מהו "מעין בורר" ? מבוא התובעת הינה חברה העוסקת ביזמות עיסקית ובהשקעות בתחומי הטכנולוגיה. הנתבע עסק בפיתוח מוצר שכונה "ונטיל חכם", באמצעות חברה שבשליטתו. הנתבעת הציג את הרעיון שמאחורי מוצר זה בפני מנהלי התובעת ולאחר ניהול משא ומתן, נכרת, ביום 20.7.00, בין התובעת והנתבע חוזה לפיו רוכשת התובעת את הזכויות במוצר, בתמורה לסכום בשקלים השווה ל- 65,000 דולר. (ההסכם, נספח א' לתצהיר מנהל התובעת ת/1, להלן- ההסכם). בהסכם זה אף נקבע כי על הנתבע להשלים את פיתוח המוצר בתוך שלושה חודשים, אחרת יחשב סכום התמורה שכבר ניתנה לו כהלוואה שיהא עליו להחזירה בצירוף לריבית של 8% לשנה. לאחר שחלפה ועברה תקופת שלושת החודשים, במהלכה ממשיך הנתבע בפיתוח אב הטיפוס למוצר, ועדיין המוצר והזכויות בו לא נמסרו לתובעת, נערכה פגישה בין נציגי התובעת, הנתבע והעד אריה הולץ, מהנדס מכונות במקצועו, וזאת ביום 14.11.00, כשעל סדר היום היה, בראש ובראשונה, הצגת אב הטיפוס של המוצר. בסיומה של הפגישה נערך סיכום בכתב, דווקא על ידי הנתבע, ובסיכום זה נקבע , בין היתר, כדלקמן: "למעשה, שלב הפיתוח של אב הטיפוס הסתיים ויבדק במהלך השבועיים הקבועים ע"י אריה הולץ ביחד עם אורטל יהודה. אריה יגיש לחברת TUT את המלצתו להמשיך בשיתוף הפעולה עם אורטל לחברת TUT. היתה ההמלצה חיובית, יש להמשיך בשיתוף פועלה כפי שמפורט בהסכם.... ואז תכנס לתוקפה נקודת ה"אל-חזור" - קרי אורטל עמד והתחיבויותיו ואינו מחוייב להחזיר את סכום ההשקעה כמפורט בהסכם, והמוצר יכנס לשלב בניית דגם מסחרי... ...במקרה וההמלצה תהיה שלילית, אורטל יהודה יחזיר לחברת TUT את מלוא סכום ההשקעה בתוספת ריבית.... וכל ההסכם בין חב' TUT לבין אורטל יהודה.....בטלים". (נספח א' לתצהיר ה/1 א נ/3). אריה הולץ הינו המומחה שנבחר על ידי התובעת לבדוק את המוצר ואת כדאיות המשך ההשקעה בו, וזאת בשיתוף פעולה עם הנתבע. עוד סוכם בינו ובין התובעת כי באם תהיה המלצתו חיובית, הוא יהיה זה שיעמוד בראש המיזם להמשך פיתוח ויצור המוצר. במצב זה, היה לאריה הולץ ענין אישי כי תוצאות בדיקותיו תהינה חיוביות. הנתבע המשיך בעבודתו ואף נערכו ניסויים במוצר - מד לחץ לגלגלי משאית, האמור לשדר את מדידות לחץ הצמיג אל צג שימצא בתא נהג המשאית, מכל גלגל וגלגל במשאית. ביום 8.1.01 נערך ניסוי אך לגבי ונטיל אחד, בגלגל אחד. לאחר מכן, ביום 15.1.01, מסר הנתבע לאריה הולץ את מסמכי הבקשה לרישום פטנט על המוצר שפיתח. כזכור, היתה בדיקתו של הולץ אמורה להמשך שבועיים בלבד, מאז יום 14.11.00. למרות זאת, היה זה אך בתאריך 17.12.00, בו הגיש הולץ דין וחשבון לתובעת, שכונה "דו"ח טכני", (נספח א' לתצהירו, ת/5), ובו תיאור המוצר, הניסויים שנערכו עד אז, ותוכנית עסקית למוצר העתידי. בשלב זה עדיין נמנע הולץ מליתן המלצה, לחיוב או לשלילה. בדו"ח זה הולץ מפרט אף את הקשיים העומדים עדיין בפניו, לאור אי קבלת מלוא החומר