1. מהות התביעה: בפני תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק יד הנתבעת ממקרקעין המשמשים חניון, הנמצא בקרן הרחובות הרצל והרוא"ה ברמת גן, הידוע כגוש 6126 חלקה 26/1 [להלן: "החניון" או "המושכר"].   2. המסכת הדיונית: ביום 2.4.96 ניתנה רשות להגן. הוגשה הגנה ותביעה שכנגד. התביעה שכנגד עניינה תביעה כספית, בה מבקשת התובעת שכנגד לחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לה סך של -.250,000 ₪ פיצוי כספי בגין נזקים, והודעת הנתבעת שכנגד לצדדים שלישיים, אשר הגישו כתבי הגנה. ביום 20.01.97 נמסרו מפתחות החניון באולם בית המשפט לידי התובעת [פ' מיום 20.01.97 עמ' 22], בתיק 26414/97 ניתן ביום 26.5.98 פס"ד בהסכמה לסילוק יד הנתבעת מהחניון. לפיכך אין עוד מקום לתביעה העיקרית בתיק זה ועל כן התביעה שכנגד היא התביעה העיקרית בתיק זה ובכך יעסוק פס"ד זה.   2. המסכת העובדתית: א. התובעת זכאית להרשם כבעלים במקרקעין המשמשים כחניון. ב. הנתבעת הינה חברה הרשומה כדין בישראל. ג. בתחילת שנת 1992 חתמה התובעת עם הנתבעת הסכם להשכרת שטח החניון בשכירות בלתי מוגנת [הסכם השכירות צורף וסומן נספח א' לכתב התביעה] [להלן: "ההסכם"].   3. הפלוגתאות בין בעלי הדין בתביעה שכנגד:   טענות התובעת שכנגד [הנתבעת]:   א. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות בראשית שנת 1992 על פיו השכירה הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד חניון לכלי רכב.   ב. בעת שנחתם ההסכם, היה החניון טעון שיפוצים ותיקונים יסודיים, אשר מבלעדיהם סרבו עיריית ר"ג, הרשות המוסמכת לרישוי עסקים ומהנדס העיר לאפשר את השימוש בחניון למטרתו, וליתן רשות לניהול עסק בחניון.   ג. לכן, התחייבה הנתבעת הנגדית בסעיף 20 להסכם, לבצע על חשבונה ועל אחריותה, בכל עת שתידרש לכך על ידי רשות המוסמכת, את כל השיפוצים והתיקונים בחניון שביצועם יידרש מעת לעת, על מנת להכשיר את המבנה החניון לשם קבלת רשיון לנהל עסק בחניון.   ה. בחודשים מרץ- יוני 95 לערך, סרו מנהלי הנתבעת שכנגד למחלקת מהנדס העיר והתחייבו בשם הנתבעת שכנגד לבצע בהקדם האפשרי בחניון את התיקונים הנדרשים על ידי מחלקת מהנדס העיר.   ו. למרות דרישות מחלקת מהנדס העיר של עיריית ר"ג , לא ביצעה הנתבעת שכנגד את התיקונים שהתחייבה לבצע.   ז. ב- 01.07.95, נסגר החניון בצו הפסקה מינהלי, לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968.   ח. הנתבעת שכנגד התנערה מחובתה לבצע את דרישות העירייה לבצע בדיקת עומס, שניתן להעמיס על תקרות החניון ולהזמין חוות דעת של קונסטרוקטור.   ט. בלית ברירה החלה התובעת שכנגד לבצע את הנדרש על ידי מחלקת מהנדס העיר ולשם כך שילמה בספטמבר 95 סך של -.12,360 ₪. רק לאחר מכן נאותה העירייה, במחצית ספטמבר 95, לאפשר את המשך הפעלת החניון בתנאי שיובטח לעירייה כי יבוצעו התיקונים הנוספים שיידרשו על ידי העירייה, בעקבות חוות הדעת של הקונסטרוקטור.   