מבוא 1. מדובר בתובענה לסעד הצהרתי ולצו עשה. המבקשת, חברת אחזקות התחנה בע"מ (להלן: "המבקשת" או "אחזקות התחנה"), הייתה בזמן הרלבנטי הבעלים של 35% מהמניות אשר הונפקו על-ידי חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ (להלן: "התמח"ת"). המשיבה 1, אמד חברה לפיתוח נכסי דלא ניידי להשתתפות בנכסים (1988) בע"מ (להלן: "אמד 88"), היא המחזיקה ב-12% מהון המניות המונפק של התמח"ת. המשיבה 2, נהור בע"מ (להלן: "נהור"), "התיימרה", לפי התובענה, לרכוש את המניות מאמד 88. המבקשת עותרת להצהרה, שלפיה בידה זכות סירוב ראשונה לרכישת 352,067 מניות רגילות בנות 1 ₪ כל אחת (להלן: המניות"), שהונפקו על-ידי התמח"ת ואשר הוצעו על ידי אמד 88 למכירה לנהור. כן עותרת המבקשת למתן צו שיורה לאמד 88 להמציא לה את ההסכם בכתב שנעשה בינה לבין נהור (להלן: "ההסכם") בקשר עם הצעת מכירת המניות (להלן: "תנאי ההצעה"), ולקבוע כי למבקשת זכות סירוב ראשונה לרכוש את המניות בתנאי ההצעה, ובתנאי שתודיע על רצונה לעשות כן תוך 30 יום מקבלת ההסכם, ובמחיר ההצעה כהגדרתו בסעיף 58א לתקנות התמח"ת (להלן: "התקנות"). התובענה, אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, נתמכה בתצהירו של עו"ד דרור שמחיוף, אשר שימש כעורך הדין של התמח"ת, והיה מעורב בניסוח תקנות התמח"ת, בעת החלפתן ב- 1992. 2. אמד 88 ונהור הגישו תשובה להמרצת הפתיחה ותמכו אותה בתצהירו של מר מאיר ברכה, דירקטור בנהור. לשיטתן, העברת מניות התמח"ת מאמד 88 לנהור אינה כפופה לזכות סירוב ראשונה של המבקשת. 3. הצדדים הסכימו לוותר על חקירות נגדיות ולהגיש סיכומים בכתב. עתה, עם הגשת הסיכומים, הגיעה השעה להכריע במחלוקת. כללי פרשנות 4. כידוע, תקנון חברה הוא מסמך פנימי, בעל אופי חוזי, אשר מסדיר את אופן התנהלותה של החברה. למעשה, התקנון הוא חוזה בין בעלי המניות בינם לבין עצמם, ובין החברה לבין בעלי מניותיה. מאופיו החוזי של התקנון, נגזרת, בין היתר, דרך פרשנותו של מסמך זה. פרשנות זו, מן הראוי שתעשה, בעיקרון, על פי כללי הפרשנות החלים על חוזים (ע"א 1630/94 צנה בע"מ נ' עזבון נח מוזס ז"ל (1994)). 5. כללי פרשנותו של כל הסכם ידועים וברורים. בית המשפט העליון חזר עליהם לאחרונה בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל (2011): "ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו, והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. ואולם, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום. אכן, הפרשן איננו אך בלשן, ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש, שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה... " (פיסקה 10 לפסה"ד). בהמשך הדברים, נקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לברר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, נדרש הפרשן ליתן דעתו גם לתכלית האובייקטיבית נקבעת בהתחשב באופי החוזה, תוך התחשבות בערכי יסוד, וניתן להתחקות אחר תכלית זו, בין היתר, על ידי חזקות שונות, המשקפות ערכים ועקרונות של השיטה. לאחר מכן צויין עוד: "במאמר מוסגר יצוין, כי לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (תיקון מס' 2, התשע"א - 2011). בגדר התיקון נקבע כי 'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'. היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, לא ראיתי לבחון את השלכתו על ענייננו, מה גם שכפי שיובהר להלן, אין לומר במקרה דנן