הטכני מאת הנתבע, כולל מסמכי הבקשה לפטנט, והעובדה כי הניסויים שנערכו עד אז, נעשו בחיישן בודד בלבד וחיישן זה עדיין אינו מוכן לשימוש. כאמור, בתאריך 8.1.01 נערך ניסוי המוצר תוך שילובו בגלגל משאית. הניסוי נערך בחב' "תעבורה", חברת הובלה במשאיות, למורת רוח התובעת, שהתנגדה, באותו שלב, למעורבות של גוף מסחרי אחר, כמתחרה אפשרי למיזם ולפיתוחו. תוצאות הניסוי שנויות במחלוקת, כשהולץ והנתבע רואים ומבינים אחרת את תוצאותיו. בתאריך 23.2.01 מגיש הולץ דו"ח מסכם לתובעת (נספח ב' לת/3), ובו קובע הולץ כי עדיין הדרך לפיתוח המוצר - ארוכה, חלק מהאלמנטים הקשורים במוצר, עדיין לא נוסו, ועדיין אף לא הוצגו בפניו כל המסמכים הדרושים. הולץ אף מציין כי נכח בניסוי נוסף, ביום 9.1.01, ניסוי שנערך כדי לבדוק את האפשרות לקבלת קריאה נכונה, באמצעות הונטיל החכם, למשקל המשאית, והתוצאות היו, לדעתו, שליליות (ראה עמ' 14 לפרטוקול). הולץ מסיים את דבריו בדו"ח המסכם בכך שאין ביכולתו לחוות דעה ברורה לגבי הפרוייקט, והוא מפסיק את פעילותו בהקשר למוצר זה. בתאריך לא ידוע במהלך חודש ינואר 2001, נערכה פגישה במשרדי התובעת בנוכחות מנהלה, העד שלום מנורה, מנהל הכספים, העד מיכאל סונדהלם, אריה הולץ והנתבע. לאחר שיחת בירור, התבקש הנתבע לצאת מהחדר. אריה הולץ מסר לנוכחים כי אינו ממליץ על המשך הפרוייקט. מסקנתו היתה, כאמור בדו"ח המסכם שהוגש מאוחר יותר, כי לא התרשם שהמוצר הנידון פועל כמצופה. הנתבע נקרא לשוב לחדר ושם נמסר לו על המלצתו השלילית של הולץ ועל החלטת התובעת להפסיק את הפיתוח וההתקשרות שביניהם. זמן קצר לאחר מכן נשלח לנתבע המכתב נספח ד' לת/1, מיום 14.1.01, ובו דרישה להשיב לתובעת את הסכום שניתן לו, סכום השווה ל- 65,000 דולר. מאחר והכסף לא הושב, הוגשה התביעה שבפניי, וזאת כבר ביום 19.3.01. טענות הצדדים טענת התובעת הינה כי על פי המוסכם בין הצדדים, ההסכם מיום 20.7.06, יחד עם סיכום הפגישה מיום 14.11.00, על הנתבע היה לסיים את פיתוח המוצר - לפחות אב טיפוס העומד בציפיות הפיתוח - תוך שלושה חודשים, והוא לא עמד בכך. גם על פי המסוכם מאוחר יותר, דהיינו, כי המוצר יבדק על ידי אריה הולץ והמלצתו תכריע, לכאן או לכאן, לענין המשך פיתוח ורכישת הזכויות על ידי התובעת, הרי מתברר כי ההמלצה שלילית, דהיינו- המוצר אינו מושלם ואינו מתאים, ועל כן ההשקעה, הסכום של 65,000 דולר, הופכת להלוואה בלבד ועל הנתבע להשיבה לתובעת, בצירוף לריבית המוסכמת. טענת התובע הינה כי הוא סיים בפועל ובהצלחה את פיתוח המוצר, והמוצר, באותו מועד, עומד בדרישות שהוצבו בפני הנתבע, אף כי עמד במשימתו בתקופה ארוכה יותר מהמוסכם מלכתחילה, וזאת בידיעת והסכמת התובעת. לענין המלצתו של הולץ, טוען הנתבע כי למעשה מהאמור בדו"חות שהגיש הולץ נובע כי פיתוח המוצר הושלם ובהצלחה, כך שההמלצה השלילית כביכול אינה אלא נסיון מצד הנתבעת להתחמק מהתחיבותה