1. מדובר בתביעה לתשלום דמי אבטלה.   2. העובדות כפי שעולה מהראיות שבתיק התובעת עבדה במסעדת אפרופו בבאר-שבע בחברה בשם "זיו להב השקעות בע"מ" (להלן "בית הקפה" ו/או "המסעדה"). בעלי המניות בחברה הנ"ל הינם אימו של בעלה ואחיו. התובעת ובעלה ניהלו את הרשת וכל ההחלטות נתקבלו על-ידם. בבאר-שבע קיימים שני סניפים למסעדת אפרופו, האחד בעיר והשני בקניון הנגב. התובעת החלה עבודתה ב-11/96 בסניף שבעיר ועבדה שם עד 5/98, ולאחר מכן עברה לעבוד בסניף שבקניון הנגב וניהלה את הסניף עד שיצאה לחופשת לידה, ב-3/99. בתקופה זו עבדה התובעת כ-14 שעות יומיות. התובעת יצאה כאמור לחופשת לידה ב-3/99, חודש לפני הלידה, עפ"י המלצת הרופא המטפל. חופשת הלידה הסתיימה ביום 20.6.99. במשך שלושה חודשים לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה, שכן לטענתה לא היתה זכאית לקבלת דמי אבטלה, מחמת העובדה שהתפטרה מעבודתה, ולפיכך, כעבור 3 חודשים מתום תקופת חופשת הלידה, התייצבה ביום 20.9.99בלשכת שירות התעסוקה, ונרשמה כ"דורש עבודה", עד לסוף חודש ינואר 2000. בתחילת 2/00 שבה לעבודה בבית הקפה למספר שעות בלבד, היינו משעה 12:00 עד 18:00, לתקופה בת חודשיים ימים, ובגין מבצע הנחות שפורסם על ידי הנהלת בית הקפה ועפ"י פניית בעלה.   התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי אבטלה ביום 12.10.99, אולם תביעתה נדחתה.   3. הנתבע דחה התביעה בטענה, כי התובעת אינה זכאית לדמי אבטלה מאחר ולא נותקו יחסי עובד-מעביד בינה לבין מעבידתה, שהינה חברה בבעלות בני משפחתה, ולמרות התפטרותה בעקבות יציאתה לחופשת לידה, המשיכה למעשה עבודתה בעסק המשפחתי ואף ניהלה אותו.   4. התובעת נחקרה על ידי חוקר המוסד הן ביום 10.2.00 (נ/1) והן ביום 28.2.00 (נ/2). בעלה של התובעת העיד בפני חוקר המוסד ביום 14.3.00 (נ/4). מטעם התובעת הוגש תצהירו במקום עדות ראשית של ניסים סויסה, שעבד בבית הקפה החל מ-1.9.99. המצהיר נחקר בבית הדין. עד נוסף מטעם התובעת הינו עובד בשם ארמה יריב שהעיד ונחקר בבית הדין ביום 5.12.00.   מטעם הנתבע לא נשמעו כל עדים.   הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.   5. התובעת בעדותה מבהירה, כי התפטרה לאחר הלידה, שכן לא רצתה לחזור לאותה עבודה, ואף פנתה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיפנה אותה להכשרה מקצועית בעבודת מזכירות. התובעת מדגישה, כי טרם יצאה לחופשת לידה עבדה עד 15 שעות יומיות, ולא רצתה לחזור לסוג העסק הזה. בעדותה, אינה חולקת, כי בתקופה שהיתה בחופשת לידה, ואף במהלך תקופת האבטלה, עזרה מעת לעת לבעלה שהמשיך לנהל את העסק והגדיר עצמו כ"מנהל על", וזאת מהטעם, כי לעיתים פנו אליה לפתור בעיות שונות שהתעוררו במהלך העבודה, כגון טיפול בהזמנות לארועים שונים ב"בית הקפה", נושא עליו היתה מופקדת ואחראית בתקופת עבודתה, או פתרון לבעיות שנוצרו במחשב במסעדה. התובעת מדגישה, כי הכירה את העסק יותר מכל אדם אחר והיה טבעי שפנו אליה בשאלות, שכן גם בעלה לא הצליח להסתדר בלעדיה, ולא ניתן לנהל עסק בשלט רחוק. באותה תקופה התובעת לא רצתה לשוב לעבודה, שכן רצתה לטפל בילדה, ונתגלו חילוקי דעות בינה לבין בעלה, שכן רצה שתשוב לעבודה (עמוד 3 לפרוט' מיום 5.12.00).   