.1כללי: ענייננו ערעור על שומות לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב למר X (להלן: "המערער"), ולחברת ר.א. לוטוס בע"מ (להלן: "המערערת"). המערער הינו המנהל ובעל המניות העיקרי במערערת, חברה המפעילה עסק של מסעדה סינית באילת. בערעורם תקפו המערערים הן את ההליכים שקדמו להוצאת השומות והן את השומות עצמן. .2תמצית הרקע העובדתי: עולה מהראיות שביום 20.1.89ביצע המפקח פרץ (ע.ת. 1) מטעם המשיב ביקורת אצל המערערת בעקבותיה, במהלך השנים 1989, 1990קיים דיונים עם המערער (ע.ה. 2) ורו"ח בנימין פכט (ע.ה. 1) בשל כך שמצא שדיווחי המערערת לקו בחוסר סבירות עסקית. למרות ניסיונות להגיע לפשרה הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה סופית. בסוף 1990הוצאו למערערים שומות לפי מיטב השפיטה, למערערת לגבי השנים 1988-1986, ולמערער לגבי השנים 1987- .1985המערערים הגישו השגות על השומות הללו. מר סיבר, שדן בהשגות, ערך במהלך הדיון ביקורת במסעדה, וכן קיים דיונים במשרדו בהם נכחו המערער, רו"ח פכט ומר פרץ. בטרם נשלחו למערערים השומות שהוצאו לאחר הדיונים בהשגות שהגישו, נזקק המשיב להליך לפי סעיף 147(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961, (להלן: "הפקודה"), כדי לפתוח שומת המערער לשנת 1985, כך שניתן יהיה לייחס לו הכנסות המערערת לאותה שנה, מאחר שבשנת 1985היתה המערערת חברה משפחתית, והמערער היה נישום חבר. לאחר שהמשיב החליט על פתיחת השומה למערער לגבי שנת 1985נשלחו למערערים הודעות שומה ביום 4.5.92, הודעות השומה למערערת מתייחסות לשנים 1988- 1985הודעת השומה המתייחסת למערער הינה לגבי שנת .1985על הודעות השומה הללו הוגש הערעור. .3שאלת פסלותם של פנקסי המערערת לשנת 1986: אין מחלוקת שפנקסי המערערת - פרט לפנקסי שנת 1986- לא נפסלו לגבי השנים הנידונות בערעור. לטענת המערערים גם הפנקסים המתייחסים לשנת 1986לא נפסלו, בעוד שלטענת המשיב הם נפסלו. טענת המשיב, שספרי המערערת לשנת 1986פסולים, מתבססת על הרשעתם של המערערים באי רישום תקבולים, מכוח סעיף 145(ב) לפקודה (ת.פ (אילת) 679/87 מ" נ' חב' לוטוס בע"מ ואהרון X (נ/1). לגרסת המשיב - הנסמכת על לשון סעיף 145ב (א) (1) - אך בשל אי רישום תקבולים "... יראו את פנקסיו (של הנישום ר.א) כבלתי קבילים...". המשיב אף איזכר בסיכומיו את עמ"ה 296/85 פיקנטי נ' פקיד השומה גוש דן (מיסים ג 6עמ' ה- 151), שם נפסק שאם עילת הפסילה הוכחה אזי יראו את הספרים פסולים. באותו עניין - בשונה מענייננו - מערכת החשבונות אשר הציגה המערערת שם לפקיד השומה היתה חסרה ביותר, עד שלא היה מדובר בפנקסי חשבונות כלשהם, וכדברי כבוד השופט א. הגין: "לא כל נייר שרשומים עליו רישומים כלשהם יכול להוות מערכת פנקסים או אף חלק ממערכת כזו. הניירות אשר הוצגו בפני פקיד השומה לא נחזו אף לכאורה, מהווים מערכת כלשהי..." (בעמ' ה- 152). לא כך הדבר במקרה שבפנינו, כאשר אין מחלוקת שלמערערת היתה מערכת חשבונות מלאה, אלא שלא נרשם תקבול. לפיכך ההלכה שנקבעה בעמ"ה 296/85 אינה יכולה לסייע בידי המשיב במקרה זה. עמדת המשיב כי די באי רישום התקבול, או ההרשעה באי רישום תקבול כדי לגרום לפסילת ספרים אינה נראית לי. מסעיף 145ב (א) (1) עולה בבירור כי הפסילה מחייבת החלטה של פקיד השומה, כאשר לפקיד השומה שיקול הדעת אם להחליט על פסילה אם לאו, וכן נקבע בסעיף המועד של 60יום שבמהלכם ניתן להגיש ערעור על החלטת הפסילה. כדי שנישום יוכל לנצל את זכות הערעור עליו לדעת מבעוד מועד על קיום החלטת פסילה. המשיב טען שהספרים נפסלו, ושהודעה על כך נמסרה למערערת. דא עקא שלא עלה בידי המשיב להוכיח את דבר קבלת ההודעה ואף לא את שליחתה. עדי המשיב העידו על הנוהל שהיה קיים אצל המשיב בדבר משלוח החלטות פסילה, ותלו האשם במערערת על שלא קיבלה את ההודעה על החלטת הפסילה. על המשיב הנטל להוכיח שספרי הנישום נפסלו, ושהודעה על כך נשלחה למערערים. אין להסתפק בהוכחת נוהל כאשר אף לא נשארו עקבות שיוכיחו שקויים. יתר על כן, מכתב המשיב למערערת (נ/2) שבו הודע למערערת שהוחלט על קבלת הסבריה בדבר אי רישום תקבול בדצמבר 1987, והמרת פסילת הספרים באזהרה חמורה, יש בו משום תמיכה בטענת המערערים שספרי המערערת לשנת 1986לא נפסלו. לפיכך, משלא עלה בידי המשיב להוכיח שהחליט כדין על פסילת ספרי המערערת לשנת 1986, נידחת טענת הפסילה של המשיב, והספרים אינם פסולים. .4ההליכים בשלב א': א. עוד בפני כבוד סגן הנשיא א. ריבלין, שדן בזמנו בערעור, הועלתה על ידי המערערים, טענה מקדמית, לפיה השומות שהוצאו להם בשלב א' אינן