התובע הגיש תביעת רשלנות רפואית בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, בהלינו, כי אלו נגרמו בשל רשלנותו של כירופרקט, אשר טיפל בצורה לקויה בתובע, וביצע גם עוולת תקיפה כנגדו והפרת חובה חקוקה, וכן הפר את ההסכם שבין הצדדים, משלא היטיב את מצבו כמובטח. ##להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית רפואה משלימה - תביעה נגד כירופרקט:## 1. העובדות התובע יליד 12.7.1959 והנדסאי אלקטרוניקה בהכשרתו (להלן:- "התובע"). הנתבע, מר X, עוסק בתחום הכירופרקטיקה משנת 1978, ובשנת 1985 סיים לימודיו לתואר של ד"ר לכירופרקטיקה בבית הספר לכירופרקטיקה שבטורונטו (להלן:- "הנתבע"). כירופרקטיקה היא מקצוע רפואי מתחום הרפואה המשלימה, המאופיין במתן טיפולים ידניים ללא טיפול תרופתי או חודרני, ואין בנמצא בישראל תואר "כירופרקטור מוסמך" (וראה: ת"א (מחוזי י-ים) 3472/01 האגודה הישראלית לכירופרקטיקה נ' קופת חולים לאומית, תק-מח 2002(2), 13834). התובע סבל מכאבי גב קלים, אשר קרנו לעיתים לרגל ימין וטופל באופן פרטי מעת לעת ע"י הנתבע. לטענת התובע, טופל התובע ע"י הנתבע ביום 26.5.98, ולמחרת חש הרעה במצבו, אך הנתבע לא ייחס לכך כל חשיבות, ובערב, לאחר הטיפול השני, הופיע שיתוק בכף רגלו השמאלית של התובע. התובע התקשר אל הנתבע, אך זה האחרון הרגיע את התובע באמרו, כי מדובר אך בדלקת בעצב והזמין אותו לטיפול נוסף למחרת היום. בהמלצת הנתבע המשיך התובע לקבל בהמשך אותו שבוע מאת הנתבע טיפולים כירופרקטיים ודיקור, וזאת חרף תלונותיו של התובע באשר לחוסר תחושה, חוסר שליטה, חוסר יכולת להזיז כף רגלו השמאלית ותחושה שרגל שמאל רדומה, קרה ומשותקת. ביום שישי 5.6.1998, משחש התובע כי מצבו הגופני אינו משתפר אלא מחמיר, פנה אל רופא המשפחה לשם קבלת חוו"ד נוספת, וזה הפנהו אל בית חולים רמב"ם, שם עבר צילומי רנטגן ו-CT של עמ"ש מותני, בהם נמצא בלט דיסק בגובה L3-L4 ופריצת דיסק בגובהL4-L5 וכן אובחנה "רגל שמוטה" בכף רגל שמאל והתובע הופנה לניתוח דחוף. ביום 8.6.1998 נותח התובע ובמהלך הניתוח נכרת פרגמנט דיסקלי פרוץ גדול מתעלת השידרה. לפיכך הגיש התובע את תביעתו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, בהלינו, כי אלו נגרמו בשל רשלנותו של הנתבע, אשר טיפל בצורה לקויה בתובע, וביצע גם עוולת תקיפה כנגדו והפרת חובה חקוקה, וכן הפר את ההסכם שבין הצדדים, משלא היטיב את מצבו כמובטח. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי התובע סבל מבעיות גב ומבעיות אורטופדיות ניכרות עובר לקבלת הטיפולים, ואין לטיפול המקצועי, שניתן ע"י הנתבע ללא רבב, כל קשר סיבתי עם מצבו ותחלואיו של התובע, שהיו גם ערב האירוע. הצדדים הסכימו, כי ינתן במחלוקת שבין הצדדים פסק דין של פשרה עפ"י סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ולשם כך הגישו סיכומיהם בכתב, וכעת לי המלאכה לסיים. 