לטענתה אין לראותה כעובדת במשך תקופה זו. התובעת מעידה, כי לא קיבלה שכר הן במהלך חופשת הלידה והן במהלך תקופת האבטלה. בזמן היותה בתקופת אבטלה, נהגה לבוא לעיתים עם בנה לבית הקפה, אולם לא עבדה, אלא מטרת בואה היתה חברתית בלבד, לרבות ביקור בעלה שעבד במשך כל היום, ואם התבקשה באותה עת לעזור, עשתה כן ברצון.   נטען כלפי התובעת, כי במהלך תקופת האבטלה, בחודש 12/99, עסקה בקבלת הזמנות לארועים במסעדה, ומספר הפלאפון שלה פורסם על מנת לקבל הזמנות לארוע, שאורגן בסילבסטר (12/99) והתובעת אינה חולקת על כך. אולם בעלה הבהיר בהודעתו, כי איבד את מכשיר הפלאפון שלו, ולפיכך פרט את מספר הפלאפון של התובעת, על מנת להקל על קבלת הזמנות.   הבעל מציין בהודעתו לחוקר וכן בעדותו בבית הדין, כי רוב ההזמנות לארוע הנ"ל נעשו ישירות ב"בית הקפה". התובעת בנקודה זו אינה חולקת על עדות הבעל, כי פנו גם אליה בבקשה להזמין מקום לארוע, ואמנם רשמה את שמות המזמינים, ואת רובם הפנתה ל"בית הקפה" (עמוד 4 לפרוטוקול).   בעלה של התובעת אינו חולק על העובדה, כי גם במהלך תקופת האבטלה נעזר בתובעת, ובעיקר בקבלת הזמנות לארועים במסעדה, ומדובר בארועים שאינם גדולים. העזרה קיבלה ביטוי בהצעה לתפריט, אולם מגדיר זאת כעזרה משפחתית וכאחריות של אישתו כלפי המשך ניהול העסק, אולם לא מדובר בעבודה במסגרת קבועה, וכי התובעת לא קיבלה שכר עבור תקופה זו. כמו כן אינו חולק על כך, כי כאשר נתקל בבעיות במחשב, ובפרט כאשר שלטונות מס הכנסה ערכו בדיקה פתע במסעדה בסמוך ל-12/99, ביקש את עזרת התובעת, שכן לא התמצא במחשב, והיה עליו לתת תשובות מהירות וענייניות לשלטונות המס. הבעל מציין, כי גם אם התובעת ישבה בבית הקפה וענתה לשאלות שהופנו אליה על ידי מי מהמלצרים, ואף אם עסקה בעזרה בקבלת הזמנות באותה עת, מדובר בעזרה משפחתית ולא בעבודה במסגרת קבועה, כפי שעבדה התובעת קודם ליציאתה לחופשת לידה.   הבעל בהודעתו לחוקר המוסד פרט, כי אישתו ניהלה במשך שנתיים וחצי את הסניף בקניון, והיתה בקיאה בכל הפרטים הקטנים, לרבות בהזמנות לארועים, לרבות באופן ניהול החשבונות ומסירת המידע למנהל החשבונות, וחוזר על גירסתו, כי גם אם עבדה במשך שעה-שעתיים בתקופת האבטלה, הרי מדובר בעזרה משפחתית בלבד, ולא הסתיר עובדה זו, כאשר נשאל על ידי חוקר המוסד.   לטענתו, המידע האנונימי שקיבל המוסד לביטוח לאומי על כך, כי התובעת עובדת בתקופת האבטלה, ושבגינה נחקרו על ידי הנתבע, נובעת מצרות עין של המודיע ורצון להכשיל את התובעת. התובעת בנקודה זו, העידה, כי "החל מהרגע שהגשתי את התביעה לביטוח לאומי, ידעתי שאני אהיה בחקירה, כי כולם מכירים אותי בעיר" (עמוד 5 לפרוטוקול).   התובעת כאמור העידה, כי במהלך תקופת האבטלה לא קיבלה כל שכר.   טרם יצאה לחופשת לידה, העידה, כי הרוויחה כ-6,000-7,000 ₪ (עמוד 5 לפרוטוקול). טענת הנתבע בנקודה זו, כי גם במהלך היותה בתקופת אבטלה, הופקדו סכומים לחשבונה, והתובעת נתבקשה להגיב על הטענה, כי מדובר למעשה במשכורת חלקית שקיבלה עבור המשך עבודתה בבית הקפה, גם במהלך היותה בחופשת לידה ובתקופת אבטלה.   