לרכוש את הזכויות במוצר ולהמשיך בפיתוחו, והנתבע זכאי להחזיק בכספי ההשקעה שנמסרו לו. נסיון התובעת לביטול החוזה איננה אלא בגין מצבה הכלכלי הקשה. במילים אחרות - הנתבע עמד במחויבותו על פי ההסכם וטענות התובעת אינן אלא הפרתו. דיון בית המשפט מקבל כי על הנתבע היה לפתח את המוצר עד לשלב של אב טיפוס, ולא מעבר לכך, לשלב של מוצר מסחרי. אף מקבל אני כי לא היתה על הנתבע כל מחויבות לפתח ולהתקין את מערכות הצג האלקטרוני האמור להקבע בתא נהג המשאית. בהסכם נקבע מפורשות כי "אב הטיפוס" אינו כולל את פיתוח ה- "LCD", וזאת אותה מערכת אלקטרונית לקליטת השידורים (ראה ש' 16 בהסכם נספח א'). אולם המוצר המתואר בהסכם הינו התקן האמור לבדוק את לחץ הגלגלים באמצעות שסתום ונטיל, ובו הטכנולוגיה לחישוב משקל ואיזון המשאית. מוצר זה כונה מיזם השסתום או הונטיל החכם (INTELIVALUE). במילים אחרות - אין די בכך שהמוצר, הונטיל, ימדוד את הלחץ הפנימי של גלגל המשאית וישדר זאת לצג אלקטרוני בתא הנהג, וזאת מכל גלגל וגלגל במשאית, אלא שמדידת לחץ זו תוכל להביא, באמצעות הטכנולוגיה שתפותח, לבדיקת משקל המשאית ואיזונה (ראה שורה 7 בהסכם, והסברי העד הולץ בעמ' 11 לפרוטוקול). הניסוי היחיד בו נבדק המוצר שבפיתוח היה בבדיקת הונטיל בגלגל בודד אחד, והאפשרות לשדר ממקומו בגלגל אל עבר מיקומו המתוכנן של הצג, ותו לא. הולץ ביקש לערוך ניסוי בכמה חיישנים יחד, והעלה דרישה זו על הכתב, במכתבו מים 26.11.00. הולץ חשש כי השידור מהגלגלים השונים, באמצעות מספר חישנים, עלול לפגוע באפשרות קריאת השידורים. אולם מאוחר יותר, לאחר שהעד עיין במסמכי הבקשה לפטנט, התברר לו שהיחודיות במוצר שבפיתוח איננה רק במדידת הלחץ שבגלגלי המשאית, אלא היכולת ללמוד מלחצי הגלגלים על חריגה מהמשקל המותר של המשאית ופגיעה באיזונה בגין משקל עודף. לגבי השלב הראשון, בדיקת לחץ הגלגלים, מוצר שכזה כבר היה מוכר בשוק ולא היתה בו כל יחודיות, שרק בה טמונה הכדאיות הכלכלית להמשך ההשקעות בפיתוח. כדבריו - גם במצב של קריאה טובה מכל ונטיל, עדיין אין בכך תשובה לפטנט (עמ' 14 ש' 25). בשלב זה הולץ ביקש לקבל תשובות ברורות לגבי מלוא אפשרויות המדידה (עמ' 15 ש' 2). במצב זה נערך הניסוי הנוסף, בשטח חב' תעבורה, בנוכחותו, והתברר לו, לאחר שקיבל את המסמכים בהם תוצאות הניסוי, כי - "המשקל אינו גורם לשינויים בלחץ" (שם, ש' 22). על כן, גם אם הנתבע היה משקיע ומייצר ארבעה חיישנים נוספים, לבדיקת כושר המדידה במספר גלגלים בו בעת, עדיין תשובת מר הולץ היתה שלילית. הנתבע טוען בעדותו כי בניסוי האחרון שנערך התברר שהמוצר אכן עובד כמצופה:- "היה לי ניסוי שאומר שהחיישן יכול לזהות את שינוי הלחץ בגלל העמסה במשאית וזה מה- 9.01". לדבריו, כל שאר הבעיות, עד אותו שלב, נפתרו. הוא דוחה את טענות מר הולץ כי לא עמד ביצור המוצר כנדרש. אב הטיפוס - הושלם, והוא עומד בדרישות הפטנט, כאמור בהסכם. נראה