2. גדר המחלוקת בסיכומיהם בכתב הסכימו הצדדים, כי הנתבע התרשל, משלא היפנה את התובע ללא דיחוי לטיפול של רופא ולחדר המיון, וזאת לאחר שהתובע התלונן על חולשה ברגל שמאל (וראה סעיף 33 לסיכומי הנתבע). אין חולק עוד, כי התובע פנה מיוזמתו, חרף המלצתו של הנתבע, לקופ"ח ביום שישי 5.6.98 ומשם הופנה בדחיפות לבי"ח רמב"ם. אין חולק, כי בו ביום נבדק התובע בבי"ח רמב"ם, שם הומלץ על ביצוע ניתוח מיידי ולנוכח העמדות הסותרות פנה התובע ביום א' 7.6.98 לבי"ח הדסה, שם חזרו על ההמלצה שניתנה בבי"ח רמב"ם ולמחרת היום, ביום ב' 8.6.98, עבר התובע את הניתוח. ואולם, לטענת הנתבע, ניתק התובע בהתנהגותו הרשלנית, משלא מיהר להינתח - מחד גיסא ומאידך גיסא - משהפסיק להגיע לטיפולי הכירופרקטיקה וכן נטען ע"י הנתבע, כי לא הוכח שהקדמת הטיפול שניתן בבי"ח הדסה אכן היתה משפרת את מצבו של התובע ועד כמה. עוד טוען התובע בסיכומיו (סעיף 19 לסיכומים), כי הנתבע לא יידע את התובע לגבי הסיכון של פריצת דיסק תוך כדי טיפול כירופרקטי וכי נהג בחוסר מקצועיות, משאיבחן את מצבו של התובע כנובע מדלקת בעצב (סעיף 20 לסיכומי התובע). על שתי טענות אחרונות אלו בחר הנתבע שלא להשיב בסיכומיו בכתב, ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. 3. חוות הדעת הרפואיות לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של הנוירוכירורג ד"ר אשכנזי (נספח ה' לסיכומי התובע). בחוות דעתו ציין ד"ר אשכנזי, בין היתר, כי - "הוא (הנתבע - א.ד.) לא מצא לנכון להפנותו לטיפול קונבנציונלי למרות שכל הספרות הרפואית וכל text book העוסק במחלות עמוד השידרה מומלץ על טיפול ניתוחי בדיסקוס פרוץ המתבטא בחוסר נוירולוגי מתקדם... יש לציין שבעובדה שד"ר X לא בדק את מר ואלון לפני סדרת הטיפולים האחרונה אלא יחס את תלונותיו לאותה בעיה ממנה סבל לפני שנה גם כן טעם לפגם... העובדה היא שבניתוח נמצאה פריצה טרייה של דיסקוס ענק ו'טרי' ולא תהליך כרוני כפי שהיה צפוי אילו הממצא שנמצא כעת היה קיים כבר שנה קודם לכן..." מטעם הנתבע נבדק התובע ע"י האורטופד פרופ' נרובאי, אשר הסכים בחוות דעתו "שאם קיים נזק נאורולוגי מתקדם ושיתוק, הטיפול הוא ניתוחי". פרופ' נרובאי ציטט מהספרות הרפואית את העבודה הקלאסית של קוסטיוק וחבריו, לפיה - מומלץ לנתח מוקדם, למרות שאין הוכחה שהניתוח המוקדם יגרום התאוששות של השיתוק. כן ציטט פרופ' נרובאי בחוות דעתו 2 עבודות נוספות, לפיהן, רק 50% יזכו להתאוששות מוטורית ותחושתית לאחר הניתוח, ומכאן הגיע פרופ' נרובאי למסקנה (התמוהה, לדעתי, עם כל הכבוד) לפיה - "היה מקום לטיפול ניתוחי אצל מר ואלון והבחירה היתה שלו. העובדה שהומלץ לו לעשות ניתוח בבי"ח רמב"ם והוא לא הסכים מחזקת מסקנה זו". ודוק - אין חולק, כי לא מדובר בניתוח שנעשה להצלת חייו של התובע, ולפיכך בכל מקרה נתונה היתה הבחירה אם להינתח, או לא להינתח, בידי התובע, ואולם לא זו השאלה שבמחלוקת. משעמדו לנגד עיניו של התובע הנחיותיו החוזרות ונשנות של הנתבע, לפיהן - אל לא להינתח וכי מדובר בסך הכל בדלקת בעצב, אשר תחלים, אם יתמיד התובע בטיפולי הכירופרקטיקה (כפי שחוזר ומודה הנתבע במכתבו ובתצהיריו), ומנגד - הוראה חד משמעית, שניתנה בבי"ח רמב"ם להינתח