1. זוהי תביעה בה מבקש התובע מבית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות, גמול עבודה בימי מנוחה שבועית, פדיון חופשה שנתית ודמי נסיעות. 2. הרקע לתביעה א. התובע תושב רמאללה, הועסק בנתבעת, מפעילה אולם ארועים ושמחות באזור התעשיה תלפיות בירושלים "אולמי שרון" בין החודשים: 1.90 - 13.8.90. ב. העסקת התובע הוסדרה באמצעות שרות התעסוקה. ג. לטענת התובע, לאורך תקופת עבודתו ועד 23.12.99 נהגה הנתבעת להנפיק לו אישור עבודה בישראל ואולם משפנה למר אלוף זקן, מנהל הנתבעת מספר פעמים להנפיק לו אישור עבודה מעבר לתאריך לעיל סירב הוא לעשות כן. לפיכך החל מהתאריך לעיל הועסק התובע בנתבעת ללא אישור שהיה כחוק. לטענתו משלא היה בידיו אישור שהייה כחוק פגע הדבר ביכולתו לנוע בחופשיות אל מקום העבודה וחזרה עד כדי כך שלפעמים לא יכול היה להגיע לעבודה ולפעמים עוכב על ידי המשטרה. ד. לטענת התובע, מעבר לאי הנפקת אישור העבודה, הפסיקה הנתבעת בשנה האחרונה להנפיק לו תלושי שכר והלינה את שכרו. ה. לטענת התובע אי הנפקת אישור העבודה, אי הנפקת תלושי השכר והלנת השכר נועדו לגרום לו להתפטר ממקום עבודתו. ו. לטענת התובע משפנה ביום 13.8.00 למנהל הנתבעת לאחר שכבר פנה מספר פעמים לתשלום שכרו המולן הודיעו "אל תבוא לעבודה יותר" ובכך פיטרו. לפיכך זכאי הוא לטענתו לפיצויי פיטורין ולתמורת הודעה מוקדמת שלא ניתנה. ז. לטענת התובע השכר ששולם לו על פי תלושי השכר היה נמוך במידה ניכרת משכר המינימום שהגיע לו, שכן לא שולם לו גמול שעות נוספות, גמול עבודה בימי מנוחה ודמי נסיעה, לפיכך זכאי הוא לטענתו להפרשי שכר מינימום על פי דין. ח. לטענת התובע, על אף העובדה כי עבד מדי יום בין השעות 08.00 - 18.30 לכל הפחות ופעמים רבות נשאר לעבוד עד 20.00 ובימי ו' בין השעות 08.00 - 15.00 לא שילמה לו הנתבעת גמול שעות נוספות. ט. לטענת התובע מאחר שהינו מוסלמי, כשיום המנוחה השבועי שלו הינו יום ו', זכאי היה לקבל גמול בגין עבודה בימי ששי בגין עבודתו בימי ו'. י. לטענת התובע, מאחר והנתבעת לא הוציאה אותו בפועל לחופשה ואף לא שילמה לו את פדיונה בתום העסקתו זכאי הוא לפדיון חופשה. יא. עוד נטען על ידי התובע כי על אף שהינו מתגורר ברמאללה ונזק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע מביתו לעבודתו וחזרה לא שילמה לו הנתבעת דמי נסיעות. לפיכך זכאי הוא לטענתו לדמי נסיעות בגין תקופת עבודתו. 3. א. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את טענות התובע לרבות את הסעדים הנתבעים. ב. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כטענה מקדמית כי מאחר והתובע חתום על מסמך בו הצהיר כי אין הנתבעת חבה לו כל סכום מנוע הוא מלתבוע את הסכומים הנטענים בכתב התביעה. ג. עוד נטען על ידי הנתבעת כי התובע התפטר מיוזמתו ולכן אינו זכאי לפצויי פיטורין ולהודעה מוקדמת, לא עבד בשעות נוספות ואף לא הודיע כי אינו מוכן לעבוד בימי ששי, יצא לחופשות שנתיות כמתחייב וקיבל דמי נסיעות בהתאם להוראות המחייבות. ד. יצויין כי אמנם התובע בכתב תביעתו תבע דמי נסיעות ודמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו ואולם משהצהיר בתצהירו כי חוזר הוא מתביעתו לדמי הבראה ודמי נסיעות בגין תקופת עבודתו למעט לדמי נסיעות בגין התקופה שבין החודשים 1.94-5.95 פטור בית הדין לדון בסעדים אלו. לפיכך ידון בית הדין בסעדים הנתבעים. 