מסירת החזקה ברכב לפני קבלת הכסף

.1בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי "פוליסת ערבות להבטחת זכות בעלות בכלי רכב פרטי" (ת/5), שרכש התובע מן הנתבעת בתאריך .20.7.97 על פי האמור בפוליסה, נועד הביטוח להבטיח את זכות הבעלות של רוכש רכב, כך שבמקרה של שלילת הבעלות או החזקה ברכב עקב פגם בבעלות או קיומן של זכויות של צד שלישי ברכב, יקבל הרוכש פיצוי בגובה שווי הרכב הנרכש. עוד נאמר בפוליסה, כי המבטח לא יהיה חייב בפיצוי אם המבוטח ידע או יכול היה לדעת על הפגם בבעלות או על זכותו של הצד השלישי; אם המבוטח רכש את הרכב במחיר הנופל משווי השוק שלו ושלא בתום לב; או אם במסמכי הבעלות של הרכב מצוי רישום המעיד על הפגם בבעלות או על זכות של צד שלישי (ראה: סעיפים 5.1- 5.3לפוליסה המוגדרים כ"תנאים מוקדמים לחובת הפיצוי על ידי המבטח"). .2בענייננו, טען התובע כי בתאריך 20.7.97רכש רכב מסוג ב.מ. וו. מתוצרת גרמניה, שנת יצור 1997, שמספרו 16-336- 50(להלן: הרכב) מאת אדם בשם בועז קאופמן, אשר הציג עצמו כבעל הרכב (סעיף 3לכתב התביעה). עוד נאמר בכתב התביעה, כי באותו יום נפגש מוכר הרכב עם חברו הטוב של התובע, דני שווילי (להלן:ושווילי). השניים ניהלו משא ומתן, שבסופו הוסכם כי מחיר הרכב יהיה 000, 170ש"ח. הרכב נלקח לבדיקה במכון "טסט-ליין" ונמצא כשיר ותקין. לאחר הבדיקה בוצעה העברת בעלות בסניף בנק הדואר בגבעת שאול בירושלים, ובאותו מעמד שילם התובע למוכר הרכב את התמורה המוסכמת בסך 000, 170ש"ח. באותו מעמד גם נרכשה הפוליסה להבטחת זכות הבעלות, מכוחה הוגשה התביעה. עוד נאמר בכתב התביעה, כי מספר ימים לאחר רכישת הרכב, הוא הובא למשטרת ירושלים עקב חשד שהתעורר אצל התובע בנוגע לכשירותו. במשטרת ירושלים התברר, ועל כך אין חולק, כי המדובר ברכב שנגנב בתאריך 16.7.97מאדם בשם היילפרן ברנרד. הרכב זויף, כך שמספר הרישוי שלו הוחלף למספר הרישוי של רכב מאותו סוג הנמצא בבעלות אדם בשם בועז קאופמן מראשון לציון. התובע טוען, כי נפל קורבן למעשה מרמה וקנה רכב גנוב, שרשיונותיו ומספר הרישוי שלו זויפו, מנוכל אשר התחזה להיות בועז קאופמן, המבקש למכור את רכבו. מכאן התביעה לתשלום שוויו של הרכב על פי הפוליסה (יוער כי בדיון מיום 10.10.00הסכימו הצדדים, כי שווי הרכב נכון ליום 20.7.97יהא הסך של 000, 169ש"ח). .3טענות דומות לאלה המופיעות בכתב התביעה טען התובע בתצהיר התשובה לה"פ 176699/97 בבית משפט השלום בת"א-יפו, במסגרת תביעתו של מר היילפרן ברנרד ליתן פסק דין המצהיר על בעלותו ברכב (ראה נ/4). ואולם, בעת הדיון בבקשה, עת נחקר התובע על תצהירו, אמר: "אני בסה"כ עשיתי העברת בעלות ומי שלמעשה בעל האוטו זה דני שווילי שנמצא באולם בית המשפט. הוא העביר את האוטו על השם שלי והאוטו שלו. הוא רצה לקנות. זה חבר טוב שלי. האוטו לא שלי אלא של דני. הוא שילם את הכסף ואת הכל... שווילי שילם 000, 110ש"ח לבעל האוטו שהוא קנה ממנו ואני הלוויתי לו 000, 60ש"ח והוא שילם" (עמ' 3לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.98). סופו של דבר קיבל בית משפט השלום בת"א את התובענה והצהיר על בעלותו של המבקש ברכב (ראה ג/3). בישיבת קדם המשפט הראשונה בתאריך 17.2.99הבהיר ב"כ התובע, כי "אני מסכים שהרכב נרכש עבור מר דני שווילי ומי ששילם את תמורתו הוא דני שווילי. מרשי נושה בדני שווילי בסכום של 000, 60ש"ח שניתן לו כהלוואה לרכישת הרכב. עד שלא תוחזר ההלוואה המוטב על פי הפוליסה הוא מרשי התובע. הדבר נעשה בהסכם בין התובע לבין שווילי, לשם הבטחת פרעון ההלוואה. אני מבהיר, כי גם מאותם טעמים נרשם הרכב על שם התובע, ומאחר שנרשם על שם התובע, היה התובע מוטב על פי הפוליסה". אשר לכך יש לציין, כי בעדותו בבית המשפט אמר שווילי כי החזיר לתובע את הסכום של 000, 60ש"ח שלווה ממנו כבר בתאריך 23.11.98, היינו, עוד לפני ישיבת קדם המשפט הנ"ל, והוא אינו חייב לתובע דבר (ראה: עמ' 13- 14לפרוטוקול וכן מסמך הבנק ת/8). בעדותם בבית המשפט אמרו גם התובע וגם שווילי, כי הרכב נרכש על ידי שווילי, ואילו זיקתו של התובע אליו היא אך מכוח ההלוואה בסך 000, 60ש"ח שנתן לחברו הטוב שווילי. בעטייה של ההלוואה גם נרשם התובע כבעל הרכב במשרד הרישוי. בענין זה אומר שווילי: "הוא רצה שהרכב יהיה על שמו... הוא דרש את זה. תשאל אותו. אמרתי לו מיידית כן" (עמ' - 24 23לפרוטוקול). ובעדותו של התובע: "האוטו הוא שלו (של שווילי - א.א.