קשר בין אפילפסיה לבין תאונת דרכים

קשר בין אפילפסיה לבין תאונת דרכים 1. השאלה שעלינו להכריע בה היא: - "האם קיים "קשר סיבתי" בין תאונת-הדרכים, מיום 25/01/96, שבה נפגעה המערערת, לבין מחלת האפילפסיה שממנה היא סובלת?" 2. הרקע האישי: א. המערערת נולדה ביום 30/04/75. ב. בתאריך 20/12/94 גוייסה לשירות חובה בצה"ל. ג. בעת גיוסה נקבע לה פרופיל-רפואי: - 64 (סעיפי-ליקוי: 27354 - זמני, 51311 ו- 38511). ד. שירתה בתפקיד אפסנאות-טכנית, בבסיס נבטים של חיל-האוויר, בדרגת: סמלת. ה. בתום 20 חודשי שירות, דהיינו, ביום 11/09/96 שוחררה מצה"ל, לאחר שנקבע לה פרופיל-רפואי: - 24. 3. האירוע: בתאריך 25/01/96, במחנה הצבאי בו שירתה, נכנסה המערערת לתא-הנהג של משאית במטרה לנסוע ממקום המגורים שבבסיס זה למחסן שבו היא עבדה, אף הוא בבסיס הנ"ל. בסיבוב שלפני דרך הכניסה למחסן, נפתחה לפתע דלת-המשאית והמערערת, שלא היתה חגורה בחגורת-בטיחות, נפלה ממקום מושבה, הועפה מן הרכב ונחבלה בחלקי גוף שונים. נלקחה למרפאה צבאית ומשם הועברה לחדר-המיון של בית-החולים ע"ש "סורוקה", באר-שבע. 4. הליכים קודמים: א. בתאריך 24/03/96 פנתה המערערת לקצין-התגמולים בתביעה להכיר בה כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין מוגבלות בכתף שמאל וכאבים בגב, כתוצאה מהחבלה מיום 25/01/96. ב. בתאריך 20/06/96 נבדקה ע"י וועדה-רפואית (בהרכב: ד"ר דן עטר, מומחה למחלות אורטופדיות), ד"ר יצחק לוי (מומחה למחלות כירורגיה וד"ר גדעון צוקר, מומחה למחלות נוירוכירורגיה). ג. בתאריך 28/07/96 הודיע קצין-התגמולים למערערת, כי לאחר עיון בתביעתה ובתוצאות הבדיקה הרפואית, מיום 20/06/96, הגיע לכלל מסקנה, כי החבלה מיום 25/01/96 אירעה בתקופת השירות ועקב השירות הצבאי של המערערת. ד. הוועדה-הרפואית הנ"ל קבעה למערערת את דרגת נכותה בשיעור של 10% בגין החבלה בכתף שמאל ולגבי עמוד-השידרה המותני לא גילתה הוועדה כל נכות; כן נקבעה לה בדיקה חוזרת בחודש דצמבר 1996. ה. בתאריך 24/09/96 הגישה המערערת ערעור על החלטת הוועדה-הרפואית (מיום 28/07/96) בפני הוועדה-הרפואית-העליונה שלה צירפה חוות-דעת רפואית של רופא מטעמה, דהיינו, ד"ר גבריאל מוזס, מומחה בכירורגיה אורטופדית, מיום 19/01/97. ו. בתאריך 16/06/97 נדון ערעורה בוועדה-הרפואית-העליונה (בהרכב: ד"ר איזידור קסלר, ד"ר אלי שטיינבך, ד"ר בן כהן וד"ר מזוז בן-בסט). הוועדה-הרפואית-העליונה שינתה את קביעת הוועדה-הרפואית (מתאריך 20/06/96) וקבעה לה דרגת נכות בשעיור של 1%, קבועה, וזאת בשל העדר-השפעה על כושר הפעולה הכללי והעדר-השפעה על התנועות. ז. המערערת הגישה ערעור על החלטת הוועדה-הרפואית בפני בית-המשפט המחוזי, בתל-אביב-יפו (ע.א. 1439/97 א'). בתאריך 19/02/98 ניתן בבית-המשפט המחוזי (כב' השופט חיים פורת) פסק-דין, שלפיו נתקבל ערעורה של המערערת ודרגת נכותה נקבעה ל- 10%, ללא הגבלת זמן. ח. בתאריך 21/04/98 הודיע קצין-התגמולים למערערת, כי בית-המשפט המחוזי, עפ"י פסק-דינו, מיום 19/02/98, שינה את החלטת הוועדה-הרפואית-העליונה ודרגת נכותה נקבעה ל: - 10%. 