זיוף רשיון נהיגה - איחוד משפחות

1. בקשת העותר 1 לקבל מעמד במסגרת איחוד משפחות (להלן:"אחמ"ש"), נדחתה ביום 9.7.03 בנימוק של: "אין מסמך מזהה" ומכאן העתירה שבפני, להורות לשר הפנים לחזור בו מהסירוב לטפל בבקשה לאיחוד משפחות ולאשרה. טענות העותרים: העותר 1 (להלן: העותר), בעל דרכון ירדני, הגיע מירדן לרצועת עזה, בספטמבר 1993 על פי היתר שהונפק לו על מנת להינשא לעותרת 2 (להלן: העותרת). בחודש נובמבר 93' נישאו העותר והעותרת בבית הדין השרעי בעזה ומנשואין אלה נולדו ילדיהם העותרים 3-6. לאחר הנישואים הגישו העותרים בקשה לאחמ"ש במנהל האזרחי, ברצועת עזה. בשנת 1996 הודע לעותרים כי בקשתם לאחמ"ש אושרה, אלא שאז כבר גרו בישראל. העותרים פנו למשרד הפנים בבאר שבע וביקשו להגיש בקשה לאחמ"ש. פקיד משרד הפנים סירב לקבל מידם את הבקשה ולדון בה עד אשר ייצא העותר מהארץ וזאת בהתאם לנוהג שהיה מקובל באותה תקופה במשרד הפנים. נוהל זה נפסל על ידי בית המשפט העליון, בבג"צ 3648/97 ישראל סטמקה ואח' נ. שר הפנים,פ"ד נג(2), עמ' 728. העותר לא יצא את הארץ ונותר ללא מעמד בישראל. העותר ביקש לחדש את דרכונו הירדני, בקשתו סורבה משנעדר מירדן כעשר שנים ולא היה בקשר עם השגרירות. בינואר 2003, פנה העותר למנהל האוכלוסין והגיש בקשה חדשה לאחמ"ש. בתשובה נדרש להמציא תעודת זהות מהרשות הפלשתינאית ודרכון פלסטיני או דרכון ירדני בתוקף (נספח ע/3 לעתירה). ביום 09/07/03 נמסר לעותר כי בקשתו לאחמ"ש נדחתה משום שלא הציג מסמך מזהה ונדרש לעזוב הארץ תוך 30 יום (נספח ע/4 לעתירה). לעמדת העותרים, טעם זה לדחייה אינו נכון עובדתית, שכן ניתן לזהות העותר באמצעות דרכונו גם אם פג תוקפו. למעשה הטעם האמיתי הוא העדר דרכון בר תוקף. לאחר דחיה זו ופניות נוספות למשיב שלא נענו, באה העתירה שבפני. 2. לעמדת העותרים סירוב המשיב אינו סביר, שכן השתלשלות האירועים מלמדת כי העותרים עשו כל שבידם על מנת לעמוד בדרישות המשיב, אך הדבר לא עלה בידם מסיבות שאינן תלויות בהם ועל כן על המשיב להסתפק בהצהרת העותר לצורך זיהויו, בהסתמך על בג"צ 7888/98,גית חמזה ואח' נ. שר הפנים ואח' (נספח ע/8 לעתירה), בו נקבע כי המשיב יסתפק בהצהרת המבקש בדבר וויתור על אזרחות שעה שלא הצליח להשיג אישור על הוויתור מאת השגרירות של מדינת הדרכון. בנוסף, תקנה 8 לתקנות הכניסה לישראל,התשל"ד - 1974 (להלן: תקנות הכניסה), מעניקה סמכות למשיב לדון בבקשה גם בלי מסמך מזהה בר תוקף. העותרים טוענים עוד כי התנהגות המשיב אינה מידתית, שכן בנימוק טכני הוא מבקש לפגוע בשלמות משפחתם שהיא זכות יסוד בג"צ 693/91,אפרת נ. הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח',פ"ד מז(1) 749, בג"צ 2266/93,פלוני ואח' נ.