שאומד דעת הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה" (שם). ראו גם ע"א 2173/07 חזן נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ (2010) : "... נקודת המוצא לפרשנותו של ההסכם... היא לשונו. אשר תוחמת את גבולות פרשנות החוזה... יחד עם זאת, תהליך פרשנותו של חוזה אינו מתמצא בלשונו בלבד, שכן כידוע, על בית המשפט הנדרש לפרש הוראה מסוימת בחוזה, לעשות כל שביכולתו כדי להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים לאותו חוזה. על מנת לעשות כן עליו לנסות ולעמוד על התכלית הסובייקטיבית של ההתקשרות ביניהם, עליה ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות האופפות את כריתתו" (פיסקה 15 לפסה"ד). 6. אכן, תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו זוג או מאותו טיפוס נועד להגשים ((ראו, למשל, ע"א 9803/01 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' סוגת ישראל בע"מ (2004), פיסקה 7). ראו גם את דברי כב' השופט ריבלין בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל (2005), שלפיהם יש לאתר את אותה פרשנות שמגשימה את תכלית החוזה, שאף יוצקת לתוכו הגיון כלכלי (פיסקאות 11, 14). כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק הוסיף, כי כאשא טקסט חוזי "סובל" מספר פירושים אפשריים, יש להתחקות אחר תכלית החוזה; אם לא ניתן לחלץ תכלית סובייקטיבית משותפת, יש לעבור לבחינה אובייקטיבית, שתהא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית (פיסקאות 10, 14 לחוות דעתו) (ראו, באותה פרשה, דנ"א 2045/05 (2006)). 7. לצד זאת, לפרשנותו של תקנון ישנו ייחוד, בכך ש"במקום בו לשון התקנון סובלת שתי משמעויות או יותר, תוענק המשמעות הנובעת מכוונתם של המנסחים, אך בשום מקרה לא תינתן לתקנון משמעות החורגת מלשונו הברורה" (ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673, 693-692 (1998) (להלן: "עניין הולנדר")). הרציונל העומד בבסיס כלל זה הוא, שלא יתכן כי בעלי מניות עתידיים בחברה ימצאו עצמם כפופים לתניות שלא נזכרות באופן מפורש במסמכי היסוד. הכלל כוחו יפה גם שעה שמדובר בחברה ציבורית וגם שעה שבחברה פרטית עסקינן (ראו: ה"פ (מחוזי ת"א) 125/08 ססבון נ' סולומון (2011)). דיון 8. המבקשת נסמכת על הוראת סעיף 58א לתקנות, וטוענת כי על פי סעיף זה הוגבלה זכותו של בעל המניות הרוצה למכור את מניותיו, ועליו להציען תחילה לבעלי המניות האחרים, בטרם יסגור עיסקה עם צד ג' כלשהו. הסעיף האמור קובע כדלקמן: "58א'. על האף האמור בתקנות אלה העברת מניות החברה שבידי בעלי המניות תוגבל באופן המפורט להלן: כל אחד מבעלי המניות בחברה (להלן: "המציע") אשר ירצה למכור את מניותיו בחברה או חלק מהן (להלן: "המניות המוצעות"), יהיה חייב להציען תחילה לבעלי המניות האחרים בחברה (להלן: "הניצע") לפי המחיר ובתנאים שסוכמו בכתב (להלן: "מחיר ההצעה") עם מי שהביע ענין לרכוש אותן (להלן: "הצד השלישי"), וזאת בהודעה בכתב, אליה יצורף הסיכום בכתב עם אותו הצד השלישי (להלן: "הודעה ההצעה"). הניצע יוכל לרכוש את כל המניות המוצעות (אך לא חלק מהן) במחיר ההצעה וזאת בהודעה בכתב למציע ולחברה תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת ההצעה. אם זכות הסירוב ממושה על-ידי מספר ניצעים ירכוש כל ניצע חלק יחסי של המניות המוצעות בהתאם ליחס שבין שעורי האחזקות של כל הניצעים בחברה עובר להצעה. לחלופין: רשאי הניצע לחייב את המציע להתנות את