חזקה ייחודית בנכס

בע"א 175/81 נקבע כי "החזקת שותף אשר יש בה כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן בנכס עם פקיעת בעלותו בשל פירוק השיתוף צריכה להיות החזקה ייחודית כדין בנכס המשותף ותנאי לגביה היא שתהיה בהסכמת השותפים" (ראה ע"א 175/81 אדמיר פתוח ואדריכלות בע"מ ואח' נ. מטילדה קלו). כב' השופט אֵלון (כתארו דאז) קבע כי המונח "החזיק בנכס כשהוא בעלו" אשר בסעיף 33 הנ"ל, "פירושו החזקה ייחודית כדין וכאשר מדובר בנכס משותף - החזקה ייחודית בהסכמת השותפים". עוד קבע כב' השופט אלון כי: "ניתן להסיק מאי הבעת התנגדות מצד שותף אחד להחזקתו הבלעדית של שותפו משום הסכמה להחזקתו של הלה בנכס". (ראה ע"א 753/82 פלונית נ. פלוני). ועוד נאמר בעניין זה, כי החזקת שותף שיש בה כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן בנכס עקב פקיעת בעלותו בשל פירוק השיתוף, צריכה להיות החזקה ייחודית כדין בנכס המשותף ותנאי לגביה הוא שתהא בהסכמת השותפים (ראה המ' 421/76 יהודה בר יואב נ. ברוריה בר יואב). ##להלן פסק דין בנושא חזקה ייחודית בנכס:## 1. א) תחילתה של תביעה זו היא בהגשת כתב תביעה ע"י התובעים נגד הנתבעים לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כחלקה 4 בגוש 3931 הנמצאים בראשל"צ רח' בלפור 8 (להלן:"המגרש"). בתביעה זו ביקשו התובעים לצוות על פירוק שיתוף בדרך של מכירה לפי הוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:"חוק המקרקעין"). ב) (1) בכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבעים, נטען כי רחמים עוקשי (להלן: "הנתבע") מחזיק ומתגורר בבית הבנוי על המגרש מזה כ-70 שנים או לפחות 50 שנים והחזקתו בנכס היתה ייחודית - כך גם נקבע בת.א. 3922/93 (להלן:"התיק הקודם"). לטענת ב"כ הנתבעים, יש בחזקה זו ע"י הנתבע כדי להעניק לנתבע זכות להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר") וסעד מן היושר בחזקת דייר מוגן. (2) ב"כ הנתבעים אף טען בכתב ההגנה כי בנסיבות העניין, אין מקום לבצע הפירוק על דרך הקבועה בסעיף 40 לחוק המקרקעין, אלא על פי סעיף 39 לחוק המקרקעין. 2. בנדון דנן - בעניין פירוק השיתוף - ניתן על ידי ביום 15/10/98 פסק דין הקובע שפירוק השיתוף ייעשה על דרך של מכירה וחלוקת הפדיון בין השותפים, כפי שיעור חלקם במגרש - לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין. 3. א. ב"כ הנתבעים הגיש ערעור על פסה"ד הנ"ל לביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו ובפס"ד שניתן ביום 3/7/01 בע"א 3016/98 (להלן:"הערעור") החליט ביהמ"ש כדלקמן: א) לדחות הערעור ככל שהוא מתייחס לדרך הפירוק ולהחזיר את התיק לבימ"ש קמא להמשך דיון ולהכרעה בשאלת זכאותו של הנתבע לסעד לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. ב) ב"כ הנתבעים ביקש, בכתב ההגנה, סעד מן היושר בחזקת דייר מוגן לפי סעיף 33 הנ"ל, אך בערעור הוחלט שאין כל קשר בין הסעד עפ"י סעיף זה לבין הסעד מן היושר, שכן הסעד לפי סעיף 33 הנ"ל הוא סעד עפ"י חוק חרות (ראה עמ' 6 לפסה"ד, ש' 1-2). ג) עוד נקבע, שאם טען הנתבע שהינו דייר מוגן, הרי שמי שהוא דייר מוגן איננו זקוק לסעד