התובעת התבקשה, ע"י חוקר המוסד, להציג דפי חשבון, ואמנם עשתה כן (נ/3). התובעת העידה, כי אינה מנהלת חשבון משותף עם בעלה וכי יש לה חשבון נפרד. מדפי החשבון (נ/3) עולה, כי במהלך תקופת האבטלה, ב-24.10.99 הופקד בחשבונה 2,000 ₪, וב-9.11.99 - 4,000 ₪, וב-28.12.99 כ-17,000 ₪. התובעת העידה, כי מידי פעם החברה הפקידה שיקים בחשבונה למטרות הוצאות שוטפות של הבית, בזמן שהיתה בתקופת אבטלה, שכן משלמת בכרטיס האשראי שלה הוצאות שוטפות של הבית, אולם הכחישה, כי ההפקדה בשיעור כולל של 6,000 ₪ שפורטה לעיל, הינה על חשבון עבודה חלקית (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 5.12.00).   בהודעתה השניה בפני חוקר המוסד (נ/2), פרטה, כי סכום של כ-17,000 ₪ שנכנס לחשבונה ב-26.12.99 הינו פדיון ביטוח מנהלים, וכי חלק מהכספים שהופקדו בחשבונה בתקופת האבטלה הינם פדיון של קופת חסכון. התובעת לא יכולה היתה לומר במדויק מהות הסכומים בשיעור כולל של 6,000 ₪ שהופקדו בחשבונה ב-10/99 ו-11/99, וסברה, כי יכול להיות שבעלה הפקיד לחשבונה שיקים כדי לכסות את יתרת החובה שנוצרה בחשבונה בתקופה בה לא עבדה בגין הוצאות הבית ששילמה מחשבונה. התובעת לא חלקה על העובדה, כי מדובר בהפקדות בהמחאה של החברה, שכן בעלה נהג להפקיד בחשבונה המחאות של החברה.   התובעת העידה בפני החוקר, כי כאשר שבה לעבודה לא פיטרו עובד אחר, שכן מדובר בעבודה זמנית לאחר שהמסעדה פרסמה מבצע של מתן 40% הנחה מהשעה 12:00 עד 18:00 והסניף הוצף בלקוחות רבים, ובעלה של התובעת העיד, כי היה זקוק לעזרה, ופנה לתובעת על מנת שתנהל את העסק, ולו בשעות אלה.     6. ניסים סויסה העיד, כי החל עבודתו ב-1.9.99, תחילה כברמן ולאחר מכן החליף את מנהל הסניף שעזב, ועבד עד 1.8.00 (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 5.12.00). העד הנ"ל ניהל את הסניף בעיר. העד אינו חולק על העובדה, כי במידה ולא היה מסתדר בנושא ההזמנות לארועים במסעדה, גם בתקופה בה התובעת היתה מובטלת (ספטמבר 99), פנה לעזרת התובעת (עמוד 8 לפרוטוקול). העד אינו חולק, כי התובעת היתה מבקרת בסניף במהלך תקופת האבטלה, אולם לא בענייני עבודה. העד ידע להעיד, כי התובעת התקבלה בסיום תקופת האבטלה לעבודה, בשל המבצע שפורסם בסניף.   עד נוסף מטעם התובעת, ארמה יריב, עובד בבית הקפה מיוני 96 ועדיין ממשיך בעבודתו. העד הנ"ל החליף את התובעת בתפקידה כמנהלת הסניף לאחר שיצאה לחופשת לידה. העד העיד, כי התובעת לא היתה מגיעה לעסק לצורך ענייני עבודה, אם כי נהג להתייעץ עימה טלפונית או פיזית כשהגיעה לביקור עם הילד במסעדה. מדובר בהתייעצות לגבי ארועים או בכל בעיה שלא יכול היה לפתור, והגדיר את התובעת כ"הראש של העסק" (עמוד 10 לפרוטוקול). כשלא ידע לבצע פעולה מסויימת היתה מתייעץ עם התובעת, והחל מספטמבר 99 לא המשיך בתפקידו זה, וניסים סויסה החליף אותו. החל ממועד זה עבד בערבים בלבד, שכן החל בלימודים. תפקידו בערבים היה אחראי משמרת, וכל התייעצות נעשתה עם ניסים סויסה. העד אינו חולק על העובדה, כי בספטמבר 99 התובעת קיבלה הזמנות לארועים במסעדה, והעד התייעץ איתה בעניינים אלה (עמוד 11 לפרוטוקול). כמו כן העיד, כי התובעת עזרה בניהול תוכנת המחשב, כאשר פנו אליה לעזרה כיצד להשתמש בתוכנה, כגון הכנסת פריט חדש. כשלא יכולה היתה להבהיר טלפונית, התייצבה במסעדה ופתרה הבעיה (עמוד 10 לפרוטוקול).   