לאלתר, מדובר בפעולה הגיונית וסבירה של בר-דעת, המבקש להתייעץ ביום העבודה הקרוב הבא עם רופאים נוספים בבי"ח אחר, בטרם יעבור ניתוח שכזה, אשר כרוכה בו סכנה של עד שיתוק מלא. אך בטרם נקדים את המאוחר, נקל להבין מדוע מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, האורטופד ד"ר טנצמן, אשר בחוות דעתו (ת/1) קבע, כי קיים קשר נסיבתי ישיר בין הטיפול הכירופרקטי שקיבל התובע לגרם פריצת הדיסק, כפי שתוארה בצילומי ה-CT ולממצא הקליני של DROP FOOT, שהופיע בכף רגל שמאל, וזאת מיד לאחר הטיפול השני הכירופרקטי. את נכותו של התובע אמד ד"ר טנצמן בשיעור 15% בשל שיתוק חלקי בצורה בינונית עד קשה של עצב פרונאלי עמוק. בתשובות ההבהרה (ת/2) הבהיר ד"ר טנצמן, כי - "אין ספק כי היה על הד"ר X להפנות את מר ואלון לבדיקה דחופה בחדר מיון מיד כאשר הופיעה עדות לחולשה בכף הרגל השמאלית... ההמלצה היא לבצע את הניתוח תוך 8 שעות מרגע הופעת הממצאים הקליניים. ראוי לציין, כי גם אם הניתוח מבוצע בתנאים האידיאליים לא ניתן להבטיח שיפור קליני ביותר מ-50% מהמקרים". ד"ר טנצמן נחקר בבית המשפט ובחקירתו הסביר, כי הרשלנות היחידה שהוא מייחס לנתבע היא בכך, שלא הפנה את התובע מיידית לבית חולים עם קבלת הדיווח על ההרדמות ברגל (עמ' 9, 11 לפרוטוקול), אך בהמשך הבהיר, כי בכך לא סגי והסביר, כי אפילו אליבא דרישומיו של הנתבע - המשיך הנתבע לטפל טיפול שמרני בכף רגלו הצנוחה של התובע במשך 4 ימים תמימים (עמ' 14 לפרוטוקול). לא זו אף זו, ד"ר טנצמן נתן דעתו גם להעדר תרשומת של הנתבע לגבי מהות הטיפול שנתן לתובע וממצאי בדיקתו (עמ' 18 לפרוטוקול). בחקירתו חזר ד"ר טנצמן על כך, שקיימת המלצה חד משמעית בספרות הרפואית לנתח במצב קליני שכזה של רגל שמוטה מוקדם ככל האפשר, כאשר הזמן האידיאלי הוא ב-8 השעות הראשונות לאחר הופעת החולשה ואפילו 24-48 שעות לאחריה (עמ' 11 לפרוטוקול) ומעבר ל-3-4 ימים לאחר הופעת החולשה, אין הצדקה למהר ולנתח בלילה (עמ' 13 לפרוטוקול). כן חזר ד"ר טנצמן על כך, שאי אפשר לומר בוודאות שניתוח מוקדם יותר היה משפר את מצבו, שכן אחוזי ההצלחה המלאה אינם עולים על 50% וכשרק מעטים מגיעים לריפוי מלא (עמ' 16, 18 לפרוטוקול). למקרא כל חוות הדעת ולאור תשובות ההבהרה של ד"ר טנצמן וחקירתו בבית המשפט, ניתן להגיע איפוא למסקנות הבאות: א. לאור התיעוד הרפואי סבל התובע מחולשה בכף רגל שמאל מיד לאחר קבלת הטיפול הכירופרקטי; ב. מאחר והתובע סבל מחולשה, מרגל שמוטה ומפריצת דיסק, כפי שאובחן במסמכים הרפואיים שהוצגו, מן הראוי היה לנתחו לשם כריתת הדיסק הפרוץ, וזאת מוקדם ככל האפשר, כפי שמוסכם בספרות הרפואית; גם ביהמ"ש העליון במקרה דומה בענין ע"א 58/92 קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 261 קבע מפי כב' השופט ד' לוין כדלקמן: "השיתוק, שממנו סובל המערער, נגרם כתוצאה מהתפרצות דיסק, שיצרה לחץ על העצב, לחץ שהיה כל כך חזק עד שגרם לקטיעתו או לפגיעה אחרת, בלתי הפיכה, בו... כאשר, בעקבות התפרצות כזו נוצר לחץ על עצב, הגורם לשיתוק, הרי שיש לנתח