עפ"י סעיף 33 הנ"ל וכי בתיק הקודם לא נקבע שהנתבע הינו דייר מוגן. סעיף 33 הנ"ל מעניק מעמד של דייר מוגן אצל רוכש הנכס למי שנתקיימו לגביו התנאים הנמנים בסעיף. ב. בערעור ציין כבוד השופט המר כי בית המשפט קמא היה צריך להכריע בטענה שהנתבע "זכאי למעמד של דייר מוגן אצל מי שיקנה את המגרש וייהפך לבעליו, שכן ללא קביעה זו, איני רואה כיצד ניתן להוציא לפועל את פירוק המקרקעין בדרך של מכירה". (עמ' 6 לפסק הדין , ש' 14-17) 4. א. בטרם אתייחס לגופן של הטענות, ברצוני לציין הנקודות הבאות: א) הנתבע הוא הבעלים של 94/160 חלקים במגרש (ראה סעיף 2 לכתב התביעה). בתיק הקודם נקבע בפסה"ד כי הנתבע יחד עם אשתו מחזיקים באחת משתי הדירות והיא דירה בת 3 חדרים. ב) הוכח הן בדיון בפני והן בקביעה בפסק הדין בתיק הקודם, שהנתבע מתגורר בדירתו מאז לידתו וממשיך לגור בה עד היום. ג) בתיק הקודם קיבל כב' השופט פיינשטיין את טענת ההתיישנות, ככל שהדבר מתייחס לדירה בה מחזיק ומתגורר הנתבע (ההדגשות הנ"ל שלי - ג.ב.). עם זאת, ציין כב' השופט פיינשטיין, שבהגיעו למסקנה זו פטור הוא מלדון בשאר הטענות המשפטיות, כגון עניין הדיירות המוגנת, עניין הרשות הבלתי הדירה או עניין הויתור הנטען כנגד התובע (ראה פס"ד בתיק הקודם בעמ' 20 לפרו', ש' 12-18). ב. מהאמור לעיל עולה ששאלת הדיירות המוגנת לא נדונה בתיק הקודם אלא שהועלתה בכתב הגנה שבתיק זה והיוותה נושא לדיון בפני - זאת גם בהמשך ולאור הנחיותיו של ביהמ"ש המחוזי בערעור הנ"ל (ראה גם החלטתי מיום 13/2/02 בעמ' 29 לפרו'). ג. הנקודות שציינתי לעיל יחד עם הנאמר בפסה"ד שבערעור - יהוו בהמשך ציוני דרך שעליהם אשתית את פסק דיני - שהוא למעשה פס"ד משלים לפסה"ד שניתן על ידי ביום 15/10/98, שבו תוכרענה השאלות שאביאן להלן. 5. השאלות שנדונו בפני ואשר דורשות הכרעה הן השאלות הבאות: א) האם זכאי הנתבע למעמד של דייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית - אזי ישנן שאלות נוספות השנויות במחלוקת ואשר נובעות מהקביעה הנ"ל ואשר גם בהן יש להכריע והן: (1) האם נהנה הנתבע מהגנה זו לגבי חלקיו במגרש - כטענת ב"כ הנתבע - או רק באותו חלק בו מחזיק ומתגורר הנתבע בפועל. (2) האם הזכות מוענקת לנתבע כלפי התובע, אשר רכש המגרש ביום 22/3/91 (ראה נ/1) או שמא מוענקות לו זכויותיו כלפי הקונה שירכוש המגרש על פי פירוק השיתוף, כפי שנקבע בפסה"ד מיום 15/10/98. 6. א. הסעיף עליו מסתמכים ב"כ הצדדים והנוגע לענייננו הוא סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ומפאת חשיבותו אביאו להלן: "33. בעל בית שהיה לדייר א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים - לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצל"פ של פס"ד או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו ע"י רישום בפנקס... - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר - לדורות החדש." ב) … ג) … ב. לאור העובדות והממצאים המשפטיים שהועלו בפני, מחליט אנוכי שיש מקום להעניק לנתבע את ההגנה עפ"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר - זאת מן הנימוקים הבאים: א) סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מדבר