א. מבוא: 1. התובע, אשר הועסק כעובד מטבח אצל הנתבעת, נפגע בידו הימנית בתאונה שאירעה במטבח מסעדה שבבעלות הנתבעת באילת. לטענת התובע, נגרמה התאונה כתוצאה מהחלקה על מי סבון ושמן, שנשפכו על ריצפת מטבח המסעדה במהלך שטיפתו. אותה עת הוא נתבקש כטבח, להכין מזון לאורח. מאידך, גרסתה של הנתבעת הינה, כי אכן התובע נתבקש להכין מזון, אלא שדרישה זו העלתה את חמתו, עד כדי שהוא היכה באגרופו בחזקה על המכשיר שנועד להכנת טוגנים ("צ'יפסר") וכתוצאה מכך נשברה זכוכית המכשיר והוא נפגע.   ב. העובדות: 2. גרסתו של התובע מפורטת בתצהיר עדותו הראשית:   ”3. הנני טבח במקצועי. 4. לפי מיטב זיכרוני, התחלתי לעבוד כטבח בשירות אלמט נכסים והשקעות בע"מ (להלן-הנתבעת) במסעדה שבבעלותה ו/או בניהולה, ואשר נמצאת באילת (להלן - המסעדה), כשלושה חודשים לפני פגיעתי מיום 22.5.92, כפי שיפורט להלן. 5. באותו יום יצאו אחרון הלקוחות בחצות או בסמוך לכך. אני כיביתי את התנור, הגריל, הגז ומתקן השמן ("צ'יפסר") וניקיתי אותם. פועל הנקיון, מר עבדאללה שאהין, התחיל לשטוף את הרצפה באמצעות מים וסבון. 6. לפתע, הגיע אלי אחראי המשמרת, מחאג'נה שמו, והודיעני, כי הגיעו לקחות וביקשני להכין עבורם אוכל. אני סירבתי והודעתי לו, כי המטבח כבר סגור. אז, צילצל איתן לאחד מבעלי המסעדה, מר יצחק ממן, אשר שוחח עמי והורה לי להכין אוכל. 7. בלית ברירה, אני הדלקתי את התנור, הגז הגריל ומתקן השמן והתחלתי מכין אוכל. אני ניגשתי למקרר, הוצאתי תפוחי אדמה והסתובבתי לכיוון הגריל ומתקן השמן, כשלפתע החלקתי, כתוצאה ועקב המים, הסבון, השמן והלכלוך שהצטברו על הרצפה כתוצאה מהצפתה במים, כאמור. אני נפלתי ארצה כשידי פוגעת במתקן השמן. המתקן, העשוי מזכוכית, נשבר וידי נפגעה קשות. (אירוע זה ייקרא להלן - התאונה). יודגש, כי הגריל התנור ומתקן השמן מונחים אחד ליד השני, כאשר מתקן השמן מונח על שולחן ליד הגריל בגובה של כמטר יחסית לרצפה, ואילו המקרר מונח ממול במרחק של כמטר וחצי. כאשר הוצאתי את תפוחי האדמה מהמקרר והסתובבתי לכיוון הגריל ומתקן השמן המקרר היה מצד שמאל שלי והגריל ומתקן השמן מצד ימין."     3. הגרסה דלעיל אינה מקובלת על הנתבעת. זו, כאמור טוענת כי התאונה התרחשה בנסיבות אחרות, כפי שהעיד העד מר תורג'מן בתצהיר עדותו הראשית:   ”בחודש מאי 1992 עבדתי במסעדת ממן בחוף הצפוני של אילת. אני זוכר את פציעתו של מר שוקרי דעאס. פציעתו קרתה לאחר שהתעצבן מלחץ העבודה והכניס אגרוף לתוך מכשיר טיגון ושבר את דפנת הסכוכית של אותו מכשיר. המקרה קרה בשעות העבודה הרגילות ולפני שהתחילו לנקות לקראת סגירה. אני הסעתי אותו לחדר מיון בבית חולים."   הנתבעת אף טוענת כי התובע לא שירת כלל בשירותה כטבח.   