י. התובעת שכנגד שלחה לנתבעת שכנגד מכתב דרישה לביצוע התיקונים הנוספים שנדרשו על ידי עיריית רמת גן, ואף צרפה למכתב הדרישה, הצעת מחיר של קבלן איטום בגין חלק מהעבודות שביצוען נדרש על ידי עירית רמת גן, והתריאה, כי אם לא תבצע הנתבעת הנגדית עבודות אלה, תבוצענה העבודות בהזמנת התובעת שכנגד אשר תתבע את השבת עלותן וכן דמי נזק.   י"א. משלא נענתה הנתבעת שכנגד לדרישות המכתבים ששלחה התובעת שכנגד, הזמינה התובעת שכנגד את ביצוע כל העבודות שנדרשו על ידי עיריית רמת גן, מהנדס העיר של עיריית ר"ג ורשות רישוי העסקים של עיריית רמת גן, להמשך הפעלת החניון, ושלמה עבור ביצוען סך של 142,265 ₪.   י"ב. לתובעת נגרמה השבתה של החניון תחילה למשך 14 ימים, עד לפתיחתו בעקבות הגשת חוות דעת הקונסטרקטור, ולאחר מכן , לשיעורין, למשך כחודש ימים לצורך ביצוע התיקונים והשיפוצים. בתקופה זו שלמה התובעת שכנגד דמי שכירות לנתבעת שכנגד, מבלי שנהנתה משכירות החניון ואף נגרמו לה הפסדי הכנסה בשל השבתת החניון.   הוצאות התובעת והפסדיה, בשל השבתת החניון, כתוצאה מהפרות ההסכם על ידי הנתבעת שכנגד ומחדליה מוערכים בסך 60,000 ₪.   י"ג. לתובעת שכנגד נגרמו טרחה ואובדן ימי עבודה של מנהליה, לשם הזמנת ביצוע העבודות, השגחה על ביצוען וטיפולים בנושא רישוי הפעלת החניון בעיריית רמת גן המוערכים בסך 10,000 ₪.   י"ד. סה"כ תובעים התובעים שכנגד את חיוב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של -.224,000 ₪.   טענות הנתבעת שכנגד [ התובעת]:   א. ביום 22.09.95 , נמסרה לתובעת שכנגד, הודעה, כי עליה לפנות את החניון החל מיום 22.11.95, בשל התחייבותה והפרת ההסכם. כל שנעשה החל מיום 22.09.95, נעשה בידיעה ברורה כי החוזה הגיע לסיומו וכי על התובעת שכנגד לפנות את החניון.   ב. בנסיבות אלה ידעה התובעת, כי אין לה זכות להשקיע סכום כסף כלשהו בחניון וכי אין לה עילה, סיבה או טענה לצפות להשבת השקעה כלשהי אם היתה כזו, בחניון שכור שאין לה זכות להמשיך ולהשתמש בו.   ג. הנתבעת שכנגד ביצעה שיפוץ יסודי בשטח החניון, בעלות של 70,000 ₪, לפני שנערך ההסכם, וזאת בעקבות דרישת עיריית רמת גן. בעקבות התיקונים ניתן היתר להפעלת החניון.   ד. את סעיפים 20 ו - 10 להסכם השכירות יש לקרוא יחדיו, לפיהם על התובעת שכנגד לתקן את הנזקים שנגרמו בשל הפעלת החניון שלא כדין ושלא לפי ההסכם, ובשל כך שהתובעת שכנגד התירה לאחרים לפעול בחניון לבנות, ולהרוס בו.   ה. לחילופין, לא התקבלה כל דרישה מרשות מוסמכת לבצע תיקונים נרחבים ושיפוצים באופן שביצעה התובעת שכנגד, אם ביצעה. התיקונים שבוצעו בוצעו בצורה מרחיקת לכת, לא לצורך וללא הגיון כלכלי מאחוריהם, והכל ללא קבלת אישור או הסכמת הנתבעת שכנגד, ואין לה כל עילה או טענה לקבלת השתתפות בתשלום ששילמה.   