תקפות, כיוון שהן חסרות הנמקה ופירוט של דרך החישוב, וזאת בניגוד להוראת סעיף 158א(ב) לפקודה. המשיב הסכים כי לא הוכח משלוח נימוקי השומות ואופן חישובן למערערים, אולם טען כי במהלך הדיונים שהתקיימו הובאה לידיעתם עמדתו המפורטת. כבוד סגן הנשיא א. ריבלין דחה את טענת המערערים לפיה יש לקבל את ערעורם על הסף, וקבע כי יש לבחון את הסוגיה במסגרת פסק דין. ערעור שהוגש על ידי המערערים על החלטה זו, נדון בבית המשפט העליון בפני כבוד השופטת דורנר ונדחה. במסגרת סיכומיהם העלו המערערים שוב את טענותיהם בדבר הפסול שנפל לגרסתם, כאמור, בשומה שהוצאה בשלב א', והוסיפו עליהן טענות נוספות אליהן אתייחס להלן. ב. אשר לטענה שמהשומות שהוצאו בשלב א' נעדרו הנימוקים והדרך שלפיה נעשתה השומה, הרי שלטענת המשיב למרות האמור לא נגרם עוול למערערים, מכיוון שידעו את הנימוקים ודרך החישוב שלפיה נערכו השומות. אכן נמצאו תימוכין לטענה זו של המשיב בראיות. התברר שבשלב א' קיים מר פרץ דיונים מקיפים עם המערערים שבמהלכם פרש בפניהם את הדרך שבה חושבה השומה. לנוכח הדיונים האמורים המערערים ידעו שהשומה חושבה על בסיס צריכת חומרים, מאחר שעניין זה חזר ועלה בדיונים (ראו בין היתר: נספח ז' לתצהיר פרץ "פרוטוקול מביקור בעסק" מיום 20.11.89(שהוא גם נספח א' לנימוקי הערעור); נספח ה' לתצהיר פרץ "סיכום דיון מסכם" מיום 18.4.90(שהוא גם נספח ב' לנימוקי הערעור)). בחקירתו הנגדית חזר מר פרץ - שעדותו מקובלת עלי - מספר פעמים על גרסתו שבמהלך הדיונים עלה הנושא של צריכת החומר, כשלטענתו צריכת החומר, כפי שעלתה מספרי המערערת, נראתה לו בלתי סבירה לאור הבדיקות שערך. גם בעדויות מטעם המערערים מצינו תימוכין לטענת המשיב שהמערערים היו מודעים לנימוקי השומה שהוצאה בשלב א'. רו"ח פכט אישר: "הדיון בינינו התמקד גם בנושא צריכת חומרים, אך לא רק בנושא זה" (עמ' 58לפרוט'). וכן: "... הדיון עם פרץ היה כעשר שעות ארוך ומעמיק מאוד שלווה לסופר כדי לשקול מנת מזון... בסופו של הדיון הוזכר הנושא של התשלומים בכרטיס האישי, דהיינו התשלומים לסינים" (עמ' 61לפרוט'). המערער בעדותו טען אף הוא שנמסרו הסברים לנציגי המשיב, בין היתר בנושא "הטיפים", ואישר שהיו בידיו דו"ח השקילה של החומרים והמחירים. משהוכח על ידי המשיב שלמערערים היה ידוע כיצד חושבה השומה הרי שלמרות הפגם שדבק בשומות בשלב א' בשל כך שהומצאו למערערים, ללא נימוקים ודרך החישוב, אין לפוסלן. ג. במהלך הדיונים בשלב א' נערך על ידי מר פרץ "סיכום דיון מסכם", שבו פורטו תנאי הסכם פשרה בין הצדדים. המערער ורו"ח פכט חתמו על ההסכם, המשיב בסופו של דבר נמנע מלאמצו. לטענת המערערים ביטול ההסכם נעשה שלא כדין משום שלגרסתם נעשה פחות מיממה לאחר שנערך, ואף בטרם היה סיפק בידם להמציא למר פרץ מסמכים שסוכם שימסרו לו. מר פרץ הסביר שההסכם לא הבשיל משנותרו שאלות פתוחות, בין היתר בעניין המקור הכספי לתשלום שכרם של העובדים הסינים שעבדו במסעדה. רו"ח פכט אישר בעדותו "שנשארו שאלות פתוחות גם אחרי ההסכם מיום 18.4.90" (עמ' 60לפרוט'). לנוכח הסבריו של מר פרץ, לא מצאתי שחזרתו של המשיב מהנכונות להתקשר בהסכם היתה שלא כדין. יצויין שהסמכות להתקשר בהסכם עם המערערים לא היתה בידי מר פרץ. ד. המערערים טענו כי השומות לא נחתמו על ידי פקיד השומה, וכן העלו תהיות באשר לנסיבות שבהן נחתמו, אם נחתמו. ע.ת. 2מר אוחיון העיד שהשומות נחתמו על ידי מר חרמוני שבזמנו, בעת חתימתן, ביום 10.12.90היה פקיד השומה בבאר- שבע. העובדה שהן נחתמו גם על ידי מר פרץ אינה פוגמת בתקינותן. על הנסיבות שבהן נחתמו השומות על ידי מר חרמוני העיד מר פרץ: "... בטוח שהוסבר למר חרמוני מה תחשיב צריכת החומרים, והעובדה שהמערער לא היה מוכן להגיע לפשרה, בהתאם לדיונים שהתפתחו ולכן הוא חתם על השומה שהוצאה..." (עמ' 51לפרוט'). בעקבות עדותו של מר פרץ הודיע ב"כ המערערים (עמ' 53לפרוט') כי הוא מוותר על הזמנת מר חרמוני לעדות. לאור עדותם של הה' אוחיון ופרץ הנני דוחה טענת המערערים שלא הוכחה חתימת פקיד שומה, כנדרש, על השומות. ה. המערערים טענו שהשומות פגומות אף משום שהוצאו מנימוקים לא עניינים ושלא בתום לב, אלא בשל סירוב המערערים לשלם מס בגין הפרשי שער על דולרים שנטען שהיו בחזקתם. מר פרץ אכן ציין בעדותו שבמהלך הדיונים הועלתה דרישה לתשלום מס בגין הפרשי שער, אלא שעולה מעדותו שלא זה היה הנימוק להוצאת השומות, אלא עמדת המשיב שהתוצאה העסקית שהמערערים הציגו בדוחותיהם אינה סבירה. לא מצאתי סיבה לפקפק באמיתות טענה זו - מה עוד שבדיעבד לא נדרש מס בגין הפרשי שער