פלוני,פ"ד מט (1) 221),זכות המעוגנת גם במשפט הבינלאומי. שיקול הדעת שהופעל על ידי המשיב פגום הוא משדחה הבקשה בפן הטכני מבלי לבדוק אותה לעומק בפן המהותי. 3. באשר למניעה הפלילית - עברו של העותר אין בו כדי להצביע על היותו מסוכן לציבור. בעברו שתי הרשעות פליליות בגין שבל"ר והכשלת שוטר. אלה עבירות קלות יחסית והעונש הקל שהוטל על העותר, מעיד על מידת חומרתן. העבירה של הכשלת שוטר בוצעה בשל העובדה כי לעותר לא היה מעמד בישראל משחשש לחשוף את זהותו האמיתית. בנוסף העבירות בוצעו לפני זמן רב. טענות המשיב: 4. פניית העותרים בבקשה לאחמ"ש סורבה מהטעם כי לעותר אין דרכון ירדני בר תוקף ומשלא צירף אסמכתא מטעם רשויות ירדן שמוכיחות כי אין באפשרותו לחדש דרכונו או שעשה כל שניתן כדי להשיג הארכת תוקף הדרכון. תקנה 8 לתקנות הכניסה מסדירה את אופן מתן אשרה או רשיון ישיבה לפי חוק וקובעת כי אשרה או רשיון ישיבה בישראל, ינתנו על גבי מסמך נסיעה בר תוקף שמחזיק הזר.לתקנה יש חריג המאפשר מתן אשרה או רשיון ישיבה בישראל, גם למי שפג תוקף מסמך הנסיעה שלו, אולם הדבר נעשה רק במקרים חריגים, כאשר המבקש מוכיח כי אין בידו להשיג מסמך נסיעה בר תוקף או שאין בידו להאריך את תוקף האשרה. מדיניות השימוש המצומצם בחריג נעוצה בכך שבהעדר מסמך נסיעה בר תוקף, עם פקיעת האשרה או הרשיון שניתנו, קיים קושי להבטיח יציאתו של הזר מהארץ ללא מסמך נסיעה. 5. רשיון לישיבת קבע בישראל מכוח נישואין, מוסדר בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952, בסעיף 2 (א)(4) שם נקבע כי, לשר הפנים שיקול דעת להענקת הרשיון. במסגרת זו נקבע נוהל "תקופת המבחן המדורג", המשקף מחד גיסא את ההקלה הניתנת לבני הזוג של תושבי קבע לעומת אחרים המבקשים רשיון לישיבת קבע בישראל, ומאידך גיסא את התפיסה לפיה מעמד בישראל לא נקנה מעצם הנישואין. במסגרת השיקולים שנבחנים ע"י המשיב ,בבואו לבחון את בקשת האחמ"ש, הוא בוחן האם מתקיימים התנאים לכניסה לישראל: קשר נישואין תקף, מרכז חיים בישראל, העדר מניעה ביטחונית ופלילית. במקרה שלפנינו על אף העדר דרכון בתוקף, נעשתה ע"י המשיב פנייה למשטרת ישראל ולשב"כ לשם בירור קיומה של מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה לאחמ"ש. תגובת המשטרה מיום 08.02.04 הייתה כי אין היא ממליצה להיענות לבקשה בשל עבר פלילי של העותר, המעיד על היותו מסוכן לציבור. משכך ישנה מניעה כפולה לאי מתן רשיון לישיבה בישראל, העדר דרכון בר תוקף ומניעה פלילית. המשיב מוסיף שיהיה מוכן לשקול בקשת העותר לאחר תום תקופת מאסר על תנאי שתסתיים ביולי 2005. דיון: 6. העותר הגיע לרצועת עזה לפני למעלה מעשר שנים במטרה להינשא לעותרת. בקשתם של בני הזוג לאחמ"ש במנהל האזרחי ברצועת עזה נענתה בחיוב. ההסכמה ניתנה