מנהל הנתבעת, מר יצחק ממן, העיד כי התובע לא הועסק כלל כטבח, אלא כעובד כללי (סעיף 2 לתצהירו). הוסיף מר ממן וציין, בסעיף 3 לתצהירו:   ”לא הייתי עד ראיה לאירוע נשוא התביעה, אך בנוגע לנסיבות המתוארות בתצהירו של דיאב אבקש לציין מספר דברים - א. כאמור, דיאב לא הועסק כטבח, אלא כעובד מטבח כללי. דיאב לא התבקש להכין אוכל ללקוחות המסעדה, לא היה זה חלק מתפקידו ולא היתה לו כל הכשרה מקצועית לכך, ולפיכך האמור בתצהירו פשוט אינו נכון. ב. בכל משמרת מועסקים במסעדה אחראי משמרת, טבח, עוזר טבח, מלצרים ועובדי מטבח כלליים. מדי יום לאחר סיום הפעילות במסעדה, ובשעות הלילה המאוחרות, שוטפים עובדי הניקיון את הריצפה באופן יסודי. עובדות הניקיון מתבצעות לאחר שכל המבקרים במסעדה יצאו, השולחנות והכיסאות נוקו, חדרי השירותים נוקו, כלי האוכל והבישול נאספו ונשטפו, ולאחר שאחרון עובדי המסעדה, שתפקידו אינו ניקיון, עזב את המקום. רק אז מתחילים בשטיפת הרצפות. ההנחיות הברורות הינן, כי כל עוד מתבצעות במטבח פעילות שוטפת - לא מתחילים בעבודות הניקיון. יודגש, כי שטיפת המסעדה מתבצעת בדרך כלל לפנות בוקר, מאחר והמסעדה פתוחה עד לשעות הלילה המאוחרות. לפיכך, תיאורו של דיאב את האירוע אינו סביר. לא ייתכן, כי בזמן שהמסעדה פעלה ואירחה בוצעו במטבח עבודות ניקיון, מה גם שמדובר בשעות הבוקר המוקדמות. דבר זה עומד בניגוד גמור לכללי העבודה והבטיחות הנהוגים במסעדה, כללים אשר נשמרו ונשמרים בקפדנות על ידי אחראי המשמרת. למיטב זיכרוני, גם במועד אירוע התאונה נשוא התביעה נשמר נוהל עבודה זה, וגם אז שטיפת המטבח התבצעה רק לאחר סגירת המסעדה."     4. יש לציין, כי עדותו של ממן הינה ברובה עדות סברה, שכן מר ממן לא נכח במקום האירוע בזמן אמת.   מבין הנוכחים במקום העידו בפני שלושה עדים, התובע, מר תורג'מן ועובד נקיון שהועסק במסעדה, בשם עבדאלה שאהין. במקום עבד גם אותה עת עובד בשם קמיל מחג'נה, המכונה "איתן", אך זה לא זומן לעדות על-ידי מי מן הצדדים.   5. העד שאהין, תיאר את התאונה כדלקמן:   ”ת. עבדתי במטבח בנקיון, לאחר שהתחלתי לשטוף ולנקות המטבח, פתאום בא התובע, אומר שיש אנשים שהזמינו אוכל, התחיל לקחת אוכל מהמקרר, היה סבון ומים ולכלכוך והיה בלאגן על הריצפה. ש. ומה קרה אז. ת. לקח האוכל מהמקרר, הצ’יפסר, ופתאום החליק. ש. ומה קרה לו. ת. נשברו לו האצבעות מהצ’יפסר. ש. מה התפקיד שמילא התובע במסעדה. ת. טבח." (עמ' 22 שורות 9-17).   העד נחקר חקירה שכנגד על גרסתו. בחקירתו שכנגד ציין כי התובע "התעצבן" (עמ' 23 שורה 23) וזאת כיוון ש:   ”כן, הוא סירב כיוון שהוא לא יכול, בגלל שיש בלאגן, מים וזה על הריצפה, הוא סיים את העבודה לאחר 20 שעות עבודה." (עמ' 23 שורות 23, 24).   העד הוסיף וציין, כי אותה עת היה המטבח מוצף "סבון ומים וגם שמן" (עמ' 23 שורה 31) וכי קיימת היתה סכנת החלקה.   עם זאת, לאחר חקירה נגדית מאומצת הסתבר, כי העד לא ראה במדויק את אירוע הנפילה אלא רק "כמעט", כעדותו:   ”ש. אתה ראית אותו נופל, או שרק שמעת אותו צועק. ת. ראיתי אותו נופל והוא תפס את ידו. ש. אתה ראית אותו מחליק או שרק שמעת אותו צועק. ת. ראיתי אותו בשנייה האחרונה של נפילתו. ש. ראית את ידו שפגעה בצ’יפסר או שרק ראית את הצ’יפסר שבור וידו חתוכה. ת. זה קרה בתוך שנייה והזכוכית של הצ’יפסר היתה כבר על הריצפה. ש. אתה לא ראית את ידו כאשר קיבלה את המכה מהצ’יפסר. ת. אז מה קרה, אני נתתי מכה לצ’יפסר? הוא החליק ונפל, ידו פגעה בצ’יפסר." (עמ' 25 שורות 9-16).   