1. המערער, יליד 1972, בתאריך8/1/2001 הגיש המערער למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט- 1959 (נוסח משולב) (להלן החוק) בגין החבלה שנחבל בגבו ב- 12/12/2000 להלן ה"פגימה". 2. המשיב, בהחלטתו מיום 19/7/2001, דחה את התביעה שזה לשונה: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 31.5.01 המצ"ב הגעתי למסקנה כי הכאבים בעמו"ש התחתון הינם על רקע שינויים ניווניים וללא קשר לחבלה מ- 12.12.00 ולא חלה כל החמרה לאחר האירוע הנדון, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זאת של קצין התגמולים מוגש ערעור זה. 3. המערער זומן לשירות מילואים פעיל בין התאריכים 5/12/2000 - 28/12/2000. בתאריך 12/12/2000 יצא המערער באישור מפקדיו לחופשה, אשר במהלכה, לטענתו, נחבל בגבו. ביום 24/12/2000 שוחרר המערער משירות המילואים מסיבה רפואית ובנימוק הבא: "בעיות רפואיות המופיעות או מוחמרות במהלך שירות מתחלקות לשתי קבוצות: בעיות שהופיעו במהלך שירות מילואים ועקב השירות, ובעיות שהופיעו במהלך שירות מילואים, אך אינו עקב השירות. הגורם הרפואי המוסמך לכך בענף רפואה במקרפ"ר קבע, כי בעייתך הרפואית הנוכחית אינה עקב השירות. בשל כך ועקב משך הזמן המשוער שיעבור עד לחזרתך למצב שיאפשר שירות, נקבע כי אין מקום להשארתך בשירות מילואים וכי עליך להשתחרר לאלתר ממילואים". טענות המערער: 4. המערער טוען כי ביום 12/12/2000, בהיותו בשירות מילואים פעיל, הוא יצא באישור מפקדיו לחופשה בביתו, עקב הלוויה בה היה אמור להשתתף. לטענתו, כאשר הגיע לביתו ירד גשם חזק וכאשר הוא יצא מרכבו הוא החליק ונפל על גבו, ונחת על הנשק שנשא ועל אבני השפה (להלן: "התאונה"), המערער פונה בעקבות הנפילה לביה"ח כרמל בחיפה. לאחר אשפוזו בביה"ח כרמל הועבר המערער לר"מ 2 ואושפז בבי"ח 10, שם קיבל טיפולי פיזיותרפיה ואף ונקבעו לו טיפולי המשך, אותם לא קיבל מכיוון ששוחרר מוקדם משירות המילואים. המערער טוען שהוא המשיך לקבל טיפול במסגרת אזרחית במרכז הרפואי לין, שם שאובחן אצלו שבר בשתי החוליות 1L ו- 12T. המערער טופל ע"י חגורת גב וטיפול נגד כאבים. המערער טוען שבגלל הפציעה מהתאונה הוא לא חזר לעבודתו כחרט ואיבד את מקום עבודתו מכיוון שלא יכל לשאת בנטל הפיזי של העבודה. המערער טוען שהמומחה מטעמו, ד"ר ברוסקין, שקבע בחוות דעתו שמצבו הוא סופי ולא ישתנה, העריך את נכותו הכוללת של המערער עקב מגבלותיו ב- 20%, כאשר 10% יש לייחס לחבלה הנדונה ובגין השבר בחוליה 12T. המערער טוען שמסקנתו של ד"ר ביאליק, לפיה אין קשר של החמרה או גרימה בין החבלה מיום 12/12/2000 ובין תלונות המערער אודות כאבי גב, אינה ברורה ויש להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו. המערער, מצביע על כך שפרופ' ביאליק מציין בחוות דעתו שלאחר התאונה ב- 1994 נמצא שבר בחוליה 2L, טוען שכאמור בחוות דעתו של ד"ר ברוסקין השבר בחוליה 12T לא היה קיים ב- 1994. כמו כן מסקנתו של ד"ר ביאליק, לפיה הרישומים והממצאים לאחר התאונה נשואת הערעור אינם שונים מאלה שלפני התאונה, אינה נכונה בהתחשב בכך שד"ר ברוסקין קבע נחרצות בחוות דעתו כי השבר בחוליה 12T הוא שבר חדש. המערער טוען שהמסקנה המתבקשת והברורה מכל האמור לעיל היא: שהשבר בחוליה 12T נגרם כתוצאה מהחבלה נשואת הערעור והוא גם הגורם להחמרה בכאבי הגב של המערער. המערער מדגיש את העובדה שהמומחה מטעמו, ד"ר ברוסקין, מתייחס בחוות דעתו לשבר הישן שלו, אך קובע חד משמעית שישנו שבר חדש, אשר נגרם כתוצאה מהחבלה בתאריך12/12/2000 ואשר בגין שבר חדש זה יש להעניק למערער 10% נכות. המערער טוען שהמשיב ששחרר אותו משירות המילואים בטרם המועד ושלא כדין, סירב להעניק לו המשך טיפול רפואי במסגרת שירות המילואים או בכל מסגרת אחרת. המערער טוען שבגלל שהחבלה אירעה במסגרת הצבא הוא נתקל בקשיים בקבלת שירותים רפואיים אזרחיים, כך שלבסוף הוא נאלץ להשתמש בשירותי רפואה פרטיים על מנת להשלים את טיפוליו.