ו. עצם ביצוע העבודות בסכומים גבוהים, סמוך למועד סיום החוזה [כאשר נותרה שנה לסיומו], ולאחר שהנתבעת שכנגד דרשה פינוי מהתובעת שכנגד, הוא בלתי סביר.   ז. הנתבעת שכנגד טוענת עוד, כי התובעת שכנגד לא ביצעה את העבודות אלא חברת מיזם - קורל השקעות וניהול בע"מ [להלן:"חברת מיזם"], היא החברה הבונה במקום.   התובעת שכנגד וחברת מיזם מנסות לעשות עושר ולא במשפט בכך שהן מגלגלות עלות עבודות שביצעה חברת מיזם לשם הכשרת מקרקעין השייכים לה על הנתבעת שכנגד.   ח. לא נגרמה כל השבתה בחניון. התובעת שכנגד פרצה קיר בחניון והתחברה לאולם סמוך, בבעלות חברת מיזם, שבעליה הוא שביצע את העבודות בחניון בניגוד לדין, לצרכיו ועל חשבונו.   התובעת שכנגד העבירה מכוניות לחניה לאולם זה, הגדול פי 4 מהחניון ושם הוחנו מכוניות. בנסיבות אלו לא נגרם כל נזק לתובעת שכנגד, להפך, התובעת שכנגד הרוויחה מכך פי כמה מהנזק הנטען, היות וכך החנתה מכוניות רבות יותר.   ט. התובעת שכנגד ידעה היטב את מצב החניון והיא אינה יכולה להתכחש, כי וידאה ובדקה את מצבו הפיזי והיא ויתרה מפורשות על כל טענת ברירה, כאמור בסעיף 2 להסכם השכירות.   י. התובעת שכנגד התחייבה בסעיף 7 להסכם השכירות, כי כל ההוצאות הכרוכות בהפעלת החניון יחולו עליה וישולמו על ידה, ואן לה כל מקום לדרישה כלשהי כלפי הנתבעת שכנגד.   י"א. הנזק שאירע לחניון נגרם בעטיה של התובעת שכנגד , ובעטיה של חברת מיזם, בעלת המקרקעין הסמוכים ובשל ההיתר שנתנה התובעת שכנגד לחברת מיזם לעשות בחניון כבתוך שלה לבנות, ולהרוס בתוכו והכל בניגוד לאמור בהסכם ובניגוד לחובות התובעת שכנגד. לפיכך, ובהתאם לסעיף 10 להסכם השכירות חבה התובעת שכנגד בנזקים.   יב. לתובעת שכנגד אין היתר לבצע בנייה ואין כל מקור משפטי לחייב את הבעלים בתיקונים שביצעה , אם ביצעה.   יג. לנתבעת שכנגד עומדת זכות קיזוז נזקיה כמפורט בכתב ההגנה לתביעה שכנגד.   יד. הנתבעת שכנגד משוחררת מכל נזק ואין היא אחראית לפצות את התובעת שכנגד, ואם יקבע כי היא חבה בפיצוי כלשהו, הרי שהנזק נגרם בעטיין של פעולות חברת מיזם ומר משה מחלב, מנהל החברה התובעת שכנגד ועליו לשאת בנטל.   הודעות צד ג':   טענות שולחת ההודעה [הנתבעת שכנגד]:   א. צד שלישי 1, הוא מנהלה של התובעת שכנגד וקרוב משפחה של מי ממנהלי צד שלישי 2. צד שלישי 2 היא חברה המחזיקה באולם הסמוך לחניון הנתבעת שכנגד.   ב. שולחת ההודעה טוענת, כי אם תתקבל התביעה שכנגד, הרי שצדדים שלישיים 1 ו- 2 חבים שיפוי מלא כלפיה ומן הדין לחייבם לשפות ולפצות את הנתבעת שכנגד בסכום שיפסוק בית המשפט כנגדם.   ג. צד שלישי 1 נתן היתר בלתי מוגבל לצד שלישי 2 להיכנס לחניון ולפעול ככל שהיא רוצה ובכלל זה להרוס, לשבור ולפגוע במקרקעין המוקנים לנתבעת שכנגד, ואכן צד שלישי 2, בסיוע צד שלישי 1, שהוא קרוב משפחה, בלא כל היתר מהנתבעת, בניגוד לדין ובניגוד למוסכם בחוזה, שברה קירות והרסה פתחים, שברה מפלסים ויצרה מצב עובדתי חדש בשטח הפוגע בנתבעת שכנגד, תוך גרימת נזק רב לנתבעת שכנגד.   