לי כי במחלוקת זו יד התובעת על העליונה ומשני טעמים. נטל ההוכחה המחלוקת, כאמור לעיל, הינה בנושא טכני, מקצועי. האם תוצאת הניסוי, שנערך זמן רב לאחר המועד הקבוע לסיום פיתוח המוצר, כולל הארכת המועד כמוסכם לצורכי בדיקותיו על ידי הולץ, מלמדים כי קיים אב טיפוס למוצר המאפשר שידור מדידות לחץ בו זמנית ממספר גלגלים במשאית, כך שניתן לחשב את משקל המשאית ואיזונה, או שמא אין בידי הבודק כל אפשרות לקבוע אם אכן עומד המוצר בדרישות אלה. אריה הולץ, מהנדס מכונות בהשכלתו, אשר מונה מטעם התובעת ובהסכמת הנתבע, לאחר שבדק את הנושא ונכח בניסוי, טוען, חד משמעית, כי התשובה לכך הינה שלילית. הנתבע, פרט לטענותיו הוא, לא השמיע מטעמו כל עד מומחה או כל ראיה אחרת, העשויה לסתור או להפריך את מסקנותיו של הולץ. בית המשפט בענין זה מתקשה להסתפק בעדותו של הנתבע, בעל הדין המעוניין העיקרי בתוצאות המשפט. דווקא להולץ היה ענין אישי בהצלחת הניסויים, והוא נותר במסקנתו השלילית לגבי אפשרות פיתוח המוצר. מחדלו של הנתבע בהמצאת עדות מומחה שתתמוך בגירסתו לענין תוצאות הניסוי ועמידת הפיתוח בדרישות המוצר, משמשת לחובתו. ההנחה היא כי אם היה נשמע עד מומחה שכזה, לא היה בעדותו כדי לתמוך בגירסת הנתבע. נטל ההוכחה בפלוגתא זו, או למיזער, נטל הבאת הראיות, עבר אל התובע. הנתבע אינו מתכחש לאמור בהסכם, המחייבו להעמיד לרשות התובעת אב טיפוס של מוצר המאפשר את אותן מדידות, תוך תקופה קצובה. התובעת הוכיחה באמצעות עדיה כי לא קיבלה את אב הטיפוס של אותו מוצר ובו כל אותן תכונות, כפי שהתחייב הנתבע להציג. עתה היה על הנתבע להביא את ראיותיו, שכמותן ומשקלן יסיט את מאזן ההסתברות חזרה לחובת התובעת. דבר זה לא נעשה. כל אשר עשה הנתבע היה להגיש לבהמ"ש את המסמך נ/4, רישום בכתב יד של תוצאות בדיקת לחץ האויר, ממנו אין בית המשפט יכול ללמוד דבר. הנתבע אף לא טרח להשמיע עד מומחה, החסר ענין בתוצאות המשפט, שיבהיר ויסביר לבית המשפט את משמעותם של הרישומים במסמך. המציאות מלמדת כי דווקא אריה הולץ, מהנדס מכונות במקצועו, לא השתכנע מרישומים אלו בדבר תוצאות הניסוי, כי יש מקום להמשיך בפיתוח ובניסויים. אין לשכוח כי גם בשלב זה עדיין לא הוצג בפני התובעת על ניסוי מוצלח המלמד על אפשרות המדידה ממספר חיישנים יחד. אין לבית המשפט כל מקום לפקפק במהימנותו ויושרו של אריה הולץ כעד התובעת, הן מהתרשמותו הישירה של בית המשפט מעדותו, הן מענינו הישיר בהצלחת המוצר, והן מהעובדה כי אין הוא קשור כיום, בכל הנוגע לפרנסתו, בתובעת ובמנהליה. על כן, כאמור, במאזן ההסתברויות, הכף נוטה לזכות התובעת. הסכמת הצדדים ההסכם בין בעלי הדין, כאמור בסיכום בפגישה מיום 14.11.00, היה כי ההכרעה לגבי רכישת הזכות במוצר, שאז ההשקעה נותרת בידי הנתבע, או הסירוב להמשכת הפיתוח, ואז ההשקעה הופכת להלוואה שיש להשיבה, תועבר להחלטת אריה הולץ, באופן מלא וסופי. כל פרשנות אחרת