המערער טוען שמכיוון שהתאונה אירעה בעת השירות הצבאי, הוא זכאי למלוא הטיפולים הנדרשים לטיפול בפגיעות שנגרמו עקב התאונה וכי שחרורו בטרם עת פגע בזכותו לקבל טיפולים רפואיים אלה. המערער מבקש שהועדה תקבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה מיום 12/12/2000 לבין מצבו הרפואי ותקבע לו לפחות 10% נכות, הנובעים ישירות מפגיעה זו. המערער מבקש שהועדה תקבע כי הוא המשיך לשהות בשירות מילואים פעיל במשך לפחות 6 חודשים מיום שחרורו בפועל (בתאריך 24/12/2000) ותחייב את המשיב לשלם לו תשלום מלא עבור ימי מילואים אלה, כמו כן מבקש המערער שהמשיב ישא בעלויות טיפולו ושיקומו לכל אורך התקופה שמיום שחרורו ממילואים ועד ליום מתן ההחלטה בערעור. טענות המשיב: 5. המשיב כופר בטענות המערער וטוען כי לערעור שתי פנים: פן עובדתי המתרכז בשאלה האם הנפילה אירעה שעה שהמערער היה בדרך לביתו. ופן רפואי שמתייחס לנפקות הנפילה והשפעתה על מצבו הרפואי של המערער.המשיב מסכים שאין מחלוקת לגבי העובדה שבתאריך 12/12/2000 יצא המערער לחופשה ואין מחלוקת לגבי העובדה שבשעה 9:55 הוא הגיע לחדר המיון בביה"ח כרמל. המשיב טוען שתיאור הפגיעה ע"י המערער, שהעיד שנפל בעת שיצא מרכבו בדרכו הביתה, שונה מתיאור הפגיעה המופיע בגיליון חדר המיון ושם כתוב: "לדבריו נפל בביתו מדרגה אחת התיישב ונחבל".לטענתו, מכיוון ששוני זה בין הגרסאות הוא שוני מהותי, יש לבדוק האם יש סיוע ראייתי לגרסתו של המערער ומה מהימנות עדותו. המשיב טוען שאין לגרסתו של המערער כל תמיכה במסמך בכתב או בראייה אחרת, מה עוד שהראייה בכתב שנערכה סמוך למועד הנפילה מלמדת על מצב דברים שונה מגרסתו של המערער. עוד לטענתו, עדותו של המערער לוקה בחוסר מהימנות, המשיב מצביע על כך שהמערער לא זכר פניות קודמות שלו לביה"ח. לאור העובדה שהמערער לא הביא אף ראייה שתתמוך בגרסתו ולאור חוסר המהימנות של עדותו, יש לקבוע כי הוא לא הוכיח במידה הנדרשת כי נפל בשעה שהיה בדרכו מיחידתו הצבאית לביתו, אלא סביר יותר להניח שהנפילה אירעה לאחר שהגיע לביתו. לפיכך די בקביעה זאת כדי לדחות את הערעור. זאת ועוד לטענת המשיב תיקו הרפואי של המערער מלמד שבשנת 1994 הוא נפגע בעמוד השדרה התחתון וכבר אז אובחן אצלו שבר דחוס בחוליה 2L. המשיב טוען שהמערער החליק נפל ונחבל בגבו גם בשנת 1995 ושהכאבים מהם סובל המערער הלכו והתגברו במהלך השנים בהתאם להתפתחות הטבעית של המחלה. עוד מציין המשיב כי המערער סובל מעודף משקל ניכר. המשיב טוען שחוות דעתו של ד"ר ברוסקין לוקה בהעדר תשתית רפואית דרושה מכיוון שלפני הרופא הוצגו מסמכים רק מתאריך הנפילה ואילך. המשיב טוען שחוות הדעת הנ"ל אינה מתייחסת להיסטוריה הרפואית ולמצבו הרפואי של המערער לפני הפגיעה ולכן יש לדחות את מסקנותיה. לעומת זאת בפני פרופ' ביאליק היה את מלוא התיק הרפואי של המערער ובפרט מידע אודות מצבו הרפואי של המערער וההיסטוריה הרפואית שלו לפני התאונה. המשיב טוען שפרופ' ביאליק הסיק את המסקנות הנכונות והדרושות לאור המידע הרפואי שהיה בידיו ומבקש שהועדה תאמץ את מסקנותיו. שכן נוכח המסמכים שבתיק הרפואי, צדק פרופ' ביאליק בקביעתו