ג) ונתתי לו בסך הכל הלוואה ועם כל החברות והכל רציתי שזה יהיה רשום על שמי" (עמ' 61לפרוטוקול). .4בפי הנתבעת שתי טענות מרכזיות נגד התביעה: האחת, כי אין המדובר ברכישה בתום לב של רכב על ידי התובע או שווילי, אלא "המדובר בארוע שתוכנן לקבלת תגמולי הביטוח" (עמ' 2לסיכומי הנתבעת). הדבר נלמד, לפי הטענה, מהשתלשלות העניינים החל ברכישת הרכב והפוליסה ועד לגילוי דבר הזיוף והפנייה לנתבעת לתשלום תגמולי הביטוח. הטענה השניה היא, כי התובע אינו זכאי לפיצוי על פי הפוליסה, שכן הוא איננו בעל הרכב. בעל הרכב הוא שווילי, ורישום הבעלות על שם התובע נעשה אך כבטוחה להחזרת הלוואה בסך 000, 60ש"ח שנתן התובע לבעל הרכב שווילי. על פי האמור בפוליסה, נועד הביטוח להבטיח את זכות הבעלות של מי שרכש כלי רכב, למקרה שהבעלות ברכב תישלל ממנו, ולפצות אותו בגובה שווי הרכב שרכש. בענייננו, "שלום טלבי התובע אינו רוכש הרכב ולא שם כספו על קרן הצבי, שכן רק נתן הלוואה לטענתו בסך 000, 60ש"ח שאותה כבר קיבל בחזרה" (עמ' 23לסיכומי הנתבעת וראה גם סעיפים 1- 9לסיכומי צד ג' מס' 1). .5הנתבעת הגישה הודעה לצדדים שלישיים. כלפי משרד התחבורה - רשות הרישוי (צד ג' מס' 1) נטען, כי זו התרשלה בכך שלא הנהיגה נהלים אשר לפיהם, בעת העברת הבעלות בכלי רכב, תערך השוואה בין נתוני הרכב המצויים במאגר הנתונים שבמשרד הרישוי לבין הנתונים שברשיונות המוצגים לפקיד המבצע את ההעברה. בענין זה נטען, כי לו נעשתה השוואה כאמור, לא היתה מתבצעת העברת הבעלות לנוכח השוני במספר השילדה ובצבע הרכב בין הנתונים שבמשרד הרישוי (ראה - ת/4) לבין הנתונים שברשיון הרכב שהציג המוכר (ת/1). כן הוגשה הודעה לצדדים שלישיים נגד אבי אשכנזי ויוסף יעקב, אשר לפי הטענה היו מעורבים בזיוף הרכב ובמכירתו לתובע. בעניינם של הצדדים השלישיים 2ו- 3ניתן בתאריך 10.4.00פסק דין המחייב אותם לשלם לשולחת ההודעה כל סכום שתחוייב בו כלפי התובע, אם תחוייב. אשר לצד ג' מס' 1הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יופרד הדיון בין התובענה לבין ההודעה לצד השלישי, כך שינתן פסק דין בתובענה, ורק לאחר מכן, אם יהיה צורך בכך, תידון ההודעה לצד שלישי (ראה עמ' 72לפרוטוקול, דיון מיום 10.10.00). .6הנתבעת טענה, כי הנטל להוכחת הטענה בדבר רכישה בתום לב של הרכב מוטל על כתפי התובע. הטיעון בענין זה נעשה על דרך הקיצור (ראה: עמ' 2לסיכומי הנתבעת), וב"כ התובע בסיכומי התשובה חלק על כך, גם כן ללא פרוט רב (ראה: סעיף 12לסיכומי התשובה). עיון בפוליסה ת/ 5מעלה, כי זו כוללת רשימת "תנאים מוקדמים לחובת הפיצוי על ידי המבטח", ובהם כי המבוטח לא ידע ולא יכול היה לדעת על הפגם בבעלות וכי רכש את הרכב בשווי השוק שלו ובתום לב. ניסוח הפוליסה באופן זה מעלה, לכאורה, כי המדובר בתנאים מוקדמים שעל המבוטח הנטל להוכיחם. ואולם, מאחר שבענייננו טענת הנתבעת היא, כי היתה קנוניה בין התובע או שווילי לבין גונבי הרכב ומזייפיו וכי התביעה לתגמולי הביטוח תוכננה במחשבה תחילה, סברתי כי מן הראוי להטיל את חובת ההוכחה על שכם הנתבעת, כנהוג במקרים של העלאת טענה בדבר התקיימותו של חריג לפוליסה הפוטר את חברת הביטוח מאחריות או סייג אחר לאחריות. בע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר, חברה לביטוח, פ"ד מג(4) 177, בעמ' 184, נאמר בענין זה (מפי כב' השופט מצא): "הכלל לענין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגידרו של אותו סייג". בפסק הדין ברע"א 143/98 דיב נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, בעמ' 455, נאמר בהקשר זה כדלהלן (מפי כב' השופט אנגלרד): "העובדה כי נטל השכנוע מוטל על המבטח, אין פרושו של דבר כי המבוטח פטור בלא כלום". באותו ענין מפנה בית המשפט לדבריו של כב' שופט אור בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, בעמ' 687- 688: "יכולים להיות חילוקי דעות בשאלה מה המדיניות הרצויה לענין נטל ההוכחה. חברי, הנשיא, מדגיש את ההצדקה לכך שהמבוטח לא ייאלץ להוכיח את האלמנט השלילי - שידו לא גרמה למקרה הביטוח - ואילו חברי, השופט גולדברג, מדגיש את העובדה שבחלק גדול של המקרים העובדות הן בידיעת המבוטח, אך לא בידיעת המבטח, ועל כן ראוי שהנטל יהיה על המבוטח. יכולות להיות בענין זה גישות שונות, והדגש לעניין אפשרויות ההוכחה של המבוטח או המבטח עשוי להשתנות ממקרה למקרה. ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לענין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם ייתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו". (וראה גם: ע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח’, פ"ד מז(1) 837). לא למותר להביא גם דברים שנאמרו בע"א (ירושלים) 4457/97 אליהו חברה לביטוח נ' רענן מנחם, תקדין - מחוזי, כרך 98(2), עמ' 1864: "מסכת ההוכחות אינה חייבת להיות בנויה על ראיה פוזיטיבית המובאת על ידי בעל הדין שעליו נטל ההוכחה. היא עשויה להיות בנויה, כמו במקרה זה, משילוב של ראיות שונות אשר בהתחברותן יוצרות את המערך ההסתברותי המצביע בכיוון מסוים. כך ארע גם כאן: מקבץ הראיות, ובמיוחד הראיות שמקורן במשיב דווקא, בונות את מערך ההסתברות כי לפחות בגניבה השניה לא היתה מערכת אזעקה מותקנת במכונית. אין זה למותר להוסיף, כי כמות ההוכחה הנדרשת מהמערערת בנסיבות אלה עומדת ביחס ישר לעובדת היותו של הנתון העובדתי בדבר קיום מערכת האזעקה במכונית בידיעתו