והשומות התבססו על אחוז צריכת חומר. לא נעלמו מעיניי דברי מר פרץ (עמ' 19לפרוט') לפיהם "ההסכם" לא נחתם בגלל שהסתבר שהמערער צריך לשלם מס על הפרשי שער, אלא שיש לקרוא דברים אלה על רקע כלל עדותו של מר פרץ ושממנה עולה שהמשיב הוציא את השומות משמצא חוסר סבירות עסקית בדיווחי המערערים, והמערערים לא הצליחו ליתן הסבר מניח את הדעת בדבר אופן תשלום השכר לעובדים הסינים. ו. טענה נוספת שהועלתה על ידי המערערים באשר להליכים שהתקיימו בשלב א' היתה שלא ניתנה להם הזדמנות סבירה להשמיע טענותיהם. בטענה זו אין ממש אפילו לנוכח העדויות מטעם המערערים. התברר ממכלול הראיות - העדויות והמוצגים שהוגשו - שהתקיימו מספר דיונים, בטרם הוצאו השומות, שבמהלכם נידונו השאלות בדבר צריכת חומר, שכר העובדים הסינים ועניינים אחרים. רו"ח פכט ציין בעדותו "היו כל כך הרבה דיונים עם רפי..." (עמ' 62לפרוט'). אוסיף שלא נטען על ידי המערערים שביקשו להעלות טענות בטרם הוצאו השומות, והדבר נמנע מהם, כמו כן לא מצינו בעדויות מטעם המערערים פירוט הטענות שנמנע מהם, שלא כדין, להעלות בפני המשיב בטרם הוצאו השומות. .5הדיון בהשגה וההליכים בשלב ב': א. המערערים טענו כי נפל פגם מהותי בדיונים בהשגות שהגישו על השומות שהוצאו בשלב א', והליכים לקביעת השומות בשלב ב', מכיוון שלא הייתה הפרדה בין שני השלבים, שלב א' ושלב ב'. לטענת המערערים מר פרץ, שערך את השומות בשלב א', המשיך להיות מעורב גם בשלב ההשגה, שנערך ע"י מר סיבר, בכך שנכח בחדר שבו התקיימו הדיונים בהשגה, והתערב בהם באופן פעיל. המערערים ציינו שמר פרץ התלווה למר סיבר בביקורת שערך במסעדה, ושבתרשומות שמר סיבר כתב במהלך הביקורת נרשם "לקחנו", בלשון רבים, וכן מר פרץ הוסיף בהם משפט בכתב ידו. יש לציין כי רו"ח פכט תיקן בחקירתו הנגדית (עמ' 63לפרוטוקול) את האמור בסעיף 13.1לתצהירו, לגבי נוכחותו של מר פרץ, והסכים כי שלב ב' נערך בפני מר סיבר, ולא בפני מר פרץ, כפי שהצהיר, וכי רק "רוחו שרתה על הנוכחים בדיון שהתקיים בשלב ב'". מר פרץ הסביר את נוכחותו בדיונים בחדר בכך שהוא חלק משרד עם מר סיבר, ואף הוסיף שהוא לא זוכר אם היה נוכח בכל הדיונים שנערכו בין המערערים לבין מר סיבר (עמ' 53לפרוט'). נוכחותו של מר פרץ במסעדה יחד עם מר סיבר, בעת שהלה ערך בה ביקורת, הוסברה על ידי מר פרץ בכך שחולית המדגם בבאר שבע כללה רק את שניהם, ולכן היה עליו להתלוות למר סיבר (עמ' 25לפרוט'). מר פרץ טען כי הביקורת התייחסה רק לעובדות שמר סיבר רצה לדעת, ונכתבה כולה בכתב ידו של מר סיבר, מלבד שורה אחת, שבה כתב שמר X מסכים שהם יקחו את התפריטים. מר פרץ הכחיש שהוא הנחה את מר סיבר מה לכתוב (עמ' 26לפרוט'). מר שלמה אוחיון הסביר בעדותו כי יש להבחין בין המצוי לבין הרצוי, וכי יש מקרים בהם בשל מצוקות כוח אדם ובשל הצורך שמפקח לא יצא לבד לביקורת, מצטרף אליו המפקח שערך את השומה בשלב א' (עמ' 13לפרוט'). אף כי טוב היה לו מר פרץ נעדר מהדיונים בהשגה אפילו שמקובל עלי שלא נטל חלק פעיל בהם, הרי שלנוכח דבריו בעדותו והסברי מר אוחיון, לא נמצא שיש לפסול הדיונים אך בשל נוכחותו בהם. בע"ש 44/89מלון טבריה בע"מ נ' פקיד השומה, (מיסים ד/ 6(דצמבר 1990), עמ' ה-135), נידון מקרה בו נכח מי שערך את השומה בהשגה עליה. נקבע כי בנוכחות בלבד, ואף בהבהרת פרטים על השומות, אין כדי לפסול את הליך ההשגה, וזאת על אף התנגדות נציג המערערת לנוכחותו, בענייננו המערער העיד: "פעם אחת בע"פ אמרנו שאסור לו להיות נוכח בדיון שסיבר ניהל, אבל חוץ מזה לא הבעתי התנגדות בע"פ לנוכחותו. כשאמרתי לפרץ שאסור לו להיות בדיון הוא אמר לי שזה המשרד שלו ושאין לו מקום אחר להיות בו, ושנוכחותו לא צריכה להפריע" (עמ' 71לפרוט'). ב. עוד טענו המערערים בסיכומיהם, כי לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להגיב לשומות שנערכו גם בשלב ב', בין היתר בשל כך שביום 26.12.91הקציב להם מר סיבר 72שעות כדי להגיב על הדו"ח של המחלקה הכלכלית, וכי לא ניתן היה להכין תגובה ראויה תוך פרק הזמן שהוקצב. טענה זו נדחית, משהובהר בעדותו של רו"ח פכט כי בעקבות התערבותו ופניותיו למשיב נדחה הדיון ונקבע למערערים דיון ליום .9.3.92המערערים לא טענו כי פרק הזמן של שלושה חודשים לא היה מספיק, ולא איפשר להם הזדמנות סבירה להגיב על השומות. .6פתיחת שומת המערער לשנת 1985: הכנסתה של המערערת בשנת 1985יוחסה למערער, בשל היותו נישום חבר בחברה משפחתית לפי ס' 64א לפקודה. כדי לאפשר יחוס שומת המערערת בשנת 1985למערער עשה המשיב שימוש בסעיף 147לפקודה, ופתח את שומת המערער לאותה