6. העד הנוסף הינו מר תורג'מן. מר תורג'מן הינו גיסו של מנהל הנתבעת והסתבר כי עבד בחוף הים הצמוד למסעדה - כאשר המסעדה והחוף מהוות למעשה מכלול אחד. התובע והעד, מר שאהין העידו, כי מר תורג'מן היה מחוץ למטבח ולא ראה אותו (עדות שאהין בעמ' 25 למטה, עמ' 26). מאידך, תורג'מן טען כי נכח במטבח בעת האירוע.   עדותו של תורג'מן גבי אירועי אותו ערב נשמעה עקלקלה משהו, כמו גם עצם הופעתו, שהינה אגרסיבית ומתלהמת כלפי ב"כ התובע, תוך שהעד מסובב את גרסתו, באופן שלא הצלחתי להבין, האם לשיטתו, התובע היה טבח, עובד כללי או בעל תפקיד אחר:   ”ש. מי עבד אותו יום במסעדה, מי היה הצוות. ת. יוסף (התובע), איתן. יוסף כעקרון עובד במטבח, וגם איתן, שוב, כולם שם עושים את הכל. מה היה אותו זמן איני יודע, שעה 12 בלילה, שעת סגירה." (עמ' 28 שורות 18-20).   ומיד לאחר מכן: ”ש. אתה מסכים איתי שיוסף שימש כטבח במסעדה. ת. לא. יוסף לא טבח, שמע, תלוי למה אתה קורא טבח." (שם, שורות 23-24).   וכן: ”ת. כולם שם עושים את הכל, יוסף יכול אותו זמן לעשות גם כלים, אז מה הוא שטפן כלים. אני גם טבח, אני עובד בחוף וגם אני טבח, אם יש לחץ במטבח, אני נכנס להכין ללקוחות דגים, גם בעל הבית מכין, אז מה, תקרא לו טבח. איני יודע את כוונתך, לגבי מי טבח." (שם, שורות 26-28).       ושוב: ”ש. יוסף היה טבח. ת. כן, אבל למה אתה קורא טבח, האם יש לו תעודת טבח." (עמ' 29 שורות 30-31)   וכן: ”ת. הוא עוזר טבח, ישנו טבח ששמו איתן ולו עוזרים, ויוסף אותה עת היה עוזר שלו." (עמ' 30 שורה 2).   העד הוסיף (עמ' 32 שורות 1-2), כי מקום עבודת התובע היה במטבח.   חרף טענותיו של העד כי נכח במקום האירוע, ועדותו כי שמע ויכוח בין "איתן" (מחג'נה) לבין התובע, לא ידע על מה נסוב הויכוח (ר' עמ' 33).   7. גם העד ממן העיד למעשה כי התובע נתבקש להכין מזון:   ”ת. מה שדיווחו לי אז, ששוקרי שעבד אצלנו אותה עת במסעדה, דווח לי כי התבקש להכין איזה שהוא אוכל, ושבסוף הערב או בסמוך לסוף הערב, בלילה, התבקש להכין דג או אוכל אחר, לא זוכר, הוא התרגז מזה ונתן בוקס לצ'יפסר שם, שהיה עטוף בזכוכית." (עמ' 35 שורות 14-16).     דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם העדות, המופיעה בתצהיר עדותו הראשית, לפיה התובע אינו טבח, ואם אחזור ואזכיר את אשר נאמר בתצהיר:   ”כאמור, דיאב לא הועסק כטבח, אלא כעובד מטבח כללי. דיאב לא התבקש להכין אוכל ללקוחות המסעדה, לא היה זה חלק מתפקידו ולא היתה לו כל הכשרה מקצועית לכך, ולפיכך האמור בתצהירו פשוט אינו נכון." (סעיף 3א' לתצהיר).   אין הסבר לסתירה זו.   8. העד מר ממן, אשר לא נכח במקום, אך שמע את אשר התרחש מפי מר תורג'מן (ר' עדות תורג'מן בעמ' 31 שורה 7, עדות ממן עמ' 35 שורה 18). ידיעתו זו של ממן על העובדות, אשר, לשיטתו, הן הנכונות, לא מנעה ממנו לחתום על טופס ב"ל 250 בו נרשם:   ”לפי גרסת העובד החליק במטבחי." (ת/2).   וכן לחתום על הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי-פגיעה (ת/1) בה נכתב מפי התובע:   ”"בזמן עבודה החלקתי במטבח על שמן".     הנתבעת טרחה לסייג את הצהרתה ולציין:   ”כל הפרטים שנרשמו בטופס זה הם על-פי גרסתו של העובד בלבד".     