ביצוע העסקה עם אותו הצד השלישי, בכך שהצד השלישי ירכוש גם מניות שבידי הניצע ביחד עם המניות שבידי המציע, באותו מחיר למניה ובאותם תנאים, וזאת בהודעה בכתב למציע ולחברה תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת ההצעה. כמות המניות שבידי הניצע שימכרו כאמור תהיה בהתאם ליחס האחזקות ההדדי של המציע ושל הניצע בחברה עובר למועד ההצעה. לא עשה הניצע שימוש בזכותו כמפורט בפסקא 2 או 3 דלעיל תוך המועד הקבוע לכך יהיה המציע רשאי למכור את המניות המוצעות לצד השלישי בתום 30 יום מתום המועד הקבוע בפסקה 2 או 3 דלעיל. לא תימכרנה מניות אלא בתמורה כספית בלבד. לא ניצל המציע את זכותו למכור מניותיו תוך התקופה הנקובה בפסקא 4 דלעיל ויבקש למכרן לאחר מכן, יחולו הוראות סעיף זה מחדש. הוראות פיסקאות 1 - 6 דלעיל לא תחולנה על העברת מניות לתאגיד משפטי המצוי או שיהא מצוי בשליטת המעביר או לתאגיד משפטי השולט במעביר (להלן: "התאגיד השולט") או לבעלי מניותיו של התאגיד השולט או לתאגיד משפטי המצוי או שיהא מצוי בשליטת התאגיד השולט או בעלי מניותיו. שליטה משמע: זכות למינוי רוב הדירקטורים או זכות לקבלת רוב הדיבידנדים בתאגיד בין במישרין ובין בעקיפין.". המבקשת מפרטת בתובענה את שרשרת ההתכתבות בינה לבין המשיבות, התכתבות שתחילתה ביום 13.12.09, עת התקבל אצלה עותק ממכתב המודיע על מכירת מניות מאמד 88 לנהור. מההתכתבות עולה כי המשיבות טענו תחילה כי סעיף 58א לתקנות אינו חל, הואיל והרוכשת, נהור, היא בעלת מניות של בעל השליטה באמד 88, ולפיכך לא עומדת למבקשת זכות הסירוב, לאור החריג המפורט בסעיף קטן (7) לסעיף 58א (להלן: "סעיף ההחרגה"). המבקשת ביקשה כי יומצאו לה פרטים שיוכיחו זאת, ולא קיבלה, לטענתה, תשובה מפורטת, אלא אך תשובה לקונית שלפיה שולטת נהור בחברת אמד פיתוח נדל"ן והשקעות בע"מ (להלן: "אמד פיתוח"), אשר שולטת באמד 88, שהיא המוכרת. המבקשת שבה ופנתה למשיבות ודרשה לקבל את תקנון אמד פיתוח ואת הרכב בעלי השליטה בה, כדי שתוכל להשתכנע כי אכן הרוכשת היא בעלת השליטה באמד פיתוח. המבקשת טוענת כי לאחר התכתבות נוספת חזרו בהן למעשה המשיבות מהטענה כי הרוכשת היא בעלת שליטה באמד פיתוח (להבדיל מבעלת מניות בה). המשיבות העלו טענה מאוחרת חדשה, שלפיה די כי הרוכשת (נהור) תהיה בעלת מניות בחברה השולטת בבעלת המניות (אמד פיתוח) כדי שסעיף ההחרגה יחול עליה, ואין צורך כי הרוכשת תהיה בעלת שליטה בחברה השולטת בבעלת המניות. המבקשת טוענת כי פירוש זה, שאותו מנסות המשיבות לתת לסעיף ההחרגה, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בו ועם כוונת הצדדים. לגירסתה, הכוונה הברורה של סעיף ההחרגה היא לאפשר לבעלי המניות בתמח"ת להעביר את מניותיהן לגוף אחר השולט במישרין או בדרך של שרשור במעביר המניות; הצדדים אף טרחו להגדיר מהי "שליטה" לצורך הסעיף. 10. כאמור, תומכת המבקשת את גירסתה בתצהירו של עו"ד שמחיוף, אשר מצהיר כדלקמן: "1. אני שמשתי כעו"ד של חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ (להלן: "החברה") והייתי מעורב בניסוח התקנות של החברה כאשר הן הוחלפו בשנת 1992. 2. בחודש מאי 1992 הוחלט על הקצאת מניות חברה. עד לאותו מועד הייתה החברה לבנין ונכסים מישור החוף בע"מ (להלן: "מרל"ז") בעלת המניות היחידה בחברה. 3. בעקבות הקצאת המניות הוחלפו תקנות החברה (להלן: "התקנות") אני התבקשתי להוסיף לתקנות סעיף העוסק בזכות הסירוב של בעלי המניות במקרה שמי מבעלי המניות יבקש למכור את מניותיו. מצ"ב לתצהירי עותק מהתקנות כפי שתוקנו על ידי לרבות כתב ידי בעמ' 7 המתייחס לתוספת סעיף 58 א' לתקנות בדבר זכות הסירוב. 