי, בדבר שיחותיהם עם המבקש, מהן עלה שהמבקש היה מעוניין בקיום בוררות, והיה מודע להבדל בין בוררות לבין מו"מ לפשרה. אציין, כי אני בהחלט ער לכך שהעדים מטעם המשיבה הינם אנשי המשיבה או בעלי שייכות לגורמים הקרובים קירבה רבה למשיבה, ולכן בחנתי את עדויותיהם מתוך היותי מודע לכך. התרשמותי היא שהעדים מטעם המשיבה שיקפו בתצהיריהם ובעדויותיהם את המציאות כפי שהיא, ודבריהם מקובלים עליי. אכן, עו"ד ג. מיכאלי ציין בעדותו, עמ' 4 לפרוט', שלא זכור לו שבמפגש במחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי הוסברו למבקש הניואנסים בין גישור-פישור לבוררות, ואילו עו"ד גנז אמר בסעיף 3 של תצהירו כי הוא הסביר למבקש את ההבדל בין בורר, מפשר או מגשר, ובעדותו בביהמ"ש, עמ' 5 לפרוט', הודה עו"ד גנז שאין הוא בטוח אם הסביר למבקש את ההבדל בין מפשר למגשר, אך במפורש המשמעות של בוררות הוסברה היטב. אי התאמה זו בין האמור בסעיף 3 לתצהיר עו"ד גנז, לעומת עו"ד מיכאלי בעמ' 4 לפרוט', וכן הסתייגות עו"ד גנז בעדותו, בעמ' 5 לפרוט', ביחס לאמור בסעיף 3 לתצהירו, אין בהן כדי לשנות את המסקנה העולה מכלל חומר הראיות שבפניי. מן המסמכים הכתובים [מכתב עו"ד מיכאלי מיום 20.1.99, מכתב המבקש אל מר א. וילן ממאי 99, או בסמוך לכך, ומכתב התשובה של ח"כ וילן מ26.5.99-], וגם מתצהיריהם ועדויותיהם של עו"ד גיורא מיכאלי , ח"כ א.וילן , ומר שלמה בר-גיל, עולה שהמבקש בהחלט הבין את משמעותה של בוררות ליישוב המחלוקות בינו לבין המשיבה, ויזם את הליך הבוררות ביודעו שהכרעתו של בורר היא הכרעה מחייבת. אם נחזור כאן לרגע קל לדברי כב' השופט מ. שמגר (כתארו אז) ב-ע"א 413/79, שציטטתי בפיסקה כ"ו של פסה"ד, הרי שהמבקש הבין את משמעות החתימה על הסכם בוררות, הבין את משמעות הליך הבוררות ונפקותו, יזם את הבוררות והיה מעוניין בקיומה, ואין בפנינו כל עילה שתצדיק היעתרות לטענת Non est factum מפי המבקש. ל"ה. בטיעוניו (עמ' 25 לפרוט') העלה ב"כ המבקש את הטענה שלא ניתן להעלות על הדעת שהמבקש נתן הסכמתו שהבורר יהיה "שורש משורשי הקיבוץ הארצי" (כדברי עו"ד צפניה). דהיינו, לפי השכל הישר לא ניתן לייחס למבקש הסכמה שאישיות המקורבת כל-כך למשיבה תשמש כבורר במחלוקת שבין המבקש למשיבה, וכטענת עו"ד צפניה, בעמ' 25 לפרוט': "הרצל אולי תמים בנושא אך לא לגמרי טיפש ולכן מתוך כך אני טוען שאין לייחס לו הסכמה לקיום בוררות זו ומכל שכן חתימה על הסכמה כזו". המבקש טען בעדותו, עמ' 15 לפרוט', כשנתבקש להתייחס לדברי עו"ד גנז כי המבקש רצה במינוי בורר מן הקיבוץ הארצי: "לא באלף רבתי, לא יכול להיות שאני ביודעין אמנה לי שופט מן הקיבוץ הארצי, יש גם גבול לטמטום שלי". אין בידי לקבל טענה זו. עו"ד גנז העיד בעמ' 6 לפרוט' (ואני מקבל את דבריו) שהמבקש הבהיר כי הוא מעוניין בבוררות ע"י אנשים הקשורים לשומר הצעיר, הואיל והוא רואה עצמו כחלק מן השומר הצעיר, כחניך השומר הצעיר, כפי שהדבר גם עולה ממכתבו של המבקש אל מר א. וילן, בו עותר המבקש כי מר וילן ישמש כבורר יחיד בינו למשיבה, או שיסייע לקביעת בוררות של יחיד או שלושה, שילמדו את הנושא ויחליטו החלטותיהם, ומוסיף המבקש וכותב באותו מכתב: "ברצוני לסיים פרשה זאת ביושר, בהגינות בהבנה ובמהירות. חונכתי וחינכתי בתנועת השומר הצעיר. 