המיוחדת של המבוטח, ובמקרה זה נראה לנו כי חובת הוכחת הסייג אכן באה על סיפוקה". .7מן הכלל אל הפרט. לאחר שחזרתי ובחנתי את מכלול הראיות בתיק זה, לרבות העדויות שנשמעו והמוצגים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כי טענת הנתבעת בדבר רכישת הרכב והביטוח שלא בתום לב ומתוך כוונה לקבל במירמה את תגמולי הביטוח מסתברת יותר מגירסת התובע ועדיו, כי נפלו קורבן למעשה נוכלות וכי התובע זכאי כדין לפיצוי על-פי הפוליסה בהיותו רוכש בתום לב של רכב גנוב ומזוייף. אכן, צודק ב"כ התובע בטענה, כי אין ראיה חד-משמעית אשר תומכת בגירסת הנתבעת, ואולם כך הם פני הדברים בדרך כלל במצבים מסוג זה שבפנינו, כאשר העובדות לאשורן הן נחלת המבוטח. המדובר במספר רב של נתונים, אשר יובאו להלן אחד לאחד, אשר יש במשקלם המצטבר ובתמונה הכוללת המצטיירת מהם כדי להטות את הכף לטובת גירסת הנתבעת. לא מותר להזכיר, כי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי היא על-פי מאזן ההסתברויות, היינו, די למי שנושא בנטל השכנוע להראות כי גירסתו מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגירסה הנגדית, על-מנת לעמוד בו (ראה: ע"א 6283/97 אלכסנדרוב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264). אומנם המדובר בענייננו בטענה בדבר מרמה וקנוניה, אשר נדרש להוכיחה בכמות גדולה של הוכחה, ואולם מנגד יש לזכור גם, כי בעיקרו של דבר המדובר במערכת עובדתית הנמצאת בידיעתם הבלעדית של התובע ועדיו, כך שלנתבעת קיים קושי אינהרנטי להוכיח את טענותיה. .8להלן יובאו הטעמים להעדפת גירסת הנתבעת על פני זו של התובע. .9נסיבות רכישת הרכב על-ידי שווילי לא למותר לחזור ולהזכיר בפתח הדברים את שינוי הגירסה בין האמור בכתב התביעה, בו נאמר כי התובע רכש רכב גנוב ומזוייף ושילם את מלוא התמורה עבורו, לבין הגירסה המתוקנת, לפיה רוכש הרכב היה שווילי אשר לווה מן התובע סך של 000, 60ש"ח לצורך מימון הרכישה. שווילי אמר בעדותו בבית-המשפט, כי היה מעונין ברכב "יפה" (עמ' 7לפרוטוקול) בשווי של 000, 150ש"ח ומעלה. זאת, על אף שבבעלותו היה באותה עת, וגם עתה, רכב מיושן ששוויו כ- 000, 10ש"ח לכל היותר ומעולם לא היה בבעלותו רכב אחר (עמ' 16לפרוטוקול). שווילי אמר, כי במסגרת עיסוקו כבעל מכולת הוא מכיר את הצד השלישי מס' 3, יוסי יעקב (להלן: יעקב), שהוא נהג מונית במקצועו הנוהג לבקר במכולת מידי יום. שווילי עניין את יעקב ברצונו לקנות רכב "יפה", "והוא אמר שיש לו משהו בשבילי. הוא סיפר שיש לו חבר שיש לו מגרש מכוניות והוא יביא לי משם את הרכב היפה שאני רוצה" (עמ' 7לפרוטוקול). לאחר שבוע אמר יעקב לשווילי כי הרכב המבוקש נמצא, ובתאריך 20.7.97אמר לו כי הרכב והמוכר יגיעו באותו יום. על פי האמור בעדותו של שווילי אותר, איפא, הרכב על-ידי נהג המונית יעקב. ואולם, בעדותו בה"פ 176699/97בבית משפט השלום בתל-אביב אמר שווילי כך: "אני קיבלתי את האוטו למעשה דרך חבר שלי שיש לו מגרש מכוניות... הרכב שהגיע אלי זה הגיע דרך מגרש מכוניות של חבר. הוא דרש 200אלף ש"ח והתווכחנו. התלהבתי וקניתי" (ראה נ/4- עמ' 5- 6לפרוטוקול מיום 24.6.98). אותו בעל מגרש מכוניות הוא צד ג' מס' 2אבי אשכנזי, המוצג בעדותו הנ"ל של שווילי כחברו וכמי שהשיג עבורו את הרכב. לא כך הם פני הדברים בהליך שבפני. בעדותו של שווילי מתוארת מעורבותו של אבי אשכנזי בעיסקת המכירה באופן שונה בתכלית, לרבות שאלת ההכרות בין השניים. שווילי אמר בעדותו בתיק זה, כי אינו מכיר את אבי אשכנזי באופן אישי, אלא הלה נכח במקום והוצג בפניו כבעל מגרש מכוניות "אבי אשכנזי היה כאילו חבר של יעקב שעמד כל הזמן מהצד, בחור אינטיליגנטי כזה, הוא היה כל הזמן באזור והיה גם בחנות שלי" (עמ' 13לפרוטוקול וראה גם עמ' 14לפרוטוקול). היינו, בהליך הנוכחי מוצג אבי אשכנזי - החבר שיש לו מגרש מכוניות - כצופה פאסיבי מן הצד, ומי שאיתר את הרכב עבור שווילי הוא נהג המונית יעקב, אשר לא הוזכר כלל בהליכים בה"פ 176699/.97 בהמשך עדותו אמר שווילי, כי ברכב נהג אדם שהציג עצמו כבועז קאופמן. שווילי לא דרש מקאופמן להזדהות בתעודה מזהה, על אף שלא הכירו. גם לאחר השלמת העיסקה הוא לא קיבל ממנו כל פרט מזהה, כגון כתובת או מספר טלפון. ביצועה של עיסקה בהיקף של 000, 170ש"ח - היקף גדול באופן מוחלט וסכום עתק בנסיבות העניין - מבלי שקיימת הכרות מוקדמת בין המוכר לקונה, כאשר אין בידי הקונה כל פרט מזהה אודות המוכר או אמצעי ליצירת קשר עימו בעתיד, כגון, מספר טלפון, תמוה ביותר. שווילי הסתפק אך בעיון ברשיון הרכב ת/1, בו נרשם כי הרכב נמצא בבעלותו של בועז קאופמן. שווילי לא שת ליבו לכך שרשיון הרכב ת/ 1הודפס באותו יום (20.7.97), והוא איננו נושא כל חותמת שהיא (חותמת בנק או חותמת כשירות לתנועה). זאת, על אף שמצוין על גבי הרשיון כי הוא בר תוקף רק כאשר הוא מוחתם בחותמת הבנק ובחותמת כשירות לתנועה (יש לציין, כי החותמת הנראית