9. התובע רואה בהצהרות למוסד לביטוח לאומי משום הודעת בעל-דין. מאידך, רואה הנתבעת בהצהרות אלה - המסויגות בכך שהן מביאות את גרסת התובע בלבד. איני מקבל טיעון זה. כאמור, גם מר ממן וגם מר תורג'מן העידו, כאחד, כי תורג'מן סיפר על פרטי האירוע לממן. על-כן, אין לומר כי מר ממן אינו מודע לגרסת הנתבעת.   חרף ידיעתו הברורה, בחר ממן לחתום על גרסת התובעת, תוך סיוגה.   על-פי ההלכה הפסוקה, חתימת מעביד על הודעה למוסד לביטוח לאומי מהווה הודאה אשר המודיע נתפס עליה. ראה: ע"א 497/60, מקורות נ. זכריש, פד"י טו' (2) 1672). אמנם על-פי פסק-דין זה, רשאי המעביד למלט עצמו אם יוכיח כי ההוראה ניתנה בטעות, מחמת שעובדו הטעהו או מבלי משים. (ראה פס"ד מקורות הנ"ל בעמ' 6668 וכן ע"א 697/79, ניסמונסקי נ. מרכבים מפעלי מתכת בע"מ, פד"י כא' (1) 429, 431). אולם במקרה דידן, ידעה הנתבעת את העובדות לאשורן, כך שהסיוג חסר נפקות לטעמי.   10. לנוכח האמור לעיל, הנני קובע כי שקילתן של ראיות התביעה שהוצגו, לעומת ראיות ההגנה, שאינן נסמכות אלא על עדותו של תורג'מן - עדות המהווה משענת קנה רצוץ, כאשר יחד עמן אף מצויות ההודעות ת/1 ות/2), מובילני למסקנה כי גרסת התביעה עדיפה ואני מקבלה.   11. אוסיף ואציין, כי אף שקלתי את טיעוני ההגנה, באשר לתמיהות בגרסת התביעה, כגון צורת הפגיעה ביד - המתאימה יותר, לשיטתה, לפגיעת מכת אגרוף, ולא מהושטת יד קדימה למניעת נפילה, וכן לגבי חוסר האבחנה בין מי סבון לשמן שהיו על הריצפה, בגרסאות התביעה השונות. לא מצאתי בתמיהות אלה כדי לשנות החלטתי.   12. על-כן, קובע אני כי התובע נפל ונפגע עקב החלקה על מי-סבון ושמן שהיו פזורים על רצפת המטבח. על-פי סדרי העבודה במסעדה, שטיפת המטבח נעשתה רק לאחר שהטבחים סיימו מלאכתם כפי שהתובע ומר ממן מסכימים בתצהיריהם. על-כן, מי הסבון אשר היו פזורים על הריצפה היוו מפגע בלתי רגיל במקום, וגרמו לסיכון מוגבר ובלתי רגיל במקום העבודה, כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 417/81, מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פד"י לח' (1) 72, בעמ' 77:   "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר.   גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים."     במקרה דידן, ברור היה למעבידה - הנתבעת, כי אין לשטוף את רצפת המטבח במים, אלא לאחר שעות העבודה, ובכך דאגה, דרך קבע, למנוע סיכון של החלקה מעובדי המטבח. על-כן, משנדרש התובע על-ידי מעסיקו לעבוד, שעה שהיו מים פזורים על משטח רצפת המטבח, נאלץ הוא לסכן עצמו. בכך, הפר המעסיק את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובע.   עם זאת, אף התובע מודע היה לסיכון שבהליכה על הריצפה הלחה, כפי שהוא עצמו העיד, על-כן, יש לייחס אף לו תרומת רשלנות, המוערכת על-ידי בשיעור 15%.   