4. בעקבות האמור לעיל, ניסחתי את סעיף 58 א' לתקנות הקובע את זכות הסירוב. 5. בין בעלי המניות הוסכם, כי זכות הסירוב לא תחול אם בעל המניות יבקש להעביר מניותיו לתאגיד משפטי אחר המצוי בשליטת המעביר או השולט במעביר ו/או לבעלי מניותיו של התאגיד השולט במעביר או לבעלי מניותיו של התאגיד הנמצא בשליטת התאגיד השולט. 6. כוונת הדברים היתה, כי אם מי מבעלי המניות של החברה יבקש להעביר את מניותיו לגוף השולט בו או שיש לו שליטה בו לא תחול זכות הסירוב. 7. בשנת 1993 הוקצו מניות בחברה לאמד חברה לפיתוח נכסי דלא ניידי להשתתפות בנכסים (1998) בע"מ. (להלן: "אמד 88"). אמד 88 הינה הבעלים של 12% ממניות החברה. 8. נמסר לי על-ידי עו"ד דב פישלר, ב"כ אחזקות התחנה בע"מ (להלן: "אחזקות התחנה") שהחזיקה 35% מהון המניות המוקצה של החברה, כי אמד 88 מכרה את מניותיה לחברה בשם נהור בע"מ (להלן: "נהור"). עוד נמסר לי, כי החברה השולטת באמד 88 הינה חברה בשם אמד פיתוח נדל"ן והשקעות בע"מ (להלן: "אמד פיתוח") וכי נהור הינה בעלת מניות באמד פיתוח אך אינה בעלת שליטה באמד פיתוח כהגדרת בעל שליטה בסעיף 58 א' לתקנות. 9. לבקשת ב"כ מפעלי תחנות הנני להבהיר, כי עפ"י כוונת הצדדים בעת תיקון התקנות, מכירת המניות על-ידי אמד 88 לנהור אינה נכללת בסעיף 58 א' (7) לתקנות, שכן כפי שנמסר לי, במועד מכירת המניות על-ידי אמד 88 לנהור, לא הייתה נהור בעלת שליטה באמד פיתוח, דהיינו, לא הייתה לה הזכות למנות את רוב הדירקטורים באמד פיתוח או לקבל את רוב הדיבידנדים באמד פיתוח...". 11. המשיבות טוענות בתשובתן כי מסעיף ההחרגה עולה, בין היתר, כי במקרה שבו בעל מניות מעביר מניות לתאגיד המצוי בשליטתו, או לתאגיד השולט בו, או לבעלי מניותיו של התאגיד השולט בו, העברת המניות כאמור אינה כפופה לזכות הסירוב של בעלי המניות האחרים. בענייננו, אמד 88 היא המעביר, אמד פיתוח היא בעלת כל מניות אמד 88, ולפיכך היא התאגיד השולט במעביר, ואילו נהור היא בעלת מניות באמד פיתוח, ולפיכך בעלת מניות של התאגיד השולט במעביר. המשיבות נסמכות על פסיקת בית המשפט העליון בעניין הולנדר הנ"ל, וגורסות כי פרשנותה של המבקשת דורשת למעשה הוספת טקסט לתקנון, שאינו מצוי בו; התקנון נוקט לשון "או לבעלי מניותיו של התאגיד השולט", ואינו נוקט לשון "או לבעלי מניותיו של התאגיד השולט השולטים בו". לפיכך, פרשנותה של המבקשת נוגדת את לשון התקנון, זאת לעומת פרשנות המשיבות, אשר עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה. 12. עמדת המשיבות מקובלת עליי. סעיף ההחרגה נוקט לשון "העברה", ביטוי שחל גם על מכירה, שהיא למעשה העברה בתמורה. הוא מדבר על "בעלי מניותיו של התאגיד השולט", לא על כל בעלי מניותיו ולא על רוב בעלי מניותיו. הגדרת השליטה, המופיעה בסיפא, אינה מעלה ואינ המורידה מאחר והיא מתייחסת לתיבה "התאגיד השולט". לטעמי, הלשון ברורה, ולפיכך אין בתצהירו של עו"ד שמחיוף כדי לשנות, מה גם שאין המדובר ב"צד" להסכם. למעלה מן הצורך אעיר, כי לשון הטקסט מתיישבת גם עם התכלית שביסוד מנגנון הסירוב - כניסת שותף עסקי חדש, שאינו מקובל על יתר השותפים. סוף דבר 13. התובענה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪. ניתן היום, ד' תמוז תשע"א, 06 יולי 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק לצדדים. דיני חברותמניותזכות הסירוב