עתה על-גבי ת/ 1היא חותמת של מכון "טסט ליין" מיום 20.7.97, היינו, מועד עריכת הבדיקה והעיסקה). שווילי טוען, כי ניהל משא ומתן עם מוכר הרכב אשר דרש סך של 000, 190ש"ח (ולא 000, 200ש"ח כפי שנטען בעדות שהובאה לעיל מתוך ה"פ 176699/97), עד שהוסכם ביניהם על מחיר של 000, 170ש"ח. לדבריו של שווילי, הוא היה מעונין בבדיקת הרכב במכון "טסט ליין", ולשם כך פנה לחברו הטוב יעקב, "שיעשה לי טובה ויקח את הרכב יחד עם בועז קאופמן לטסט ליין" (עמ' 8לפרוטוקול). על גבי טופס הבדיקה מ"טסט ליין" (ת/2) נכתב, כי מזמין הבדיקה הוא אלכסנדר צנצפולסקי ולא יעקב. בחקירתו הנגדית אמר שווילי, כי צנצפולסקי הוא "אחד שעובד במוניות יחד עם יוסי" (עמ' 18לפרוטוקול), ואולם שווילי טען, כי בזמן אמת לא ראה כלל כי לא יעקב ערך את הבדיקה, אלא אותו צנצפולסקי. לפי גירסת שווילי, כאשר חזרו יעקב ו"בועז קאופמן" מן הבדיקה ב"טסט ליין" הוזמן למקום התובע, אשר קיבל התראה עוד בשעות הבוקר, כי יתכן שכספי ההלוואה יידרשו באותו יום. התובע אכן הגיע למכולת של שווילי בסביבות השעה 00: 15ומסר לשווילי את הסך של 000, 60ש"ח בשטרות של 200ש"ח. לדבריו של התובע, הוא החזיק בביתו סך של 000, 20דולרים במזומן והמיר אותו לשקלים באופן מיידי. על-פי דברי שווילי בעדותו (ראה, למשל, עמ' 9לפרוטוקול) התובע והמוכר יצאו לבנק הדואר וביצעו העברת בעלות ברכב עוד בטרם קיבל המוכר אגורה אחת על חשבון המחיר. לא למותר להזכיר גם, כי לא נחתם כל זכרון דברים או הסכם בין השניים בענין מכירת המכונית. לאחר ביצוע העברת הבעלות על-שם התובע חזרו התובע והמוכר לחנות המכולת של שווילי כשבידם ת/ 3"אישור רישום שינוי בעלות רכב". מהלך זה של הדברים, היינו, ביצוע העברת בעלות במכונית כה יקרה לפני התשלום - כולו או מקצתו - תמוה כשלעצמו, ולא הובא לו כל הסבר בעדויות (עמ' 31לפרוטוקול, בסופו). לא למותר לציין, כי בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר העדות הראשית שניתן בה"פ 176699/97טען התובע, כי במעמד העברת הבעלות בדואר שילם למוכר סך של 000, 170ש"ח. כזכור, בכתב התביעה ובתצהיר הנ"ל נאמר גם, כי התובע הוא זה ששילם את התמורה ולא שווילי. רק במהלך העדויות התברר, כי רוכש הרכב הוא שווילי, וכי התמורה שולמה לשיעורין לאחר העברת הבעלות בדואר. התובע טען, כי בעת ביצוע העברת הבעלות הציע לו פקיד הדואר לרכוש פוליסה להבטחת זכות הבעלות ברכב, ובעצה אחת עם שווילי לאחר ששוחח עימו בטלפון, עשה כן (עמ' 58לפרוטוקול). לא הובאה כל ראיה נוספת בענין זה. יש לומר, לסיומה של נקודה זו, כי דבר רישום הרכב על-שם התובע נשאר אף הוא סתום. זאת, בשים לב לגובה ההלוואה שניתנה לשווילי המהווה כשליש ממחיר הרכישה; לאפשרות הסבירה יותר, כי השניים ירשמו כבעלים משותפים או כי יירשם שעבוד על הרכב לטובת התובע להבטחת פרעון ההלוואה; וכן לאפשרות כי לאחר החזרת ההלוואה לתובע יחפוץ שווילי להעביר את הבעלות על שמו, ובאופן זה תיתוסף "יד" נוספת מיותרת - למספר הבעלים ברכב. הן התובע והן שווילי נשאלו רבות בענין זה, ואולם התשובות שניתנו לא סיפקו הסבר הגיוני או משכנע לרישום הבעלות ברכב באופן בה נרשמה. שווילי הציג בעדותו את רישום הבעלות על-שם התובע כדרישתו המוקדמת של התובע וכתנאי שהציב למתן ההלוואה, אשר התקבל על דעתו של שווילי ללא ויכוח (עמ' 23- 24לפרוטוקול), ואילו התובע לא אמר דבר זולת "זו זכותי" (עמ' 61לפרוטוקול). זאת ועוד. התובע בחר להדגיש פעמים רבות, כי הרכב איננו שלו והוא איננו מעורב כלל בעיסקת רכישתו ותוצאותיה, זולת העמדת ההלוואה לשווילי. .10תשלום התמורה שווילי טוען, כי את הסך של 000, 60ש"ח במזומן שהובא על-ידי התובע שילם למוכר במכולת לאחר שבוצעה העברת הבעלות בדואר. לגבי תשלום יתרת התמורה בסך 000, 110ש"ח קיימות גירסאות שונות. בבית המשפט אמר שווילי, כי המוכר סירב לקבל שיק, ולכן שווילי ביקש מאשתו לבוא למכולת. היא הגיעה למכולת עם אחיו, ברכבו של האח, ואז נסעו האשה והאח, ביחד עם יעקב והמוכר, לסניף רמות אשכול של בנק דיסקונט, שם נמשך הסכום של 000, 110ש"ח במזומן על-ידי האשה ונמסר למוכר באמצעות יעקב. הרכב נשאר ליד המכולת בחזקתו של שווילי עוד לפני ביצוע התשלום כאמור לעיל. "בועז השאיר את הרכב במכולת לפני שהם הלכו לבנק" (עמ' 21לפרוטוקול). עובדה זו, היינו, מסירת החזקה ברכב לפני קבלת מלוא התמורה, כמו גם ביצוע העברת הבעלות בדואר לפני קבלת כל סכום שהוא על חשבון התמורה, נותרה גם היא ללא הסבר. עובדות אלה אינן מתיישבות עם מהלך רגיל של ביצוע עיסקה של מכירת רכב בין זרים, ויש בהן כדי לתמוך במידה רבה בגירסה בדבר מראית עין של מכירה בין שותפים לתוכנית, שתכליתה להיפרע עד מהרה את כספי הביטוח. עוד יש לציין, כי שווילי ואשתו אמרו, כי הסכום העצום בנסיבות הענין והנפשות הפועלות בסך 000, 110ש"ח שהיה בחשבונם באותו יום מקורו בשחרור כספי קופת הגמל "רימון" (עמ' 41לפרוטוקול). עיון