להלן פסק דין בנושא שבר בסטרנום (עצם החזה) בעקבות תאונת דרכים: התביעה שבפני הינה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים. העובדות בקצרה: התובע, יליד שנת 1953, נהג בתאריך 12/7/96 ברכב שמספרו 74-076-07 (להלן: "הרכב"), אשר בוטח על ידי הנתבעים. שעה שנסע בכביש גהה נפגע התובע בתאונת דרכים כאשר אחד מצמיגי הרכב התפוצץ והרכב סטה לשוליים עד שנבלם בתעלה שלצד הכביש. התובע פונה לבית החולים "מאיר" בכפר סבא כשהוא סובל מחבלות בחזה, בברך ימין, בגב התחתון ובצלעות. לאחר שאובחן אצלו שבר בסטרנום (עצם החזה), אושפז התובע למשך שלושה ימים ולאחר קבלת טיפול מתאים שוחרר לביתו עם הוראות למנוחה מוחלטת והמשך מעקב רפואי. לאחר שהתובע המשיך להתלונן על כאבים בחזה, נערכה לו בבדיקת .T.C בה אובחנו שברים בעשר מצלעותיו, בנוסף על השבר בעצם בית החזה שאובחן קודם לכן. הנכות הרפואית: בתאריך 1/6/98 מיניתי את ד"ר בצלאל פרידמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי על מנת שיחווה דעתו בשאלה האם נגרמה לתובע נכות רפואית כתוצאה מהתאונה. לאחר שבדק את התובע קבע המומחה בחוות דעתו (בימ"ש1/), כי לתובע נגרמה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% על פי החלוקה הבאה: 5% בגין פגיעה קלה בעמוד השדרה הצווארי (הגבלה בתנועות הצוואר). 5% בגין שאר הפגיעות מהן סבל התובע לאחר התאונה, בעיקר בבית החזה ובברך ימין. בתאריך 17/11/98 הגיש התובע תביעת נכות למל"ל (סעיף 13 לת1/). התאונה הוכרה כתאונת עבודה והועדה הרפואית של המל"ל, אשר בדקה את התובע קבעה ביום 15/2/99, קבעה לתובע נכות זהה לשיעור שנקבע על ידי המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש. הנתבעים משיגים על קביעת המומחה על שני חלקיה. באשר לנכות שנקבעה בגין הפגיעה בצוואר, טוענים הנתבעים, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לפגיעה. באשר לנכות הכללית שנפסקה, נטען, כי על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") אין לקבוע שיעור נכות כלשהי בגין הפגיעות מהן היא מורכבת. במילים אחרות, טענת הנתבעים הינה, כי הפגיעות בבית החזה ובברך ימין מהן סובל התובע, אינן מצדיקות קביעת נכות כלשהי על פי תקנות המל"ל. לאחר שבחנתי את חוות הדעת של ד"ר פרידמן ואת עדותו, ובהתייחס לדו"ח הועדה הרפואית של המל"ל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בקביעת שיעור הנכות לתובע. הדיון יגע בשתי הנכויות העיקריות שנקבעו לתובע בחוות הדעת. הפגיעה הצווארית: המומחה ציין בחוות דעתו, כי התובע לא סבל מהפרעה צווארית עובר לתאונה נשוא הדיון. וכי לאחר בדיקת התובע נראה, כי התובע סובל מהפרעה קלה בחלק מתנועות ע"ש הצווארי. עוד ציין המומחה, כי התובע סובל משינויים ניוונים בע"ש הצווארי שהם תוצאה של הזדקנות טבעית. המומחה הדגיש, כי השינויים הניוונים אינם מהווים את כלל הפגיעה וכי יש לייחס חלק ממנה לתאונה: "עם זאת, אין להתעלם מכך שהארוע שבנדון החמיר מצבו הרפואי בצורה משמעותית והוסיף נדבך נוסף של חולי על הפרעה צווארית אשר לא באה לידי ביטוי קליני קודם לת"ד שבנדון". המומחה תמך קביעתו הנ"ל בממצאי בדיקת .G.M.E לפיהם קיים גורם המגרה את שורשי הצוואר והעורף עד לכדי הפרעה בתפקוד (עמ' 7 לחוות הדעת, וכן עמ' 11-12). בעדותו חזר המומחה על אבחנתו וציין (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 17-19): "ש.: האם סביר בעיניך שאותו ממצא רפואי של הגבלה בתנועות הצוואר, לפחות