ג. נכות התובע: 13. הצדדים הסכימו כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר יהא מומחה פוסק ומכריע. משמעה של הסכמה זו הינה כי הצדדים ויתרו על חוות הדעת הרפואיות מטעמם. בהתאם, מינה בית המשפט את ד"ר מיכה רינות, מומחה בתחום הרפואה האורתופדית והתמחות משנית בתחום האורתופדיה של כף היד.   14. המומחה בדק את התובע פעמיים, וחיווה דעתו כדלקמן:   ”הנבדק נפגע בתאונה הנדונה בגב כף ידו הימנית, היא ידו הדומיננטית. בתאונה נגרם לו חתך בעור וכן בגידים המיישרים לאצבעות 2 ו-3. הגידים והעור נתפרו בסמוך לאחר התאונה, כשלאחר מכן טופל בגין זיהום בפצע הניתוח. כיום קים קושי ניכר בהערכת המצב הרפואי של מר שוקרי, וזאת בגין חוסר אפשרות להפריד בין הממצאים האוביקטיביים לבין הממצאים הנובעים מהשפעות רצוניות של הנבדק. בניסיון לבצע הערכה מבוססת ככל הניתן הסברתי הן לנבדק והן לבא כוחו את החיוניות של שיתוף הפעולה, ואף זימנתי את הנבדק לבדיקה חוזרת, אך זאת בלא שחל שינוי מהבדיקה הראשונה. לאור האמור אני נאלץ להעריך את המצב הרפואי - תפקודי על סמך הממצאים הקימים המתאימים למהות הפגיעה ומיקומה, ע"ס הניתוח שעבר וע"ס ניסיוני במקרים דומים."   בסיכום חוות-דעתו קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 10% על-פי המבחן הקבוע בתקנה 42(2)ד' לתקנות הביטוח הלאומי.   המומחה אף הדגיש כאמור כי הערכתו מתייחסת אף למצבה התפקודי של היד.   15. על חוות-דעת זו יצא קצפו של ב"כ התובע. זה זימן את המומחה לעדות, אולם הוא עצמו לא טרח להתייצב לאותה ישיבה. המומחה זומן פעם נוספת לישיבה אך לא התייצב מנימוקים שטרם הובהרו. בסופו של דבר, ויתר ב"כ התובע על העדת המומחה. משויתר ב"כ התובע על העדת המומחה, נותרה חוות דעתו שרירה וקיימת.   אציין, כי המומחה ציין בחוות-דעתו כי לא יכול היה לבדוק את טענת התנועה והכוח הגס, שכן התובע לא שיתף פעולה בשעת הבדיקה:   ”טווחי תנועה: אין אפשרות להפיק תנועה אקטיבית של מפרקי MP, PIP או DIP באצבעות 2 ו-3. ניכרת התנגדות לכל ניסיון לכפיפה פסיבית של מפרקים אלה. ... כוח גס: אין אפשרות לבדיקה מהימנה."       עם זאת קבע המומחה:   ”מנח ומבנה: (בהשואה ליד שמאל) מנח האגודל והאצבעות תקין. אין דלדול בשרירי האגודל, כף היד או האמה. כף היד בצבע, טמפרטורה וטקסטורה תקינים. כל הסימנים מעידים על יד פעילה."   16. ב"כ התובע מנסה לנצל לזכות התובע את העובדה כי התנגדותו לביצוע הבדיקה גרמה למומחה קשיים בעת הבדיקה. איני סבור כי מן הראוי ליתן לתובע ליהנות מן הספק אשר נוצר עקב התנהגותו הוא. אף אי חקירתו של המומחה, נבעה ממחדל הרובץ כולו לפתחו של התובע. בנסיבות אלה, הנני מחליט כי חוות דעתו של המומחה שרירה וקיימת.   על-כן, נכותו של התובע הינה בשיעור 10%.   17. התובע לא שכנעתי בעדותו כי נכותו הרפואית גרמה לו לפגיעה בכושר ההשתכרות מעבר לשיעור הנכות הרפואית. יתר-על-כן: כעולה מעדותו של התובע עצמו (ר' בעמ' 17), התובע עצמו לא התמיד מעולם לעבוד במקום עבודה אחד, והחליף מקומות עבודה מידי חודשיים-שלושה. גם אחרי התאונה, התמיד התובע בדרך זו של עבודה לסירוגין. רק במקרה אחד הצליח התובע לעבוד משך שנה וחצי ברציפות אצל דודו (עמ' 20 שורה 10), אך לא טרח לציין עובדה זו ולא להציג נתונים על השתכרותו.   נראה כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע נגרמה בעיקרה, לא עקב נכותו - ויש לציין כי התובע כבר סבל מנכות קודמת - עקב פגיעה בעינו - אלא מחוסר עקביות והתמדה, וחוסר יכולת להיקלט במקומות עבודה, ותעיד על כך עדותו מעמוד 17 שורה 20 עד סוף עדותו בעמ' 21 - וכן סעיף 16 לתצהיר עדותו.   