בדפי החשבון ת/ 11מעלה, כי בתאריך 21.7.97נכנס לחשבונם של שווילי ואשתו סך של 670, 85ש"ח כתוצאה ממכירת ניירות ערך (ולא שחרור כספי קופת גמל), וכן סך של 250, 39ש"ח שמקורו ב"העברה". לא נמסרו נתונים או פרטים אודות אותה "העברה". בהודעתו במשטרה נ/2, אשר נגבתה בתאריך 19.8.97, אמר שווילי, כי לאחר שביקש מהתובע להגיע עם הסכום במזומן, "במקביל אני ביקשתי מאשתי להוציא מהבנק כסף, והיא הביאה לי 000, 110אלף שקל, ואז בועז קאופמן וחברי שלום טלבי נסעו לעשות העברת בעלות על שם שלום טלבי... אחרי שהעבירו בעלות, בועז קאופמן קיבל את כל הכסף 170אלף ש"ח במזומן ונסע לדרכו". הגירסה בהודעה נ/ 2שונה בתכלית מן העדות בבית המשפט, ולפיה כל הכסף הגיע למכולת ונמסר למוכר שם על-ידי שווילי לאחר ביצוע העברת הבעלות. קיימת גירסה נוספת, היא זו שנמסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח הנתבעת בתאריך 7.8.97(נ/1), שם נאמר כך: "התקשרתי לאשתי (תמולה) ואמרתי לה שתיקח מונית ותגיע לעסק (המכולת). כשהגיעה שלחתי אותה עם אחי חיים שווילי ויחד עם יוסי ובועז לבנק דיסקונט הנמצא ברמות אשכול סניף פארן. אשתי משכה בבנק 000, 110ש"ח במזומן, מסרה הכסף לבועז וצלצלה אלי לעסק ומסרה כי בועז קיבל הכסף והכל בסדר. .. והשאר חזרו אלי לעסק עם הרכב". היינו, על-פי האמור ב-נ/ 1הגיעה אשתו של שווילי לחנות המכולת במונית ולא עם האח במכוניתו, וביצוע תשלום יתרת התמורה נעשה בבנק ולא במכולת, ואולם הרכב לא נשאר במכולת כפי שנאמר בעדות בבית- המשפט, אלא הוחזר למכולת לאחר השלמת תשלום התמורה. המדובר, איפוא, בשלוש גירסאות עובדתיות שונות של שווילי לגבי השלב השני בעיסקת המכירה. יתכן אולי להסביר את השוני בגירסאות בין אלו שנמסרו בשנת 1997לבין זו שנמסרה בבית המשפט בחלוף הזמן ובשיכחה של העד, ואולם פער הזמנים בין נ/ 1ל-נ/ 2הוא 12ימים בלבד, ואילו ההבדלים בין הגירסאות המובאות בשתי ההודעות גדולים ובלתי מוסברים. .11גילוי הזיוף בענין זה אין מחלוקת, כי לא חלפו אלא עשרה ימים מיום רכישת הרכב ועד ששווילי העלה לראשונה את הטענה, כי הוא חושד שהרכב שקנה מבועז קאופמן מזויף. לדבריו, הגורם המרכזי לכך שעשרה ימים לאחר שהתגשם חלומו והוא רכש את המכונית היפה שחפץ בה בסכום עתק של 000, 170ש"ח, החל שווילי לחשוד בכך שהמכונית היא מזויפת צאותו גורם הוא כתבה שקרא בעיתון, שכותרתה "מפעל לשכפול מכוניות" (ג/2). לדבריו, כתבה זו התפרסמה בתאריך 30.7.97"ואז לא הרגשתי נוח וזה הדליק אצלי נורה אדומה" (עמ' 11לפרוטוקול ). עיון בכתבה ג/ 2מעלה, כי אין כל קשר של ממש בינה לבין נתוני המקרה שבפנינו. בכתבה מדובר על זייפנים מאזור חולון המזייפים מכוניות "תאומות" מכוניות פאר גנובות ומזוייפות. עוד נאמר בכתבה, כי כל המכוניות הגנובות נמכרו באמצעות פרסום מודעות בעיתונים, כאשר מספר הטלפון שהופיע במודעה הוא מספרו של טלפון ציבורי בחולון, הסמוך לביתו של מי שנחשד כראש רשת הגנבים צזייפנים. בענייננו מדובר בקנייה באמצעות מתווך, יעקב, איש אמונו של שווילי, אשר הפגיש בינו לבין "בועז קאופמן", מוכר הרכב, המתגורר בראשון לציון ולא בחולון. זאת ועוד. הרכב נבדק במכון "טסט ליין" ובעת העברת הבעלות בדואר נאמר לתובע, לאחר עיון בנתונים שבמסוף, כי הרכב נקי משעבוד. לא ברור, איפא, מדוע דאג שווילי ומדוע ראה בכתבה משום נורה אדומה. גם שווילי אינו יודע להסביר זאת. בעדותו הוא אומר: "זו כתבה בכל זאת לא נעימה. הבנתי שיש מכוניות מזוייפות שהבעלים שלהם לא יודע שהן מזוייפות. מזוייפות שזה לא שלהם שהם גנובות" (עמ' 32לפרוטוקול). לא היה כל נתון קונקרטי אשר היה בו כדי להעלות חשד בליבו של שווילי, ובנסיבות אלה, תליית הקולר לחשד בדבר זיוף בכתבה בעתון מעוררת ספק של ממש במהימנות גירסת התביעה. לכך יש להוסיף, כמובן, את סמיכות הזמנים יוצאת הדופן בין רכישת הרכב לבין העלאת החשש בדבר זיופו. בבית המשפט אמר שווילי, כי לפני שקרא את הכתבה בעיתון התעורר בליבו חשד לנוכח שיחה בטלפון עם בועז קאופמן "האמיתי", אשר היה אדם מבוגר שאמר כי כלל לא מכר את רכבו. שווילי אמר, כי רצה להתקשר אל המוכר, שכן הלה הבטיח לו בעת המכירה סט נוסף של מפתחות לרכב, ואולם חלף שבוע ואלה לא הובאו. מאחר שלא היה בידו של שווילי מספר הטלפון של המוכר, התקשר לשרות 144ושם קיבל שני מספרי טלפון, האחד של בועז קאופמן והשני של רוזליה קאופמן. שווילי אמר, כי התקשר לבועז קאופמן על-פי מספר הטלפון שנמסר לו, ועל פי קולו ותוכן השיחה הבין כי קיימת בעיה עם הרכב שרכש (ראה עמ' 11לפרוטוקול). היינו, בבית המשפט אמר שווילי כי החשד בליבו התעורר קודם כל לנוכח השיחה עם בועז קאופמן "האמיתי", ורק לאחר מכן קרא את הכתבה ג/ 2בעיתון. דא עקא, בגירסותיו המוקדמות של שווילי מופיע סיפור אחר. בגירסה שנמסרה לחברת הביטוח (נ/1) אמר שווילי, כי ניסה להתקשר לבועז קאופמן לאחר שקרא את הכתבה בעיתון, ואולם נמסר לו אך מספר הטלפון