4. שכרו של התובע - זכאות התובע להפרשי שכר מינימום א. התובע העיד בתצהירו כי על אף העובדה שעבד ששה ימים בשבוע, 26 ימים בחודש, שכרו אצל הנתבעת היה נמוך משכר המינימום כאמור בטבלה שצרף (סעיפים 66-71 לתצהיר). מנגד העיד מנהל הנתבעת כי שכרו של התובע בתקופת עבודתו לא נפל משכר המינימום, שכן התובע התעלם בחישוביו מהסכומים שהנתבעת הפרישה עבורו לפנסיה, מהארוחות שקיבל, לרבות מארוחת הצהריים שעלתה 50 ₪ ליום; מהסכומים בסך 200-150 ₪ אותם נהג לחלק לעובדים מדי יום ששי ומהסכומים בסך 150-200 ₪ אתם קיבל התובע בגין עבודתו לאחר השעה 18:00 (סעיפים 40-48 לתצהיר), יצויין כי משבסיכומיה לא חזרה הנתבעת על הטענה כי התובע קיבל סכומים בימי ששי ובגין עבודתו בשעות נוספות יש לראות את הטענה כנזנחה. ב. משנשאל התובע בחקירתו לענין התשלומים שקיבל מדי חודש השיב בביטחה כי תמיד קיבל 2500 ₪. ת. אני אמרתי שאני קיבלתי 3500 ₪. ש. תמיד ת. כן (עמ' 8 ש' 24-22). לפיכך, קובע בית הדין כי בתקופת עבודתו קיבל התובע משכורת חודשית בסך 2500 ₪ כשתלושי השכר אינם משקפים את משכורתו בפועל. ג. לאחר עיון בטענות הנתבעת קובע בית הדין, כי אין לקבל את טענת מנהל הנתבעת לפיה יש להוסיף לתחשיב שכר המינימום את ההפרשות שהנתבעת הפרישה עבור פנסיה בגין התובע שכן אין הפרשות אלו בגדר רכיבים לצרכי חישוב שכר מינימום. כמו כן אין לראות בארוחות שקיבל בגדר שכר שכן לא הוכח כי התובע הסכים לראות בארוחות בגדר שכרו. ד. מאחר ששכרו של התובע בסך 2500 ₪ עלה על שכר המינימום עד לחודש 4/98, קובע בית הדין כי עד לחודש זה קיבל התובע שכר העולה על שכר המינימום. ואולם משהחל מחודש 4.98 עמד שכר המינימום על סך 2609 ₪ והגיע בחודש 7.00 לסך 2956.95 נפל שכרו של התובע בחודשים אלו משכר המינימום - לפיכך זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בגין עבודתו בחודשים 4.98 - 13.8.00, סך הכל הפרשי שכר מינימום בסך 7,059.4 ₪. ה. מאחר ובית הדין סבור כי בין הצדדים התגלו חילוקי דעות שיש בהם ממש בעניין שכרו של התובע בפועל, קובע בית הדין כי אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה בגין הפרשי שכר מינימום. לפיכך קובע בית הדין כי הסכום לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. 5. זכאות התובע לפיצויי פיטורים א. התובע העיד בתצהירו כי משפנה ביום 13.8.00 למנהל הנתבעת בדרישה חוזרת לתשלום שכרו המולן ולהנפקת אישור עבודה הודיעו בצורה חד משמעית "אל תבוא לעבודה יותר" ומשפוטר זכאי הוא לפיצויי פיטורים (סעיף 35 לתצהיר). מנגד לטענת הנתבעת כעולה מכתב הגנתה משחתם התובע על מסמך בו הצהיר אין הנתבעת חבה לו כל סכום מנוע הוא מלתבוע כל סכום לרבות פצויי פיטורים. לפיכך על בית הדין לבחון ראשית