שנה. הליך פתיחת השומה נעשה על ידי הגב' אייזנשטאט, ששימשה כמפקחת ארצית בנציבות מס הכנסה, בעקבות פנייתו של פקיד השומה באר- שבע אליה. המערער העלה בסיכומיו מספר טענות לעניין פתיחת השומה. טענה אחת היתה כי יש להשתמש בסמכות לפי סעיף 147רק במקרים חריגים ונדירים, וכי ענייננו לא היה כזה. טענה שניה היתה כי בכל הדיונים שנערכו עם נציגי המשיב הוא הופיע כנציגה של המערערת, ולכן לא היה מקום, בלי דיון מוקדם, להוציא נגדו באופן אישי שומה לפי מיטב השפיטה. טענתו השלישית של המערער היתה שהליך פתיחת השומה שנערך לו נעשה בניגוד לחוק, מאחר שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו, כנדרש לפי סעיף 147(ג) לפקודה. אכן יש לעשות שימוש בסעיף 147(ג) לפקודה, אך במקרים נדירים בשל הפגיעה הנגרמת לנישום הזכאי שלא להיתבע על ידי שלטונות המס מעבר לתקופה שנקבעה בחוק. בענייננו יוחסה, כאמור, הכנסת המערערת למערער לנוכח בקשתה לפי סעיף 64א' לפקודה. בשל התמשכות ההליכים עד להוצאת השומה בשלב ב', בין היתר כדי לאפשר למערערים להציג עמדותיהם בפני המשיב בטרם תוצא השומה, חלף המועד שנקבע בפקודה להוצאת שומה למערער. עלה מהעדויות שהמערערים ביקשו ממר סיבר לדחות דיון בענייני השומה בשלב ב' כדי לאפשר להם להגיש חוות דעת של חברה כלכלית - מר סיבר נעתר לבקשתם למרות שהמועד להוצאת שומה למערער לשנת 1985עמד לפוג. סבורתני, שהנסיבות במקרה זה מצדיקות פתיחת השומה, מאחר שמדובר בהכנסות שלבקשת המערערים יוחסו למערער, ועל פי בקשתם הוצאת השומה נדחתה, כדי לאפשר להם הגשת חוות דעת מטעמם. אשר לטענות המערער שזכויותיו נפגעו בשל כך שלא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, כנדרש בפקודה, בטרם הוחלט על פתיחת השומה לפי סעיף 147(ג), וכי במהלך הדיונים עם המשיב נידונו ענייני המערערת, ולא ענייניו, הרי שלא מצאתי שיש בטענות אלה כדי להצדיק קבלת הערעור. גב' אייזנשטאט העידה: "... יכול להיות שבמקרה זה אמרתי להם שזה עניין פורמלי מאחר שמדובר על ייחוס הכנסות של החברה המשפחתית שנקבעו בשומה, והם לא טענו בפני שמר X הוא לא הנישום המייצג... טעון משכנע במקרה זה היה יכול להיות אילו מר X היה טוען שהוא לא הנישום המייצג אך הוא לא טען זאת" (עמ' 32לפרוט'). רו"ח פכט נשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 63לפרוט') איזה טענות ביקש להעלות בפני הגב' אייזנשטאט ושהיא סירבה לשמוע, ועל כך השיב שאינו זוכר. יתר על כן גם במכתבו של המערער (נספח טו' לתצהירו הראשון), לא מצינו נימוקים שיצדיקו אי פתיחת השומה, פרט לטענות שהעלה כנגד השומות עצמן. באשר לטענה שהמערער אך ייצג את המערערת בדיונים שהתקיימו אצל המשיב הרי שטענה זו אינה מדוייקת. עלה מהעדויות שבמהלך הדיונים נידונו עניינים המתייחסים למערער, בין היתר תשלום עבור העובדים הסינים, כספים שהיו בידו כתוצאה ממכירת דירה וכו' - אלא - שבמקרה שבפנינו גם אילמלא התקיימו דיונים בעניינו של המערער אצל המשיב לא היה בכך כדי להשליך על תוצאת הערעור שכן ההכנסה שיוחסה לו לגבי שנת 1985, לאחר פתיחת השומה על פי סעיף 147, היתה הכנסת המערערת. בעמ"ה (ת"א) 133/91 חיים רוכוורגר חברה לבניין בע"מ נ' פ"ש ת"א (תקדין - מחוזי, כרך 93(2), תשנ"ג - תשנ"ד 1993, עמ' 1211בעמ' 1212) נפסק בהסתמך על בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1), 239: "... שההלכה אינה גורסת שבכל מקרה של פגיעה בחובת השמיעה, בטרם נתנה החלטה ע"י רשות הפועלת על פי חוק, יש לראות אוטומטית את ההחלטה כבטלה. המבחן הקובע בעניין זה הוא בשאלה באיזו מידה נגרם עוול ממשי לצד הנפגע כתוצאה מאי קיום חובה זו". גם אם יש מקום לקביעה שהמערער לא מיצה את מלוא זכות השמיעה בטרם נפתחה השומה לשנת 1985ע"י המשיב, הרי שלאור האמור לעיל, לא נגרם לו עוול ממשי כתוצאה מאי קיום החובה למתן זכות השימוע. .7טענת המערערים בדבר לקיחת מסמכים על ידי המשיב ואי השבתם: עם סיום הביקורת הראשונה במסעדה, נדרשו המערערים למסור תיעוד הקשור לניהול עסקיה של המערערת. בין הצדדים ישנה מחלוקת באשר למסמכים שהמערערים מסרו למשיב, ובעניין טענתם שהמשיב עיכב ברשותו חומר מהותי השייך להם, ושחלק ממנו מעולם לא החזיר. המערער העיד, בסעיף 14לתצהירו, כי קיבל חלק מהמסמכים, לאחר איחור ניכר, אולם לא קיבל בחזרה את סלילי הקופה הרושמת ואת הבונים. המערערים אף פנו לבית המשפט במספר בקשות, להורות למשיב להשיב לידיהם את כל החומר שנלקח מהם. המשיב לא הכחיש שקיבל מסמכים מהמערערים, אך טען כי החזיר כל מה שלקח. טענתם של המערערים היא כי בשל כך שלא