18. על-כן, הנני קובע כי הפגיעה לא גרעה מכושר השתכרותו של התובע מעבר לשיעור הנכות הרפואית.   ד. נזקי התובע: 19. על-פי טופס התביעה למל"ל שהציג התובע, השתכרותו במועד הנזק עמדה על-סך 2,334.6 ₪ (ראה מוצג ת/1). המל"ל העריך את נזקיו על-פי שכר בשיעור 2,026 ₪. עיון בתלושי השכר שהוצגו במהלך הדיון, בין במצורף לתצהירו של התובע ובין במסגרת מוצג נ/1, מעלה כי התובע השתכר בממוצע כ- 2,200 ₪ לחודש במועד הסמוך לתאונה.   סכום זה, כשהוא משוערך להיום, עומד על-סך 4,488 ₪. שיעור זה יהווה אף את הבסיס לקביעת הפסדיו של התובע, שעה שהנתונים שהוא תובע, אינם מאפשרים לחלץ שיעור השתכרות אחר.   20. התובע אושפז למשך 13 ימים וקיבל תעודות אי-כושר עד ליום 20.10.92 (נספח ה' לתצהירו).   על-כן, זכאי התובע לפיצוי בגין תקופה זו בסך 31,416 ₪ (כולל ריבית מאמצע התקופה).   21. התובע לא הציג נתונים מלאים על השתכרותו בעבר. המדובר בנזק מיוחד, אשר התובע יכול היה ליתן נתונים לגביו. בהעדר נתונים, אחשב את הפסדיו על-פי נכותו הרפואית בידו, לשכרו הבסיסי סמוך למועד התאונה, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - מגיע לסך 67,895 ₪.   22. עבור הפסד כושר לעתיד, זכאי התובע לפיצויים עד הגיעו לגיל 65 לפי 10% מן השכר הבסיסי כשהם מהוונים, בשיעור 3% ובסך הכל 93,350 ₪.   23. התובע הוכיח כי נגרמו לו הוצאות, שכן המסמכים הרפואיים וכרטיסי הטיפול, מלמדים כי נזקק לטיפולים רבים. עם זאת, לא הובאו נתונים מדוייקים, חרף העובדה כי המדובר בנזק מיוחד. החלטתי לפסוק לתובע סכום גלובלי בסך 4,000 ₪.   24. התובע פירט על דרך הסתם, בסעיף 26 לתצהירו, כי נזקק לעזרה מאשתו ב"אכילה רחצה החלפת בגדים ועוד". לא מצאתי בטיעון סתמי זה שום פירוט על שום מה נזקק התובע לעזרה וערכה של עזרה זו.   החלטתי לפסוק לתובע סכום צנוע בסך 1,000 ₪ בגין עזרת הזולת.   25. הנני פוסק לתובע פיצויים בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל), בסך 25,000 ₪.   ה. סוף דבר: 26. לנוכח האמור בפסק-דיני זה לעיל, זכאי התובע לפיצויים הבאים:   א. אובדן השתכרות מלא בעבר - 31,416 ₪. ב. אובדן השתכרות חלקי בעבר - 67,895 ₪. ג. אובדן כושר השתכרות לעתיד - 93,350 ₪. ד. הוצאות - 4,000 ₪. ה. עזרת הזולת - 1,000 ₪. ו. נזק לא ממוני - 25,000 ₪. סה"כ - 222,661 ₪. ניכוי בגין אשם תורם - (33,400 ₪). תשלומי המל"ל - (23,500 ₪). סה"כ - 165,761 ₪. 27. לנוכח ניהולו הבלתי תקין של התיק, אשר הביא לכתיבת פסק-דין זה למעלה משמונה חודשים לאחר שנשמעו הראיות, ולאחר שפעמיים נדחתה התביעה, וחודשה, עקב מחדליו של התובע, הנני מחליט לפסוק לתובע הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין מופחתים, בסך כולל של 10,000 ₪ בלבד.   28. על-כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 165,761 ₪. כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום כולל בסך 10,000 ₪; הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. נפילה