האם יש ליתן תוקף לכתב הויתור לעניין תשלום פיצויי הפיטורים. ב. הלכה פסוקה היא כי מדיניות בתי הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. (דב"ע 98/10-2 קנטי - דיגיטל קויפמנט זק בע"מ, עבודה ארצי כרך לב (3) 161). הפסיקה קבעה מספר כללים בהם ינתן תוקף לכתב ויתור וביניהם: כתב הויתור ברור וחד משמעי, הזכויות עליהם ויתר העובד היו ידועות לו; נמסר לעובד לפני חתימתו על כתב הויתור חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבל ו/או יועברו לו (דבע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון ואח' - הבנק הבינלאומי ואח' פד"ע כז 3, עב 911549/99 כהן ואח' - שקם טרם פורסם). ודוק: על פי הוראת סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963 על ההסכם להיות ערוך בכתב ושיאמר בו במפורש שהוא לגבי פיצויי פיטורים (ע"א 11/89 רבינוביץ - נגד "שלב" בע"מ, פד' מ (4) 533). במקרה דנן, לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, תצהיריהם, ראיותיהם וחקירותיהם בבית הדין, סבור בית הדין כי לא התמלאו התנאים על מנת ליתן תוקף לכתב הויתור. הן לענין תשלום פיצויי פיטורים והן לענין הזכויות האחרות. ג. אין מחלוקת כי התובע חתם ביום 1.9.00 על ההצהרה דלהלן: "אני החתום מטה: מחמד - דאגר מס' ת.ז. X מאשר בזאת כי עזבתי את מקום עבודתי ב"אולמי שרון" מרצוני המלא. וקבלתי את כל המשכורות שמגיעים לי מהנהלת האולם, בתוספת פיצויים מוסכמים בסך 13.000 ₪. אין לי ולא תהיה לי כל דרישה כספית בעתיד להנהלת האולם. בחתימתי זו אני מאשר כי קראתי את ההצהרה והבנתי את כל מה שנאמר בה . על החתום מוחמד ואולם משהתובע חתם על כך שקיבל פיצויים מוסכמים בסך 13.000 ₪ מבלי שנכתב במפורש כי מדובר בפיצויי פיטורים, משמנהל הנתבעת הצהיר כי הכוונה היתה למענק כספי לרגל עזיבת התובע (סעיף 9 לתצהיר), משהתובעת לא הוכיחה כי התובע בטרם חתם, קיבל את חישוב תשלום פיצויי הפיטורים, חישוב ברור ומובן, אין ליתן לכתב הויתור נפקות לעניין פיצויי הפיטורים. ד. לענין שאר הזכויות הנתבעות על ידי התובע: דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות גמול בגין עבודה בימי מנוחה שבועית, פדיון חופשה ודמי נסיעות, אזי משמכתב הויתור לא עולה כי הנתבעת פרטה בפני התובע את פרוט זכויותיו, לרבות פרוט החישוב והוא בדקו, אין ליתן נפקות לכתב הויתור אף לענין שאר הזכויות הנתבעות. ה. משקבע בית הדין כי אין ליתן תוקף לכתב הויתור עליו חתם התובע ביום 1.9.00, על בית הדין לבחון האם התובע פוטר על אתר כטענתו שאז זכאי הוא לפיצויי פיטורים או התפטר מרצונו כטענת הנתבעת. יצויין כי אמנם בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע התפטר מיוזמתו ככל הנראה עקב מציאת מקום חלופי (סעיף 4 לכתב ההגנה) ולחלופין מדובר בפיטורין עקב הפרת משמעת חמורה (סעיף 10 (ב) לכתב ההגנה), ואולם משהטענה החלופית של הפרת משמעת לא פורטה בתצהירי הנתבעת יש לראות את הטענה כנזנחה. בעניין נסיבות סיום העסקת עבודת התובע העיד התובע בתצהירו כי ביום 13.8.00 פנה