באדם שהחזיק בנכס ומעניק הגנת הדייר לבעלו או לחוכרו לדורות של נכס שזכותו בנכס פקעה מחמת מכירתו. סעיף 33 הנ"ל יוצר, מכח עצמו, דיירות מוגנת בנסיבות המפורטות בו לגבי נכסים שאלמלא הסעיף לא היו מוגנים (ראה ע"א 3295/94, רע"א 6770/94 גיל פרמינגר עו"ד, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושט רגל נ. חוה מור, פושטת רגל ואח', פד"י נ (5) 111, 122). אין הסעיף מוגבל לנכס שהוא דירת מגורים ואין הוא מוגבל במספר הנכסים המוגנים. משחלה הגנת הדייר מכח סעיף זה, אין לבימ"ש שיקול דעת להמיר את זכותו של הדייר בדיור סביר אחר או בסידור חלוף (ראה שם, 111 בעמ' 123-124). ב) כב' הנשיא שמגר קבע בע"א 175/81 כי "החזקת שותף אשר יש בה כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן בנכס עם פקיעת בעלותו בשל פירוק השיתוף צריכה להיות החזקה ייחודית כדין בנכס המשותף ותנאי לגביה היא שתהיה בהסכמת השותפים" (ראה ע"א 175/81 אדמיר פתוח ואדריכלות בע"מ ואח' נ. מטילדה קלו, פד"י לח (4) 293, 297). ג) (1) כב' השופט אֵלון (כתארו דאז) קבע כי המונח "החזיק בנכס כשהוא בעלו" אשר בסעיף 33 הנ"ל, "פירושו החזקה ייחודית כדין וכאשר מדובר בנכס משותף - החזקה ייחודית בהסכמת השותפים". עוד קבע כב' השופט אלון כי: "ניתן להסיק מאי הבעת התנגדות מצד שותף אחד להחזקתו הבלעדית של שותפו משום הסכמה להחזקתו של הלה בנכס". (ראה ע"א 753/82 פלונית נ. פלוני, פד"י לז (4) 626, 633). (2) ועוד נאמר בעניין זה, כי החזקת שותף שיש בה כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן בנכס עקב פקיעת בעלותו בשל פירוק השיתוף, צריכה להיות החזקה ייחודית כדין בנכס המשותף ותנאי לגביה הוא שתהא בהסכמת השותפים (ראה המ' 421/76 יהודה בר יואב נ. ברוריה בר יואב, פד"י לא (1) 262, 265). (3) לגבי אותה הסכמת השותפים, המצויינת לעיל, מצינו פסיקה מאוחרת יותר, ששינתה במידת מה מן ההלכות הקודמות ולפיה גם הסכמה שבשתיקה עושה את החזקתו של המחזיק להחזקה כדין. משמע, החזקה תיחשב כדין אם ההסכמה הינה פוזיטיבית, בין אם הובעה במפורש ובין אם היא משתמעת מהתנהגות הצד האחר (ראה ע"א 753/82 הנ"ל, עמ' 626, בעמ' 633). ד) (1) במקרה שנדון בפני מצינו כי הנתבע מחזיק בדירה למעלה מ-70 שנים והתנהגות השותפים לא הצביעה על התנגדות ממשית להחזקה זו. למעשה, הנתבע גם לא יזם את פירוק השיתוף אלא שפירוק השיתוף נכפה עליו ע"י התובעים במשפט זה. (2) כב' המשנה לנשיא, השופטת בן פורת, מבחינה בין שותף המחזיק בנכס והיוזם פירוק שיתוף ובין פירוק המתבקש שלא ברצונו של המחזיק בנכס: במקרה הראשון, סבורה כב' השופטת שאין מקום להרחיב היקף תחולתו של סעיף 33 (א) הנ"ל, שכן ההרחבה במקרה זה אינה רצויה "משום שהוא פותח בפני שותף המחזיק בהסכמת שותפיו האחרים פתח כרוחבו של אולם המאפשר לו לנצל מצב זה לרעתם ולגרוע - לעיתים לאין ערוך - מזכויותיהם. לגיטימציה שיפוטית למהלך בלתי הוגן כזה תרבה חשדנות ומתיחות ביחסי שותפים..." במקרה השני, סבורה כב' השופטת שיש לפרש הוראות סעיף 33 (א) הנ"ל כחל רק במקרה בו הפירוק הינו שלא ביוזמתו של המחזיק בפועל בנכס (ראה ע"א 175/81 