חשיפה לרעש מזיק בעבודה

להלן פסק דין בנושא חשיפה לרעש מזיק במקומות עבודה: 1. התובע יליד 1949 הגיש תביעה זו לפיצויים כנגד הנתבעת-מעבידתו, על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). מהות התביעה הינה לנזקי שמיעה, ליקויי שמיעה וצפצופים וכן לאובדן חוש הריח והטעם וכן הנזק הנפשי שנגרם עקב תנאי עבודה במפעל הנתבעת וכן עקב תאונת עבודה משנת 1992. (להלן: "הפגימות"). האחריות 2. התובע טוען כי הפגימות נובעות ממהלך שנות עבודתו בהן נחשף לרעש חזק ומזיק העולה על 100 ד.ב. וכתוצאה מכך נפגע בשמיעתו. בנוסף, נחשף בשנת 1992 לפיצוץ כאשר שסתום הביטחון במערכת הקיטור נפתח בסמוך אליו ברעש גדול (להלן: "התאונה") ומיד לאחריו החל לסבול מבעיות בשמיעה. בנוסף, היה לטענתו, חשוף לאדי חומצות וחומרים טוקסיים שונים, ולריחות חזקים של אמוניה, אתילנים, חומצות ועוד, ועל כן נפגע חוש הריח וחוש הטעם שלו. התובע טוען כי נכותו והפגימות הנ"ל נגרמו כתוצאה ישירה מעבודתו אצל הנתבעת ועקב רשלנותה של הנתבעת והפר חובה חקוקה על ידה. לעניין רשלנות הנתבעת טוען התובע כי החומרים הכימיים כדוגמת אלו בהם נעשה שימוש שגרתי במפעל הנתבעת הינם "דבר מסוכן" כמשמעו בפקודת הנזיקין הדבר היה בחזקתה ובבעלותה של הנתבעת, לפיכך נטל הראיה רובץ לפתחה להוכיח העדר רשלנות מצידה. כמו כן, התובע טוען להפרות חובות חקוקות בכך שהנתבעת לא פעלה להקטנת הרעש במשרד בו עבד אצל הנתבעת, ולא הקפידה על נהלי עבודה תקינים להקטנת הנזק בזמן עבודה ליד המכונות, לפיכך חלה חזקה שהנתבעת התרשלה כלפי עובדיה. עוד מוסיף התובע כי עפ"י התקנות היה על הנתבעת להדריך את העובדים לפחות אחת לשנה, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק ואמצעי ההגנה כנגדו. כמו כן עפ"י התקנות היה על הנתבעת לתלות שילוט קבוע ובולט לעין באזורי הרעש המזיק. התקנות דורשות מפורשות כי על השלטים תצויין החובה להשתמש באמצעי מיגון ולעבור בדיקות מתאימות. לטענת התובע הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי קיומו של שילוט מתריע העומד בתקנות, ולא הוכיחה כי ניתנה הדרכה לעובדים בדבר מסוכנותם של המקומות בהם מצוי רעש מזיק, לא כל שכן שלא ניתנו להם אמצעי מיגון מספיקים ו/או לא ניתנו להם אמצעי מיגון בכלל. זאת ועוד התובע טוען כי לא הובאה ראיה כי היו הדרכות לגבי חומרים המדיפים גזים רעילים ומסוכנים. יתרה מזאת לא הביאו לידיעת העובדים שיש במפעל גזים רעילים ומסוכנים. התובע טוען כי לאחר שנקבעו לו אחוזי נכות החמיר היחס כלפיו הן במישור הבין אישי והן במישור המקצועי עד שפוטר מעבודתו. 3. הנתבעת כפרה באחריותה לפגימות התובע וכן היא חולקת על היקף הנזק הנטען וטוענת כי תביעת התובע "נבלעה" בתגמולי המל"ל הגבוהים ששולמו ואשר ישולמו לתובע בעתיד. לטענתה, מדובר בתובע אשר עבד קרוב ל- 20 שנים כמסגר, חרט, כרסם בחשיפה לרעש גבוה לפני תחילת עבודתו במפעל הנתבעת. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובע היה מודע לנושא חשיפה לרעש מזיק במקומות עבודה אחרים (לא אצל הנתבעת). הנתבעת טוענת כי אין הוכחה כי קיים קשר סיבתי בין בעיות השמיעה לבין העבודה במפעל הנתבעת דווקא. לטענתה, גירסת התובע בלתי אמינה, ישנן סתירות בין הגרסה שהעלה בבית המשפט לעומת האמור בתצהיר התשובות שלו לשאלונים. הנתבעת כופרת בטענה כי קיים קשר בין הפסקת עבודתו של התובע אצלה לבין הפגימות. לטענתה, מעיון בתיקו האישי של התובע עולה שהוחלט לפטרו עוד במהלך שנת 1990 עקב בעיות משמעת מתמשכות ואי שביעות רצון מתפקידו המקצועי כמהנדס אחזקה. באשר לטענותיו לחשיפה לרעש מזיק וחומרים מסוכנים טוענת הנתבעת כי עיקר עבודתו של התובע היה בפיקוח, הנחייה, לשם ביקורת בלבד ולא בעמדת עבודה קבועה בחשיפה לרעש גבוהה. באשר לאובדן חוש הריח של עצמו, טוענת הנתבעת כי זה אינו מזכה בקביעת נכות אלא אם כן יתלווה אליו גם אובדן חוש הטעם כאשר ד"ר גלומברג קבע כי אובדן חוש הריח בלבד. הנתבעת טוענת כי לרשות התובע עמדו אביזרי מיגון וכן קיבל הוראות בטיחות וב- נ4/ מצויינים אישורים בכתב עליהם חתם התובע בקשר לקבלת הוראות הבטיחות. הרעש במשרד בו ישב התובע היה נמוך ביותר והוא לא ביקש מעולם לבצע אטימה של משרדו. זאת ועוד במפעל