ד. צד שלישי 1 או התובעת שכנגד קיבלו תמורה ממשית בעד ההיתר שנתנו לצד שלישי 2 לעבוד בחניון ולהשתמש בו ולנהוג בו מנהג בעלים.   ה. כל התיקונים והשיפוצים שלטענת התובעת שכנגד בוצעו בחניון, בוצעו לטובתה של הצד השלישי מס' 2 ועל פי הזמנתה. כל התביעה היא מסווה לכך שצד שלישי 2 היא זו שהזמינה את השיפוצים לרצונה והיא מנסה לגלגל את העלות הכספית על הנתבעת שכנגד.   ו. צד שלישי 2 היא הנהנית האמיתית מכל שיפוץ שנעשה והוא נעשה במועד, בטיב ובאיכות רק לצרכיה של צד שלישי 2 ועל כן היא מחוייבת לשלמו בהיותה הזוכה הממשית.     טענות צד שלישי מס' 1:   א. החניון מופעל על ידי מפעיל - קבלן מטעם התובעת שכנגד ובעבורה, והדבר נעשה מלכתחילה בידיעת הנתבעת שכנגד ובהסכמתה.   ב. הצד השלישי מס' 1, לא התיר לגורם זר כלשהו להיכנס לחניון ולעשות בו דבר מה בניגוד להסכם שנחתם על ידי הצד השלישי מס' 1.   טענות צד שלישי מס' 2:   א. חברת מיזם לא רכשה חלקים בחניון ואינה כופה על איש למכור לה את החניון או חלקו.   ב. חברת מיזם לא גרמה כל נזק לחניון. נהפוך הוא - חברת מיזם השקיעה בהקמת מכרז מסחרי בשטחים של היחידות הגובלות בחניון, השקעה שתעלה את ערכו של החניון נשוא התביעה.   ג. חברת מיזם לא נתנה תמורה מיוחדת למפעילת החניון עבור רשות לעבוד או לעבור בחניון.   5. המסכת הראייתית: בתיק הוגשו ראיות:   מטעם התובעת [הנתבעת שכנגד]: עת/1, מר אריאל בייגל , נחקר על תצהירו, סומן ת/1. כמו כן הוגשה תמונה, סומנה ת/2.   מטעם הנתבעת [התובעת שכנגד]: עה/1, מר משה מחלב, נחקר על תצהירו ונספחיו, סומן נ/4.   כמו כן הוגשו: חשבוניות מס, סומנו נ/1 א' - ו'. מכתב סומן נ/2. חוות דעת על יציבות תקרת החניון, סומן נ/3. תיק מוצגים.   מטעם צד שלישי מס' 2: מר מייכי גרינברג הגיש תצהיר עדות ראשית, סומן נ/5.   בתום הבאת הראיות, הגישו כל הצדדים את סיכומיהם בכתב.   6. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות, בדקתי את החומר המשפטי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ התובעת שכנד, לסיכומי ב"כ הנתבעת שכנגד ולסיכומי ב"כ הצדדים השלישיים 1 ו- 2, הגעתי למסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות ודין ההודעה לצד ג' 1 ו-2 להידחות.     7. מבוא: כאמור, התביעה שכנגד הינה התביעה העיקרית בתיק זה, בו התובעת שכנגד טוענת כי יש לחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של -.224,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה כמפורט להלן:   1. 12,360 ₪ בגין תשלום עבור בדיקת עומס וחוות דעת קונסטרוקטור.   2. 142,265 ₪ בגין ביצוע כל העבודות שנדרשו על ידי עיריית רמת גן, מהנדס העיר ורשות רישוי העסקים של עיריית רמת גן, לצורך המשך הפעלת החניון.   3. 60,000 ₪ בגין הוצאות דמי שכירות לנתבעת שכנגד והפסד הכנסה בשל התקופה בה הושבת החניון לצורך ביצוע התיקונים והשיפוצים.   