חלק ממנה, נובע מהתאונה הזו? ת.: כן". וכן בעמ' 8, שורות 15-17): "ת.: ... השאלה העקרונית שאתה מעלה פה, האם האדם נפגע בתאונת דרכים בחבלה של צליפת שוט, ולי אין ספק שאכן הוא נפגע". המומחה הסביר, כי הסתמך הן על המסמכים הרפואיים שהוצגו לו והן על העובדה, שהפגיעה בעצם החזה עשויה ללמד על פגיעה מסוג "צליפת שוט" (עמ' 9, שורות 6-8). בנוסף ציין המומחה, כי נסיבות התאונה כפי שארעה עשוי להיות מתאים לפגיעה מסוג "צליפת שוט" (עמ' 10, שורות 6-10): "ש.: האם אופן התאונה אופייני לוויפלש? ת.: רפואה זה לא מתמטיקה. כעקרון זה פחות אופייני מהתמונה הקלסית שאדם יושב ברכב ומקבל חבטה מאחור מהצד מרכב אחר. אבל מנגנון היפגעות בצורה כזו ידוע ויכול להיות". המומחה סיכם נקודה זו באומרו (עמ' 16, שורות 15-18): "ש.: האם אתה יכול להגיד לנו ש51- אחוז לפחות מ5- אחוז שנתת לצוואר המקור שלהם בתאונה? ת.: בשביל זה נתתי לו נכות. אני משייך חלק גדול מהמצב שלו לתאונה". הן מעדותו של המומחה והן מחוות דעתו עולה, כי התובע החל להתלונן על הפגיעה בצוואר זמן סביר לאחר שהפגיעות החמורות יותר, לרבות השברים בצלעות, טופלו. כן עולה, כי נסיבות התאונה מתאימות לסוג הפגיעה שאובחנה בבדיקות שעבר וכי עיקר הפגיעה הינה כתוצאה ממנה ולא כתוצאה מהממצאים הניוונים שנמצאו בבדיקות. המומחה הדגיש חזור והדגש, כי בהתחשב בעובדה, כי התובע לא סבל מבעיות בצוואר עובר לתאונה, בהחלט ניתן לבסס קשר בינה לבין הפגיעה ממנה הוא סובל. ברצוני לציין נקודה נוספת - העובדה שהמומחה התרשם מאישיותו של התובע ומאמינותו (עמ' 8, שורות 11 ,18) אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה לפגיעה או לעניין חומרתה. באשר לשיעור הנכות שנפסק, טוען ב"כ הנתבעים, כי מאחר ומדובר במגבלה חלקית בתנועות הצוואר, הרי שהיה מקום להפעיל את התקנות באופן חלקי. ב"כ הנתבעים הסתמך על פסק דין בת.א. (רמלה) 5028/94 אריה רוטנברג נ' "המגן" חברה לביטוח בע"מ, תקדין שלום, כרך 96 (2), תשנ"ו/תשנ"ז - 1996, 3717, בו קבע כבוד השופט א' טל, כי אין לקבל את קביעת המומחה מאחר ועל פי תקנות המל"ל יש לפצות את התובעת באופן חלקי לאור פגם מולד ממנו סבלה. אינני סבורה, כי המשל דומה לנמשל. במקרה בו עסקינן, ציין ד"ר פרידמן מפורשות, כי לא העניק לתובע פיצוי מלא הן בשל העובדה שמדובר בהגבלה חלקית והן בשל העובדה, כי נמצאו גם שינויים ניוונים שאינם קשורים לתאונה. המומחה ציין, כי לא מצא מקום לקבוע שיעור נכות מלא (10%) ועל כן קבע 5% נכות על פי סעיף 37 (5) לתקנות המל"ל בין (פחות מ10%-) לאור העובדה שחלק מהנכות נובעת מהשינויים הניוונים. יש לשים לב, לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל, לפיה לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10% בגין הגבלת התנועה בע"ש הצווארי (תקנה 37 (5) א' לתקנות המל"ל). אם הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע שיעור נכות גבוה מזה שקבע ד"ר פרידמן בגין הפגיעה הצווארית, קל וחומר ניתן לקבוע לתובע נכות בשיעור 5%. אשר על כן אני מקבלת את קביעת המומחה באשר לשיעור הנכות בגין הפגיעה הצווארית (5%). הפרעה בבית החזה ובברך ימין: בחוות דעתו קבע ד"ר פרידמן, כי לתובע נגרמה נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בברך ובבית החזה על פי סעיף 35 (1) בין ס"ק א' לב' לתקנות המל"ל (עמ' 6 לחווה"ד): "למרות שממצאי בדיקתו במרפאתי אינם מצביעים על הפרעה עכשווית ולמרות שכל אחת מהפגיעות כשלעצמה (שבר עצם הסטרונום, שבר בצלע, חבלה כהה בברך) אינה מתבטאת באחוזי נכות לפי תקנון (צ"ל: תקנות - ש.