לאמור במסמך סיכום הפגישה, אינה אפשרית. עקרונית, אין כל מניעה מצדדים המתקשרים לחוזה להעביר את זכות ההכרעה במחלוקת אפשרית ביניהם, לצד שלישי, המוסכם עליהם. גמירת דעת שכזו, נותרת בתחום חופש ההתקשרות. הדבר לא נכפה על הנתבע. עתה, כשהתוצאה אינה לשביעות רצונו, מבקש הנתבע להשתחרר מתנאי ההסכם. אין הוא זכאי לכך. אם היה הנתבע טוען לחוסר תום ליבו של האדם עליו הסוכם כמי שיכריע במחלוקת, או להשפעה בלתי הוגנת עליו, או לחוסר סבירות בוטה בהחלטתו, היה הדבר נבדק ונבחן, לגופו של ענין. אולם הנתבע לא טען זאת ואף לא הוכח דבר בו יש כדי לבסס טענות שכאלו. הדבר דומה להסכמה שבחוזה לבוררות כדרך להכרעה במחלוקת שעשויה להתעורר, והבורר נותן את פסק דינו, ועתה, לאחר הכרעתו של הבורר, מבקש בעל הדין להשתחרר מהסכמתו למינויו. הנתבע לא הוכיח בבית המשפט כי הולץ, הגורם המכריע, חרג מסמכותו, או טעה בהחלטתו, או כל עילה אחרת בגינה יכול בית משפט, וראוי שיעשה כן, לבטל את ההחלטה (ראה, למשל, סע' 24 לחוק הבוררות). הנתבע אף לא ישמע בטענתו כי לא ניתנה לו האפשרות להעלות בפני הולץ את כל טענותיו ולהציג את מסמכיו כתמיכה בגירסתו לענין הצלחת הניסויים ובעמידת המוצר בדרישות הפיתוח. אריה הולץ פעל, בהתאם להסכם כ"מעין בורר". בענין זה נאמר בע.א. 713/84, בניאס ואח' נ' רפאל ואח', פ"ד מ (2) 602 בעמ' 607, כדקלמן: "...טעות שכזו יש בידי בית המשפט לתקן, כשהיא עולה מהכתוב או מכוונתם הברורה של הצדדים, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה, אם היה מעמדו של השמאי מעמד של "מעין בורר", שקביעתו חסינה בדרך כלל מפני תקיפה בבית משפט לבד מבמקרים חריגים". כלומר, גם "מעין בורר" בדומה לבורר מוסכם, הזכות הנתונה לבית המשפט להתערב בהחלטותיו, מוגבלת ביותר. ובע.א. 160/82, ברקוביץ נ' קופת תגמולים של פקידי בנק לאומי, פ"ד לח (2) 177, פסק הדין עליו מסתמך בית המשפט בענין בניאס הנ"ל, נאמר בעמ' 182, כדקלמן: 14. אם אכן ב"מעין בורר" עסקינן, כי אז "במידה שמסקנותיו נוגעות לענינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו" (ע.א. 66/67, 678,פ"ד כ"א (2) 146, 153). על אחת כמה וכמה כשהחלטתו "אילמת" ואינה מנומקת (כשתי ההחלטות שבענייננו), וכשכוונתם הגלויה של הצדדים היתה שלא להרהר אחרי ההחלטה ולראותה כסופית, כבמקרה שלנו לגבי החלטת הנאמנים. 15. אין באמור לעיל כדי להביא למסקנה, כי החלטתו של "מעין בורר" חסינה מפני תקיפה בבית המשפט. אלא שהיקף התערבותו של בית המשפט מצומצם ומוגבל (לפחות לגבי החלטות "אילמות") למקרים חריגים, כגון, אם נהג ה"מעין בורר" בחוסר תום לב, מירמה או עקב השפעה בלתי הוגנת...". כלומר, גם אם טעה אריה הולץ בהחלטתו, אין בכך כדי להביא לביטולה. גם הסכמת הצדדים לענין שבסדרי דין או בדיני ראיות מחייבת ואין כל מקום לבטלה. כשהצדדים מסכימים כי מחלוקות מסויימות, לצורכי הכרעה בסכסוך