למנהל הנתבעת לאחר שכבר פנה אליו מספר רב של פעמים בבקשה לשלם את שכרו המולן ולהנפיק עבורו אישור עבודה בישראל, אישור אשר לא חודש כאמור מאז סופו של חודש 12.99. משנלחץ המנהל מפניותיו החוזרות בעניין אמר לו בצורה חד משמעית "אל תבוא לעבודה יותר" ומאז אותו יום לא הגיע למקום העבודה יותר (סעיפים 36-35 לתצהיר), מנגד הצהיר מר רוני זקן, אשר הועסק בתקופה הרלבנטית כמנהל תפעול בנתבעת, כי ביום 13.8.00 זכור לו היטב כי התובע לא התייצב לעבודתו, לא הודיע דבר ולא התריע ומאז לא הגיע עוד (סעיף 6 לתצהיר). לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, תצהיריהם וחקירותיהם בבית הדין סבור בית הדין כי יש להעדיף את גירסת התובע לפיה פוטר על אתר ביום 13.8.00 על פני גירסת הנתבעת. ז. אין מחלוקת כי בכל תקופת עבודת התובע בנתבעת ועד לסופו של חודש 12.99 נהגה הנתבעת להנפיק לתובע אישורי עבודה בישראל, כשהחל מחודש 1.00 ועד לסיום העסקתו הועסק ללא אישור שהיה כדין. לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, תצהיריהם וחקירותיהם בבית הדין קובע בית הדין, כי יש להעדיף את גירסת התובע לפיה פוטר על פני גירסת הנתבעת לאור הסתירות שהתגלו בעדויות עדי הנתבעת. ח. בעניין נסיבות סיום העסקתו העיד התובע בתצהירו כי ביום 13.8.00 משפנה למנהל הנתבעת לאחר שכבר פנה אליו מספר רב של פעמים בבקשה לשלם לו את שכרו המולן ולהנפיק עבורו אישור עבודה בישראל נלחץ המנהל מפניותיו החוזרות ואמר לו בצורה חד משמעית "אל תבוא לעבודה יותר" ומאז אותו יום לא הגיע למקום העבודה יותר (סעיפים 36-35 לתצהיר). בחקירתו חזר התובע על גירסתו זו לפיה ביום 13.8.00 הגיע לעבודה ודיבר עם מנהל הנתבעת שהדיעו כי אינו רוצה שיעבוד יותר (עמ' 9 ש' 21-28). ט. מנגד מעיון בחקירותיהם של מנהל הנתבעת ומר רוני זקן מנהל התפעול בנתבעת עולות גירסאות שונות בעניין נסיונות הנתבעת להנפיק לתובע רשיונות עבודה. בעוד שבחקירתו העיד מנהל הנתבעת כי משפנה לקבל את אישור העבודה עבור התובע נתקל בסרוב "בגלל האינתיפאדה" (עמ' 18 ש' 20-11), אזי העיד מר רוני זקן, כי הסיבה שבגללה הפסיקה הנתבעת לחדש לתובע את הבקשה היתה "קשיים כלכליים באולם" (עמ' 29 ש' 14). מכאן שבעוד שבחקירתו ניסה מנהל הנתבעת לשייך את הקושי בהשגת היתר עבודה לתובע לאינתיפדה שייך מר רוני זקן את הקושי לקשיים כלכליים שפקדו את הנתבעת, קשיים שיש להניח כי גרמו בסופו של דבר לפיטורי התובע. י. זאת ועוד, עיון בחקירת מנהל הנתבעת ובתצהירו מעלה סתירות הפוגמות במהימנותו. בעוד שבתצהירו העיד, כי הינו מנהל הנתבעת (סעיף 1(, אזי בחקירתו ניסה להמעיט מתפקידו כמנהל ומשנשאל האם הינו מנהל השיב: ת. בפועל אני לא המנהל, אני הייתי מבקר באולם, אני רשום כמנהל בחברה (עמ' 18 ש' 6). בעוד שבתצהירו העיד כי התקופה שבין 12.99 ועד 8.00 חלה לפני שפרצה האינתיפדה (סעיף 25 לתצהיר), אזי בחקירתו הדגיש כי לא הצליח לקבל אישור בגלל האינתיפדה (עמ' 18 ש' 16-12). בעוד שבראשית חקירתו העיד כי מחודש 12.99 היה ניגש לפחות פעם בשבוע לבקש היתר כניסה עבור