22 שנה הייתי קשור בשומר הצעיר בכרכור, ואף הנהגתי את התנועה בכרכור...". דבריו אלה של המבקש יש בהם כדי להבהיר את השיקולים הספציפיים שהנחו את המבקש לגבי אופן קיום הבוררות, ויש בהם כדי להסביר מדוע היה המבקש מעוניין שהבוררות תתקיים דוקא במסגרת מוכרת לו שעל-פיה גדל והתחנך. מכל מקום, בודאי שאין להעלות כיום כל טענה, במישרין או בעקיפין, לגבי זהותו של הבורר, והיותו קשור לתנועת הקיבוץ הארצי, שהרי עובדה זו היתה ידועה מפורשות למבקש. אני גם מפנה לדברי פרופ' .ס אוטולונגי, בספרה בוררות-דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 187: "מינו כבורר אדם שהיה קשור בעבר לאחד הצדדים והם יודעים על כך-לא תישמע מפיהם לאחר מכן הטענה בדבר חשש לחד צדדיות מצדו". ולבסוף: במהלך עדותו של ח"כ א. וילן בישיבת יום 6.1.00 הפנה ב"כ המבקש למסמך כללי הבוררות, של המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, ושאל את העד מדוע הקריטריונים שבכללים אלה לא יחולו לגבי המבקש. אינני סבור שיש ממש בטענה זו של ב"כ המבקש. מסמך כללי הבוררות חל ביחס לבוררות בין קיבוצים, ובין חבר לקיבוצו, ואין הם חלים לגבי מחלוקת ספציפית זו, נשוא הדיון כאן, שבין המבקש מחד גיסא לבין המשיבה מאידך גיסא. (עדות ח"כ א. וילן בעמ' 21 לפרוט'). ל"ו. אם לסכם את הדברים: לא עלה בידי המבקש להציב תשתית ראייתית שיהא בה כדי לבסס את בקשתו לביטול פסק הבורר. נראה בעליל שהמבקש התאכזב מפסק הבורר, וככל הנראה מתחרט הוא על כך שיזם את הליך הבוררות ליישוב המחלוקות שבינו לבין המשיבה. אכזבתו זו של המבקש מתוצאות הבוררות אין בה, כמובן, כדי לבסס עילה לביטול פסק הבורר. התוצאה מן האמור לעיל היא שעליי לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר, וכך אני מחליט. משנדחתה הבקשה לביטול פסק הבורר אני גם מאשר את פסק הבוררות, זאת לאור הוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-, אך למעט ההוראות שבפסק הבוררות לענין תשלומים של 100 דולר ארה"ב ליום בגין כל יום של איחור במסירת המזנון (לאחר 15.7.99), ובגין כל יום של איחור במסירת הדירה (לאחר 1.9.99). סייג זה אני מוסיף לאור דברי ב"כ שני הצדדים בישיבת ביהמ"ש מיום 30.11.99 (עמ' 18 לפרוט') כשב"כ המבקש הפנה לקביעותיו של הבורר בכל הנוגע לאי עמידתו של המבקש במועדים, ובקשת ב"כ המשיבה, עו"ד גב' אשחר, היתה: "אבקש בסוף הדרך שביהמ"ש יתן דעתו לקנסות אלה ושכר דירה אם אמנם פסק הבורר יישאר על כנו" לפיכך, על ב"כ שני הצדדים לבוא בדברים בהקדם בענין תשלומים אלה ואם לא יגיעו ביניהם ב"כ הצדדים לידי הבנה יוכלו הצדדים, או מי מהם, להגיש בפניי בקשה להכריע גם בסוגיה זו. ל"ז. לענין הוצאות המשפט: משנדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות, וממילא נתאשר הפסק, נראה לכאורה שעל המבקש לשאת בהוצאות המשפט של המשיבה. שקלתי בדבר והגעתי למסקנה שבנסיבות הענין ראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו. הטעם לכך הוא שהליך הבוררות בין המבקש לבין המשיבה התנהל על בסיס מערכת הקשרים המיוחדים שבין המבקש לבין המשיבה, או תנועת השומר הצעיר, ואני מפנה לדברי המבקש במכתבו אל מר א. וילן, מזכיר הקיבוץ הארצי, בבקשתו שמר א. וילן ידאג לקיום בוררות. גם אם נכון הדבר שבהמשך ובניגוד לציפיות, לא נתיישרו ההדורים בין הצדדים, עדיין אין לשכוח את הרקע והבסיס לקיומו של הליך הבוררות, ומשום כך ראוי הוא בנסיבות אלה שכל צד ישא בהוצאותיו, וכך אני מחליט. גישוריישוב סכסוכיםבורר