בהקדם האפשרי, שאם לא כן עשויה ההשתהות להביא לכך שעצב, שהיה לחוץ זמן רב, ייפגע באופן בלתי ניתן לתיקון או שייחתך..." ואידך זיל גמור; ג. בכ-50% מהחולים, אשר עוברים ניתוח לכריתת דיסק פרוץ במצב, כפי שהיה נתון בו התובע, מצליח הניתוח והפגיעה הנוירולוגית קטנה או נעלמת; ד. אין לדעת, האם הניתוח היה מצליח יותר, לו היה התובע מגיע לניתוח בשלב מוקדם יותר, וכדבריו של ד"ר טנצמן: "אם היו עושים את הניתוח אחרי 3 ימים אולי גם מיישרי האצבעות היו חוזרים לתפקוד, אבל את זה אני לא יכול לדעת..." (עמ' 15 לפרוטוקול) 4. רשלנותו של הנתבע לאור האמור לעיל נהיר, כי רשלנותו של התובע לא מתמצית אך באי הפנייתו של התובע לבית חולים מוקדם ככל האפשר. רשלנותו של הנתבע מתבטאת גם בכך שסימא את עיניו של התובע, בהשפיעו עליו שלא לפנות לטיפול שכזה, ובכך גרם לו לפקפק בהמלצותיהם של הרופאים בקופ"ח ובבי"ח רמב"ם. רשלנותו וחוסר מקצועיותו של הנתבע מתבטאים אף בכך, שאיבחן את מחלתו של התובע כדלקת בעצב ובעזות מצח אף טען בסעיף 16 ובסעיף 17 לתצהירו מיום 31.10.00, כי - "לדעתי הניתוח לא הצליח כיוון שהבעיה האמיתית לא היתה בדיסק עצמו והוא זה שגרם למצבו הנטען של התובע כיום... במהלך טיפוליו של התובע השתחרר הלחץ מהדיסק עד לדרגה שבעוד מס' טיפולים מועט היתה גם הדלקת המקומית, העצבית והדיסקים משתקמים ומבריאים לחלוטין..." ובסעיף 13 לתצהירו מיום 13.10.02 טען הנתבע, כי - "ב-2.6.98 דיווח התובע עדיין על חולשה ברגל שמאל ולאחר בדיקה נוספת הבחנתי שלא הדיסק גורם לכאב אלא דלקת עצבית שמקורה כתוצאה משריר תפוס באזור העכוז ולכן החלטתי לבצע דיקור על העצב עצמו לטובת הרגעת הכאב ושיפור ההולכה לאורך העצב הסיאטיק". תאוריה מענינת זו של הנתבע קרסה מניה וביה, משאפילו פרופ' נרובאי, אשר נתן חוות דעתו מטעם הנתבע, לא תמך בה כהוא זה ולהיפך. גם ד"ר טנצמן הבהיר בחקירתו, כי אכן פריצת דיסק נגרמה וזאת במהלך הטיפול הכירופרקטי וכתוצאה ממנו, אם כי לא ראה בכך רשלנות, כי אם סיבוך מקובל בטיפולי כירופרקטיקה, ואולם ברי, כי לא מדובר בדלקת בעצב כלל ועיקר. לענין זה יש לציין ולומר, כי הנתבע לא הזהיר כמובן את התובע מפני סיכון שכזה של פריצת דיסק, משכפר בקיומה של אותה פגימה, חרף חוות דעתו של המומחה מטעמו. באותו ענין יצוין עוד, כי בתצהירו זה מיום 13.10.02 מודה הנתבע, שכבר לאחר הטיפול השני ביום 28.5.98 התלונן התובע על מיחושים וחולשה ברגל שמאל, אך הנתבע ראה בכך רק שינויים "נורמאליים במסגרת התגובה השיקומית של הגוף לטיפול" (סעיף 12 לתצהיר). עינינו הרואות - לא זו בלבד שהנתבע לא הבין, כי עליו להפנות את התובע לבדיקה דחופה בבית חולים עם הופעת החולשה ואין הוא מבין זאת עד היום, וממילא - לא דאג להפנות את התובע לקבל הטיפול הנדרש, עוד מרהיב הנתבע עוז וטוען, כי התובע הוא זה אשר התרשל, משהפסיק להגיע לטיפולים הכירופרקטיים שנקבעו לו אצל הנתבע ובחר "ברוב חוצפתו" למלא אחר המלצת הרופאים בבי"ח רמב"ם ובבי"ח הדסה (טענה שלא זכתה כמובן לאישוש בחוות דעתו של פרופ' נרובאי). כאמור לעיל, אין