בעלה של התובעת, זיו להב, הוסיף בעדותו בבית הדין, כי התובעת, במהלך תקופת חופשת הלידה, לרבות בתקופת האבטלה, נהגה לחתום על שיקים, שכן היתה בעלת זכות חתימה. התובעת עשתה כן כשישבו בביתם ועת ביקש ממנה לעזור לו. כמו כן, במקרים דחופים נהגה לחתום על שיקים לספק מסויים. לטענתו, העובדה שהיתה בחופשת לידה או בתקופת אבטלה ועזרה לו מעת לעת בניהול העסק, אינה בבחינת עבודה, אלא עזרה משפחתית, שכן התובעת נהנית מהרווחים הכלכליים של העסק, ויש לה אחריות בנקודה זו. לטענת הבעל, יריב, שהעיד בפני בית הדין, החליף את התובעת בתפקידה, והוא זה שטיפל בהזמנות, ולאחר מכן ניסים עזר לו. העובדים הנ"ל טיפלו בארועים השוטפים, ובתקופה זו אישתו לא טיפלה בניהול השוטף של העסק, אולם עזרה מעת לעת, כאשר העובדים הנ"ל נתקלו בבעיה כלשהי.   העד מציין, כי לא עסק בעניינים האלה, ולא היה אף מודע לאופן ניהול העסק באמצעות המחשב, לרבות בניהול הנהלת החשבונות, וכי כל המידע היה אצל אישתו, התובעת.   הבעל נשאל באשר לשיער שכרה ששולם לתובעת לאחר ששבה לעבודה, אולם לא ידע להעיד על שיעור השכר בתקופה זו, והשיב, כי התובעת היתה מורשת חתימה בחברה, היתה בעלת הויזה העסקית ויכלה למשוך כל סכום שרצתה (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 3.1.01). כמו כן, לא יכול היה להעיד על מהות התשלומים ששולמו לחשבונה של התובעת במהלך תקופת האבטלה (בחודשים 11/99-10).   התובעת בנקודה זו, השיבה, כי השתכרה כ-2,000 או 3,000 ₪ (עמוד 7 לפרוטוקול).   7. התובעת בסיכום טענותיה טוענת, כי הנתבע לא השכיל להוכיח, כי נוכחות התובעת בבית העסק, גם במהלך תקופת האבטלה, מביאה למסקנה, כי המשיכה בעבודתה. לא הוכח, כי לקחה חלק פעיל בעבודת המסעדה בתקופה זו, שכן בפועל לא כך היו פני הדברים. לטענתה, העובדה שהמסעדה נוהלה על ידי בעלה הינה גם האינטרס שלה, ועל רקע עובדה זו יש להבהיר את עדותו של הבעל, כי העזרה שנתנה, גם בתקופת האבטלה, הינה מחמת אחריותה, ובנושאים שהבעל לא היה בקיא, כאשר מדובר במקור פרנסה משותף לבני הזוג.   הנתבע בסיכום טענותיו מבקש לדחות התביעה, ומפנה את בית הדין לסתירות בעדויות מטעם התובעת ובעלה, בין עדותם בבית הדין לבין הודעתם בפני חוקר המוסד. כן טוען, כי עדות העדים הנוספים מטעם התובעת תומכים בגירסת הנתבע. לטענת הנתבע, כל טיעוני התובעת אינם נתמכים בחומר הראיות, אלא בפלפול בעלמא.   8. נשאלת השאלה, האם השכיל הנתבע להוכיח, כי התובעת המשיכה בעבודתה גם במהלך חופשת הלידה ותקופת האבטלה, ובשים לב לעובדה, כי מדובר ביחסי עובד ומעביד בין התובעת לחברה שבבעלות בני משפחתה.   טענת התובעת בנקודה זו, כי לא המשיכו להתקיים יחסי עובד-מעביד בינה לבין החברה בתקופה זו, וכל שעשתה, עשתה במסגרת "עזרה משפחתית" בלבד. בעלה של התובעת הדגיש נקודה זו בעדותו.   הנתבע בסיכום טענותיו מפנה את בית הדין להגדרת "עובד" בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק"), וטוען, כי הגדרה זו מכילה שני יסודות: א. סדירות בעבודה. ב. אילולא נעשתה בידי התובעת היתה העבודה נעשית בידי אחר. כמו כן מפנה את בית הדין לפסיקה בדבר שעניינה העסקת קרובי משפחה, ולטענתו, יש לבחון מערכת היחסים, במקרה הנדון, בקפית יתר.   