שהשבר בחוליה 12T אובחן כבר ב 1998 ולכן ברור שלא מדובר בשבר חדש כקביעתו של ד"ר ברוסקין. המשיב טוען ששחרורו של המערער משירות מילואים פעיל, נוכח מצבו הרפואי, נעשה כדין ובסמכות וזאת מכיוון שאין כל קשר סיבתי בין מצבו הרפואי לבין שירותו הצבאי, ולכן לא זכאי גם המערער לקבל טיפולים על חשבון מערכת הביטחון. המשיב מוסיף וטוען שגם אם היה מוכר המערער כנכה, לאור שיעור הנכות ספק אם הוא היה זכאי לקבל טיפולים רפואיים על חשבון משרד הביטחון. לפיכך סבור המשיב כי דין הערעור להדחות. ההיבט הרפואי- חוות דעת מומחים: 6. המערער הגיש חוות דעת אורתופדית שנערכה ע"י ד"ר א. ברוסקין מיום 25/5/2001. המשיב הגיש שתי חוות דעת שנערכו ע"י פרופ' ביאליק, האחת מיום 31/5/2001 והשנייה מיום 25/3/2002. א. חוות הדעת של ד"ר ברוסקין מיום25/5/2001- המומחה, לאחר שבדק את המערער, המליץ להעניק לו 20% נכות צמיתה כאשר לדעתו 10% יש לייחס לנפילה מה- 12/12/2000 ו- 10% לבעיות הגב שקדמו לנפילה. ד"ר ברוסקין מציין שלאחר תאונת עבודה שעבר המערער ב- 1994 אובחן אצלו שבר בחוליה 2L ולא אובחן שבר בחוליה 12T. "ידוע כי בשנת 1994 נפגע מר מנסור בתאונת עבודה ונחבל בגבו. אז אובחן שבר בחוליה 2L ולא אובחן שבר בחוליה 12T... מצבו של מר מנסור הינו סופי, ולפי דעתי, אף לא ישתפר בעתיד. לפי כך, ממליץ אני על נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי סעיף (ב)(7)37 בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני לפי תקנות הביטוח הלאומי. לדעתי, יש לייחס את חצי מהנכות מבעיות הגב שקדמו לתאונה (תאונה העבודה משנת 1994 והשבר בחוליה 2L) ואת החצי השני לייחס לתאונה הנדונה ולשבר בחוליה 12T. לפי כך, הנכות כתוצאה מהנפילה מהתאריך 12.12.00 הינה 10%". ב. חוות הדעת של פרופ' ביאליק מיום 31/5/2001- פרופ ביאליק בדק את המערער והגיע למסקנה שהכאבים בגבו, מהם הוא סובל שנים רבות, לא נגרמו ו/או הוחמרו ע"י התאונה מה- 12/12/2000 וכך קבע בחוו"ד: "בצילומי רנטגן נמצא שבר ישן של חוליה מותנית שניה ותזוזה של חוליה מותנית חמישית. בנוסף בתיקו רישומים על כאבי גב לאחר פגיעה זו ורישומים נוספים על כאבי גב בשנת 1996- 1995, שבר דחוס של חוליה מותנית שנייה ושינויים ניווניים בשנת 1994 ורישום על כאבי גב בשנת 1999... סובל שנים רבות מכאבי גב תחתון, על רקע שינויים בעמוד השדרה. הרישומים והממצאים לאחר התאונה, אינם שונים מאלה שלפני התאונה. לפיכך בסיכום, אין קשר של החמרה או גרימה, בין החבלה ביום 12/12/00 ותלונותיו על כאבי גב תחתון". ג. חוות הדעת של פרופ' ביאליק מיום 25/3/2002- פרופ ביאליק טוען שהשבר בחוליה 12T אינו שבר חדש וחוזר על מסקנתו, שאין קשר בין החבלה מה- 12/12/2000 לבין מצבו הרפואי של המערער המומחה ציין כי: "במסמך המסומן א' רשום ביום 15/5/98, שלמר מנסור שבר בחוליה גבית 12 ובחוליה מותנית 2... לפיכך, שלא כפי שרשם דר' ברוסקין, לא מדובר בשבר חדש". ההיבט המשפטי: 7. נטל הוכחת הקשר הסיבתי שבין השירות הצבאי לבין הפגיעה והמצב הרפואי מוטל על התובע וזאת כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט פ"ד מה(5), 203 שם נאמר: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק).... כאמור לעיל על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסוימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה." בעניין מידת ההוכחה הנדרשת נאמר בפס"ד רוט הנ"ל: "מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". בעניין מידת ההוכחה הנדרשת