קיבלו לידם את כל החומר שהועבר לידי המשיב, אין באפשרותם להשיב לנימוקי המשיב כפי שפורטו בשומות המבוססות על דו"ח המחלקה הכלכלית או לסתור אותם, וזאת משום שבבונים ובסלילי הקופה הרושמת מופיעים נתונים הכרחיים לעריכת תחשיב מדויק, כגון מחיר כל מנה בשנים 88-85, פירוט המרכיבים בכל מנה, פירוט הנחות, פירוט המנות המוחזרות וכו'. איני מוצאת צורך להכריע במחלוקת אם ואיזה מסמכים נלקחו ולא הושבו מאחר שמקובלת עלי טענתו של מר פרץ שסלילי הקופות הרושמות והבונים ממילא לא יכלו לסייע למערערים להוכיח אחוזי צריכת החומר, שכן לא ניתן היה לקשר בין הבונים והסכומים המופיעים בסלילי הקופה הרושמת, בשנים הנידונות בערעור, מאחר שבאותה תקופה לא היה בידי המערערת קופה רושמת ממוחשבת. בשולי הדברים אוסיף, כי אין לקבל את טענתם של המערערים בסיכומיהם (סעיף 6.4), לפיה המשיב עיכב את החומר ולא החזירו מתוך כוונה להכשיל את המערערים ולשלול מהם את הזכות לדיון הוגן וענייני, משלא נמצאו תימוכין לטענה זו בראיות. .8השומות: א. טענתה של המערערת היא כי לא היו טעמים סבירים לאי קבלת הפנקסים, ועריכת שומות לפי מיטב השפיטה, מאחר שבדיקת נתוני העסק לא נערכה בצורה מעמיקה ומקיפה כנדרש בסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה. ב. הערעור מופנה נגד הצווים, שהוצאו בתום שלב ההשגה, על פי השומות שנערכו ע"י מר סיבר, שהלך לעולמו, ונבדקו ע"י מר הנדלסמן שחתם על הצווים. המערערים טענו כי משנבצר מהמשיב להעיד את מר סיבר, היה עליו להעיד את מר הנדלסמן, ושללא עדות זו לא הצליח המשיב להצדיק את השומה. השומות שערך מר סיבר הוצגו במהלך הערעור על ידי מר פרץ. נקבע, לנוכח התנגדות המערערים להצגתם, שבפסק הדין יינתן המשקל הראוי לכך שמר סיבר לא העיד, ולא יכל להסבירם. מאחר שעיקר השומות מתבסס על תחשיבים של צריכת חומרים והוגשו כל דפי העבודה של מר סיבר, לא מצאתי שהימנעות המשיב מהעדת מר הנדלסמן או העדרו של מר סיבר פגם בגרסת המשיב ובטעוניו. ג. המערערים טענו שהשומות שהמשיב הוציא היו מופרזות וחרגו באופן בלתי סביר מהסכום שהוצע להם לשלם במסגרת פשרה. אכן נקבע בזמנו, בהנחיות הפנימיות של נציבות מס הכנסה, שהיו בתוקף בזמן הוצאת השומות בענייננו, ששומה לפי מיטב השפיטה לא תהיה גבוהה יותר מהשומה שהוצעה לנישום כפשרה במהלך הדיונים עם שלטונות המס, ואולם הנחיה זו שונתה בשנת 1993, ואין מניעה, אף מבחינת ההנחיות הפנימיות של הנציבות, שתוצא שומה בסכומים גבוהים יותר מהסכומים שהוצעו בפשרה. בענייננו התברר שהמשיב חזר בו מהכוונה להתקשר עם המערערים בהסכם בסמוך לאחר שנערך, משמצא שלאור השאלות שנותרו פתוחות, הפשרה שהוצעה, לדעתו, לא היתה סבירה. ד. הבסיס לחישוב השומות נשוא הערעור נערך על דרך חישוב צריכת המוצרים שמהם הוכנו הארוחות במסעדה. דרך החישוב והנתונים שעמדו בפני המשיב הוצגו בראיות המשיב, ובמהלך החקירה הנגדית של עדיו. המערערים אף שטענו שהחישובים שנעשו לוקים בחסר לא הציגו דרך חישוב מטעמם בטענה שאין בידיהם הפרטים הדרושים כדי להציג תחשיב מהימן, וכי יש לקבל את דיווחיהם בדוחות שהגישו לשלטונות המס משלא נפסלו ספריהם. צריכת החומר כפי שעולה מדיווחי המערערת לשנים נשוא הערעור היתה: לשנת 1985- %42.4; לשנת 1986- %41.7; לשנת 1987- %33.9; לשנת 1988% .30.7מר סיבר ציין ברישומים שערך (ת/10) שלשנת 1989צריכת החומר כפי שעולה ממסמכי המערערת עמדה על % .31.6לעומת אחוזי תצרוכת חומר שדווחו על ידי המערערת, מצא מר פרץ בבדיקות שערך במהלך הדיונים שהתקיימו בשנים 1989, 1990צריכת חומר של כ- %25, ובשלב ב' הוצאו השומות על בסיס צריכת חומר של %25.3, בעקבות בדיקות שנערכו על ידי גב' בנמו מהמחלקה הכלכלית אצל המשיב. ה. נטען על ידי המערערים כי טעה המשיב משהחיל את הממצאים של הגב' בנמו בעניין צריכת חומר במהלך שנת 1991(הגב' בנמו לא זכרה המועד המדוייק שבו ביצעה את הבדיקה), באופן רטרואקטיבי לגבי שנות המס נשוא הערעור. המערערים הפנו לעמ"ה 13/86אליהו נ' פקיד השומה ב"ש (מיסים ה/5א אוקטובר (1991), עמ' ה- 90לעמ' ה- 92), שם נאמר: "המכשול הראשון בדרכו של המשיב מקורו בעובדה כי הביקורת נערכה בדצמבר 1985ואילו שנות המס הרלוונטיות הינן השנים 1983- .1980עצם העובדה כי בשנת מס מסוימת הגיעה עלות החומרים מתוך הפדיון לאחוז מסוים אינה יכולה לשמש ראיה כי אותו אחוז הינו אמנם האחוז הנכון אף בשנת מס אחרת. ..". בית המשפט בעמ"ה 13/86הסתמך על שנפסק בע.