5. ההליך הנוכחי: א. בין לבין, דהיינו, בתאריך 12/10/97 פנתה המערערת לקצין-התגמולים, בתביעה נוספת, להכיר בה כ"נכה", לפי חוק הנכים, גם בגין מחלת האפילפסיה, שלדבריה קשורה אף היא עם החבלה מיום 25/01/96. ב. בתאריך 29/06/98 הודיע קצין-התגמולים למערערת, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות ועל חוות-דעת רפואית, מיום 16/06/98, הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה לה נכות נוספת עקב החבלה האמורה ו/או תנאי שירותה הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. עוד הוסיף קצין-התגמולים בהחלטתו האמורה לעיל: - 1. לא קיים "קשר סיבתי" בין מחלת האפילפסיה, שסימניה הופיעו בילדות לבין החבלה ו/או תנאי השירות. 2. אין עדות כי נחבלת בראשך עקב החבלה הנ"ל. ג. על החלטתו האמורה לעיל של קצין-התגמולים (מיום 29/06/98) הגישה ב"כ המערערת את ערעורה הנוכחי ביום 19/07/98. 6. חוות-הדעת הרפואית, מיום 16/06/98 הנזכרת בסעיף 5 (ב) של פסק-דין זה ושעליה סמך קצין-התגמולים בדחותו את תביעת המערערת, היא חוות-דעתו הרפואית של פרופ' מנחם שדה, מומחה לנוירולוגיה. 7. לכתב-הערעור צירפה ב"כ המערערת חוות-דעת רפואית, של מומחה רפואי מטעמה, דהיינו, ד"ר אריה קוריצקי, מומחה לנוירולוגיה, מיום 27/10/97. 8. בתאריך 30/11/97 הגישה לנו ב"כ המשיב כתב-תשובה, שלה צורפה חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ' מנחם שדה, מיום 16/11/98, שבאה כתגובה לחוות-הדעת הרפואית של ד"ר אריה קוריצקי. 9. הדיון בערעור נקבע, לישיבה ראשונה, ליום 07/09/98, נדחה ליום 02/05/99, 29/02/2000 ובתאריך 27/11/2000, נשמעו ההוכחות ונחקרו גם הרופאים-המומחים. 10. במהלך הדיונים הגישה לנו ב"כ המשיב את תיקה-הרפואי של המערערת, שנתקבל וסומן כמוצג מש/ 1; וכן את תצהירו של רס"ן יהדוה גדרון, מיום 01/08/2000, שנתקבל וסומן כמוצג מש/ 3. 11. ב"כ המערערת הגישה לנו תצהיר שעשתה המערערת ביום 28/03/2000. 12. אין מחלוקת ביחס לעובדה, כי רק בתאריך 17/05/96, דהיינו, כארבעה חודשים, לאחר החבלה הנדונה, עברה המערערת התקף-אפילפסיה נוסף ולאחריו עוד מספר התקפים. לטענת ב"כ המשיב, לא נפגעה המערערת בראשה בתאונת-הדרכים נשוא הערעור; היא לא איבדה את הכרתה; אין היא סובלת מתסמונת פוסט-טראומטית כתוצאה מהתאונה האמורה ואי-לכך לא קיים ,קשר סיבתי" בין תאונת-הדרכים להתקף האפילפטי שהופיע כ- 4 חודשים לאחר מכן. 13. לעומתה, טוענת ב"כ המערערת, ש"נסיבות התאונה מצביעות על העובדה שאדם העף ממשאית נוסעת ומתגלגל על הכביש אינו יכול שלא לקבל מכות בראש ולו מכות יבשות"!! ב"כ המערערת, מבקשת כי נאמין לדברי עדותה של המערערת, מיום 27/11/2000, לפיהם "אני לכמה שניות איבדתי את ההכרה" (עמ' 19 בפרוטוקול בית-המשפט), ועוד: - "אני לא ידעתי על הדבר הזה, על איבוד-ההכרה, רק לאחר מכן כאשר הנהג סיפר לי שראה אותי מתגלגלת על הכביש וכמה שניות לא זכרתי שום דבר, לא ידעתי מה קורה איתי. אני לא דיברתי על איבוד-ההכרה, אבל לאחר מכן אמרו לי שלכמה שניות הייתי באיבוד-הכרה. זה היה לפי דברי הנהג. 