עוסק גם ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט פ"ד מד(3), 646 שם נקבע: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים." בשירות אשר נמשך על פני תקופה קצרה, (שירות מילואים) כמו זה שבענייננו, יש להראות תנאים פיסיים קשים אשר גרמו לפגימה או להחמרתה, ואכן המערער טוען לאירוע חבלתי חד פעמי הנובע מהתאונה הנ"ל עוד לעניין הקשר בין המחלה לבין השירות, יש להבחין בין שירות ארוך לשירות קצר: כאשר עסקינן בשירות קצר, ניתן להסתפק בהוכחת תנאי שירות לקויים ו/או קשים, אשר הביאו לפרוץ המחלה, ואין צורך בהוכחת אירוע חריג אשר גרם באופן ישיר לפרוץ המחלה או לפגיעה, אולם כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור, וישנה חובה להראות אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת, אשר קרו בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. אבחנה זו מתייחסת לעניין נטל הראייה - כלומר, אין נפסל אוטומטית חייל אשר שירת שירות ארוך ולא הראה אירוע חריג וחד-פעמי, אלא שכאשר לא קיים אירוע כזה בשירות ארוך, לא תקום לו למערער החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, כפי שקורה בשירות קצר. כאשר כן הוכח אירוע חריג, חוזרת לעמוד החזקה כי תנאי השירות, על האירוע/ים החריגים שבו, גרמו להופעת המחלה. (ר"ע 740/92 אשר בן זקן נגד קצין התגמולים, פ"מ נג(4) 184). בפסיקה מתחום דיני העבודה, בעב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, נדונה השאלה האם ובאלו תנאי יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה. ביה"ד סקר את מצבי התחלואה האפשריים בגב ומנה את האפשרויות לגרימתם וקבע: "על מנת להבין את הבעיות הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב: [1] המצב הלא תקין הראשון - שבר או נקע (fracture or dislocation) היינו- כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך כלל על ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומיות, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה. [2] המצב הלא תקין השני - מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/ נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain ) של הגב. על פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב. [3] המצב הלא תקין השלישי - מחלות הגב. מצבים שנגרמו על ידי התפתחות משך הזמן. אולם, ייתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תיגרמנה כתוצאה מחבלה. בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק ...פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו, לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצב. תופעה זו גורמת, בדרך כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצב הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסייה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת על ידי חבלה (physical trauma), אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פרצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה" (סעיף 8 לפסק הדין). בסיכום, על המערער הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה שארעה בשירות לבין פגיעותיו, באופן שיראה כי החבלה בתאונה יש קשר של גרימה או החמרה בינה לבין הפגימה הנטענת. 