של רוזליה קאופמן, בו היתה הודעה מוקלטת. בהודעתו במשטרה נ/2, שנמסרה ימים ספורים לאחר מכן, הזכיר שווילי רק את הכתבה בעיתון. השיחה עם בועז קאופמן או הנסיון ליצור עמו קשר אינם מוזכרים כלל. נראה, כי בעדותו בבית המשפט ניסה שווילי לעבות ולהעצים את הגורם לחשדות שעלו בלבו, כביכול, והוסיף את שיחת הטלפון לבועז קאופמן. זאת, על אף שבמועדים הסמוכים להתרחשות הארועים בשנת 1997הסתפק באיזכור הכתבה בעיתון כגורם היחיד לחשד. כאמור, גירסת הכתבה בעיתון כעילה לחשד בדבר זיוף כלל אינה מסברת את האוזן בנסיבות הענין. זאת, בשים לב לאמון הרב שרחש שווילי ליעקב, אשר הפגיש בינו לבין המוכר, ולבדיקות שעשה שווילי עובר לקנייה. יש לציין, כי שווילי נשאל שאלות רבות לגבי נסיבות קניית הרכב, ולדבריו לא היה שום דבר שעורר את חשדו - לא העדר תעודת זהות של המוכר, לא מראית פניו של הרשיון ת/1- "לא היה שום חשד" (עמ' 32לפרוטוקול). בנסיבות אלה של אמון מוחלט והעדר שמץ של חשד בשלב הקנייה קשה לקבל כאמינה את הגירסה, כי כתבה בעתון עוררה חשד שהמשכו בפנייה לחברת הביטוח ולמשטרה. נסיבות חשיפת הזיוף מתיישבות יותר עם טענת הנתבעת בדבר מהלך מתוכנן מראש מאשר עם גירסת שווילי בדבר חשדות כנים שעלו בלבו. עוד יש לציין, כי ב-נ/ 1וב-נ/ 2(ולא בבית המשפט) אמר שווילי, כי התקשר פעם נוספת למכון "טסט ליין" וערך בירור טלפוני עימם, והללו הרגיעו אותו כי מספר השילדה והמנוע תואמים את הכתוב ברשיון. ואולם, שווילי לא הסתפק בכך ובעצה אחת עם התובע פנו השניים לחברו של התובע, ניצב משנה מנחם נידם (להלן: נידם) על מנת להתייעץ עימו. לדבריו של שווילי ב-נ/ 1בדק נידם את פרטי הרכב במסוף ואמר כי "הכל בסדר", ואולם שווילי אומר "לא נרגעתי". בהמשך הוחלט לנסות ולהתקשר לבועז קאופמן, ובמהלך השיחה שניהל נידם עם קאופמן התברר, כי בועז קאופמן כלל לא מכר את רכבו. יוזכר, כי השיחה הנ"ל עם בועז קאופמן "האמיתי" מתוארת בעדותו של שווילי בבית המשפט כשיחה שנעשתה על ידו לפני קריאת הכתבה ג/2, כאילו הוא עצמו התקשר ושמע את קולו הכועס של הנמען בצד השני "... הרגיז אותי שיחת הטלפון עם בועז" (עמ' 21לפרוטוקול וראה גם עמ' 31לפרוטוקול). בדיעבד מתברר, כי המדובר בשיחה שניהל נידם לאחר הפנייה למשטרה. שווילי אמר בעדותו, כי סיפר לתובע על שיחת הטלפון עם בועז קאופמן, ולאחר פרסום הכתבה החליטו השניים ללכת למשטרה. יש לציין, כי התובע בעדותו אומר רק, כי שווילי התקשר אליו לאחר שראה כתבה בעתון, ואז "אמרתי לו תשמע יש לי חבר במשטרה שגדלנו ביחד במוסררה בוא ניגש אליו ונדבר איתו ונראה מה קורה עם זה. צלצלתי למנחם ואמר לי לבוא מתי שאני רוצה" (עמ' 59לפרוטוקול). היינו, הפגישה עם נידם היתה יזומה על ידי התובע ושווילי לאחר הכתבה בעיתון. פעם נוספת, בזמן אמת, הקולר היחיד לחשד בדבר זיוף הוא הכתבה בעתון. התובע ממשיך ומתאר את מהלך הפגישה עם נידם, ולדבריו לנוכח שיחת הטלפון עם בועז קאופמן "מאותו רגע ידעתי שהאוטו הזה מזוייף" (שם). גם בענין המפגש עם נידם יש בפי שווילי גירסה אחרת מזו של התובע. לדבריו, פנה עם התובע למחלקת הונאה - "נסענו למשטרה ניגשנו למחלקת הונאה יש שם בחור בשם מוטי צור. ניגשתי עם רשיון הרכב אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הוא בדק במסוף אצלו ואמר שלא דווח על הרכב לא כגנוב ולא שום דבר ואז יצאנו מאצלו. שלום אמר לי שנכנס לחבר שלו, שהוא שוטר מפקד להגיד שלום, ואכן נכנסנו אליו... " (עמ' 11לפרוטוקול). היינו, המפגש עם נידם היה אקראי, על-מנת לומר שלום. בהמשך מתאר שווילי את השיחה בין נידם לבין בועז קאופמן. לדבריו (וגם לדברי התובע) יעץ נידם לשניים לבקש במשרד הרישוי עותק של רשיון הרכב, על מנת לראות אם בוצעה העברת הבעלות על שם התובע. גם בחקירתו הנגדית חזר שווילי על הגירסה, כי פנה למוטי צור לראשונה, ורק באקראי נכנסו לנידם (עמ' 22לפרוטוקול). דא עקא, הפנייה הראשונה למוטי צור נעשתה רק בתאריך 17.8.97, כשבועיים לאחר הפגישה עם נידם ולאחר שהיה בידי התובע ושווילי טופס רשיון הרכב ת/ 4, שהודפס ביום .7.8.97כאשר מעיינים ב-ת/ 4רואים בעליל כי צבע הרכב ומספר השילדה שונים מאלה הרשומים ברשיון הרכב שהוצג על ידי המוכר ת/ .1על פי זכרון דברים מיום 17.8.97(ג/1), שנערך על-ידי מוטי צור, פנו התובע ושווילי לראשונה בתלונה למשטרה בתאריך זה. בזכרון הדברים ג/ 1נאמר, כי "... לאחר שקראו כתבה בעיתון עשו השוואה בין הרשיון שמסר להם בועז קאופמן לבין רשיון הרכב שקיבלו במשרד הרישוי והוברר להם שהרכב כנראה גנוב ומזויף". יש לציין, כי נידם בעדותו אמר שהתובע ושווילי הגיעו אליו בגלל הכתבה שהטרידה אותם. זאת ותו לאו. עוד אמר נידם, כי מבדיקת הניירות (ת/1, ת/ 2ו-ת/3) לא עלה כל חשד, ואף בשיחה עם סנ"- שמעון גבאי, ראש מפלג הונאה, נראה הכל תקין. "והוא אמר לי לפי כל המסמכים שהקראתי לו טלפונית פעם נוספת שאין שום בעיה" (עמ' 49לפרוטוקול). לדבריו של