הנ"ל, עמ' 293, בעמ' 304-306 וראה גם האמור בע"א 472/83 ניצה אריאלי נ. זלמן אריאלי, פד"י מא (3) 200, 205). אגב, ב"כ הנתבעים מציין בסיכומיו כי כב' השופט שוחט מבימ"ש לענייני משפחה, מכנה את טענת ההגנה לפי סעיף 33 הנ"ל טענת "מגן" ולא "חרב". מונחים אלה כבר נקבעו זה מזמן ע"י כב' המשנה לנשיא, השופטת בן פורת בע"א 175/81 הנ"ל (עמ' 293, בעמ' 305). ה) הנתבע מתגורר ומחזיק בדירה מאז לידתו - על כך אין חולק (ראה עדות גב' קדמה יעקובוביץ', עמ' 29 לפרו' ש' 27 ועמ' 30 לפרו' ש' 4). כב' השופט פיינשטיין קבע בתיק הקודם כי החזקתו של הנתבע בדירה היתה ייחודית (עמ' 19 לפרו' התיק הקודם, ש' 15). עוד קבע כב' השופט פיינשטיין כי "החזקה זו של רחמים מתאימה לדרישות שפורטו ע"י השופט חשין באותו פס"ד (ע"א 74/53 רצאבי נ. רצאבי, פד"י ט 520 - ג.ב.) לענין אדם המחזיק בנכס בחזקה מנוגדת". משכך נקבע בתיק הקודם ופסה"ד בו הפך לחלוט - אין צורך לנתח העדויות שהובאו בפני האומרות שהנתבע מתגורר ובאילו תנאים מתגורר (אך ראה אשור המגורים בדברי מר נחמן יעקובוביץ' עמ' 31 לפרו', ש' 29; עמ' 32 ש' 9-25 וראה גם דברי התובע בעמ' 39 לפרו', ש' 21-23). פסה"ד בתיק הקודם כבר קבע שהחזקתו של הנתבע היא מיום לידתו והחזקה הינה ייחודית ולכן לאור הפסיקה שציינתי לעיל ולאור הנסיבות האופפות את מגוריו - זכאי הנתבע להגנת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר. ו) בתיק הקודם נתבקש פינויו של הנתבע יחד עם אחרים, אך בפסה"ד נגד הנתבע בעניין הפינוי - נדחתה עתירה זו. ז) ב"כ התובעים, בהסתמכו על ע"א 4244/97 רות גטלן נ. אטיה פינקל, שנדון בבימ"ש מחוזי חיפה ואשר צורף לסיכומיו, מגיע למסקנה כי עפ"י פס"ד זה, משלא מדובר בחלוקה בעין של נכס הניתן לחלוקה, יש למכור הנכס בפירוק שיתוף כנכס פנוי. עוד תומך ב"כ התובעים מסקנה זו, בהפנותו לחוק יסוד: כב' האדם וחירותו, אשר לפיו יש להצר ככל האפשר את תחולתו של סעיף 33 הנ"ל עד כדי איפוסו. עם כל הכבוד לאמירות אלו, אין עובדותיו של ע"א 4244/97 הנ"ל דומות לענייננו. שם דובר בדירת מגורים שהיתה בבעלות משותפת של הצדדים למשפט, כאשר עוד קודם לכן חלו תמורות שונות בדירה והשאלה שנדונה שם נסמכה על סעיפי חוק מחוק המקרקעין ומחוק הירושה, התשכ"ה-1965 וגם בסעיף 33 הנ"ל - אך דובר על שותפים המחזיקים באותה דירה - ואין ענייננו כך (לאיזון בין חוק יסוד: כב' האדם וחירותו ובין סעיף 33 הנ"ל, ראה ע"א 3295/94, רע"א 6770/94, הנ"ל עמ' 111, בעמ' 121). 7. א. משהחלטתי שיש להעניק לנתבע ההגנה שבסעיף 33 (א) הנ"ל, יש לעבור לשתי השאלות הנוספות שהעמדתי להכרעה והראשונה שבהן היא: ב. האם נהנה הנתבע מהגנה זו לגבי כל החלקים במגרש - כטענת ב"כ הנתבעים - או רק באותו חלק בו מחזיק ומתגורר הנתבע בפועל? ג. בשאלה זו הנני להחליט כדלקמן: א) אני מקבל טענת ב"כ התובעים, שאין להעניק לנתבע זכות לפי סעיף 33 (א) הנ”ל בכל החלקה נשוא הדיון, אלא רק לגבי הדירה בה מחזיק הנתבע בפועל. ב) אינני מקבל טענת ב"כ הנתבע על כי מתייחס הוא בכתב ההגנה לכל החלקה ולא רק לדירה (ראה הטענה בעמ' 27 לפרו', ש' 3-5). בכתב ההגנה צויין במפורש כי הנתבע מחזיק ומתגורר בבית