8. באשר לשאלה אם יש להכיר בתאונה כתאונה שארעה ב"זמן השירות"; סעיף 1א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] קובע שבמקרה וחייל נחבל בדרך מהמחנה לביתו ובתנאי ששהותו מחוץ למחנה הייתה כדין ולא היו בדרך סטיות של ממש, נכיר בחבלה כחבלה שאירעה בתקופת ועקב השירות. "1א. חבלה בדרך למחנה או ממנו [תיקון: תשכ"ח] (א) רואים חבלה שאירעה לחייל או לחייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו. לגבי חייל השוהה בחופשה, רואים חבלה כאמור רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו. דיון ומסקנות: 9. למעשה שתי שאלות עולות בערעור זה. השאלה הראשונה היא: האם הוכיח המערער את גירסתו כי התאונה נשוא הערעור אירעה כאשר היה בדרך מהבסיס לביתו, לעומת גירסת המשיב כי התאונה אירעה לאחר שהמערער כבר הגיע לביתו. השאלה השנייה היא: האם התאונה נשוא הערעור השפיעה על מצבו הרפואי (וזאת בשים לב לעברו הרפואי) של המערער ואם כן מה הייתה ההשפעה של התאונה על מצבו הרפואי של המערער. נדון בשתי השאלות. האם התאונה אירעה כאשר המערער היה בדרך מהבסיס לביתו 10. המשיב טוען שלאור הראיות סביר יותר להניח שהמערער נפגע לאחר שכבר הגיע לביתו ושבכל מקרה המערער לא הוכיח במידה הדרושה שהתאונה אירעה כאשר היה בדרך מהבסיס לביתו. המשיב מבסס את טענתו זאת על דברי הכירורג, שבדק את המערער בביה"ח כרמל לאחר התאונה, שרשם בטופס המיון: "לדבריו נפל בביתו מדרגה אחת". המשיב טוען שאין כל ראיה בכתב שתומכת בגרסתו של המערער ושהראיה בכתב (טופס המיון) מלמדת על מצב עובדתי שונה, כמו כן טוען המשיב שעדותו של המערער לוקה בחוסר מהימנות. שקלנו את גירסת המערער ואומנם יש לתמוה הכיצד מתיישבת הגירסה שנמסרה באנמנזה הרפואית עם גירסתו בפני המשיב ובפנינו. אומנם ככלל יעדיף ביהמ"ש והוועדה גירסה ראשונית שנמסרת ע"י בעל הדין ולפיכך במקרה שלפנינו לנוכח הספקות ועברו הרפואי של המערער. במקרה זה נציין עוד כי הגירסה כי המערער נפל בעת או מיד עם יציאתו מהרכב, וכול ותשמש עילה לפי חוק הפלת"ד. הצדדים לא התייחסו לעניין זה ולכן נתעלם גם אנו ממנו. יחד עם זאת רופא הכירורג כתב בטופס המיון: "לדבריו נפל בביתו מדרגה אחת" (הדברים מופיעים בסעיף "פירוט ממצאים גופניים") אולם באותו טופס מיון, עמוד אחד לפני העמוד בו שלעיל ובסעיף הנקרא "תולדות מחלה מקוצר" רשום: "לדבריו נפל בחזרה ממילואים ונחבל". מכאן ואם נלך בדרך המקילה עם המערער כפי שאנו מצוווים ללכת עפ"י חוק שמטרתו סוציאלית, אין לקבל את טענת המשיב כי אין כל ראייה בכתב שתומכת בגרסת המערער. למעשה ישנה ראייה בכתב אשר תומכת בגרסתו של המערער ואשר משקלה לכל הפחות זהה למשקל הראייה שעליה מבסס המשיב את טענתו מכיוון שהן מופיעות באותו טופס של חדר המיון. יתכן ולראייה התומכת בגרסת המערער משקל עדיף מכיוון שנכתבה כרונולוגית לפני הראייה התומכת בגרסת המשיב והן מכיוון שהיא כתובה במקום המיועד לתיאור תולדות המחלה, בעוד שהראייה התומכת בגרסת המשיב מופיעה במקום המיועד לפירוט ממצאים גופניים. מלבד טופס המיון, גם בדוח הפציעה שמילא המערער רשום שהוא נפל ונחבל כאשר ירד מרכבו. סיכומו של דבר ועל אף הספקות, מאחר ומצאנו כי המערער היה עקבי וטען לאורך כל הדרך שהתאונה אירעה לו כאשר יצא מרכבו ליד ביתו בעת שחזר מבסיסו הצבאי, וגירסה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית אנו מקבלים את גירסת המערער כי התאונה אירעה כאשר הגיע לביתו בדרך מהבסיס הצבאי ולכן מדובר בתאונה שאירעה בדרך למחנה או ממנו, כאמור בסעיף 1א לחוק הנכים. האם השפיעה התאונה על מצבו הרפואי של המערער מהעבר: 11. ד"ר ברוסקין, המומחה מטעם המערער מתייחס לתאונת העבודה שעבר המערער