לראות בהמתנה לביצוע הניתוח מיום שישי ליום שני משום רשלנות מצידו של התובע, משביקש לאחר בדיקתו ביום שישי בבי"ח רמב"ם להיבדק ולקבל חוו"ד נוספת בבי"ח הדסה, ומשהוחלט בבי"ח הדסה לנתחו למחרת היום, כאשר גם החלטה אחרונה זו זכתה לאישורו של ד"ר טנצמן (וראה: ת/2). על זכותו של חולה לקבל דעה נוספת לענין הטיפול בו ועל חובתו של הנתבע לתאר בפני התובע את הסיכונים הכרוכים בטיפול שניתן לו ראה סעיפים 7 ו-13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, אשר הוחל גם על כירופרקטים בהודעת המנהל הכללי של משרד הבריאות (י"פ 4626, י' באדר התשנ"ח בעמ' 2703). לא זו אף זו. עובר למתן סידרת הטיפולים הראשונה, אשר ניתנה לתובע ע"י הנתבע בחודשים יוני-ספטמבר 1997, רשם הנתבע בכרטיס הטיפולים שניהל עבור התובע ביום 23.6.97 את הסימפטומים שמצא ואת תוצאות הבדיקות שערך לתובע (ראה נספח ו' 3 ונספח ו' 4 לסיכומי התובע), ואולם כשפנה התובע ביום 26.5.98, לא טרח הנתבע לציין כל ממצאי בדיקה שהיא ו/או לרשום את תלונותיו של התובע, וקיים יותר מחשש קל, כי אולי כל בדיקה שהיא לא נערכה. העדר רישום רפואי, כך נקבע שוב ושוב בפסיקה, לא רק שיש בו משום הפרה של סעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, אלא שיש בו משום רשלנות כשלעצמו ואף נטל ההוכחה עובר אל כתפי הנתבע בנסיבות אלו (וראה: ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720, 724). 5. אבדן סיכויי ההחלמה טועה ומטעה ב"כ הנתבע בטענו, כי לא הוכיח התובע, בין השאר, קיומו של קשר סיבתי בין רשלנותו המוסכמת של הנתבע לבין נכותו, לאור העובדה שמחוות דעתו של ד"ר טנצמן (כמו גם מתשובותיו ומחקירתו בביהמ"ש) עולה, כי סיכויי ההחלמה אינם עולים על 50% לאור הספרות הרפואית, ולא היא. בתביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח שקיימת כלפיו חובה שהופרה, שנגרם לו נזק ושקיים קשר סיבתי בין החובה לבין הנזק. נטל הוכחת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, ונטל זה עליו להרים בהסתברות של למעלה מ-50%. עמד התובע בנטל, יקבל את מלוא נזקיו; לא עמד בכך, מפסיד הוא את מלוא תביעתו. ואולם, שאלת היותו של אובדן סיכויי החלמה בכל שיעור שהוא נזק בר-פיצוי, היא שאלה שונה. המחלוקת איננה מצטמצמת במקרה דנן לשאלה, באיזה שיעור הוקטנו סיכויי ההחלמה, אלא מתפרסת על פני שאלה מקדימה, והיא אם בכלל הקטינה הרשלנות הרפואית את סיכויי ההחלמה (וראה: ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שירות בתי-הסוהר, פ"ד נא(2) 704, 713-715). כאמור לעיל, הוכיח התובע, כי הנתבע אכן הפר כלפיו את חובתו, כי נגרם לו נזק וכי קיים קשר סיבתי בין החובה שהופרה לבין הנזק ועל כן הוא זכאי לקבל פיצוי על מלוא נזקיו, משהבהיר ד"ר טנצמן כי לפי הספרות הרפואית סיכויי החלמתו היו טובים יותר, לו הופנה לבי"ח מיד לאחר הופעת התלונות ביום 28.5.98. מי שגרם לאובדן סיכויי ההחלמה אינו אחראי למלוא הנזק, אלא לאותם סיכויים שלאובדנם גרם, וכפי שקבע בית המשפט העליון בענין ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3), 312, 319:- "מקובלת עלי ההשקפה, שאובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי. לענין זה אין, לדעתי, הבדל בין דיני החוזים לבין דיני הנזיקין... לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%, הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות... לדעתי, אין מדובר פה בתהליך של קביעת עובדות במובן המקובל, שמגמתו לקבוע מה אירע או לא אירע בפועל; אלא התהליך הוא של אומדן לגבי 'מה היה קורה אילו', שאחד ממרכיביו הוא גם תחזית לאחור..." 6. העדר הסכמה מדעת ותקיפה כאמור לעיל, אין חולק, כי הנתבע לא הזהיר את התובע מפני הסיכונים של הטיפול הכירופרקטי שניתן לו, ובכללם - הסיכון הסביר של פריצת דיסק וחולשה בכף הרגל. הנתבע לא טוען בתצהיריו כי עשה כן, ולהיפך, ולא בכדי התעלם ב"כ הנתבע מעילת תביעה זו בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע. ודוק - בעצם ביצוע הטיפול בהעדר הסכמה מדעת, הפר התובע את ההוראה החקוקה שבסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ואף ביצע עוולה של תקיפה. למותר לציין, כי לגבי עוולות אלו לא תעמוד לנתבע טענת ההגנה,כי קשה להוכיח, שניתוח מוקדם היה משפר את מצבו של התובע, כמו גם טענת ההגנה, לפיה - רק בכ-50% מהמקרים נמצא שיפור בעקבות הניתוח הנטען. 7. נכותו התפקודית של התובע התובע עבד ועובד גם כיום כמהנדס שרות בחברת MTS שרותים טכניים בע"מ. בתצהירו של התובע, כמו גם בתצהירו של מעבידו, מר אדריאל גבריאל בונדורבסקי, נטען, כי כיום מגבילה צליעתו של התובע בביצוע עבודות תחזוקה ומנעת ממנו מתן תפוקה, כפי שהיתה לפני הארוע. עוד טען המעביד, כי לו היה צריך לקלוט את התובע כיום כעובד חדש, היתה מגבלתו מהווה מכשול לקליטתו. ואולם, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובע לא היה נקלט בסופו של דבר בעבודה זו או דומה לה, והעיקר - לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, כי תנאי עבודתו של התובע הורעו ו/או נפגעו כהוא זה ו/או כי נשקלים פיטוריו של התובע, או כי קיימת סכנה מוחשית שכזו בעתיד. למעלה מן הצורך יוזכר, כי העדים לא נחקרו בפני, וממילא נבצר ממני להתרשם מהם בצורה בלתי אמצעית ולקבוע קביעות עובדתיות חד משמעיות על סמך תצהיריהם. ואולם, ד"ר טנצמן נדרש חלקית לשאלת תפקודו של התובע ובעמ' 17 לפרוטוקול השיב לשאלת בית המשפט:- "יש לזה השלכה תפקודית למי שצריך לעמוד על קצות האצבעות או לרוץ. מי שצריך ליישר את האצבעות כלפי מעלה. לעמוד על העקבים קשה לו. זו הפרעה תפקודית מסוימת. אבל אם האדם הוא פקיד בנק, הוא יכול לתפקד. אם היתה לו פעילות ספורטיבית או הליכות ממושכות, זה מגביל..." ודוק - התובע איננו פקיד בנק ובתפקידו הוא נדרש גם לתחזק מכונות שמיקומן גבוה (וראה סעיף 5 לתצהיר המעביד) ומאידך גיסא - אין חולק כי הוא משיך לתפקד ולשמור על מקום עבודתו חרף הפגיעה בתפקודו וחרף צליעתו. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבע, לפיה לא סובל התובע מכל הפרעה תפקודית שהיא. 8. נזקיו של התובע התובע התייחס בסיכומיו בכתב לראשי הנזק הנתבעים על ידיו, ואלו הם: הפסדי שכר לעבר; נסיעות במוניות; חוו"ד מומחה רפואי; עזרת צד ג'; הפסדי שכר לעתיד; הפסדי תנאים סוציאליים לעתיד; כאב וסבל ואובדן סיכויי החלמה ועזרת צד ג' בעתיד, ותבע את הסך של 868,717 ₪. מאידך גיסא, טען הנתבע בסיכומיו בכתב, כי באי הפניית התובע לבית החולים לא נגרם כל נזק בדיעבד, וזאת מהטעם, כי ממילא התובע סירב לטיפול המיידי וכן בשל העובדה שכלל לא ברור, עד כמה הקדמת הטיפול היתה מצליחה לגרום לשיפור המצב. סתם הנתבע ולא פירש טענותיו (אם קיימות) באשר לגובה נזקיו הנטענים של התובע ועל כך (שוב), אין לו להלין אלא על עצמו. רק משום שמדובר בפסק דין של פשרה, אעשה אני במקצת את מלאכתו של הנתבע ואתייחס בקצרה לראשי הנזק שנתבעו, וזאת חרף מחדלו של הנתבע. כך או כך, אין לכחד, כי בכל מקרה נזקק היה התובע לניתוח גם לגישתו, ובעטיו נדרש לתקופת החלמה כזו או אחרת, ולא נטען וממילא לא הוכח, כי זו נתארכה בשל הפניה המאוחרת. יחד עם זאת, עדיין קיים סיכוי מסוים ולא מוגדר, לפיו - יתכן ולו היה פונה התובע לניתוח בשלב מוקדם יותר, היה משתפר מצבו. ונזכיר - היו לו סיכויים בשיעור של כ-50% לשפר מצבו, לו נותח בזמן, והיו סיכויים מעטים להגיע לריפוי מלא. משלא הוגדרו וכומתו סיכויים אלו, ומשבפסק דין של פשרה עסקינן, ובהעדר כל התייחסות לכך בסיכומי הנתבע, יפסקו לתובע פיצויים גלובליים על דרך האומדנא כדלקמן:- א. הפסדי שכר בעבר לתצהיר התובע צורפו תלושי שכרו מחודש ינואר 1998 ועד לחודש 2/00 (נספחי י"א לתצהיר התובע) וכן תעודות אי כושר מיום 7.6.98 ועד ליום 22.6.98, קרי - במשך 16 ימים בלבד, הגם שהתובע טען בתצהירו לאי כושר מלא למשך 3 חודשים. מעיון בתלושי השכר עולה, כי שכרו של התובע שולם כסידרו והתובע ממשיך לעבוד בהיקף מלא ואין כל פגיעה בשכרו, ולהיפך - שכרו עלה והושבח ריאלית בשיעור של כ-30%. בסיכומיו בכתב טען התובע להעדרות של חודש וחצי על חשבון ימי חופשה (בניגוד לנטען בסעיף 27 לתצהירו) וטענתו זו לא זכתה לאישוש בכל מסמך שהוא ממקום עבודתו ו/או בתצהיר המעביד, וממילא לא הוכח, כי ניתן היה לפדות אותם ימי חופשה בתשלום. יצוין, כי בתלושי השכר אין כל רישום באשר לימי החופשה הנצברים והמנוצלים. עוד טען התובע, כי נמנע ממנו לעבוד שעות נוספות במשך שנה לאחר התאונה, ואולם גם לטענה זו התקשיתי למצוא אישוש, מששכרו באותה שנה עלה בשיעור של כ-2.6% ריאלית - יחסית לשכרו בחודשים ינואר-מאי 1998. לא זו אף זו. ד"ר טנצמן לא נשאל לגבי תקופות אי הכושר הזמנית וממילא - אלו לא גובו בתעודות אי כושר מתאימות. בהתחשב בכך שאכן התובע חדל לעבוד שעות נוספות לאחר הניתוח (אם כי הכנסותיו של התובע בגין שעות נוספות היו בשיעור די זעום עובר לניתוח), יפסק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בסך גלובלי של 5,000 ₪. ב. נסיעות במוניות בראש נזק זה תובע התובע סכום גלובלי של 1,250 ₪, ברם תביעתו זו לא גובתה ולו בקבלה אחת. ויוזכר - הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255). ג. עלות