הבנוי על המגרש חזקה ייחודית (סעיף 5 לכתב ההגנה). בתיק הקודם נקבע כי הנתבע מחזיק בדירה חזקה ייחודית (עמ' 19 לפרו' התיק הקודם, ש' 15). כב' השופט פיינשטיין גם ציין שהוא מקבל טענת ההתיישנות ככל שהדבר מתייחס לדירה בה מחזיק ומתגורר הנתבע. לכן, צודק ב"כ התובעים באומרו כי לאורך כל הדרך - הן בכתב ההגנה והן בקביעותיו של כב' השופט פיינשטיין - עסקינן בדירה ולא בכל החלקה. ג) כב' השופט המר כבר ציין בערעור, שלמרות חשיבותה של הטענה לפי סעיף 33 הנ"ל, לא מובן לו "מדוע טענה זו זכתה להתייחסות כמעט אגבית, עד שבסיכומיו בבימ"ש זה, היא כמעט נזנחה. צריך הרבה רצון טוב של בימ"ש, כדי לדון בה ע"מ שלא לקפח את המערער 1" (עמ' 5 לפסה"ד שבערעור, ש' 23-26; ההדגשה שלי - ג.ב.). אם חסד או רצון טוב עשה ביהמ"ש המחוזי עם הנתבע בנתנו את האפשרות לב"כ הנתבע לשוב ולהעלות טענה שכמעט נזנחה - מדוע שלא להתרכז לטענה זו ומדוע יש לבוא עתה ולהרחיבה ולשנות החזית ולבקש זכות לגבי כל החלקה, כאשר בכל מקום אחר דובר על דירה?! הנתבע הודה שהוא מחזיק רק בדירה בת 3 חדרים (עמ' 36 לפרו' , ש' 5-8). אמנם גם קיימת דירה סמוכה, אך ממנה פונה בנו של הנתבע (ראה פס"ד בתיק הקודם) ודירה זו ריקה ואין הנתבע מחזיק וגר בה (ראה עמ' 36 לפרו', ש' 4-5). ד) לכן בסיכום פרק זה, אני קובע כי הזכות המוענקת לנתבע עפ"י סעיף 33 (א) הנ"ל, מתייחסת אך ורק לדירה בה גר ומחזיק הנתבע. 8. א. שאלה נוספת ואחרונה היא: האם הזכות מוענקת לנתבע כלפי התובע, אשר רכש המגרש ביום 22/3/91 (ראה נ/1) או שמא מוענקות לו זכויותיו כלפי הקונה העתידי שירכוש המגרש עפ"י פירוק השיתוף. ב. א) בשאלה זו מסכים אנוכי לטענת ב"כ התובעים, כי גם אם קבעתי שהנתבע זכאי להגנה לפי סעיף 33 (א) הנ"ל, הרי שאין זכות זו נקבעת בדיעבד ולכן אינני מקבל טענת ב"כ הנתבעים כי הדיירות המוגנת חלה מהיום שרכש התובע או בעבר, אלא שמקבל אנוכי טענת ב"כ התובעים כי סעיף 33 (א) הנ"ל מדבר על הפיכתו של הבעלים לדייר מוגן בעתיד, שכן רק אז "יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס". ב) היות והתביעה החלה בתביעה לפירוק שיתוף והיות וניתן פס"ד שיש לבצע הפירוק על דרך מכירה לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין - הרי שהנתבע יהיה דייר מוגן כלפי מי שירכוש הנכס במכירה זו, שכן ממכירה זו עפ"י פס"ד - יהיה לו לנתבע "בעל חדש של הנכס". 9. סוף דבר, מהנימוקים שפירטתי לעיל, אני מחליט כדלקמן: א) הנתבע, רחמים עוקשי, זכאי לקבל ההגנה לפי סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר. ב) לנתבע, רחמים עוקשי, מוענקת זכות זו אך ורק על הדירה שבה מחזיק ומתגורר בפועל. ג) זכות זו היא זכות עתידית כלפי הבעלים החדש - מי שירכוש הנכס במכירה כתוצאה מפסה"ד לפירוק שיתוף שניתן ביום 15/10/98. ד) לאור השתלשלות העניינים בתיק זה ולאור התוצאה אליה הגעתי - החלטתי שלא לחייב בהוצאות ובמקרה זה ישא כל צד בהוצאותיו. ה) בעניין מינוי כונס נכסים, אני חוזר על האמור בסעיף 7 (ג) לפסה"ד מיום 15/10/98 ותשומת לבו של ב"כ התובעים מופנית למבוקש ע"י ב"כ הנתבעים בסיפא לסעיף ד' לסיכומיו, תחת הפרק "סיכום". חזקה ייחודית