א 300/85, העובדות באותו עניין היו שונות מאלה שבעמ"ה 13/86, ובענייננו, שכן שם נעשה התחשיב לפי בדיקת אחוזי רווח בעסק שהוא מינימרקט שהתנודות בקניות ובמכירות משתנה מעונה לעונה, ומשליך באופן ישיר על אחוזי הרווח. בענייננו התחשיב מבוסס על תצרוכת חומר, ואף כי גם בעניין זה יש השלכה למחירי קניית החומר, ומחירי הארוחות הרי שההשפעה של התנודות במחירים משליכה פחות על השינוי באחוז צריכת החומר מאשר אופן בניית התחשיב כפי שנעשה בע.א 300/85לגבי אחוז הרווח. גם כבוד השופט ד"ר א. גרוניס, שנתן את פסק הדין בעמ"ה 13/86סייג את קביעתו לעיל (שם בעמ' ה- 93): "אכן, לעיתים ניתן להסיק ממצא המתגלה בעת ביקורת בשנת מס מסויימת לגבי המצב בשנת מס קודמת... איני חושב שניתן להשליך מביקורת יחידה, במיוחד כאשר אין טענה כנגד ספרי העסק...". סבורתני שעל אף ההתחשבות שיש לתת לקיומם של גורמים המשתנים משנה לשנה, כגון תחרות כלכלית, קשיים בעסק, תקופת ההקמה וכו', אין לשלול האפשרות להחיל ממצאים באופן רטרואקטיבי משעסקינן בשיטת חישוב פדיון העסק בהתבסס על תצרוכת החומרים, שכן יחסית לפרמטרים אחרים המסייעים בקביעת פדיון, נראה שאחוז צריכת החומר הינו יחסית קבוע במסעדות. בענייננו בניגוד לנסיבות בעמ"ה 13/86שם נערכה אך בדיקה אחת, נערכו מטעם המשיב מספר בדיקות במועדים שונים על ידי נציגי המשיב. יתר על כן בנוסף לבדיקות הוגשו - על ידי המערערים - תדריך למסעדות סיניות בארץ לשנים 1990- .1986אף כי השומות בענייננו לא נערכו על פי התדריך, יש באמור בו, כדי להוות מדד לגבי אחוז צריכת חומר המקובל בענף. עוד טענו המערערים שמכיוון שהתחשיב של גב' בנמו לגביהם התבסס על נתונים של שלושה שבועות בלבד, במהלך ספטמבר 91', אין הוא יכול לשקף את מצב צריכת החומרים לאורך שנות המס הנדונות. עקרונית מקובלת עלי דעתה המקצועית של גב' בנמו, שהמדגם שערכה מייצג דיו את אחוז צריכת החומר אצל המערערת, מה עוד שלא רק הגב' בנמו ערכה בדיקות אצל המערערת, אלא שנעשו מספר ביקורות במהלך התקופה שבין שנת 1989ועד לספטמבר 91, שהניבו מסקנות דומות. ו. נטען ע"י המערערים שמכיוון שהמערער ורו"ח פכט לא נחקרו על תצהיריהם המשלימים, שאליהם צורפו חשבוניות שלגרסתם סותרות את ממצאי החשבוניות שנבדקו על ידי המשיב, יש לקבל החשבוניות שצורפו לתצהירים כלשונן. המשיב, שאכן לא חקר את מר X ורו"ח פכט על סוגיה זו, הסביר בסיכומיו כי החשבוניות שהמציאו המערערים יחד עם תצהיריהם המשלימים אינם מלמדים דבר, כי החשבוניות האמורות מתייחסות לרכישת חסילונים בלבד, ולא ניתן להסיק מהן על צריכת מוצרים אחרים והצדק איתו. אוסיף שגם בתצהירים המשלימים נמנעו המערערים מלמסור גרסה ברורה לגבי שאלת צריכת החומר. ז. המערערים גם טענו כי במהלך הדיון בערעור לא הוצגו החשבוניות עליהן מבוסס התמחיר שערכה הגב' בנמו, בשעה שחישבה את אחוז צריכת החומר, ושלא ניתן לבדוק כיום האם הנתונים שהעתיקה נכונים. אין ספק שמוטב היה לו נשמרו האסמכתאות, החשבוניות, שעליהן ביססה הגב' בנמו את התחשיב שערכה, ואולם בהעדר ראיה שנפלה טעות בנתונים ששאבה מאותם מסמכים, אין בהעלאת הטענה בדבר טעות אפשרית בהעתקת נתונים מהחשבוניות, כדי לפגום בתחשיב. ח. המערערים אף הלינו על כך שנקבע אחוז צריכת חומר קבוע לכל השנים, כולל לשנת ההקמה. במהלך הדיונים בשלב א' במסגרת ההסכמות שלא הבשילו לכדי הסכם, הסכים מר פרץ לקבל לגבי שנת 1985את שהוצהר על ידי המערערים. גם גב' בנמו אישרה כי: "בשנה ראשונה שפותחים מסעדה אני מסכימה אתך שיש בהתחלה אחוז חומר גבוה יותר אני נותנת כמה חודשי חסד" (עמ' 44לפרוטוקול). נכונה טענתם של המערערים, ש'חודשי חסד' אלה לא ניתנו להם, ולפיכך, כפי שיפורט להלן ראוי לקבל את הערעור בעניין זה. ט. עוד נטען על ידי המערערים שהפחת שחושב היה נמוך מדי, מאחר שלא חושב הפחת של בשר ושל חסילונים, שהוא גבוה יותר, מהפחת שחושב על ידי הגב' בנמו לגבי עוף, מה עוד שהגב' בנמו לא ידעה לומר אם בדקה עוף קפוא, שיש פחת בהפשרתו, או עוף טרי שאין כלל פחת בהפשרתו (עמ' 38לפרוטוקול), והאם בשר העוף שבדקה נקנה כבשר חזה עוף או שהמערערת קנתה עופות שלמים, ושאז לטענתה הפחת גבוה יותר. טענה נוספת של המערערים הייתה כי חישוב פחת כללי מול חישובו לגבי כל מצרך בנפרד, אינו מדויק. תשובת המשיב היתה כי לצורך עריכת השומה חושב פחת של % 10שהינו פחת גבוה יותר מזה שנמצא בפועל, ונטען על ידי המערערים. יתר על כן, נטען על ידי המשיב שחישוב פחת כללי לא רק שאינו מקפח את המערערים, אלא להפך מיטיב עימם שכן יש מצרכים שבהם כמעט ואין פחת. לנוכח הראיות שהוצגו במהלך הדיון בערעור, מקובלת עלי עמדת המשיב בנושא הפחת, דהיינו שהמערערים לא קופחו בשל כך שנעשה חישוב פחת