קיימים שלטים על איזורים רועשים בהם צריך לחבוש אזניות מגן, התובע שהה באזורים אלו פרקי זמן קצרים ביותר ואת ההוראות ניתן לתת בחדר הבקרה ולא בסמיכות למתקן הרועש. הנתבעת טוענת כי אם נפגע התובע בעבודתו במפעל הנתבעת בשמיעה, נושא הוא לבטח בתרומת רשלנות משמעותית, בין היתר, בכך שלא השתמש באביזרי מיגון כנדרש ובכך שקיים הדרכה ליד מכונה רועשת ולא במקום שקט. דיון ומסקנות שקלתי את טענות הצדדים וסבורני כי קיימת אחריות מצד הנתבעת לנזקי התובע בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה כפי שיובהר להלן. תקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד- 1984 מסדירות אמות מידה באשר לחובת המעביד בעניין חשיפת עובדים לרעש מזיק. כך תקנה 3 לתקנות הבטיחות מחייבת עריכת בדיקות סביבתיות וקובעת כי: "המעביד במפעל או מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק- יערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת, את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך. יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסים לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים. ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה איזורי. על תוצאות הבדיקה כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנה לפחות..." בהתאם לתקנה 4 לתקנות הנ"ל, על המעביד לנקוט באמצעים להפחתת מפלסי הרעש הקבועים במקום העבודה או בתהליך העבודה. "במקום העבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש גבוהים מאשר החשיפה המירבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה: יפחית באמצעים טכניים- הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי עבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת. יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר. יבדוק כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן, שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום. יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים, שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם, השימוש במגיני האוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקד עבודה אזורי אחרת. יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר: אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים, העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך". בהתאם לתקנה 5 לתקנות הבטיחות של המעביד החובה להדריך את העובדים וכך נאמר בתקנה זו: "המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בע"פ, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק". עפ"י תקנה 6 על המעביד לדאוג לקיום בדיקות רפואיות קודם לתחילת העבודה ברעש לצורך קביעת התאמה לעבודה ברעש מזיק. כמו כן, קיימת חובה להיבדק בבדיקה חוזרת אחת לשנה לשם קביעת התאמה להמשך עבודה ברעש מזיק. "א. לא יועבד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית תוך חודש ימים, לפני תחילת העבודה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להתחיל לעבוד ברעש מזיק. ב. לא יועבד עובד ברעש מזיק אלא אם כן עבר בדיקה רפואית חוזרת, אחת לשנה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להמשיך לעבוד ברעש מזיק. ג. רופא מורשה ומפקח עבודה שהוא רופא רשאים להקדים את מועד הבדיקה החוזרת. ד. לא הופיע עובד לבדיקה רפואית חוזרת במועד שנקבע לו, ישלח השירות הרפואי המוסמך הודעה על כך למעביד, והעתק ממנה למפקח עבודה אזורי". תקנה 10 לתקנות הבטיחות מטילה חובה על המעביד להסדיר את הבדיקות הרפואיות: "א. הבדיקות הרפואיות, בהתאם לתקנה 6, ייערכו לפי פניית המעביד לגבי עובד, בימים ובמועדים שיקבע השירות הרפואי המוסמך. ב. עובד חייב להתייצב, לצורך עריכת הבדיקות הרפואיות כאמור, בשירות הרפואי המוסמך בימים ובמועדים שנקבעו לו. ג. הזמן הדרוש לשם ביצוע הבדיקות הרפואיות יחשב לעובד חלק משעות עבודתו". 