ד.) הביטוח הלאומי, הרי שבהתחשב בריבוי הפגיעות כפי שנצפו אצל התובע יש להניח כי קיימת השפעה על כושר הפעולה הכללי שלו. לפיכך הנני מעריך את נכותו לפי תקנון המל"ל ב5%-, מותאם לסעיף (1) 35 (צ"ל: 35 (1) - ש.ד.), בין א' לב'". הנתבעים טוענות, כי מאחר וד"ר פרידמן קבע בחוות דעתו, כי ממצאי הבדיקות אינם מצביעים על הפרעה בהווה, לא ניתן לקבוע אחוזי נכות בגין ההפרעות בבית החזה ובברך, מה גם שתקנות המל"ל אינן מזכות באחוזי נכות עבור כל אחת מהפגיעות בנפרד. לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הנתבעים ואת עמדתו של ד"ר פרידמן, סבורני, כי אין להתערב בקביעתו לעניין שיעור הנכות בגין ההפרעה בברך ובבית החזה. ד"ר פרידמן אינו חולק על כך שכל אחת מהפגיעות בנפרד אינן מזכות באחוזי נכות ואף קבע, כי ההפרעות אינן הפרעות עכשוויות, אולם יחד עם זאת להשקפתו, בהתחשב בחומרת הפגיעות באופן כללי, יש מקום להניח, כי יש להן השפעה על תפקוד התובע בהווה. המומחה חזר על אבחנה זו במהלך עדותו (עמ' 14, שורות 11-19): "... אז אתה צריך להבין שאנחנו דנים, ואני רואה את עצמי כיועץ לביהמ"ש להחליט מבחינת הנכות של האיש, גם אם במקרה זה למשל שברים מרובים בצלעות ושבר בסטרנום, על כל פגיעה לבד זה לא מקנה נכות, כי אם אתה הולך לסעיפים של המל"ל על כל אחת מהפגיעות אין נכות אלא אם כן מגיעים למצבים אבסורדיים של הוצאת צלע, אבל במקרה הזה לאור ריבוי הפגיעות לא נתתי לו על כל פגיעה לחוד אלא החלטתי לשלב את כל הפגיעות בצלעות ולתת לו אחוז קטן ביותר, אבל שיבוא לידי ביטוי בנכות...". ובעמ' 15, שורות 11-17 הסביר המומחה כיצד חישב את שיעור הנכות שקבע: "... לכן, מה שעשיתי, לקחתי את 2 הפגיעות ביחד, גם את הפגיעה בבית החזה ואת הפגיעה בברך, ואחדתי אותם והלכתי לסעיף סל ונתתי לו על הגבלה פחות מקלה. ביחד 5 אחוז. זאת בנוכחות מסמכים שמראים שהאיש לפני זה היתה לו בעיה בברך. אני גם יודע שבעיה פתלופמורלית זה פונקציה של פעילות ועומס יתר על הברך, ולכן גם על הברך החלטתי לתת לו מה שמגיע לו". המומחה ציין, כי אמנם אין הפרעה עכשווית בגין הפגיעות דנן, אולם באופן כולל בהחלט ניתן להניח, כי התובע סובל מהפרעה כלשהי בתפקוד (עמ' 16, שורות 9-13). זאת בהתחשב בעובדה, שבהסתמך על החומר הרפואי כתוצאה מהתאונה התובע סבל מפגיעות קשות בבית החזה ובברך ימין, והפגיעות הללו משפיעות על תפקודו גם ללא שתימצא בבדיקות הפרעה עכשווית, וללא שימצאו סעיפים מתאימים ספציפיים לכל פגיעה בתקנות המל"ל. טענתן העיקרית של הנתבעים בהקשר זה הינה, כי על בית המשפט להתערב בקביעת המומחה כאשר קביעתו אינה מסתמכת על הסעיף המתאים בתקנות המל"ל (בהסתמך על רע"א 1834/97 ברקוביץ משה (קטין) נ' צ'רניאק אדוארד ואח', תקדין עליון, כרך 97 (2), תשנ"ז/תשנ"ח - 1997, 119). סבורני, כי מאחר וכאמור אין סעיף ספציפי לכל פגיעה ממנה סובל התובע, הרי שלא הוכח, כי סעיף 35 (1) אינו מתאים במקרה דנן. סעיף 35 (1) קובע: " 35. (1)ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר: א. אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות 0%. ב. קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10%". כפי שצויין לעיל, קבע המומחה, כי כלל הפגיעות מהן סבל התובע עשויות להשפיע על תפקודו, ועל כן קבע את שיעור הנכות על 5% - בין ס"ק א' לב'. לפיכך, אני מקבלת את קביעת המומחה באשר לשיעור הנכות שקבע בגין הפגיעות בבית החזה ובברך ימין. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: בעקבות התאונה היה התובע מצוי באי כושר מלא כחודש ימים ואח"כ חזר לעבודה חלקית עד ליום 13/6/96. אין חולק, כי התובע קיבל שכר מלא עבור תקופת אי הכושר ועל כן לא נגרמו לו הפסדי שכר לתקופה זו. התובע אינו חולק, כי לאחר התאונה לא נגרמו לו הפסדי שכר בפועל וכי שכרו המשיך לעלות בצורה ריאלית כפי שעלה עובר לתאונה (עמ' 17, שורות 13-15): "ש.: נכון יהיה להגיד שמאז התאונה ועד היום לא סבלת בגלל התאונה הפסדי שכר כלשהם? ת.: בגלל שאני בחוזה אישי, נכון". וכן בהמשך (עמ' 17 למטה, עמ' 18): "ש.: ריאלית השכר שלך עלה? ת.: כן. פעם אחת לפני שנה קיבלתי תוספת. לפי החוזה האישי זה צמוד ועקרונית כל שנה מקבלים תוספת...". כמו כן ציין התובע, כי שעות עבודתו כיום זהות לשעות בהן עבד עובר לתאונה (עמ' 21, שורות 18-21). הנתבעים טוענות, כי אין בנכות ממנה סובל התובע כדי להשפיע על עבודתו בעתיד וזאת לאור העובדות שצויינו לעיל באשר לשעות העבודה, השכר וסוג העבודה אותה מבצע התובע. מנגד טוען התובע, כי הוא סובל מכאבים בצוואר מקשיים בנסיעות ארוכות או בישיבות ממושכות. כן טוען התובע, כי מאחר ועבודתו הינה על בסיס חוזה אישי והוא אינו מוגן על ידי הסכם קיבוצי כשאר עובדי "תדיראן", הרי שהסיכון לפיטוריו גדול יותר וכך גם הסיכון שלא למצוא עבודה במצבו במידה ויפלט לשוק העבודה. בבואי לקבוע את גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין נכותו הבאתי בחשבון את עדותו של התובע, האמור בחווה"ד של ד"ר פרידמן לגבי ההפרעה בתפקוד, ומנגד את העובדה, כי עד היום שכרו לא נפגע. כמו כן התייחסתי לסיכון ההיפלטות לשוק העבודה כנהוג במקרים מסוג זה, וראה בהקשר זה ע"א 4837/92 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ג'ורג' בורבה, פ"ד מט (2) 257, 262: "... ואולם, מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה". ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומו לע"א 146/87 כץ יונתן ואח' נ' רם רוזנברג, פ"ד מג (3) 421 על מנת לתמוך בטענה, כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד מהטעם שחלק מהנכות שנפסקה לתובע אינה נסמכת על תקנות המל"ל וכיום התובע אינו סובל מהפרעה תפקודית. אינני נוטה להסכים עם טענה זו. לאחר שאימצתי את האמור בחווה"ד לעניין שיעור הנכות, סבורני, כי יש בע"א 146/87 הנ"ל כדי לבסס את זכאותו של התובע לפיצוי במקרה שבפני. בע"א 146/87 הנ"ל נדון מקרה בו לנפגע כלל לא נפסקה נכות צמיתה ובכל זאת מצא ביהמ"ש מקום לפצותו בגין הפסד השתכרות כלשהו: "נראה לי, שאין להתערב בשיקולי בית המשפט, שלאור הנתונים כאמור קבע שיש מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. המדובר בנפגע צעיר, אשר שנות עבודה רבות בפניו, וקימת אפשרות סבירה שעקב התאונה נפגע כושר השתכרותו, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתה שניתן לכמתה על פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1986". (ראה עמ' 423 לפסק הדין). קל וחומר במקרה שבפני, בו קבעתי, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, וזאת בהסתמך על חוו"ד הקובעת, כי התובע סובל מהפרעה כלשהי בתפקוד. מכאן, שעל מנת לקבוע מהו הפסד ההשתכרות שנגרם לתובע אין להביא בחשבון רק את העובדה שהתובע חזר לעבודתו מלפני התאונה ולא נגרמו לא הפסדי