בשנת 1994 וטוען שבעקבותיה אובחן השבר בחוליה 2L ולא אובחן השבר בחוליה 12T, שלטענתו הוא שבר חדש שנגרם כתוצאה מהתאונה נשוא הדיון. המומחה ממליץ להעניק למערער 20% נכות כאשר 10% מהנכות יש לדעתו לייחס לשבר בחוליה 12T ולתאונה נשוא הערעור ו- 10% יש לייחס לבעיות הגב שקדמו לתאונה. פרופ' ביאליק טוען שאין כל קשר בין התאונה לבין מצבו של המערער וכאבי הגב מהם הוא סובל, המומחה טוען שגם השבר בחוליה 12T אובחן עוד לפני התאונה. שקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחוות דעת המומחים ובתיק הרפואי ונראה כי ממסמך של שירותי בריאות כללית, קופת החולים של המערער, (שמצוי בתיקו הרפואי ), ניתן לראות שכבר בתאריך 15/5/1998 אובחן השבר בחוליה 12T (במסמך רשום שהאבחנה היא של שבר בחוליה 2L ושבר בחוליה 12D. דא עקא, מכיוון שאין חוליה שנקראת 12D ומכיוון שהחלק היחיד בעמוד השדרה בו יש 12 חוליות הוא בית החזה, שחוליותיו מסומנות באות T, סביר להניח שמדובר בטעות סופר ושהאבחנה הייתה של שבר בחוליה 12T. מכיוון שהמומחה מטעם המערער מבסס את חוות דעתו על ההנחה שהשבר בחוליה 12T הוא שבר חדש, שלא אובחן בעבר ואשר נגרם כתוצאה מהתאונה נשואת הערעור ומכיוון שהמסמכים הרפואיים (שלא עמדו ברשותו של המומחה בהכינו את חוות הדעת) מוכיחים שהנחה זאת אינה נכונה ושהשבר בחוליה 12T אובחן כשנתיים לפני התאונה. לפיכך לא ניתן לקבל את האמור בחוות דעתו של ד"ר ברוסקין, ואנו מעדיפים את חווה"ד של פרופ' ביאליק בעניין זה. סיכומו של דבר גם אם התאונה השפיעה באופן זמני על מצבו הרפואי של המערער והחמירה את בעיות הגב מהם הוא סובל, לא ניתן לקבל את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו, שמבוססת על הנחה שנסתרה, מכיוון שהיא אינה מראה מה ההחמרה שנגרמה עקב התאונה, שכן המומחה מייחס לתאונה את כל הנכות שנובעת מהשבר בחוליה 12T, אך כאמור לעיל הוכח שהשבר היה קיים עובר לתאונה, לפיכך למרות שהמערער הוכיח את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין שירותו הצבאי, יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם המשיב על פני חוות דעת המומחה מטעם המערער. ק. התגמולים בדק את המערער בעקבות התאונה ועל רקע האמור והתבסס על חוות הדעת הרפואית של המומחה מטעמו קבע כי המסקנה שהכאבים בעמו"ש התחתון הינם על רקע שינויים ניווניים וללא קשר לחבלה מיום 12.12.00 וכי לא חלה כל החמרה לאחר התאונה. המערער אשר הנטל עליו לא שכנענו כי היתה השפעה של התאונה על מצבו הרפואי אם בכלל. כמו כן לא מצאנו בחומר הראיות אישור לטענות התובע או סתירה לטענת המשיב כי התאונה החמירה את מצבו הרפואי באופן זמני ולאיזה פרקי זמן. לפיכך לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. 12. לפני סיום נתייחס לסעדים המבוקשים. המערער מבקש שהועדה תקבע ששחרורו מהמילואים נעשה שלא כדין ושהמשיב חייב לשאת בעלויות שיקומו וטיפולו, כמו כן מבקש המערער שהועדה תורה שתקופה של 6 חודשים מיום שחרורו מהמילואים יירשמו וישולמו לו כימי מילואים. סעדים אלה בקשת המערער לענייו רישום התקופה שלאחר שחרורו כימי מילואים אינה נמצאת בסמכות הועדה, ומכל מקום תנאי מוקדם לדיון בהם ע"י המשיב היה קיומו של קשק בין הפגימה הנטענת לבין השירות דבר שלא הוכח בערעור זה. בנסיבות אין להוצאות. בזיקה להחלטה מיום 3.5.04 פסק הדין ניתן בהרכב קטוע לאחר שנמסרה לצדדים הודעה לפי סעיף 17 לחוק בתי הדין המנהליים, התשנ"ב - 1992. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבשאלות משפטיות