באופן כולל, אלא שאולי אף יצאו נשכרים. י. המערערים ביקרו את דרך חישוב תצרוכת החומרים שנעשתה ע"י הגב' בנמו מאחר שבדקה רק מנת עוף ולא מנות בשר, דגים וחסילונים, בהם אחוז הפחת גבוה יותר. הגב' בנמו הסבירה בעדותה כי: "את הבשר לא חישבתי כי החישוב שלו יוצא בסוף כמו העוף בערך... בקר ועוף דומים בתמחיר וזה אני אומרת מתוך הידע הנצבר שלי, אז במקרה זה לא תמחרתי בקר אבל זה דומה לתמחור של עוף" (עמ' 41לפרוטוקול). לגבי החסילונים, בשר החזיר והדגים אמרה הגב' בנמו בעדותה כי הם מהווים נתח קטן במכירות, שכן המנות הפופולריות הן העוף והבשר: "פלח התצרוכת של שרימפס, חסילונים, במסעדות סיניות הוא קטן ביותר, שרימפס אוכלים במסעדת דגים" ובהמשך "החסילונים והבשר הלבן מהווים נתח קטן במסעדה" (עמ' 41לפרוט'). המערער העיד (עמ' 70לפרוט') שמקילו בשר ניתן להכין שלוש מנות, ושבשנת 1986מנת בשר עלתה, לטענתו, 16ש"ח, ואילו קילו בשר עלה 8.80ש"ח. עולה מהאמור שתצרוכת הבשר במנת בשר באותה שנה היה % .18.3אם נשווה האמור לתחשיב שנערך על ידי הגב' בנמו (הנספח לתצהירה) נמצא שעל פי חישוביה בשר העוף היה % 14.8ממנת עוף. מר פרץ, במהלך הדיונים בשלב א' עשה ניתוח עלויות (ת/1) שממנו עולים אחוזי צריכת חומר הדומים לנטען בעדות המערער ותחשיב בנמו משמצא שאחוז צריכת חומר בעוף היה %14, בבשר % 17ובשרימפס % .35כדי להגיע לאחוז תצרוכת חומר לפי סה"כ העלות של רכישת חומר במסעדה חישב מר פרץ את אחוז צריכת החומר בהתחשב בהתפלגות המנות השונות בכלל המחזור. מתברר מת/ 1ששרימפס היוו % 12מהמחזור, עוף % 50מהמחזור ובשר % 38מהמחזור. מסקנתו של מר פרץ כתוצאה מהחישובים שערך בת/ 1היתה שבעיסקה של המערערת אחוז הצריכה הממוצע המשוקלל לבשר עוף, בשר בקר וחסילונים היה % .17.6לאור ממצאיו של מר פרץ נראה לי שיש לתקן את תחשיב צריכת החומר שעל פיו הוצאו השומות, באופן שישקף את הממוצע המשוקלל כפי שחושב על ידי מר פרץ, ולכן להוסיף לו כ-%.3 יא. את אחוז צריכת החומר חישב מר סיבר על בסיס ההנחה ש- % 60מהמחזור היו ארוחות עסקיות, ששם אחוז צריכת החומר, על פי תחשיב הגב' בנמו עמד על % 28בעוד ש- % 40היו ארוחות רגילות ששם אחוז צריכת החומר שחושב על ידי גב' בנמו עמד על % .19הגב' בנמו העידה בהסתמך על הידע שלה (עמ' 40לפרוט') ש"באילת רוב הפעילות היא בערב" , ולכן רוב הארוחות אינן ארוחות עסקיות. המערער (עמ' 68לפרוט') לא יכל להשיב איזה אחוז מהארוחות במסעדה עסקיות ואיזה לא, ובהעדר גרסה מבוססת מטעם המערערים באשר לאחוז הארוחות העסקיות, מתוך אחוז כלל הארוחות, הנני מקבלת את עדות הגב' בנמו שטענה שבאילת רוב הפעילות במסעדות היא בערב, ולכן אחוז הארוחות העסקיות נמוך ביחס לארוחות רגילות. מיותר לציין שהעובדה שמר סיבר חישב את השומה על בסיס אחוז גבוה של ארוחות עסקיות הטיבה עם המערערים. יב. לטענת המערערים התחשיב של הגב' בנמו לא היה מקצועי גם משום שלא נכללו בו המשקאות חריפים הנמכרים במסעדה. המערער העיד (עמ' 70לפרוט') שבקבוקי יין שרכש ב- 3ש"ח, נמכרו על ידו ב- 60ש"ח. לדבריו באילת "כמעט כל זוג תיירים שותה בקבוק יין..." , ומאחר שארוחה לזוג עולה 120ש"ח אזי מחיר היין הינו שליש ממחיר הארוחה. טענה זו היא לכאורה בעוכריהם של המערערים, מכיוון שהתברר שהגב' בנמו טעתה בחישוביה לטובתם. יג. טענה נוספת של המערערים היא כי המשיב בשעה שערך השומות לא התחשב בכך שחלק מהמכירה היו בכרטיסי אשראי, וכן שלא נבדקה טענת המערערים שאורחי המלון שבו ממוקמת המסעדה, ותושבי אילת זוכים להנחות. המערערים לא הוכיחו בראיות טענתם בדבר ההנחות שהוענקו לחלק מהלקוחות; יתר על כן הטענות בדבר ההנחות ועלות המכירות בכרטיסי אשראי רלוונטיות לחישוב ההכנסה החייבת במס, ולא לתחשיב הפדיון שנעשה בהתבסס על אחוז צריכת חומר. יד. בשנת 1991לטענת המערערים, אחוז צריכת החומר במסעדתם, כפי שעלה מדיווחיהם למשיב היה %26, דהיינו קרוב לאחוז צריכת החומר שנמצא על ידי הגב' בנמו בבדיקתה באותה שנה. נטען על ידי המערערים שעובדה זו מוכיחה שהדוחות שמסרו למשיב לגבי שנות המס נשוא הערעור היו דוחות אמת. הגב' בנמו אמנם העידה שניתן להתאים את הדוחות לאחוז צריכת החומר בתדריך (עמ' 43לפרוט'), אך לא הוכח שהמערערים עשו כן. טו. טענת המערער שהפער בין מחירי הארוחות ומחירי המצרכים הלך וגדל עם השנים, כך שאחוזי צריכת החומר קטנו לא נסתרה, לכן נראה לי שכדי לדייק יותר בתחשיבי צריכת החומר שערך המשיב למערערת, טוב היה לו נעשה התחשיב לפי מחירי הארוחות והמצרכים שהרכיבו אותן בשנות המס הנידונות. יחד עם זאת, לאור האמור לעיל בפסק הדין, והעובדה שמר פרץ, שערך תחשיב צריכת חומר בשנת 1989, אף השתמש במחירים של 1986, וגב' בנמו שערכה התחשיב בשנת 1991, הגיעו לתוצאות דומות תומכים בטענת המשיב בדבר אמינות תחשיבים. טז. מכיוון שספרי המערערת לא נפסלו בהתאם לאמור בסעיף 155לפקודה על פקיד השומה להצדיק החלטתו להוציא שומה לפי מיטב השפיטה (ע.