נידם צץ בראשו הרעיון להתקשר לבועז קאופמן, והוא עשה כן בעזרת שרות .144 מתוך עיון בהודעה נ/1, אשר נגבתה משווילי בתאריך 7.8.97, עולה, כי הפנייה לחברת הביטוח נעשתה מייד לאחר המפגש עם נידם ועל סימכו. יש להניח שתאריך זה חל במועד כלשהוא בין פרסום הכתבה ג/ 2בתאריך 30.7.97לבין גביית ההודעה נ/ 1בתאריך .7.8.97 יש לציין, כי רשיון הרכב ת/ 4הוצא באותו תאריך בו נגבתה ההודעה נ/ 1(7.8.97), ואולם במהלך גביית העדויות בבית-המשפט לא התלבנה השאלה אם נ/ 1נגבתה משווילי לפני שהוצא ת/ 4או לאחר מכן. יוער, כי ב-נ/ 1אין איזכור למידע המופיע ב-ת/ 4ולדבר קבלתו במשרד הרישוי, אלא רק לנושא הכתבה בעיתון ושיחת הטלפון בין נידם לבין בועז קאופמן. נראה, איפא, כי הפנייה לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה נעשתה כשבועיים לאחר רכישת הרכב בתאריך 20.7.97, על יסוד האמור בכתבה בעתון בתוספת המפגש עם נידם. באותו שלב לא הוגשה תלונה במשטרה, והרכב היה בחזקתו של שווילי. כאמור, רק ביום 17.8.97הגיעו שווילי והתובע בצורה מסודרת למוטי צור. נראה, כי לתובע ולשווילי אצה הדרך, והם פנו לחברת הביטוח אפילו לפני הוצאת רשיון הרכב ת/ .4שווילי נשאל בענין מהירות הפנייה לחברת הביטוח, ואמר שעשו כן "מתוך דאגה שיהיו מודעים לעניין" (עמ' 34לפרוטוקול). .12העדר פנייה ליוסי יעקב במהלך עדותו ביטא שווילי יותר מפעם אחת את מרכזיותו של יעקב בעיסקת קניית הרכב. יעקב הוא זה שהפגיש בין המוכר לבין שווילי. הוא לקח את הרכב לבדיקה במכון "טסט ליין", והוא אף הלך עם הגב' תמרה שווילי והמוכר לבנק על מנת לגבות את יתרת התמורה. יעקב נוכח בכל האירועים הרלבנטיים בתאריך 20.7.97- משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים. שווילי הביע במהלך עדותו אמון מוחלט ביעקב "ואני מבקש לציין כי מהתחלה ראיתי ביוסי יעקב מתווך ביני לבין בועז ונתתי בו אמון שלם" (עמ' 8לפרוטוקול); כאשר אשתו הגיעה למכולת הדריך אותה שווילי למסור ליעקב את הכסף שתקבל בבנק "כיוון שהוא היה איש נאמן שלי שדרכו יעבור הכסף לבועז" (עמ' 10לפרוטוקול); לשאלה בחקירה הנגדית אם סמך על יעקב בעיניים עצומות, משיב שווילי: "כן אני ממש מאמין בו" (עמ' 15לפרוטוקול). ואולם, לאחר שהתגלה דבר הזיוף, שווילי אינו פונה ליעקב איש אמונו, אשר "סידר" אותו כביכול וגרם לו להיפרד מסכום של 000, 170ש"ח ללא כל תמורה. שווילי כלל אינו טורח לפתוח במהלך של חקירה ודרישה נגד יעקב, והוא אך "מודיע" לו על מסירת הרכב למשטרה, "ומאז הוא נעלם ואין לי שום קשר איתו ולא ניסיתי למצוא אותו" (עמ' 15לפרוטוקול). במענה לשאלה, מדוע לא פנה אל יעקב לאחר שהתגלה דבר הזיוף, עונה שווילי: "כן, לא רציתי להטרידו. יש לו אשה וילדים והתביישתי ממנו" (שם). ובמקום אחר בתשובה לשאלה, אם יצר קשר עם יוסי לאחר שהתגלה הזיוף, אומר שווילי: "לא זכור לי, או שניסיתי ולא ענה" (עמ' 33לפרוטוקול). כפי שהוזכר, יעקב הוצג כדמות מפתח בעיסקת הרכישה. האדם אשר קשר את הקצוות והפגיש בין שווילי לבין חלומו. שווילי נתן בו אמון מוחלט ובתאריך 20.7.97היה יעקב שותף פעיל לכל המהלכים משעות הבוקר, כאשר הודיע לשווילי כי באותו יום יגיע בועז קאופמן, ובמשך כל שעות היום, עד לשעות אחר הצהריים, שאז בוצעה העברת הכספים בבנק. אותו שחקן מרכזי במערכה הראשונה יורד מן הבמה בכל ענות חלושה ובמערכה השנייה אין הוא מופיע כלל. יעקב אף לא הוזמן להעיד מטעם התובע. שווילי אינו רוצה להטריד אותו, אינו מחפש אותו, אינו משתף אותו ב"אסון" שניחת עליו, אינו מערב אותו בהליך הנוכחי, ומשליך את כל יהבו על הפנייה לחברת הביטוח וקבלת תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. ניתוק המגע - לפי הטענה - בין שווילי לבין יעקב מייד בסמוך לביצוע הרכישה, לאחר מגע מתמיד ויומיומי ביניהם סביב חנות המכולת של שווילי, מעורר תמיהות שלא ניתן להן מענה. יש בכך כדי להתיישב עם הגירסה לפיה היו שווילי והתובע בסוד העיסקה שנרקמה עם יעקב מראשיתם של דברים. לפיכך, לא היתה להם כל תרעומת כלפיו גם כשהתגלה דבר הזיוף, שכן ענין זה היווה שלב ידוע מראש בהתפתחות האירועים. .13סקרתי לעיל את הפירכות, הסתירות והתמיהות המרכזיות בגירסת התביעה. קיימות נוספות, שוליות יותר, שלא צויינו. המדובר בשורה ארוכה של נתונים תמוהים שלא הובא להם הסבר משכנע ואמין, אשר במשקלם המצטבר יש כדי להטות את הכף לטובת גירסת הנתבעת, כי המדובר במהלך שסופו היה ידוע מתחילתו, של רכישה כביכול של מכונית יקרה על מנת לקבל את תגמולי הביטוח עם התגלה דבר זיופה. נסיבות רכישת הרכב כפי שפורטו לעיל, בתיווכו ובהשתתפותו הפעילה של יעקב, כאשר האמון בין הצדדים והבטחון ההדדי שוררים בכיפה, כך שהעברת הבעלות נעשית לפני תשלום התמורה, מסירת החזקה נעשית לאחר תשלום שליש מן התמורה, והקונים אינם מבזבזים זמן על עיון במסמכים מזהים וברשיונות ואינם טורחים לקבל מן המוכר כל פרט מזהה אלמנטרי, כגון, מספר