5. במקרה שבפני לא שוכנעתי כי המעביד מילא אחר חובותיו הנ"ל. אומנם העד מר משה נחמיאס, מנהל מתקן לחומצה חנקנית (תצהיר מיום 28.10.99, (ת2/) אישר כי הקפיד שמי שעבד עבד עם מיגון על אוזניו וכן אמר כי היה שלט והרוב שמרו על הכללים והלכו עם אוזניות לאוזניים. לדבריו התובע לא התלונן ואף לא ביקש מיגון אחר לאוזניים. כך גם העד מר רייסקי מיכאל, (תצהיר מיום 24.10.99 ת3/) מסר כי הוא עבד באזורי הרעש עם אוזניות, אולם בהעדר בדיקות בתחילת העבודה עם קבלתו של התובע לעבודה ובהעדר בדיקות תקופתיות, אשר לא שוכנעתי כי התבצעו כסדרן, לא ניתן לקבוע איזה נזקי שמיעה נגרמו לתובע באיזה שלב ויש בכך משום "נזק ראייתי" לתובע אשר למעשה מעביר את הנטל על שכם הנתבעת להראות כי לא היה בתנאי הרעש המזיק לגרום לפגימות התובע. העד מר דב יונגפר נשאל לגבי הבדיקות השנתיות ובדיקות עובר לקבלה לעבודה והשיב כי היה אחד מאלה שנתקבלו ללא שבוצעו לו בדיקות שמיעה. (עמ' 16 ש' 12 ואילך תצהיר מיום 23.3.00 סומן נ1/). באשר לשאלה אם כל מי שמתקבל לעבודה למפעל עושים לו בדיקות שמיעה, השיב כי בשנים הראשונות כאשר כבר עבד במפעל התקבלו עובדים אף ללא בדיקות שמיעה והוא היה אחד מהם. בשנים הראשונות בין 5-6 שנים לא היו בדיקות שמיעה ולאחר מכן ועד היום יש בדיקות שמיעה. העד החל לעבוד בשנת 74. העד אישר כי משנת 80 הדבר היה יותר מסודר אולם לא יכול היה להשיב אם מי שהתקבל משנת 80 נתן וס"ר ובדקו את עברו הרפואי ועשה בדיקות שמיעה ואמר כי מי שצריך לתת תשובה לכך הוא אגף כוח אדם. גם עד זה אישר כי במקומות בהן היה רעש הרכיבו העובדים אוזניות וכי הוא הסביר לעובדים על הסכנות שיש לעבודה ברעש. וכן כי היו שלטים הם עפ"י החוק ורשום המתרעים בפני סכנת רעש וכן כי מותר לעבוד באיזור הרעש לא יותר מ- 8 שעות. ומי שרוצה לעשות שעות נוספות, מ85- דציבל והלאה יש להשתמש באמצעי מגן וככל שעובדים יותר אמצעי המגן צריכים להיות משופרים יותר. העד הכחיש את טענות התובע כי טען בפניו שהמשרד שהוא יושב שם לא אטום מספיק וביקש שיעשו לו אטימה בדלת. לדבריו לא הייתה פניה כזאת. בתשובה לשאלה, העד אישר כי לא נבדק מפלס הרעש שעושה השסתום שנפתח ע"ג המתקן הסמוך למשרד התובע. לדבריו השסתום פועל בזמן תקלה, הוא לא עובד רצוף כל הזמן. השסתום נפתח לשניות בעת תקלה בלבד ולכן הוא חריג וזו לא עמדת עבודה. אי אפשר להפעילו לצורך מדידת רעש כבדיקה בלבד. יצויין כי העד התייחס גם לאנוסמיה (אובדן חוש הריח) והיה מוכן העד למסור רק כי יש אנשים נוספים שחלו ואיבדו חוש הריח. באשר לטיפול בחומרים עמם באים העובדים במגע השיב העד כי התקיימו ימי הדרכה לעובדים, בהם התיחסו לסיכונים הקיימים בפליטות גזים על מנת לשמור על דרכי הנשימה. ההדרכה כוללת שימוש במסכות, מסננים ואמצעי עזר נוספים להגנה על נשימה. העד אישר כי התובע עבד בחשיפה לכוהל ולממיסים אנזימיים, גזי N.O.X. העד טען עוד בעדותו כי מי שמקיים את כל מה שהוא מלמד מבחינת הבטיחות לא יכול להיפגע. העד אישר כי קיימים נפגעי רעש נוספים מהמפעל, כולל עובדי בטיחות שלא שמרו על כללי הבטיחות. 6. אינני מקבל את מסקנותיו של העד הנ"ל. הכלל הוא כי כי על המעביד לדאוג לשיטת עבודה בטוחה וכן לפקח ולוודא ביצועה של שיטת העבודה. בע"א 707/79 וינר את טיקו ואח', נ' אמסלם פ"ד לה (2) 209 211-212 נקבע כי: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל, חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה, עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". בע"א 250/64 לוגסי נגד חב' שק"ם בע"מ פ"ד יט (1), 30 נאמר ע"י כב' השופט ברנזון: "בכל מקרה חייב איפוא המעביד לנקוט אמצעי זהירות נחוצים כנדרש לפי הנסיבות כדי להרחיק כל סכנה אפשרות שניתן לצפותה, וככל שהעבודה מורכבת או מסוכנת יותר כן יהיו דרושים אמצעי זהירות מוגברים..." (שם בע"מ 32). מאחר והתרשמתי כי הנתבעת לא מילאה אחר התקנות הנ"ל, ולמעשה גרמה לתובע נזק ראייתי בכך שלא ניתן כיום לאבחן מאיזה נכות סבל התובע בגין עבודה ברעש במקומות עבודה קודמים, לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעת ועליה מוטל הנטל להראות כי התובע סבל מנזקי רעש לפני תחילת עבודתו אצלה. במעשיה ובמחדליה הנ"ל הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 63 א' לפקודת הנזיקין (נוסח משולב). "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק..." במקרה שבפני מתמלאים כל יסודות