שכר עד כה, אלא יש להתחשב בנכות שנפסקה לו ובהשלכותיה על המשך תפקודו. בהתחשב בכך ששכרו של התובע לא נפגע עד היום והתובע ממשיך לעבוד כמנהגו עובר לתאונה, אני קובעת כי יש לפצותו בגין הפסד השתכרות לעתיד באופן גלובלי בכמחצית החישוב שבוצע על ידי התובע בתחשיב הנזק מטעמו, היינו ב125,000- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. לפני סיום הדיון בראש נזק זה, ברצוני להתייחס לע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), דינים עליון, כרך יט 64, אליו הפנה ב"כ הנתבעים. שם נפסק למערער פיצוי נמוך בגין הפסד השתכרות לעתיד מאחר ובחווה"ד עליה הסתמך בימ"ש קמא נאמר, שלמערער אין הגבלה תפקודית משמעותית. יחד עם זאת נקבע, כי מאחר ולא ברור מהי ההפרעה שתגרם למערער בעתיד בגין נכותו, אין לשלול ממנו פיצוי לחלוטין, אלא להעמידו על סכום נמוך יחסית. כך גם במקרה בו עסקינן. כפי שציינתי לעיל, לא התעלמתי מהעובדה, שכיום התובע מתפקד כמעט כרגיל, ומטעם זה פסקתי כמחצית הסכום שהיה עלי לפסוק בהתחשב בנכות תפקודית בשיעור 10%. זאת בהתחשב באמור בחוות דעתו של ד"ר פרידמן (ובעדותו בפני) לפיה, יש בפגיעות מהן סובל התובע כדי להוות הפרעה כלשהי לתפקודו בעתיד. כאב וסבל: סבורני, כי במקרה זה יש לפסוק לתובע פיצוי מלא על פי החוק בהתבסס על 10% נכות ובהתחשב בשלושת ימי האישפוז שלאחר התאונה - 13,500 ש"ח (על פי האמור בתחשיב הנזק מטעם התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24/12/98 ועד למועד התשלום בפועל. הוצאות רפואיות: היות ומדובר בתאונת עבודה זכאי התובע לקבל החזר הוצאותיו, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים מהביטוח הלאומי, ועל כן למרות שצירף קבלות על הוצאותיו הוא אינו זכאי לפיצוי כפול בגינן. ניכויי מל"ל: כאמור בראשית הדברים, התובע הגיש תביעה למל"ל רק בתאריך 17/11/98, ובתאריך 15/2/99 ניתנה החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל באשר לשיעור נכותו. מאחר והתובע טרם קיבל את פיצויי המל"ל לא ניתן לקבוע מהו הסכום שיש לנכותו מהסכומים שפסקתי לעיל. מה גם שעל קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל הוגשו עררים על ידי שני הצדדים. אשר על כן אני מקבלת את הצעתו של ב"כ התובע, לפיה יעוכב ביצוע התשלום עד למתן החלטה של המל"ל באשר לשיעור הנכות והתגמולים על מנת שניתן יהיה לבצע ניכוי של התגמולים בפועל להבדיל מניכוי רעיוני אשר בוצע על ידי ב"כ הנתבעים. בעניין זה יש לציין, כי בחישוב הניכוי אין לקחת בחשבון את התשלומים אשר שולמו לתובע בתקופת אי הכושר מאחר ותשלומים אלה נלקחו בחשבון בסכום הפיצוי שנקבע על ידי, ועקב כך התובע לא זוכה בפיצוי בגין תקופה זו. לסיכום, הנתבעים תשלמנה לתובע: 125,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 13,500 ש"ח (על פי האמור בתחשיב הנזק מטעם התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24/12/98 ועד למועד התשלום בפועל. מסכומים אלה ינוכו תגמולי מל"ל כפי שישולמו לתובע בפועל לאחר ההחלטה בערעור. בנוסף תשלמנה הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שיעור 13% מן הסכום שנפסק + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תשלום הסכומים שנפסקו על ידי לעיל יעוכב עד לאחר קביעת המל"ל, כאמור לעיל, והתשלום יבוצע לא יאוחר מ30- יום ממועד קביעת שיעור הנכות. ניתן ביום 15.4.99 והודע במעמד שרה דותן, שופטת סטרנום (עצם החזה)תאונת דרכיםשבר