שביניהם, תוכרענה בדרך מסויימת, המוסכמת על דעת שניהם. אין לבית המשפט כל סיבה שלא לקבל הסכם שכזה ולאמצו (ראה, למשל ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב' (1) 462). בית המשפט היה מסתייג מהסכמה זו רק אם היה בכך התנאה על הדין או חוזה פסול באי חוקיותו או פגיעה באינטרס הציבור. בנוסף לכך בסעיף 33 לחוק חוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, נאמר כדלקמן: "חוזה לפיו יינתן ציון, תואר פרס וכיוצא באלה, על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית המשפט" (הדגשה שלי - ד.מ.). פרשנות סעיף זה אינה שהוראות חוקי החוזים אינם חלים על חוזה שכזה, ויחולו עליו כל הכללים לענין כריתת החוזה, פגמים בו, תום לב וכדומה. חוסר השפיטות הינו בכך שמכוח הוראות המשפט הציבורי :- "בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעת מקצועי ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של רשויות המוסמכות בשיקול דעת שלו" (ע.א 383/87 שני ואח' נ' אוניברסיטת ת"א ואח', פ"ד מב (2) 380). עם זאת, שיקול הדעת של אנשי מקצוע - אשר בית המשפט אינו רוצה להעבירו בשבט ביקרותו - אינו פועל "בחלל משפטי".... אסור לי להפלות....אסור לי לתת ציון נמוך משיקולים פסולים....." (בגץ 1635/90 ז'רזבסקי נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מה (1) 749, 856). התובעת והנתבע החליטו והסכימו כי אדם שלישי יתן את הערכתו לפועלו של הנתבע. כאשר הערכה זו אינה פסולה מטעמים שבדיני החוזים, כולל העדר תום לב או משיקולים פסולים, בית המשפט לא יחליף את הכרעת האדם שנקבע לתיתה בהערכתו הוא, ובמיוחד, כפי שכבר נאמר, לא הוכח בפני כי יש מקום לפסול את הערכתו הן מהפן המקצועי והן בבדיקת ההליכים שנקטו על ידי טרם קבלת החלטתו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מנוס אלא מלקבוע כי התובעת זכאית כי השקעתה, בסכום השווה של 65,000 דולר, תחשב כהלוואה, ועל הנתבע להשיב לתובעת סכום זה בצירוף לריבית המוסכמת. הנני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת את הסכום השווה בשקלים לסכום של 65,000 דולר ארה"ב, צירוף ריבית דולרית מוסכמת בשיעור של 8% לשנה, החל מיום 26.7.00 ועד ליום הגשת התביעה, ה- 19.3.01 . ביום זה ישוערך הסכום לשקלים חדשים, והסכום השקלי יהא צמוד ונושא ריבית כחוק עד לתשלום בפועל. כמו כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ, כשאף סכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק. הנני מעיר בזאת לב"כ הנתבע, כי בצרפו לסיכומיו מסמכים אשר לא הוצגו כראיה במשפט, הוא חרג בהתנהגותו מהתנהגות ראויה של עורך דין, וכך אף לעניין חריגתו מהיקף הסיכומים, כנקבע בהחלטת בית המשפט בנושא, ללא כל בקשת רשות. רק לפנים משורת הדין נמנע בית המשפט מהטלת הוצאות נוספות על ב"כ הנתבע, אישית. דן מור, שופט יישוב סכסוכיםבוררשאלות משפטיות