כשהעותרת ובני משפחתה כבר גרו בישראל בהתאם להוראות השב"כ שכן אביה היה סייען כוחות הביטחון. העותרת וילדיה קיבלו עם המעבר רשיון לישיבת קבע בישראל, לאור פעילות אביה. אין מחלוקת בין הצדדים שהזכות לשלמות המשפחה היא זכות יסוד. אין גם מחלוקת על הקושי בהרחקת אב מאשתו וילדיו. יחד עם זאת, יתכנו מקרים שלא יהא מנוס אלא לדחות הבקשה לאחמ"ש. טוען העותר כי פנה בבקשה לאחמ"ש עוד בתקופה שהיה ברשותו דרכון בתוקף, אולם אז נאמר לו, כי בקשתו תידון רק כאשר יצא מן הארץ. נראה לי שלענין זה לא דייק העותר, שכן עיון בדרכונו שצורף לבקשה (נספח ע/1) מלמד כי פג תוקפו של הדרכון ביום 12.9.95. כמפורט בבקשה, בני הזוג התגרשו לראשונה באוקטובר 95' ולאחר מספר חודשים ביטלו הגירושין, דהיינו לא יכלה להיות פניה למשרד הפנים בזו התקופה, משבני הזוג היו גרושים באותה עת. עוד יש לציין שלמרות שבבקשה מציין המבקש תאריכים שונים, אין הוא מציין מתי נעשתה פנייתו הראשונה למשרד הפנים בב"ש כשביקש להגיש את הבקשה לאיחוד משפחות. על פני הדברים זו הוגשה לאחר שפג תוקפו של הדרכון של העותר, כך שטענתו שכאשר פנה לראשונה למשרד הפנים ונדרש לעזוב את הארץ דרכונו היה בתוקף אינה מדוייקת. מנגד המשיב כלל לא שקל במקרה הנדון האפשרות ליתן לעותר מסמך נסיעה עליו ניתן להטביע חותמת היתר השהיה אלא דחה הבקשה על הסף, משלא הוצג בפניו דרכון בר תוקף, זאת מבלי לשקול את טענת ב"כ העותר, אמנם כבר לאחר הגשת העתירה כי שוחח עם איש המחלקה הקונסולית בשגרירות ירדן ובקשתו לקבל אישור בכתב בדבר הסירוב להנפיק דרכון לעותר סורבה. המשיב מראש שלל אפשרות זו של הענקת מסמך נסיעה וכלל לא בחן אותה במכלול השיקולים. הטעם של המשיב לפיו יהיה קשה להבטיח יציאת העותר מן הארץ ללא מסמך נסיעה קיים גם היום שכן דרכונו של העותר פג תוקפו וקושי זה יהיה קיים באותה מידה גם בעתיד. בנסיבות אלה, לו כל המניעה להעיתר לבקשת העותר היתה קיומו של דרכון בר תוקף, היה מקום לקבל העתירה. 7. הבסיס לדחיה המקורית היה העדר דרכון בתוקף. כאמור, במהלך ההליך שבפני היתה התייחסות לגוף הענין ובהסכמה צורף נימוק סירוב נוסף והוא בגין עברו הפלילי של העותר משפנה המשיב למשטרת ישראל אשר לא המליצה על מתן היתר, לאור עברו הפלילי של העותר. לעותר עבר פלילי הכולל עבירות רכוש, עבירות שבוצעו בדצמבר 93', בסמוך מאד לכניסתו של העותר לרצועת עזה להתחתן עם העותרת. בגין עבירות אלה הושת על העותר מאסר בפועל של חודשיים, 4 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות רכוש ושהייה בלתי חוקית. נקבע גם כי בתום ריצוי העונש יגורש העותר משטח ישראל. עבירת רכוש נוספת בוצעה על ידי העותר ביום 8.1.00 וענינה גניבת בלוני גז, בגינה הושת על העותר קנס בסך 800 ₪ או 21 ימי מאסר ו-6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים שלא יעבור עבירות רכוש. גזר הדין ניתן ביום 11.7.02 ומאסר על תנאי זה עדיין בתוקף. עבירה נוספת נעברה על ידי העותר ביוני 2000 שענינה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירה לפי חוק הכניסה לישראל. בגין זאת הושת על העותר מאסר לחודשיים ו-4 חודשי מאסר על תנאי לשנתיים, שלא יעבור על חוק הכניסה לישראל. המניעה העיקרית לטעמי להכנסת העותר לנוהל איחוד משפחות הוא עברו הפלילי. טוען העותר שמדובר בעבר פלילי מינורי ולכן ההחלטה למנוע ממנו איחוד משפחות אינה מידתית. מנגד טוען המשיב שלא נפל כל פגם בשיקול דעתו של שר הפנים, שכן בסמכותו למנוע מעמד בישראל למי שמהווה סכנה לבטחון הציבור. לאור עבירות הרכוש בהן הורשע העותר, סבורה המדינה שהוא מהווה סכנה לשלום הציבור, תוך הפניה לעת"מ (י-ם) 761/03 איאת שוואמרה נ. שר הפנים. במקרה זה גורמי המשטרה, כמו בענינינו, המליצו שלא ליתן לעותר מעמד כאשר בסמכות שר הפנים לשקול עבר פלילי והסיכון הנשקף ממנו. בתיק הנ"ל בסופו של יום זוכה העותר מעבירת התחזות והורשע בעבירות של זיוף רשיון נהיגה, שימוש במסמך מזוייף, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כניסה לישראל שלא כחוק ונהיגה ללא רשיון נהיגה. על סמך כתב האישום, גם בשלב שטרם הזיכוי החלקי, קבע ביהמ"ש שהחלטת שר הפנים אינה בלתי סבירה במקרה זה דובר על כתב אישום אחד בלבד, ועוד טרם הרשעת העותר. בעניננו מדובר במספר עבירות שהינן עבירות רכוש, מספר כתבי אישום, כאשר העותר יודע שהינו שוהה בלתי חוקי ולמרות זה מבצע עבירות פליליות, כאשר שתי העבירות האחרונות בהן הורשע בוצעו בהפרש של 6 חודשים. ביהמ"ש אינו מחליף שיקול דעתו של שר הפנים, אך בוחן את סבירות ההחלטה. העבירות המיוחסות למשיב, אכן אינן חמורות, אך המבחן אינו חומרת העבירה, אלא עצם ביצוען על ידי אדם ששוהה בארץ שלא כחוק ואין בכך כדי להרתיעו מלבצע עבירות פליליות. בכך גילה העותר את מסוכנותו לביטחון הציבור. מי שעבר עבירה פלילית אחת, יכול להיחשב כמי שמעד, אולם אין הדבר כך למי שהורשע יותר מפעם אחת. שמירה על הסדר הציבורי ובטחון המדינה הם מהאינטרסים החיוניים שיש להגן עליהם. משכך לא מצאתי שהחלטת המשיב הינה בלתי סבורה ויש מקום להתערב בשיקול דעתו. עוד טענה לב"כ העותר, כי המשיב נמנע מלהוציאו מהארץ למעלה מ-10 שנים. לענין זה יצויין שגם אם כך הדבר, אין לעותר זכות קנויה למעמד כלשהו רק בגלל העובדה שלא גורש. לענין זה ראה בג"צ 656/87 יוסף ויקטור מנצח נ. שר הפנים (לא פורסם). סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות הענין ללא צו להוצאות. משפט תעבורהמשרד הפניםאיחוד משפחותזיוףרישיון נהיגה