העוולה שהם אלה: (1) הנתבעת הפרה את התקנות שפורטו ולכן הפרה חובה חקוקה. (2) לא יכולה להיות מחלוקת כי החובות שבתקנות המוטלות על המעביד נועדו לטובת העובד-התובע, הנפגע. (3) כפי שעוד יובהר להלן קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק, הפגימות שנגרמו לתובע לבין הפרת החובה החקוקה ע"י הנתבעת. (4) וכי הנזק (נזקי שמיעה והפגימות האחרות), הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק למנוע. (5) החיקוק לא התכוון לשלול תרופה נזיקית. בנוגע לפגיעה בחוש הריח יצויין כי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, בהגינותו, לא שלל את הקשר הסיבתי שבין פגימה זו לבין העבודה, ועל כן אחראית הנתבעת גם לפגימה זו וכל זאת באשר העדר פיקוח על קיום ביצוע הנחיות הבטיחות. אשם תורם 7. הנתבעת טוענת לאשם תורם מצד התובע אשר לא השתמש באמצעי הבטיחות והמגן שסופקו לו ע"י המעבידה. אכן, חובתו של העובד היא להשתמש באותם אמצעי מיגון שנופקו לו על ידי המעביד (כפי שנקבע בתקנה 4 לתקנות הבטיחות בעבודה וכן סעיף 204 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל1970- הקובע כי: "סופק או הותקן לשימושו של עובד, לפי פקודה זו, אמצעי או התקן להבטחת בריאותו או בטיחותו, חובה עליו להשתמש בהם". אולם חובת הפיקוח היא על המעביד הנתבעת וחובה זו לא קוימה כמו שלא קוימו ההוראות האחרות שבתקנות הנ"ל. במסגרת הפיקוח על העבודה הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל וכן לא וידאה כי עובדים ובכלל זה התובע השתמש באמצעי המיגון למניעת הרעש או לפגימה מפני החומרים המסוכנים או הגאזים. הנתבעת לא מילאה חלק הארי של החובות שהוטלו עליה כמעבידתו של התובע וזאת בתקנות הבטיחות הנזכרות לעיל ועל כן יש להטיל עליה אחריות לנזקי התובע. בנסיבות כאשר מדובר בהפרת חובה חקוקה סבורני כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם. הכלל הוא כי מקום בו הוכח כי היתה הפרת חובה חקוקה מצד המעביד כבסיס לחיובו בנזיקין, אין מקום לחייב עובד באשם תורם (השווה פס"ד בעניין ע.א. 145/80 , ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז' (1) 113). הנכות הרפואית והתפקודית 8. מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר אלחנן גרינברג, קבע לתובע 10% לפי סעיף 72 (1) ג.3. לתקנון המל"ל, בגין הירידה בשמיעה, 10% נוספים לפי סעיף 72(4)ד.2, בגין הטנטון התמידי ועוד 5% לפי סעיף 69 (3), בגין אובדן חוש הריח. בעניין המחלוקת בשאלה אם התובע איבד גם את חוש הטעם או רק את חוש הריח, סבורני כי הדין עם הנתבעת וכי התובע התלונן באוזני המומחה אך ורק לאובדן חוש הריח ובגין זה נתן המומחה נכות בשיעור של 5%. הן לתובע הן לנתבעת היתה האפשרות לשלוח שאלות הבהרה למומחה ואף לזמנו לחקירה בנושא נכות זו ומשלא עשו כן, אצא מתוך הנחה כי הנכות הרפואית בגין אובדן חוש הריח היא כפי שקבע המומחה. המומחה מטעם ביהמ"ש שמונה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר צ. קירש קבע בחוו"ד כי אצל התובע התפתחה תגובה נפשית נברוטית הפוגעת באישיותו, וזאת בעקבות הפגיעה בשמיעה ובחוש הריח. פגיעה זו מזכה את התובע עפ"י חוו"ד המומחה ב- 5% נכות לצמיתות. למעשה, המומחה סבור כי לתובע הפרעת אישיות בשיעור של 10% אולם רק 5% מתוכם יש לזקוף בגין הפגימות ואילו 5% נוספים קיימים עוד קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת של התובע הינה 26.75%. הכלל הוא כי נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית וביהמ"ש יבחן בכל מקרה ומקרה את ההשפעה שיש לנפגע, לתובע, של נכותו הרפואית על תיפקודו בחיי היום - יום ובעיקר בשאלת כושר השתכרותו. יש ולעיתים בהעדר נתונים יקבע ביהמ"ש כי שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית. 9. התובע מבקש לקבוע כי נכותו התפקודית הינה גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית, ומגיעה לכדי מאה אחוז. עפ"י עדותו של התובע הוא מסתייע במכשיר שמיעה כדי לתקשר, כאשר חשוב לו לשמוע את השיחה, דבר שמגביל אותו מאוד במציאת מקום עבודה. הוועדה לקביעת כושר עבודה לאקדמאיים, קבעה בהחלטתה מיום 10.7.97, כי התובע יסווג "ללא עבודה ברעש" ובכך חסמה לטענתו, למעשה כל אפשרות למציאת עבודה ההולמת את כישוריו. משמעה של קביעה זו היא למעשה, כי הוא לא יוכל לשוב ולשמש בתפקידו, ומכאן שנזקיו העתידיים עולים עשרת מונים. לכל אלה טוען התובע יש להוסיף את התסמונת הפוסט טראומתית, הגורמת להפרעה קשה מאוד ביחסים הבינאישיים שבין התובע לסובבים אותו, ומכאן גם בין התובע למעביד ולעובדים אחרים. 10. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי התובע הניח בפני המומחה בתחום א.א.ג, ד"ר גרינברג, תשתית עובדתית מטעה, באופן מכוון, התובע טען בפניו כי עד תחילת עבודתו במפעל הנתבעת לא עבד בסביבה חשופה לרעש וזאת כדי שד"ר גרינברג יקבע קש"ס בין בעיות השמיעה הנטענות לבין עבודתו במפעל הנתבעת. באשר לנכות הפסיכיארית, הנתבעת טוענת כי התובע הציג מצג שווא כוזב ומטעה בפני המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר קירש. התובע סיפר לו שהתגרש מאישתו בתחילת שנת 96 לאחר שתקופה ארוכה היחסים בינו לבין אישתו היו מעורערים. באותו זמן שהתובע נבדק אצל ד"ר קירש, הוא כבר היה נשוי בשנית וחי עם אישתו. ד"ר קירש מנתח בחוות דעתו את מצב התובע, אך המצב העובדתי לעומת זאת היה שונה. הנתבעת טוענת עוד כי מדובר בתובע בעל אישיות מופרעת (עוד קודם לתחילת עבודתו במפעל הנתבעת) אך את מלוא נכותו יש לייחס להפרעת אישיות זו ואין כל מקום לזקוף 5% נכות עבור "פגיעה בתדמיתו של הנבדק". פגיעה אשר הוכחה עובדתית כי לא היתה כלל. הנתבעת טוענת כי אין לתובע כל נכות תפקודית שהיא הקשורה לבעיות שמיעה ו/או אובדן חוש הריח. בעייתו התפקודית היא, יחסי אנוש גרועים והעובדה כי מכל מקום עבודה נפלט בשל "חוסר התאמה". הנתבעת טוענת כי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר גרינברג, קבע לתובע 19% נכות בגין בעיות השמיעה, ואילו במל"ל נקבעה לו בטעות נכות גבוהה יותר בגין בעיות השמיעה בשיעור 33%, אולם חרף האמור נקבע כי אין כל הצדקה להפעלת תק' 15 וזאת לאחר שהתובע עמד בפני וועדת הרשות. לפיכך אין מדובר בנכות תפקודית כלל (הנתבעת מפנה לתיקי המל"ל בנוגע לנזקי השמיעה נ5/, ובעניין אובדן חוש הריח לנ6/). 11. שקלתי את טענות הצדדים. בשאלת אפשרויות התעסוקה של התובע נשמעה עדותו של העד מר חיים שמיר שהגדיר עצמו כמומחה בתחום השמת מהנדסים בכירים בתעסוקה הולמת (ראה תצהירו מיום 29.12.99. ת1/). העד סיפר כי התובע מסר לו על עברו התעסוקתי וכי עבד בעבר במפעלי פלדה, מפעלי אסם ואצל הנתבעת. העד מסר כי בתפקיד של מנהל אחזקה בכיר כמעט ואין מקומות ללא רעש, למעט עבודות ייעוץ. כך עבודה באוניות כרוכה ברעש, העבודה כמהנדס באוסם, כרוכה אף היא ברעש, אם כי העד לא שלל את העובדה כי מאחר והתובע היה מהנדס המפעל באוסם, גם יכולה להיות כרוכה בעבודה בתנאי במשרד. העד אישר כי ניהל תיק בקשר לתובע על הפנייה למקומות עבודה ולאחר שנשאל לגבי נכויותיו של התובע השיב: "אני יודע על חלק מהנכויות הרפואיות, לפחות על חלק מהשמיעה. פה כמאמר מוסגר המצב כל כך קטסטרופלי בשוק התעסוקה, שאפילו נכות קלה היא נתון קריטי פה". כאשר נשאל לגבי סיכויו של אדם עם מזג לא נוח שלא מוכן לקבל מרות בעבודה, למצוא מקום עבודה ולהתמיד במקום עבודה השיב בהגינותו כי מבחינת הקבלה הדבר הוא בעייתי מכיוון שמקום העבודה איננו יכול לדעת איזה מזג יש לעובד והוא לא יודע מראש על כך. העד נשאל אם הוא יכול להראות תשובות ממקומות עבודה שהוא הפנה את התובע ודחו אותו בגלל בעיית שמיעה והשיב כי הוא יכול להראות מקומות שקיבל עבור התובע תשובות שליליות בגלל שהאיש מבוגר ובגלל שמצב התעסוקה הוא קטסטרופלי. העד השיב בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת כי לדעתו אין קשר בין מזגו של אדם לבין תחלופה רבה במקומות עבודה, כמו שעבר התובע אולם אינני מקבל מסקנה זו של העד. העד עצמו אישר כי מהנדסים בכירים אינם מחליפים מקומות עבודה לעתים קרובות ויש בכך כדי לסתור מסקנתו האמורה. יצויין עוד כי העד אישר כי התובע מתאים לעבודה במשרד ולמשרת יועץ בתחומו, כך שאין לקבל את טענות התובע כי מבחינה תפקודית הוא משול לאדם שנעדר כל כושר עבודה, עקב פגימותיו הנ"ל. סבורני כי למזגו הלא נוח של המערער תרומה נכבדה לחוסר יכולתו למצוא עבודה שתהלום את מגבלותיו