4. 10,000 ₪ בגין טרחה ואובדן ימי עבודה של מנהלי התובעת שכנגד. לשם הזמנת ביצוע העבודות - השגחה על ביצוען וטיפולים בנושא רישוי, והפעלת החניון בעיריית רמת גן.   מאידך, בסיכומיו מפרט ב"כ התובעת שכנגד, לראשונה סכומי נזק שונים מאלו שתבע בכתב התביעה שכנגד, המסתכמים בסך של 333,448 ₪, יש בכך הרחבת חזית אסורה.   הלכה פסוקה היא כי:   "סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט כאשר היתה לצדדים שהות להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים".   לפיכך, אדון בנזקים כפי שנטענו ופורטו בכתב התביעה בלבד.     8. נטל השכנוע:   נטל השכנוע להוכיח את קיומה של התביעה הכספית ואת גובהה, מוטל על התובעת שכנגד, שכן בידוע הוא כי:   "בעל דין במשפט האזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת או המבססת את עמדתו, יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע, כי זו אכן מתקיימת". [ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, כ"ז[1], עמ' 744 וכן י' קדמי עמ' 1276].   במקרה דנן התובעת שכנגד לא השכילה להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתה ולא הוכיחה את טענתה.    9. הפרת הסכם השכירות:   א. מבוא:   התובעת שכנגד טוענת, כי על הנתבעת שכנגד לשפות אותה בגין כל ההוצאות שהוציאה לשם שיפוץ ותיקון החניון. מאידך הנתבעת שכנגד טוענת, כי התובעת שכנגד הפרה את הסכם השכירות בכך שהעבירה את הזכויות בחניון לקבלן, מפעיל עצמאי, מר קובי גפני [להלן: "מר גפני"], בניגוד לסעיף 12 להסכם השכירות. ביום 22.09.95, נמסרה לתובעת שכנגד הודעה, כי עליה לפנות את החניון בשל הפרת ההסכם ועל כן, טוענת הנתבעת שכנגד, כי כל שנעשה בחניון החל מיום 22.09.95 נעשה בידיעה ברורה, כי החוזה הגיע לסיומו ולכן התובעת שכנגד אינה זכאית לכל שיפוי או החזר הוצאות עבור השיפוצים שלטענתה ביצעה , וזאת ללא הסכמת הנתבעת שכנגד.   ב. האם הופר ההסכם:   סעיף 12 להסכם השכירות קובע כהאי לישנא: "12. השוכר לא יהיה רשאי להשכיר ו/או למסור את החזקה ו/או להרשות את השימוש בחניון והציוד או בכל חלק מהם לשום אדם ו/או גוף אחר, זולתו, ואולם השוכר יהיה רשאי להעסיק עובדים משלו לצורך הפעלת חניון וכן לאפשר חניה של כלי רכב כלשהם בחניון. סעיף זה הוא סעיף יסודי ".   בפסק דין מיום 15.7.02 שניתן בין הצדדים [בתיק אזרחי 63086/97], נקבע, כי בשנת 92 לערך החל מר גפני , להפעיל את החניון. דרך העסקתו על ידי התובעת שכנגד, היתה כמפעיל קבלן, כאשר מר גפני קיבל חלק מהכנסות החניון לידיו. התובעת שכנגד לא הוכיחה קיומה של הסכמת הנתבעת שכנגד וידיעתה על הפעלת החניון על ידי מפעיל-קבלן.   בחקירתו הנגדית העיד עה/1, מנהל התובעת שכנגד, מר משה מחלב, כי העביר את החניון לקבלן אשר נתן שם אחר למקום והוציא קבלות משלו [פ' עמ' 55 שורות 1-3].   