התובע (עמ' 18 ש' 23-22), אזי בהמשך חקירתו משנתבקש להציג העתקי הבקשות שהגיש שינה את גירסתו והעיד כי מחודש 12.99 לא הגיש עוד בקשות (עמ' 18 ש' 28 - עמ' 19 ש' 1). יא. לאור האמור לעיל קובע בית הדין כי התובע פוטר ביום 13.8.00 על ידי הנתבעת. מאחר שהתובע עבד בנתבעת בין החודשים 1.90 - 13.8.00 - 127.5 חודשים כשמשכורתו האחרונה היתה על פי שכר המינימום בסך 2965.95 ₪ , זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 31,513 ₪. יב. מאחר ובין הצדדים התגלתה לדעת בית הדין מחלוקת של ממש בעניין נסיבות סיום העסקת התובע בנתבעת, קובע בית הדין כי אין לחייב הנתבעת בפיצויי הלנה. לפיכך ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. יג. לענין טענת הנתבעת כי שילמה לתובע לרגל עזיבתו סך 13,000 ₪ כאמור בכתב הויתור, אין בית הדין מוצא לקבל את טענת הנתבעת ולפיכך אין לקזז סכום זה מסכום פיצויי הפיטורים. אמנם מנהל הנתבעת העיד בתצהירו כי לאחר חתימת התובע על כתב הויתור ביקש מהנוכחים בחדר לצאת ומשנשאר עם התובע ביחידות העביר לו את הסכום במזומן סעיף 19 לתצהיר), ואולם משתשובת מנהל הנתבעת לפשר הוצאת הנוכחים מהחדר הינה תמוהה לדעת בית הדין, קובע בית הדין כי מנהל הנתבעת לא העביר לתובע מענק בסך 13,000 ש"ח. משנשאל מנהל הנתבעת לענין מעמד תשלום המענק המשיב: "ש.ת. אחי לא היה נוכח - כי זה כספי הפרטי וגם בגלל צנעת הפרט, אז הכנסתי את התובע למשרד ונתתי לו את כספ (עמ' 21 ש' 11-12). ובהמשך העיד כי החתים את התובע על קבלה בגין הסכום (עמ' 21 ש' 15) ואולם לא השכיל להציגה בפני בית הדין". 6. זכאות התובע לדמי הודעה מוקדמת: מאחר שבית הדין קבע כאמור לעיל כי התובע פוטר ביום 13.8.00 על אתר, זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת מכוח צו ההרחבה בדבר הודעה מוקדמת. משהתובע עבד בנתבעת מעל לעשר שנים זכאי הוא לדמי הודעה מוקדמת בשעור משכורת חודש אחד בסך 2,966 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. 7. שעות עבודת התובע: א. התובע העיד בתצהירו כי עבד בנתבעת בימים א-ה בין השעות 08:00-18:30 ופעמים רבות עד לשעה 20:00,19:00 ובימי שישי בין השעה 08:00-15:00 (סעיף 51 לתצהיר). בחקירתו חזר התובע על עמדתו לפיה החל לעבוד בבוקר בשעה 08:00, כשבמשך שעה שעתיים שטף רצפה, ערך את השולחנות במשך מספר שעות ("אם זה ל-500 איש זה יכול לקחת 4 שעות"), ולאחר מכן ניקה אחרי האירוע וסייע במטבח עד השעה 18:30 (עמ' 2-3), ובהמשך חקירתו חזר על עמדתו לפיה בימי שישי עבד עד 15:00 (עמ' 3 ש' 15-28). ב. מנגד העידו מנהל הנתבעת ומר רוני זקן כי מסגרת שעות עבודת התובע בימים א'-ה' היתה 10:00-18:00 וזאת בימים בהם התקיים ארוע אולם ואולם בימים בהם לא התקיים אירוע או אירוע בשעות הבוקר בלבד, התקצר יום העבודה והתובע עבד במשך שעות ספורות כשרק לעתים רחוקות (פעם בחודשיים עד שלוש) עבד התובע לאחר השעה 18:00 וזאת כאשר התקיים ארוע גדול במיוחד. לגבי יום ששי העידו מנהל הנתבעת ומר רוני זקן, כי בימים אלו עבד התובע שעות בודדות, עד חמש