'לאחר מכן', אני מתכוונת לאחר ההתקף האפילפטי". ב"כ המערערת מבקשת, כי נאמץ את דברי עדות המומחה הרפואי מטעם המערער, ד"ר אריה קוריצקי, הקובע, כי: - "ברמה התיאורטית, כעיקרון, חבלת-ראש שתביא לתסמונת פוסט חבלתית או להתקף אפילפטי לא חייבת להיות מלווה באיבוד-הכרה וגם לא בזעזוע-מוח" (עמ' 15 בפרוטוקול בית-המשפט)". עוד טוענת ב"כ המערערת, בהסתמכה על דברי העדות של המומחה-הרפואי מטעמה, כי גם אם הבדיקות, הקליניות וההדמייה, הן תקינות, קיים קשר בין ה- P.T.S.D., שנגרם כתוצאה מהתאונה לבין מחלת המערערת. 14. לית מאן דפליג, שחבלה-מוחית חמורה מהווה גורם סיכון לאפילפסיה. ברם, מהי חומרת החבלה-המוחית המהווה גורם סיכון כזה? לא תמיד ניתן לקשור קשר של גרימה בין זעזוע-מוח ובין הופעת ההתקפים האפילפטיים. אפילו כאשר קיימת סמיכות-זמנים בין שני האירועים היא אינה מעידה בהכרח על "קשר סיבתי" ביניהם, יען כי הן זעזוע-מוח והן התקפים אפילפטיים סביר ויקרו זה אחר זה. החוקרים מסתמכים על מחקרים בהם נבדקה השאלה: - האם לאחר זעזוע מוח קיימת עלייה במאורעות של התקפים אפילפטיים בהשוואה לכלל האוכלוסייה. רוב המחקרים הוכיחו, שכאשר מדובר לגבי חבלת גולגולת קלה עם איבוד-הכרה מתועד או אנמנזה, יש מקום להכיר בקשר בין החבלה להתקפים אפילפטיים. מכל מקום, זעזוע מוח מעלה בשיעור קטן את הסיכוי לפתח אפילפסיה, כאשר ההגדרה של זעזוע מוח היא: איבוד-הכרה או אנמנזה של פחות מחצי שעה. חבלת-ראש, שהיא פחותה מזו - אינה מהווה גורם סיכון להתפתחות האפילפסיה (ראה דברי עדותו של פרופ' מנחם שדה, בעמ' 30 של פרוטוקול בית-המשפט). 15. חשוב שנציין, כי קשה למצוא הגדרה שתקיף את כל מיכלול הווריאציות הקליניות של אפילפסיה. האיפיון המקובל של אפילפסיה הוא הפרעות-חולפות, חוזרות ונשנות, בתפקוד המוח, וזאת עקב התפרקויות חשמליות לא תקינות של תאי-העצב במוח. התופעה המוכרת מכל והשכיחה היא: איבוד-הכרה פתאומי, אשר מלווה, לרוב, בהתכווצויות טוניות וקלוניות של השרירים. אולם, קיים מיגוון רחב של תופעות קליניות בעת התקפים אפילפטיים, אשר תלויים בסיבת האפילפסיה, מקור ההתפרקויות החשמליות וצורת התפשטותן וטיב ההפרעה בתיפקוד-המוחי. 16. במקרה של המערערת שלפנינו ראוי שנדגיש, כי להבחין בין התקף אפילפטי, מחד, לבין מחלת האפילפסיה, מאידך. התקף אפילפטי (Seizure) - הוא אירוע בודד של שינוי בתיפקוד-המוחי הקשור, כאמור, להתפרקויות חשמליות במוח (המונח אפילפסיה אינו מתאים לאירוע בודד, אלא למחלה כרונית המתבטאת בהתקפים חוזרים ונשנים). אצל הלוקים אפילפסיה יופיעו התקפים אפילפטיים ללא גורם חיצוני נוסף עקב הסף האפילפטי הנמוך שלהם. 17. גם הרופא-המומחה מטעמה של המערערת, ד"ר אריה קוריצקי מסכים שעל-מנת שחבלה-בראש תגרום לאפילפסיה, חייבת החבלה-בראש להיות מלווה בזעזוע-מוח, או אובדן-הכרה. לדברי ד"ר קוריצקי (עמ' 15 בפרוטוקול בית-המשפט), אם יש נזק סטורקוראלי (מיבני) למוח כתוצאה מחבלה הסיכוי שיתבצע מוקד שיוצר התקף אפילפטי הוא גדול. יחד עם זאת, מוסיף ד"ר א. קוריצקי וקובע, שגם חבלות מינוריות, שאין רואים בהן נזק, יכולות לגרום לאפילפסיה, בעיקר אצל אנשים שיש להם נטייה לכך. 18. על סמך חומר העדיות שהובא בפנינו והנאמן עלינו, אנו קובעים, שהמערערת היתה מטושטשת, למספר שניות, בעקבות תאונת-הדרכים, מיום 25/01/96. לאחר כ- 4 חודשים היה לה, בביתה, אירוע של התקף אפילפטי עם איבוד הכרה ממושך, שכתוצאה ממנו אושפזה במחלקה הנוירולוגית של בית-החולים ע"ש "סורוקה", באר- שבע. גם לאחר ששוחררה