א 2/81שפירא נ' פקיד השומה פ"ד לח (2) 415; עמ"ה 105/91 (חיפה) שי יעקב א. דימנט, מיסים ז/1 עמ' ה' 148). וכן: "...צריך פקיד השומה להיזהר מאוד לפני שיחליט כי הכנסתו של נישום מסויים הנובעת מהנהלת חשבונות מסודרת אינה "סבירה"; הייתי אומר שרק חקירה מעמיקה מאוד בכל התחומים של העסק, בין אובייקטיבים ובין סוביקטיביים תוכל להביא לקביעה כזו..." (ע.א 645/86 מנהל מס ערך מוסף נ' יעקב פתאל פ"ד מג (3) 405, 415). לעומת זאת בהעדר פנקסים שנוהלו כחוק, נאמר לגבי שומות שנערכו על פי מיטב השפיטה "גם אם אין פקיד השומה מגיע לחקר ההכנסות עד היסוד, זהו סיכון, שנוטל על עצמו נישום, שאינו מנהל פנקסים כחוק...". (ע.א 647/79 אפרים עיוון נ' פקיד השומה פ"ד לה (4) 645, 651). בענייננו אחוז צריכת החומר שחושב על ידי המשיב לגבי עיסקה של המערערת היה מצדיק עריכת שומה לפי מיטב השפיטה כפי שנעשתה אילו פנקסיה היו נפסלים. משלא נפסלו הספרים הנני מקבלת את הערעור לגבי שנת המס 1985שזו היתה השנה הראשונה שבה נפתח עיסקה של המערערת ושגם הגב' בנמו הסכימה לכך שיש להעניק למערערת מספר חודשי חסד. אשר לשנים 1987- 1988שבהן דווח אחוז צריכת חומר % 33.9ו - % 30.7הרי שגם לגביהן הערעור מתקבל. ההפרש של אחוזים ספורים בין אחוז צריכת החומר, כפי שדווח לבין זה שחושב על ידי המשיב בתוספת של %3, כאמור לעיל (סעיף 8י'), אינו מצביע על אי סבירות עיסקית, ולכן אינו מצדיק עריכת שומה לפי מיטב השפיטה (עמ"ה 61/96(מחוזי נצרת) חיים אמור נ' פקיד שומה טבריה מיסים יב/ 3עמ' ה- 185ועמ"ה 160/93(מחוזי ת"א) אורי חפר נ' פקיד שומה מיסים יא/ 3ה- 106). בענייננו לא רק שההפרש בין אחוזי צריכת החומר אינו גבוה, אלא שאין להתעלם מכך שקיים קושי לדייק כאשר בדיקת צריכת החומר נעשית בדיעבד, וזאת למרות שעקרונית קיבלתי את עמדת בנמו, שהדבר ניתן. כאשר הספרים לא נפסלים אין לשלול שקיום הפרש בין אחוזי צריכת החומר העולה מהספרים לעומת זה שחושב ע"י פקיד השומה, הושפע מכך שהחישוב היה בדיעבד. באשר לשנת 1986- באותה שנה אחוז צריכת החומר שדווח היה % .41.7לנוכח ההפרש בין אחוז צריכת החומר כפי שדווח, לזה שנמצא בביקורת שערך המשיב, יצא המשיב ידי חובת הצדקת החלטתו לערוך למערערת שומה לפי מיטב השפיטה בשל חוסר הסבירות העיסקית שמצא אצל המערערת. נוסיף שבשנה זו נמצא בביקורת שנערכה אצל המערערת אי רישום תקבולים בגובה של - 882ש"ח. המערערים לא הוכיחו שהשומה לפי מיטב השפיטה שערך המשיב הייתה מופרזת. נפסק שבית המשפט לא ישים עצמו במקום פקיד השומה וימעיט להתערב באופן עריכת השומה (ד"נ 14/65 חברת משה פיינר בע"מ נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד כ(1) 533; ע"א 435/78 רוזנשטוק נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לה(4) 633; ע"א 42/84 גרינברג נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד מא(3) 57). לפי דיווחי המערערים - פרט לשנת 1986- מידי שנה אחוז צריכת החומר ירד - עד שבשנת 1991עמד על % .26קבלת שומת המשיב משמעה שאחוז צריכת החומר לגבי שנת 1986, שהיא השנה השניה לניהול העסק, יהיה נמוך יותר מאחוז צריכת החומר לגבי השנים שלאחר מכן ויסתור את המגמה, המסתמנת בדיווחי המערערת, לפיה אחוז צריכת החומר ירד מידי שנה, וגם בכך יש אי סבירות עסקית. לפיכך, נראה לי להתערב בשומת המשיב, והנני מעמידה את אחוז צריכת החומר לגבי שנת 1986על %.37 .9מסעדת מיני לוטוס: לטענת המערערים בסיכומיהם (עמ' 25) צירף המשיב הכנסות ממסעדת מיני לוטוס להכנסות המערערים, למרות שאין זהות בין מסעדת מיני לוטוס, שנוהלה ע"י חברת מיני לוטוס והמערערת. צירוף הכנסות כנטען לא מצינו. אשר לסירוב המשיב להכיר בהוצאות הקמתה של מיני לוטוס ע"י המערערת כהוצאות שוטפות, הרי שנראה שבעניין זה לא חלקה המערערת על הסירוב. עולה מעדויות המערערים שמדובר בהוצאות הוניות שהוציאה המערערת לשם הקמת מסעדת מיני לוטוס, שהמערער, בזמנו, יעד לאשתו, והנני קובעת שהוצאות אלו הן אכן הוצאות הוניות. .10לסיכום: אשר על כן הערעור מתקבל בחלקו כמפורט בסעיף 8טז'. לנוכח תוצאות הערעור, ומשרוב טענות המערערת וטעוניה נדחו, כל צד יישא בהוצאותיו.מיסיםערעור שומותשומה לפי מיטב השפיטהערעורשומה