שעות (סעיפים 28-35 לתצהיר מנהל הנתבעת, סעיפים 25-28 לתצהיר מר רוני זקן). ג. משמנהל הנתבעת העיד בחקירתו כי מכיון שהיה מגיע לעבודה ב-11:00, 11:30, כך שאינו יודע אם התובע הגיע לעבודה ב-08:00 או 10:00 (עמ' 27 ש' 22-23), משמר רוני זקן נשאל לענין עדותו בתצהירו לפיה התובע היה מגיע אמנם לנתבעת לפני השעה 10:00 אך היה מתחיל בפועל לעבוד ב-10:00 השיב כי הוא עצמו היה מגיע ב-10:00 (עמ' 31 ש' 16) ומשהתובע דבק בגירסתו כי היה מגיע בשעה 08:00 ומכין את האולם במשך מספר שעות לארוע, קובע בית הדין כי התובע החל את עבודתו בכל יום בשעה 08:00. ד. לענין שעת סיום עבודת התובע בימי א'-ה' משמנהל הנתבעת העיד בתצהירו כי התובע סיים את עבודתו בשעה 18:00, חזר על כך בעדותו בבית הדין (עמ' 23 ש' 16) ועדותו אף נתמכה במכתב הנתבעת משנת 91 לשלטונות צה"ל על מנת לקבל אישור כניסה בו הודיעו כי התובע עובד אצלם עד השעה 18:00, קובע בית הדין כי התובע עבד בין הימים א-ה בין השעות 08:00-18:00. ה. לענין עבודת התובע ביום ששי, משמצא בית הדין כי אין לקבל את גירסת הנתבעת לענין שעות תחילת עבודת התובע קובע בית הדין כי אף בימי ו' החל התובע לעבוד בשעה 08:00. לענין סיום העבודה בימי ו, משהן מנהל הנתבעת והן מר רוני זקן העידו בתצהיריהם כי עבודת התובע בימים אלו נמשכה עד השעה 14:00, למעט מקרים בהם התקיים ארוע שאז נמשכה העבודה עד 15:00 ומנהל הנתבעת לא נחקר בעניין זה מחד ומר רוני זקן חזר על עמדתו זו בחקירתו (עמ' 31 ש' 12), קובע בית הדין כי בימי ו' עבד התובע בין השעות 08:00-14:00. 10. זכאות התובע לגמול שעות נוספות: מאחר והתובע עבד בימים א-ה בין השעות: 08:00-18:00, עשר שעות ביום, וביום ו' בין השעות 08:00-14:00, שבע שעות עבד התובע מדי שבוע 8 שעות נוספות בשבוע, 32 שעות נוספות בחודש. מאחר ששכרו הממוצע לשעה היה 14.72 ₪ לשעה, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 11. זכאות התובע לגמול שעות נוספות בגין עבודה במנוחה שבועית: על פי סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-191 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) לגבי מי שאינו יהודי כוללת המנוחה השבועית את יום השבת או את יום הראשון או את יום הששי בשבוע, הכל פי המקובל על העובד כיום מנוחתו השבועית. על פי סעיף 39 לחוק, עובד שמעבידו דורש ממנו לעבוד ביום המנוחה השבועית או שהודיע לו על כוונתו לדרוש ממנו לעבוד כאמור, רשאי להודיע למעביד תוך שלושים ימים שאינו מסכים לעבוד, כך על פי איסור שבדתו. במקרה דנן, אמנם אין מחלוקת כי התובע עבד בימי שישי ואולם משלא נטען על ידי התובע ואף לא הוכח על ידו כי פנה לנתבעת וסרב לדרישת הנתבעת לעבוד בימי שישי אין לחייב את הנתבעת בתגמול בגין עבודה בימי שישי. 12. זכאות התובע לפדיון חופשה: א) התובע העיד בתצהירו כי בכל שנות עבודתו למרות שהיה זכאי לחופשה שנתית לא קיבל חופשה שנתית, ועם סיום העסקתו אף לא קיבל את פדיונה (סעיף 87-88 לתצהיר). מאחר והתובע עבד בנתבעת בין השנים 90-2000 זכאי היה עם סיום העסקתו ל-84.6 