טלפון, על-מנת שיהיה בידם קצה חוט ליצירת קשר בעתיד אם יהיה צורך בכך - הכל כאשר מדובר בעיסקה לרכישת רכב יוקרתי ששוויו עצום בכל קנה מידה, בין זרים - כל אלה, הבטחון והאמון, מפנים את מקומם עד מהרה (תוך שבועיים) לחשדות, אשר מתעוררים, כביכול, למקרא כתבה בעיתון בענין זיופי כלי רכב גנובים. מיום פרסום הכתבה ועד הפנייה לחברת הביטוח בתביעה לתשלום תגמולי הביטוח לא חלפו אלא ימים אחדים. זו תמצית הדברים. לכך יש להוסיף את הסתירות הרבות והמשמעותיות בגירסת עדי התביעה , שינוי הגירסה בין האמור בכתב התביעה לבין הגירסה שבפי העדים, ויתר העניינים שהובאו לעיל בהרחבה. כל אלה במקובץ מובילים לכלל מסקנה, כי גירסת הנתבעת מסתברת יותר בנסיבות הענין מאשר זו שבפי עדי התביעה. בסופו של ההליך נותרה גירסת התביעה בלתי אמינה ומשכנעת ובלתי סבירה. על יסוד כל האמור לעיל דינה של התביעה להידחות. .14בשולי הדברים אוסיף, כי לו נדחתה גירסת הנתבעת בדבר רכישת רכב מזויף מתוך כוונה לגבות לאחר מכן את תגמולי הביטוח, היה מקום לדון בשאלת זכאותו של התובע - שאיננו בעל הרכב - לקבלת תגמולי הביטוח על פי הפוליסה. שהרי יש לזכור, כי בסופו של דבר לא נגרם לתובע כל הפסד או נזק, שכן השקעתו בעיסקה מלכתחילה היתה בסכום של 000, 60ש"ח, וזו הושבה לו על ידי שווילי לאחר הגשת התביעה (ראה ת/8). בענין זה אבקש להפנות לפסק דין שניתן בימים אלה בבית המשפט העליון ברע"א 3948/97, 5449/97מגדל, חברה לביטוח בע"מ נ. מנורה, חברה לביטוח בע"מ (פסק דין מתאריך 4.4.01). באותו ענין נקבע, מפי כב' השופט אור (בין היתר גם על יסוד ההלכה שנקבעה על ידי כב' הנשיא שמגר בפסק הדין בע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ.י.ד. מטר בע"מ, פ"ד מו(5) 397), כי מחזיק בנכס רשאי לבטח את אינטרס הבעלים בנכס. וכך נאמר שם: "מהוראות סעיפים 55ו-56(ג) לחוק חוזה הביטוח עולה לכאורה המסקנה, כי מקום בו מחזיק בנכס עושה ביטוח רכוש, ואינו מגדיר את הבעלים כמבוטח או כמוטב, הרי שחברת הביטוח של המחזיק חייבת לשלם רק בגין פגיעה, ככל שזו היתה, באינטרס של המחזיק. היא אינה חייבת לשלם בגין הפגיעה באינטרס של הבעלים, שכן זה אינו המבוטח או המוטב... אף על פי כן, וחרף הוראות סעיף 55ו-56(ג) הנ"ל, הנני סבור כי פתוחה הדרך בפני המחזיק בנכס לבטח גם את אינטרס הבעלים בו, ולהחזיק בתגמולי הביטוח שיקבל בגין הפגיעה באינטרס זה, כנאמן של הבעלים . עמדתי זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 55(ב) לחוק חוזה ביטוח, על פיו 'הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו', והיא מבוססת על מספר נימוקים ושיקולים אותם אפרט להלן." (פיסקה 30לפסק הדין). ובהמשך: "דומה כי גישתו של הנשיא שמגר באותה פרשה, כמו גם גישתי בפרשה שבפנינו, נועדה להגשים את הציפיות הסבירות של מי שהתקשר בהסכם ביטוח עם חברת הביטוח. כאשר המחזיק בנכס מתקשר בהסכם כזה עם החברה, והסכם זה מכסה את אינטרס הבעלים, ציפייתו הסבירה של המחזיק, כמו גם זו של חברת הביטוח, היא כי ישולמו תגמולים בגובה מלוא הנזק שנגרם לאינטרס הבעלים. ראינו, כי למחזיק יש פעמים רבות ענין כי יהיה כיסוי כזה. זאת ועוד, גובה הפרמיה המשולמת נקבע על- פי שוויו של אינטרס הבעלים בנכס. במצב זה, וכאשר חברת הביטוח מודעת לכך שמי שכרת עימה את הפוליסה אינו הבעלים אלא המחזיק בנכס, דומה כי אם ברצונה שלא לחוב בשיפוי בגין הנזק שנגרם לבעל הנכס, למיצער, עליה להתנות בבירור, באופן שלא ישתמע לשתי פנים, כי אין בכוונתה לכסות אינטרס זה. אם לא עשתה כן, איני רואה כל טעם מדוע לא תישא השיפוי גם בגין הנזק שנגרם לאינטרס זה." (פיסקה 34לפסק הדין). בענייננו, המדובר בביטוח שנעשה על-ידי מי שהשתתף במימון הנכס - מכונית ונרשם במסמכי הרישום כבעליה. מחד גיסא, הפוליסה שהוצאה בענייננו מוגדרת כפוליסה להבטחת זכות בעלות בכלי רכב פרטי, ולא זכות אחרת מלבד זכות הבעלות. בהתאם לכך מוגדר המבוטח כמי שקנה את הרכב מבעליו הרשום. ואולם, מאידך גיסא, המדובר בביטוח נכסים, לגביו נקבע, כפי שהובא לעיל, כי גם מי שיש לו אינטרס פחות בנכס, יכול לבטח את אינטרס הבעלים בנכס ולגבות את תגמולי הביטוח במלואם כנאמן עבור הבעלים. לא למותר לציין, כי בשלב עריכת הביטוח לא נמסר לחברת הביטוח כי התובע איננו הבעלים של הרכב, אלא אך נושה בבעלים בגין הלוואה שנתן לו למימון הרכישה. התובע רכש את הביטוח כבעלים של הרכב, וככזה בוטח על ידי הנתבעת. כפי שציינתי, דברים אלה הובאו לעיל למעלה מן הנדרש לגופו של ענין, שכן מסקנתי היא, כי לא התקיים בעובדותיו של תיק זה מקרה ביטוח שיש לפצות בגינו. .15על יסוד כל האמור לעיל אני מחליטה לדחות את התביעה. כתוצאה מדחיית התביעה נדחות גם ההודעות לצדדים שלישיים. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 000, 5ש"ח בתוספת מע"מ. אין צו להוצאות בין הנתבעת לצד השלישי מס' .1מסירת דירה / איחור במסירת דירהרכב