מבית-החולים היו לה עוד מספר התקפים. בגיל 14 היה לה התקף אפילפטי יחיד, שלאחריו, הפסיקה לקבל טיפול אנטי-אפילפטי וההתקפים לא נשנו עד כ- 4 חודשים לאחר התאונה, נשוא הדיון. למחלת האפילפסיה קיים בסיס גנטי, כאשר האתר-הגנטי האחראי לו עדיין לא זוהה בוודאות, ומכל מקום לא ניתן להתעלם מכך שגם אביה וגם אחיה הינם חולי אפילפסיה. במקרה דנן, התופעה של התקפים חוזרים היא חלק טבעי של המחלה והיא תלוייה בתכונות העצמיות שלה ואין לומר כי המחלה היתה נעלמת אלמלא ה- Trigger של התאונה. עד כה לא הצליח המדע הרפואי לגלות מדוע סימני המחלה מופיעים בגיל מסויים, או מדוע מתרחשים התקפים אפילפטיים ברגע זה או אחר. 19. ברור, כי היה גילוי חיצוני של המחלה תוך כדי שירות, דהיינו, כ- 4 חודישם לאחר התאונה. האם אותו גילוי נגרם עקב השירות? ואם אותו גילוי לא השירות הצבאי גרם לו, האם ניתן לומר, שהתאונה שאירעה בשירות הצבאי, החמירה את מחלתה של המערערת? באחת - האם התפרצותה של מחלת המערערת כ- 4 חודשים לאחר התאונה היא בגדר "החמרה"? אילו מדובר היה במערערת שעד התפרצות המחלה לא היה לה שום התקף קודם ושום תופעה שיכולה להצביע על קיומה של המחלה וזו הופיעה, לראשונה, בשירות הצבאי, פשיטא, שהיה מקום להטות את הכף, לזכותה של המערערת - הנסיבות המצביעות על פגיעה קלה, מינורית, שגרמה לה רק להיות מטושטשת קמעא, לכמה שניות, וספק רק אם נחבלה בראשה - ולקבוע, ולו מחמת הספק, שהיתה "החמרה". ברם, כאשר מדובר בהתקף ראשון, שאירע לפני הגיוס, בגיל 14 שנים, וקיימים אצל המערערת גורמי-סיכון נוספים, אותם יש להביא בחשבון השיקולים, הרי שלמרות ההלכה הקובעת, שאם לוקה חייל במחלה בעלת-אופי קונסטיטוציונאלי שהיתה חבוייה ובלתי-ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות, יוצר לכאורה, את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה, כי המחלה יכולה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה, דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות, הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, אף אם לחייל היתה נטייה רדומה ללקות במחלה (ע.א. 472/89, קצין-התגמולים נ. אברהם רוט, פ"ד מ"ה (5) עמ' 203, בעמ' 210-211). על-פי ההלכה הפסוקה הנוהגת, איפוא, הרי גם כאשר קיימת אצל מערער כלשהו נטייה ללקות במחלה כלשהי, זכאי הוא להכרה (אפילו בקשר של "גרימה"), אם "גרום ההדק" שגרם לנטייתו להפוך למחלה, טמון היה בתנאי שירותו. דא-עקא, שאין זה המקרה שלפנינו. 20. על המערערת מוטל עול ההוכחה, עליה נטל הראייה והיא היא שצריכה להוכיח את ה"קשר הסיבתי". משלא עמדה המערערת בכך, רשאים אנו לקבוע, שבמקרה זה היו אצל המערערת גורמי- סיכון נוספים וההסתברות כי המערערת לקתה בהתקף האפילפסיה בתאריך 17/05/96 כתוצאה מהתאונה מיום 25/01/96, הינה נמוכה ביותר. 21. דין ערעור זה להידחות והחלטת קצין-התגמולים מיום 29/06/98 - נשארת בעינה. 22. המערערת תשא בהוצאות המשפט ובשכר-טרחת עו"ד המשיב בסך כולל של: -.2,000 ₪ (אלפיים). הסכום הנ"ל יהא צמוד למדד וישא ריבית כחוק מיון מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 23. המערערת רשאית לערער על פסק-דין זה, תוך 45 ימים מיום קבלתו. אפילפסיהתאונת דרכים