ימי חופשה. ב) הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה המגיעה לעובד מוטל על העובד, שמחובתו לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובד וכמה נתן למעשה וכן מחויב הוא בניהול פנקס חופשה (דב"ע נו/299-3 לוי-גונזגה, עבודה ארצי, כרך לו(1) 163). במקרה דנן, לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, תצהיריהם, חקירותיהם וראיותיהם קובע בית הדין כי הנתבעת לא הוכיחה בפני בית הדין, כי נתנה לתובע את כל החופשות אשר הגיעו לו כחוק. ג) בתצהיריהם העידו מנהל הנתבעת ומר רוני זקן כי בחגי ישראל התובע לא עבד מעולם והאולם היה סגור. ואולם משהלכה פסקוה היא, כי ימי חג של יהודים אינם חופשה שנתית לעובד ערבי כאשר מנוחתו כפויה עליו ללא כל קשר לחופשה שנתית (דב"ע לד/49-3 אהרונוב-עבד אל קאדר וותר, פד"ע ה', 472), לפיכך גם אם התובע לא עבד בימי החג היהודים אין לנכות ימים אלו מימי החופשה השנתית. לגבי ימי חוה"מ וחגי המוסלמים - אמנם מנהל הנתבעת בתצהירו העיד כי בימי חוה"מ סוכות ופסח האולם סגור ובימי חגי המוסלמים נהג התובע להגיע על פי תורנות שנקבעה בין העובדים (סעיף 27 לתצהיר). ואולם משבחקירתו העיד כי היו מקרים שהעובדים היו מגיעים בחגים (פסח וסוכות) לשעה שעתיים (עמ' 24 ש' 7-8) ומשמר רוני זקן העיד אף הוא בחקירתו כי בחוה"מ לעתים רחוקות היו באים פעמיים שלוש (עמ' 33 ש' 19-20), קובע בית הדין כי הנתבעת לא הוכיחה כי נתנה לתובע חופשה שנתית ו/או שילמה את פדיונה על פי חוק. ד. מאחר והתובע זכאי היה ל-84.6 ימי חופשה עם סיום העסקתו בניכוי יום אחד בו הודה כי יצא לחופשה בשנה שלפני פיטוריו (עמ' 14 ש' 2-7), זכאי היה התובע ל-83.6 ימי חופשה עם סיום העסקתו. מאחר ששכרו היומי של התובע עמד על סך 133.4 ₪, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 11,152 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. 13. זכאות התובע לדמי נסיעות: א. התובע העיד בתצהירו כי מאחר שהתגורר ברמאללה נזקק להחליף מספר נסיעות, "הן בכיוון העבודה והן בחזרה ממנה" לצורך עבודתו (סעיף 93 לתצהיר). לפיכך העיד בתצהירו כי מאחר והנתבעת לא שילמה לו דמי נסיעות בין החודשים 1/94-5/95 יש לחייבה בתשלום זה. בחקירתו חזר על עמדתו כי הגיעה לעבודתו בכל יום בטרנזיט שעלותו לשני הכיוונים 20 ₪. ב. משמנהל הנתבעת ומר מחסומי הודו בתצהיריהם כי התובע הגיע לעבודתו באמצעות הסעות אך טענו שעלותן היתה נמוכה, 4 ₪ ליום מבלי שהוכיחו את עלותם, קובע בית הדין כי התובע זכאי היה בהתאם לצו הרחבה בעניין דמי נסיעה לעלות כרטיס חופשי חודשי בגין תקופת עבודתו בנתבעת בין החודשים 1/94-3/95 (לגבי החודשים האחרים עולה מתלושי השכר כי הנתבעת שילמה לתובע דמי נסיעות). משהנתבעת הציגה בפני בית הדין עלותו של כרטיס חופשי חודשי בתקופה הרלבנטית כפי שקיבלה מאגד, קובע בית הדין כי יש לחייב את הנתבעת בסך 1,682 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ד (28 בדצמבר 2003) במעמד הצדדים והודע. נציג ציבור י. נויגבורן,שופט נציג ציבור תלוש שכר