לטענת הנתבע, הוכח שהתובעת עבדה בסדירות 3 פעמים בשבוע, מספר שעות בכל פעם, והיתה אחראית על ההזמנות לארועים, הדרכה ותפעול המחשב, לרבות ענייני החשבונות וחתימה שוטפת על המחאות, ואם לא היתה מבצעת כל זאת, בעלה היה זקוק לעובד אחר, שכן "הלך לאיבוד" ללא התובעת. כן מפנה הנתבע לתמורה בשיעור 6,000 ₪ שהופקדו בחשבונה של התובעת בתקופה בה היתה באבטלה, ולטענתו מדובר בעבודה בתחומי ניהול ואחריות שהיו בידי התובעת באופן שוטף.   לאחר עיון בטענות הצדדים, מסקנתי, כי יש לזכות התובעת בדמי אבטלה, ולו מחמת הספק.   אין מחלוקת, כי בתקופת האבטלה, כפי שהוגדרה על ידי הצדדים, התובעת נתנה יד ועזרה ברישום הזמנות לארועים בבית הקפה, וכן עזרה מעת לעת בתקלות שהתגלו במחשב או בעניינים הקשורים בחשבונאות של העסק, אך אין ספק, כי לא הוכחה סדירות בעבודתה בתקופה זו. יש להשוות את אופי עבודתה ותנאי עבודתה, בין התקופה שלפני שיצאה לחופשת לידה ובין התקופה שלאחר מכן, וכמו כן יש ליתן משקל לעובדה, כי התובעת ובעלה ניהלו את העסק, והתובעת, ניהלה את בית הקפה 4 שנים טרם יצאה לחופשת לידה, ולא ניתן לנתק את התלות המסויימת בידיעותיה ונסיונותיה של התובעת "מהיום למחר".   אמנם, אין מחלוקת, כי התובעת "תרמה" במהלך תקופת היותה באבטלה, ויכול אף בהיותה בחופשת לידה, הרבה מעבר לעובד שאין בינו לבין מעבידו יחסים קרובים, אולם כפי שהעידו, הן התובעת והן הבעל, הרי מדובר בעזרה לעסק כלכלי המנוהל על ידי שניהם, ולשניהם אינטרס משותף בנקודה זו.   עפ"י עדות התובעת, שלא נסתרה, רק סמוך לסוף ינואר 2000, דאגה לסידור הולם לתינוק, וזאת כהכנה לחזרתה לעבודה הזמנית ובחלקיות משרה. אין להסיק מעדותם של העובדים בבית הקפה, ואף מעדותו של הבעל, כי התובעת עסקה באופן סדיר והיתה אחראית על קבלת הזמנות לארועים בבית הקפה בזמן העדרותה מעבודתה הסדירה והיותה ב"חופשת אבטלה". בנקודה זו, מהימנה עדות התובעת ובעלה בפני.   יצויין, כי הספק באשר למהימנות גירסת התובעת ובעלה, הינו באשר למהות הסכומים שהופקדו בחשבונה במהלך תקופת האבטלה. התובעת לא ידעה להעיד מהות הסכומים, גם לאחר שנתבקשה לבדוק זאת, והעידה, כי מדובר בתשלום מחשבון החברה עבור כיסוי הוצאות הבית ששולמו מחשבונה הפרטי. כמו כן, מהראיות עולה, כי לתובעת היתה אפשרות לנצל את כרטיס הויזה העסקי לפי רצונה, ועובדה זו תמוהה כשלעצמה, ועל כך אין להוסיף, אולם אין די באמור לעיל כדי להסיק, כי במשכורת מדובר. באשר ליתרת הסכומים העידה התובעת, כי מדובר בפדיון תוכניות חסכון או ביטוח מנהלים, ועובדה זו לא נסתרה בפנינו.   9. לפיכך, לדעתי, לא השכיל הנתבע להוכיח גירסתו, ואם אם התעורר ספק באשר למהות התשלום ששולם לתובעת במהלך תקופת האבטלה, הרי הספק פועל לטובתה. מסקנתי, כי יש לקבל התביעה ולזכות התובעת בדמי אבטלה בכפוף להוראות החוק והתקנות.   הנתבע ישלם לתובעת, שלא היתה מיוצגת, הוצאות בשיעור 500 ₪, כולל, תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק דין זה, ועד התשלום המלא בפועל.   10. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  לידהחופשת לידהמשכורת