עקב הפגימות. לגבי מזגו הלא נוח וחוסר יכולתו להתאים עצמו לחברה במקום העבודה וזאת ללא קשר לתאונה, מצאתי דיון בפרק הסיכום של ד"ר קירש האומר כי: "מדובר בגבר יליד 49, מהנדס במקצועו אשר עבד במס' מקומות עבודה עקב חוסר התאמה וחוסר יכולת להשתלב, עד הגיעו למקום העבודה בחיפה כימיקלים. שם הצליח לבסוף להשתלב לאורך זמן ממושך". המומחה סוקר את יחסיו הבעיתיים של התובע עם אשתו שהובילו לגירושים וכותב כי: "לדעתי אצל התובע היתה קיימת הפרעת אישיות עוד קודם לעבודתו בחיפה כימיקלים אשר השפיעה על חוסר בטחונו הפנימי לגבי הסובבים אותו. ניסה לשפר את מאמצו ותדמיתו בסיוע עצמי בשנות למוד נוספות ובחיפוש מקומות עבודה יותר נוחים ופחות אחראיים שלא יסכנו אותו ולא יביאו אותו לכישלון נוסף. התפטר מדור כימיקלים עקב שעות העבודה הלא נוחות במשמרות או עקב גודל אחריות המשרה באוסם שהביאה אותו להתפטרות נוספת. מחלותיו הגופניות במערכת העיכול, בגב התחתון, וקוליקרינלית השפיעו גם הם לרעה על בטחונו העצמי עוד קודם לעבודתו בחיפה כימיקלים בשנת 1994". תמיכה לעובדה כי התובע היה בעייתי ביחסיו עם חבריו לעבודה ניתן למצוא בעדותו של העד משה נחמיאס תיאר את עבודת התובע והעובדה כי התובע היה מסוכסך עם עובד נוסף במחלקה וכן עם המנהל שלו לאחר שעבר למחלקה אחרת עם מר ז'ק. אינני מקבל גם את טענות התובע כי פוטר מעבודתו עקב פגימותיו כאשר הוא עצמו הצהיר בפני הוועדה הרפואית אשר דנה בנושא אובדן חוש הריח בישיבתה מיום 7.3.94, וציינה בסעיף 25 לדו"ח כי התובע התפטר מעבודתו ב 1.94 ע"פ הסכם עם המעביד וללא שום קשר לפגיעה בחוש הריח ולתביעה למל"ל. כאשר סיכמה הוועדה הדיונית את דיוניה לעניין תקנה 15, נאמר: "לדעת הפוסק אין להפעיל תקנה 15, התובע ימשיך עד ל 3.1.94 באופן מלא ורגיל. פרש מעבודתו על רקע של הסכם עם המעביד ללא שום קשר לתביעתו. למין ולגיל אין השפעה". (ראה ת8/ב) 12. מאידך אין להקל ראש בתלונותיו של התובע הטוען כי יש לו בעיות תקשורת עקב ליקויי השמיעה והעובדה כי הוא צריך להעזר במכשיר שמיעה. הדברים באים לידי ביטוי בדו"ח הוועדה לקביעת כושר עבודה לאקדמאיים, אשר קבעה בהחלטתה מיום 10.7.97, כי התובע יסווג "ללא עבודה ברעש". יש בכך משום חסימה חלקית של מקומות עבודה לתובע ויש לתת לכך ביטוי בקביעת אחוזי הנכות התפקודית. מאידך יש לקבל את עמדת הנתבעת כי אובדן חוש הריח, אינה פונקציונלית. 13. בשקלול מכלול הנכויות וטענות הצדדים, סבורני כי בהצטברותם של הנכויות בתחום השמיעה ובתחום הנפשי, יש להעריך את הנכות התפקודית של התובע כנמוכה במידה מסויימת מהנכות הרפואית המשוקללת כאשר מדובר בעיקר הנכות בתחום ליקויי השמיעה, ואני מעריכה על 25%. תמיכה לעמדה זו ניתן למצוא במאמציו של התובע להסב את מקצועו (ר' אישור שירות התעסוקה תש6/). כמו כן ר' המלצת הוועדה לקביעת כושר עבודה תש6/ב' שם הומלץ שהתובע לא יעבוד ברעש. אין ספק כי עם המלצות כאלה הצטמצמו במידה מסויימת אפשרויות הבחירה של התובע למציאת עבודה במקצועו כמהנדס מכונות. אם כי יש לציין כי כיום גם ניתן להשתמש באמצעי מיגון מפני רעש וכן לא שוכנעתי כי עבודת מהנדס חייבת להיות במקומות חשופים לרעש מזיק וישנן מקומות עבודה שבהן יעבוד מהנדס מכונות בתנאי משרד או כיועץ גם אם יצטרך לוותר במידה מסויימת על שכרו. סיכומו של דבר, במכלול הנסיבות שלפני סבורני כי העמדת אובדן כושר השתכרותו של התובע על שיעור של 25% תהלום את נסיבות המקרה. ומכאן להיקף הנזק. נזק לא ממוני (כאב וסבל) 14. התובע מבקש לפסוק בראש נזק זה 300,000 ש"ח. הנתבעת מבקשת עבור 19% נכות בתחום א.א.ג. לפסוק 30,000 ש"ח. שקלתי את טענות הצדדים הנכות הרפואית המשוקללת הינה כאמור לעיל בשיעור של 26.75% ובהתחשב בסוג הפגיעה, סוגי הנכויות שנקבעו לתובע, העובדה כי איבד את חוש הריח שיש לאדם רגיל והעובדה כי איננו יכול לתקשר עם בני אדם בשל מגבלות שמיעה כפי שנקבעו והאמור בחווה"ד בענין הנפשי אני פוסק לתובע סך של 60,000 ש"ח בגין ראש נזק זה להיום. הפסד השתכרות בעבר ולעתיד 15. התובע טוען כי חישב בתצהירו את הפסדיו לגבי כ"א מהחודשים מיום פיטוריו ועד ינואר 1999 לפי הפרש השכר בין שכרו שהיה אמור להשתכר בחיפה כימיקלים לבין השכר שהשתכר במקומות העבודה בהם עבד, וכן את הפסדי השכר בחודשים בהם לא עבד כלל. (ראה נספח לתצהירו) עפ"י החישוב הפסד השכר מגיע לכדי כחצי מליון ש"ח ללטענתו לסכום זה יש להוסיף 18 משכורות לפי 17,337 ש"ח. שהוא שכרו של התובע עפ"י הנטען עובר לפגיעה. הנתבעת לעומת זאת טוענת,לעניין ראש נזק זה, כי אין כל הצדקה לעריכת חישובים אריתמטיים בפריטים אלו, התובע הפסיק את עבודתו במפעל הנתבעת על רקע בעיות אישיות ומקצועיות שאינן קשורות לנכויות הרפואיות הנטענות. 16. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי קיימת הפרזה רבה בחישוב הנזק מצד התובע וכי יש לפסוק לתובע פיצוי באומדן גלובלי בגין העבר ולגבי העתיד לחשב את ההפסד השכר עפ"י אחוזי הנכות התפקודית ביחס לשכרו עובר לפגיעה בשמיעה. שכרו הרבע שנתי של התובע עפ"י נתוני המל"ל היחס לפגימת האוזניים הוא יהווה את בסיס השכר והוא סך של 15,372 ש"ח קרן. השכר החודשי הינו סך של 5,124 ש"ח. סכום זה משוערך להיום (בצירוף הפרשי הצמדה ללא ריבית תוך לקיחה בחשבון כי פיצוי בגין הפםרשי הצמדה מלאים מפצה על אפשרות של עליה ראלית מסויימת בשכר עם השנים, מגיע לסך של 10,258 ש"ח. באשר לתקופות העבר טוען התובע כי הפסדי ההשתכרות שלו בגין העבר מסתכמים בסך של 265,000 ש"ח כפי שהוא פירט בנספח ה' לתצהירו (ת7/). כאמור אינני מקבל חישוב זה מכיוון שנכותו התפקודית של התובע היא אשר יכולה לבוא בחשבון לפיצוי ע"י הנתבעת ולא גורמים אחרים שבגינם לא הצליח הנתבע להשתלב בעבודה. בהתחשב בעובדה כי התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת בתאריך 3.1.94 ובהתחשב כי בחלק מהזמן עבד התובע והוא אישר כי גמר קורס הסבה למקצוע של תקשורת, מחשבים ורשתות והבטחת איכות והתחיל לעבוד כמהנדס ב-ו.א. מתכות ופלסטקה בע"מ ועסק בכתיבת ספר נהלים, הוראות עבודה, הוראות מסירה וקבלה ומפרטים לצורך קבלת תקן ועל כן הוא עבד במשרדי החב' וגם בביתו. ובהתחשב בכך שלטענתו בחלק מהזמן איננו עובד ובתקופה זו יש לזכותו בפיצוי המתחשב בשכרו הנ"ל ובאחוזי נכותו התפקודית אני פוסק לו סך של 155,000 ש"ח להיום, בגין ראש נזק זה לגבי העבר. 17. באשר להפסד ההשתכרות לעתיד, התובע טוען כי יש לפצותו על פי שכר כפי שצויין לעיל עד לסוף תוחלת עבודתו, והסכום שמצויין בתחשיב מגיע לכדי 2.4 מליון ש"ח. הנתבעת סבורה כי יש לאמוד הפסדים בפריט זה לעבר ולעתיד באומדן גלובלי בסך 150,000 ש"ח לכל היותר. בהתאם לאמור לעיל, גובה השתכרותו של התובע ושיעור הנכות התפקודית לתוחלת חיי העבודה עד גיל 65 יהיה חישוב הפסד השתכרותו של התובע לעתיד יהיה אפוא כלדקמן: 318,685 ש"ח = 124.2679מקדם היוון X % 25 X 10,258 ש"ח 18. לסכומים בגין העבר ולעתיד יש להוסיף פיצוי באומדן גלובלי אף הוא בגין הפסד תנאים סוציאליים הכוללים את המרכיבים אשר ציין אותם התובע בסיכומיו, באופן כללי תוך הסתמכות על איזכור חלק מהרכיבים בתלושי שכר מבלי להוכיח מהו הנזק בפועל שנגרם וזאת בהתיחס לתקופה שלאחר פיטוריו של התובע ועבודתו במקומות עבודה אחרים. לפיכך משלא הוכחו הנזקים הללו בפועל, ובכלל זה שיעור ההפרשות של המעביד לקופת תגמולים לפנסיה ולפיצויים או שיעור הפרשות המעביד לקרן השתלמות, תוך לקיחה בחשבון כי אמנם הפריש המעביד עבור הרכיבים הנ"ל וכן כי התובע קבל משכורת 13 ודמי הבראה כאשר לעניין הרכב אינני רואה מניעה שהתובע במעמדו כמהנדס, יקבל הוצאות אחזקה בכל עבודה אחרת שיבצע. בהתחשב בכל האמור, הסכום שאפסוק הוא באומדן גלובלי תוך שימת לב לטענות הנתבעת כי אין מדובר באובדן השתכרות מלא של התובע וכן כי במקום עבודה אחר שישיג התובע הוא יקבל חלק גדול מהרכיבים הנ"ל בשכר אם כי, ככל שהשכר קטן כך המרכיבים הנ"ל יפחתו, ובהנחה כי ישתכר פחות יפגעו חלק מהזכויות הסוציאליות. הסכום שנראה לי הוא סך של 45,000 ש"ח בגין פריט נזק זה לעבר ולעתיד. עזרת צד ג' 19. התובע טוען כי מגבלותיו הרפואיות מחייבות נוכחות צמודה של אדם נוסף לידו משך שעות היום. התובע מבקש לפסוק בראש נזק זה סכום גלובלי של 50,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי התובע עבד שנים לאחר סיום עבודתו במפעל הנתבעת וטענותיו במישור זה גובלות באבסורד. הכלל הוא כי נזק בגין העבר יש להוכיח בעין. לפיכך משלא צרף התובע כל אסמכתא