עוד העיד, כי מר גפני שילם דמי שכירות למשכירה וכך:   "ש. מי שילם את השכירות לחניון ר"ג? ת. גרר צורים שלמה כמעט רוב הזמן. היתה תקופה שגם קובי שילם. ש. כמה היתה התקופה הזו? ת. לא זוכר. יותר מחודש. אפילו יותר מחצי שנה". [פ' עמ' 56 שורות 21-24, הדגשה שלי - א.ג.].   במקום אחר, העיד מר משה מחלב, כי מר גפני היה מוציא קבלות תחת השם חניון ארמון [עמוד 57 שורות 10-11], וכן אישר כי אין לו מסמך שמאשר לו להכניס את מר גפני לחניון וכך:   "ש. יש לך מסמך שמאשר להכניס את קובי לחניון? ת. לא"? [פ' עמ' 56 שורות 17-18].   לאמור, התובעת שכנגד העבירה את החניון לקבלן, אשר נתן שם אחר למקום, הוציא קבלות משלו, שילם דמי שכירות למשכירת החניון וכל זאת מבלי שהראתה מסמך כלשהו המאשר את הכנסת מר גפני לחניון.   מכל האמור לעיל שוכנעתי כי התובעת שכנגד, שוכרת החניון, הפרה את ההסכם הפרה יסודית על ידי מסירת החזקה והרשאת השימוש בחניון למר גפני, ללא אישור הנתבעת שכנגד, ועל כן זכאית היתה הנתבעת שכנגד לדרוש את פינוי התובעת שכנגד מהמושכר.   ג. דרישת פינוי: במכתב מיום 22.9.95, נמסר לתובעת שכנגד הודעה בזו הלשון:   "הנכם נדרשים לפנות את החניון ולהחזירו לידי מרשתי עד ולא יאוחר מ - 60 יום ממועד מכתבינו זה". [סומן נספח ה' וצורף לכתב התביעה].   לאמור, הנתבעת שכנגד הודיעה לתובעת שכנגד, כי עליה לפנות את החניון תוך 60 יום, דהיינו החל מיום 22.11.95 מתיק המוצגים, מיתר הראיות ומן העדויות השונות, שוכנעתי, כי התובעת שכנגד החלה לבצע את התיקונים והשיפוצים בחניון לאחר שהנתבעת שכנגד דרשה את פינויה מהחניון לאור הפרת הסכם השכירות ובמצב בו ההסכם עמד בפני סיום, וכל זאת ללא קבלת אישור והסכמת הנתבעת שכנגד, משכירת החניון, לביצוע כל התיקונים והשיפוצים שביצעה במקום.   ד. מסקנה: לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי אין לתובעת שכנגד כל זכות לדרוש שיפוי והחזר הוצאות עבור השיפוצים שלטענתה ביצעה.   מה גם, שהתובעת שכנגד לא השכילה להוכיח את ביצועם בפועל של השיפוצים והתיקונים אשר לטענתה ביצעה, מה היתה עלות העבודה וממה מורכבים הסכומים הכספיים להם היא טוענת. כל זאת ועוד, התובעת שכנגד אף נמנעה מלפרט מי הזמין את העבודה ומי שילם עבורה. גם אילו היתה מוכיחה כי על הנתבעת שכנגד היתה מוטלת החובה לשלם עבור הוצאות השיפוצים והתיקונים או לפחות עבור חלק מהם, הרי שלא הוכיחה את גובה הסכום הנטען ודי בכך כדי לדחות את תביעתה הכספית.   להלן אפרט את נימוקיי למסקנתי האמורה:   1. הזמנת העבודות והתשלום עבורן: אין אני נותן אמון בעדות של עה/1, מנהל התובעת שכנגד, שכן עדותו התאפיינה בסתירות ובחוסר עקביות.   עד הגנה צד ג', מר מייכי גרינברג, אשר עובד בחברת מיזם, העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן: "ש. עם איזה קבלנים עבדתם בפרוייקט השיפוצים שלכם? ת. עבדנו עם מאות קבלנים. ש. עבדתם עם אספלט דני? ת. כן. ש. שמואל טרקטורים. הוא זה שפינה את האספלט דרך החניון? ת. כן. ... ת. ... דני אספלט עשה עבודות איטום עבורנו ... היו קבלנים משותפים שעבדו מאוחר יותר אצלנו...".   [פ' עמ' 68 שורות 22-26, פ' עמ' 69 שורות 5-1 ].   בעוד שמר מייכי גרינברג, אשר עובד בחברת מיזם העיד כי הצד השלישי אכן עבד עם אספלט דני ושמואל טרקטורים, וכי היו קבלנים משותפים שעבדו מאוחר יותר אצלם, העיד מנהל התובעת שכנגד בחקירתו הנגדית, כי לא היה אף קבלן משותף בין שתי החברות וכך העיד:   "ש. השיפוץ שלכם נעשה יחד עם השיפוץ של "מיזם"? ת. כן. ש. נכון שהשתמשתם באותם קבלנים? ת. לא. ש. זה שעשה את האספלט, האבנים המשתלבות זה לא אותו אחד? ת. לא היה אף קבלן משותף בין שנינו". [פ' עמ' 71 שורות 16-19].    2. בנוסף לאמור לעיל, צורף לתיק המוצגים תצהיר של מר דני יונה בעל חברת אספלט דני בע"מ. בתצהירו, ציין מר יונה כי הוסכם בין התובעת שכנגד לבין צד שלישי מס' 2, כי צד שלישי 2 יממן את רכישת האספלט במקום התובעת שכנגד ואילו האחרונה תממן עבודת ריצוף במקום.   בתצהירו ציין מר יונה כדלקמן:   "במו"מ עם גרר צורים בע"מ התערב יאיר גפני מבעלי חברת מיזם -קורל בע"מ, שעסק באותה עת בשיפוץ המבנה לרגל הקמת הקניון, והציע כי חברת מיזם קורל בע"מ תממן רכישת אבנים משתלבות במקום האספלט, אשר תוכנן מלכתחילה. חברת גרר צורים הסכימה לכך; ולפיכך הוסכם כי מיזם קורל בע"מ תקנה את האבנים המשתלבות על חשבונה ואילו חברת גרר צורים בע"מ תממן את עבודת הריצוף על ידי שמוליק טרקטורים, במקום לממן את רכישת האספלט והנחתו על הגג, ובכך חסכה חב' גרר צורים בע"מ כסף".   ברם, לאור כל האמור לעיל, לא ברור ולא נהיר מי הזמין את העבודות ומי שילם עבור איזו פעולה. ועל כן, משלא שוכנעתי כי התובעת שכנגד היא זו ששילמה עבור העבדות שלטענתה בוצעו, אין לי אלא לדחות את התביעה שכנגד.   וביתר פירוט:   3. תביעה לתשלום סך של 12,360 ₪:   התובעת שכנגד תובעת מהנתבעת שכנגד סך של 12,360 ₪ , בגין תשלום עבור בדיקת עומס וחוות דעת קונסטרוקטור. דא עקא, התובעת שכנגד נמנעה מלצרף כל ראיה שהיא באשר לתשלום הסכום האמור.   התובעת שכנגד יכלה לצרף ראיות שונות, כגון קבלה המעידה כי הסכום ששולם עבור בדיקת העומס וחוות דעת הקונסטרוקטור, הינו בסך של 12,360 ₪, או תדפיס חשבון בנק המעיד, כי סכום זה יצא מחשבונה. ברם משלא עשתה כן ומשלא צרפה כל ראיה להוכחת תשלום הסך האמור, אין לי , אלא לדחות את תביעתה לתשלום סכום זה.   3. תביעה לתשלום סך של 142,265 ₪: התובעת שכנגד תובעת מהנתבעת שכנגד תשלום סך של 142,265 ₪ , בגין ביצוע כל העבודות שנדרשו לטעתה, על ידי עירית רמת גן, מהנדס העיר ורשות רישוי העסקים של עיריית כמת גן.   אמנם, התובעת שכנגד צרפה קבלות, אשר סכומן מגיע לסך של 142,265 ₪, ברם כאמור, הנתבעת לא הוכיחה ולא פרטה מהן העבודות אשר העירייה דרשה את ביצוען, לשם אישור הפעלת החניון ולא הוכיחה את אחריותה וחובתה של הנתבעת שכנגד לשלם סכום כסף זה.   