ניתוח התובע טען כי נשא בהוצאה בסך של 12,027 ₪ בגין עלות הניתוח (לאחר ניכוי השתתפות קופ"ח מכבי) ואולם, מעבר לעובדה, שלא ברור מדוע לא הקטין התובע את נזקיו ולא פנה לשירותי הרפואה הציבורית ועבר את הניתוח ללא תשלום (ויודגש - כל הסבר לכך לא הובא בתצהיר התובע), הרי שממילא, גם לגישתו של התובע, היה אמור לבצע הניתוח בכל מקרה. בהעדר כל הסבר שהוא מטעמו של התובע, אין מקום להכיר בהוצאה זו. ד. עזרת הזולת התובע טען, כי נזקק לעזרת בני משפחתו לאחר הניתוח במשך 3 חודשים. כזכור, בסיכומיו בכתב טען, כי נעדר מעבודתו ושב אליה לאחר חודש וחצי בלבד וכן לא גובתה תקופת אי הכושר הנטענת בתועדות אי כושר מלאות. לא זו אף זו. בתצהיריהם של התובע ושל אשתו לא נטען לעזרה חריגה, מעבר לעזרה סבירה של בני משפחה בנסיבות אלו ו/או להפסדי ממון עקב מתן העזרה [וראה: ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (הוצאת כרמל - מהדורה רביעית, תשנ"ח) בעמ' 561 - 565]. לפיכך יפסק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪ וזאת הן בגין העבר והן בגין הצורך בעזרת הזולת בעתיד, לאור הסיכוי המסוים, שמצבו החמיר עקב האיחור בקבלת הטיפול הנדרש. ה. הפסד כושר השתכרות בעתיד כאמור לעיל, הגם שלא הוכח בוודאות הפסד שכר בעבר, ומשנפגע כושר השתכרותו של התובע, אשר לפניו עוד שנים רבות של עבודה וחרב הפיטורין קיימת ולו באופן תאורטי, גם אם אין היא מתהפכת סמוך לראשו של התובע, יפסק לתובע סכום גלובלי ועגול בראש נזק זה של 50,000 ₪, המחושב לפי כ-2.5% בלבד משכרו של התובע בהיוון מתאים ובמעוגל, ואך חסד עשה ב"כ התובע בסיכומיו בכתב עם הנתבע, משחישב הפסדי השכר בעתיד עד הגיע התובע לגיל 65 בלבד. משנקבע הפיצוי כפי שניתן ומשלא הוכח כי תנאיו הסוציאליים של התובע נפגעו, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין ההפסד הנטען בתנאים אלו בעתיד. ו. כאב וסבל ואובדן סיכויי החלמה בנסיבות הענין ולאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪. 9. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:- א. בגין הפסדי שכר בעבר - 5,000 ₪ ב. בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 10,000 ₪ ג. בגין הפ סד כושר השתכרות בעתיד - 50,000 ₪ ד. בגין כאב וסבל ואובדן סיכויי החלמה - 60,000 ₪ סה"כ - 125,000 ₪ על הסך של 125,000 ₪ יוסיף הנתבע וישא בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור 20% + מע"מ וכן ישא בהוצאות המשפט, הכוללים: תשלום האגרה ותשלום שכ"ט ד"ר אשכנזי וחלקו של התובע בתשלום שכ"ט ד"ר טנצמן בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מיום ביצוע כל תשלום. כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משהסכימו הצדדים, כי ינתן פסק-דין של פשרה, ומשחסכו זמן שיפוטי רב ויקר, תחושב יתרת האגרה בהתחשב בכך שמדובר בפשרה. פרקטסוגי אריחים (רצפה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתכירופרקטיקהרשלנותריצוף / פרקט / חימום תת רצפתי (תביעות)