בגין נזק בעבר ומאחר ואין לתובע מגבלות פיזיות המגבילות אותו למשל בעבודת בית או בעבודת כפיים אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד. 20. התובע טוען להוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים, תרופות וכו', תרופות שאינן מכוסות ע"י המל"ל וכן מכשיר שמיעה. התובע מבקש לפסוק סכום גלובלי של 75,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד אמורות להיות מכוסות במלואן על ידי המל"ל. גם בענין זה הוכחת נזק לגבי העבר צריך להוכיח בעין ובהעדר כל אסמכתא לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הוצאות הרפואיות הנטענות ועם זאת ובהנחה שהתובע ביצע נסיעות לצורך קבלת טיפול רפואי אשר לא כוסו על ידי המל"ל ובהתחשב בחווה"ד שצורפו אני פוסק לתובע סך של 7,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. באשר להוצאות רפואיות אחרות, אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א. 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי טיפול רפואי לו יזקק התובע, אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. מה גם שבמקרה שלפני מדובר בתאונת עבודה והוצאות בגין טיפולים רפואיים לרבות נסיעות לצורך קבלת טיפולים, אם יהיו, מכוסים ע"י המל"ל. ניכוי גמלאות המל"ל 21. התובע טוען שלאחר שנקבעה נכות בשיעור של 33% התובע לכאורה היה זכאי לתשלום גמלה חודשית, אולם זכאותו הייתה מותנית בהחזרת המענקים, החד פעמיים שקיבל ובפועל למעשה התובע לא קיבל את הגמלה אלא הגמלה קוזזה מידי חודש מ"חובו" למל"ל. בשנת 1997 פנה התובע בבקשה להוון את קצבתו בשל נסיבות אישיות, סכום ההיוון החד פעמי מיום 01.06.97 הסתכם בסך של 340,359 ש"ח, אולם מאחר ובאותו מועד עדיין היה חייב 5,755 ש"ח, קיבל בפועל רק 334,604 ש"ח שחולקו לשתי המחאות והועברו לאשתו אגב גירושיו. בגין האנוסמיה קיבל התובע מענק ביום 02.06.1993 סך של 18,819 ש"ח. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית מעודכנת מיום 1.3.00 לפיה הסכום המהוון של קיצבת הנכות שקבל והיה צריך לקבל התובע בגין נזקי השמיעה הוא 650,146 ש"ח נכון למועד החישוב וכן כי המענק הנ"ל ששולם בשנת 1993 שוויו ליום הגשת חוות הדעת הוא 28,594 ש"ח. התובע טוען כי חוות הדעת של האקטואר שי ספיר מיום 01.03.2000 לא לקחה בחשבון את ההיוון והתיחסה לסכום ההיוון כמענק נוסף שאינו מפסיק את תשלום הגימלה החודשית ומכאן שיש להתעלם מחוות הדעת האקטוארית. הנתבעת טוענת כי יש לחשב את ניכויי המל"ל עפ"י חוו"ד האקטואר שי ספיר בשערוך להיום. הניכוי אינו צריך להיות מושפע מכך שהתובע בחר להוון את הסכום אותו זכאי היה לקבל המל"ל ולפיכך קיבל סכום מופחת. 22. שקלתי את טענות הצדדים וסבורני כי הדין במקרה זה, עם הנתבעת ויש לנכות את תגמולי המל"ל בסך 650,146 ש"ח בגין ליקויי שמיעה ע"פ נכות של 33% שנקבעה ע"י המל"ל, ע"פ שוויים המשוערך כאמור בחוות דעת האקטואר שי ספיר מיום 1.3.00, כאשר לסכומים יש להוסיף את מענק הנכות שקבל התובע בגין הפגיעה בחוש הריח בסך של 28,594 ש"ח ובסה"כ 678,740 ש"ח ליום עריכת חוות הדעת ובצירוף הפרשי הצמדה ללא ריבית מיום 1.3.00 ועד היום. סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה בלבד) מגיע לסך של 696,314 ש"ח. הנתבעת טוענת ובדין, כי יש לנכות ניכוי רעיוני של מענק שיכול היה התובע לקבל בגין הפגיעה בתחום הנפשי בשיעור של 5%, אולם לנוכח התוצאה הנ"ל כאשר ברור כי התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל נראה לי שאין מקום להמשיך ולחשב סכום זה. מאידך, אינני מקבל את טענות הנתבעת כי יש לנכות את הפיצויים שקבל התובע שכן, קבעתי כי אין קשר בין פיטוריו של התובע לבין פגימותיו הנ"ל. 23. סיכומו של דבר הפיצויים המגיעים לתובע ע"פ הסעיפים 14, 16, 17, 18, ו- 20 מגיע לסך של 585,685 ש"ח לעומת זאת, סכום הניכויים מגיע לסך של 696,314 ש"ח מכאן שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. 24. בנסיבות בהן קבלתי את טענות התובע לעניין האחריות ולעומת זאת דחיתי את התביעה בשאלת היקף הנזק מהסיבה כי היא נבלעה בתגמולי המל"ל, אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חשיפה לרעשמטרד רעש