לא זו אף זו, לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הסכומים אשר שולמו על ידי הנתבעת שכנגד. ולפיכך, אני דוחה את תביעתה לחייב את הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 142,265 ש"ח.   מסקנתי זו מתחזקת גם לאור העובדה שביצוע העבודות, שנעשו ללא אישור הנתבעת שכנגד, נערכו לאחר שדרשה הנתבעת שכנגד את פינוי התובעת שכנגד מהחניון וכשנה לפני תום החוזה בין הצדדים. לאמור אני דוחה את תביעתה לחיוב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 142,265 ש"ח.   4. תביעה לתשלום סך של 60,000 ₪ : התובעת שכנגד תובעת מהנתבעת שכנגד תשלום בסך של 60,000 ₪ , בגין הוצאות דמי שכירות לנתבעת שכנגד והפסד הכנסה בכל התקופה בה הושבת החניון לצורך ביצוע התיקונים והשיפוצים.   ברם התובעת שכנגד לא פרטה ממה מורכב הסכום האמור, ולא צרפה ראיות להוכחת טענתה.   בידוע הוא כי:   "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע". [י. קדמי, על הראיות - חלק שני, תל-אביב, 1991, בעמ' 917].   משלא השכילה התובעת שכנגד להוכיח את קיומו של הסכום האמור, הרי שיש לדחות את תביעתה לחיובה הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 60,000 ₪.   5. תביעה לתשלום סך של 10,000 ₪ : התובעת שכנגד תובעת מהנתבעת שכנגד לשלם לה סך של 10,000 ₪ בגין טרחה ואובדן ימי עבודה של מנהלי התובעת שכנגד. לשם הזמנת ביצוע העבודות, השגחה על ביצוען וטיפולים בנושא רישוי הפעלת החניון בעיריית רמת גן.   אולם, אין בידי לקבל טענתו זו, כיוון שגם כאן לא השכילה התובעת שכנגד להרים את הנטל המוטל על כתפיה להוכיח, כי מנהלי התובעת שכנגד הפסידו ימי עבודה ונמנעה מהבאת כל ראיה להוכחת גובה משכורתם של מנהלי התובעת.   לכן, אין לי אלא לדחות את תביעתה לתשלום סך של 10,000 ₪.     10. לסיכום:   לאור כל המקובץ, אני קובע, כי התובעת שכנגד לא עמדה בנטל המונח על פתחה, להוכיח את תביעתה. אשר על כן, אני דוחה את תביעת התובעת שכנגד לחיוב הנתבעת שכנגד בתשלום סך של 250,000 ₪.   11. תביעת צד ג':   משדחיתי את התביעה כנגד הנתבעת שכנגד, דין ההודעה לצד ג' 1 ולצד ג' 2 להידחות.   12. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:   א. אני דוחה את התביעה שכנגד.   ב. אני מחייב את התובעת שכנגד לשלם לנתבעת שכנגד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של -.25,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.   ג. אני דוחה את ההודעות לצד ג'1 ו- 2 ומחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לצד ג' 1 ולצד ג' 2 לכל אחד מהם, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של -.7,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.  מקרקעיןפינוי מקרקעיןפינויחניון