אי הפעלת מונה במונית - תקנה 510(א) לתקנות התעבורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הפעלת מונה במונית: המערער, הבעלים והנהג של מונית, הורשע בעבירה של אי הפעלת מונה לפי תקנה 510(א) לתקנות התעבורה וסעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד - 1974 (להלן: "צו הפיקוח תשל"ד"). הוא משיג על הרשעתו ולחילופין על חומרת עונשו. מעיקרה היה האישום בגין טענות עבירה נוספות אולם הוא תוקן בידי התביעה, בראשית הדיון בבית משפט קמא, ובסופו ראה בית המשפט לזכות את המערער מחלק מן האישומים. ההרשעה מבוססת על עובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת. עיקר העובדות שבבסיס ההרשעה הוא שביום 22.1.98 הזמין אדם בשם אברהם שטיינברג (להלן: "המתלונן") את המערער, להסיעו, במונית, בנסיעה מיוחדת, ממגדל העמק לרחובות. הנסיעה בוצעה בלי הפעלת המונה. המערער גבה מחיר מוסכם של 280 ש"ח. תקנה 510 לתקנות התעבורה, שעניינה "הפעלת מונה" מורה: (א) לא יסיע אדם נוסע במונית בנסיעה מיוחדת אלא אם כן מופעל המונה בהתאם להוראות התוספת הרביעית, חלק ב'. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), בנסיעה מיוחדת, על פי דרישת הנוסע, רשאי הנהג שלא להפעיל מונה בתנאי שיגבה בעת אותה נסיעה שכר הסעה כנקוב במחירון שאישר המפקח על התעבורה ושיימצא בכל עת במונית (להלן, בפרק זה - המחירון). מתבקש, כי הסעת אדם במונית, ללא הפעלת המונה, אפשרית רק בהתממש שני תנאים מצטברים. האחד, דרישת הנוסע והשני, גביית מחיר הנקוב במחירון. "המחירון" מתפרסם, ומעודכן, מעת לעת, בצו פיקוח על מחירי מוצרים ושירותים (מחירי נסיעה במונית). מסתבר כי צו הפיקוח הרלוונטי למועד ביצוע הנסיעה הקונקרטית איננו צו הפיקוח תשל"ד, אלא צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במונית) תשנ"ז - 1997 מיום 6.2.97 (להלן: "צו הפיקוח תשנ"ז"). בענייננו, אמנם נקבע כי אי הפעלת המונה היתה תוצאה של דרישת הלקוח אולם עיון בצו הפיקוח תשנ"ז מגלה שאין "מחיר מחירון" לנסיעה מיוחדת ממגדל העמק לרחובות. רק במחירון מאוחר למועד ביצוע העבירה, היינו בעדכון צו הפיקוח מתשנ"ח (להלן: "צו הפיקוח תשנ"ח") נוסף מחיר קבוע לנסיעה האמורה. על כן, משלא התממש התנאי של "מחיר מחירון", הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה הנ"ל. בא כוח המערער משיג על ההרשעה בשני טעמים. האחד מבוסס על העדר הצדקה הגיונית לתנאי של קיום מחיר מחירון והשני על ביטול הנורמה האוסרת לפני ההרשעה בדין. לעניין הטעם הראשון. אין ספק שהמערער לא דרש מן הלקוח מחיר מופקע. על כן, כסבור עורך דינו שאין סימוכין הגיוניים להטבעת תווית מפלילה לנסיעה כזאת, בעוד נסיעה אחרת, שוות מרחק ומחיר, העשויה לצאת מקרבת מקום ותעודתה זהה, לא תישא תו הפללה. ההבדל בין שתי הנסיעות הוא שהראשונה אינה כלולה במחירון והאחרונה כלולה בו. הבדל זה אינו מצדיק הרשעה בפלילים. אין צורך להרחיב אמרים אודות ההשגה הזאת, לפי שאין בה כל ממש. אפשר להסביר את הגיון תנאי המחירון. שהרי בהיעדר מחירון עלול להיפתח פתח להפקעת מחיר. על כן מקפידים עם הנהגים ותובעים מהם, בהיעדר מחיר מחירון, לבצע נסיעות תוך שימוש במונה בלבד. על כל פנים, גם בלי הפקעת מחיר, ההפרה הטכנית בוצעה ומסקנת בית משפט קמא מוצדקת (פרט לכך שהיה צריך לקבוע כי ההרשעה היא בזיקה לצו הפיקוח תשנ"ז ולא לצו הפיקוח תשל"ד). לעניין הטעם השני. פליליות המעשה הקונקרטי, לכאורה, עברה ובטלה מן העולם עם התקנת צו הפיקוח תשנ"ח. שהרי הצו האחרון הזה כולל "מחיר מחירון" של נסיעה ממגדל העמק לרחובות והמחיר הנקוב עולה על המחיר שגבה המערער. לאמור, אילו בוצעה הנסיעה הנדונה לאחר שהותקן צו הפיקוח תשנ"ח לא היה בסיס לאחריות פלילית של המערער. על כן, בהסתמך על הוראת סעיף 4 לחוק העונשין, הדן בביטול עבירה לאחר עשייתה, ולפי שהשינוי בחוק חל לפני הדיון בבית משפט קמא, מן הראוי היה להפסיק את ההליך הפלילי. סעיף 4 לחוק העונשין מורה: נעברה עבירה ובוטל בחוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יפסקו… רעיון דומה, אם גם לא זהה, נקבע בסעיף 5 לחוק שעניינו בשינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה ובדין הליכים שנפתחו על בסיס הדין שקדם לשינוי ומתנהלים לאחר השינוי. כמדומה לי שאני פטור מבחינת השאלה האם צו הפיקוח תשמ"ח הוא בבחינת ביטול בחיקוק של העבירה בה הואשם המערער. אפשר לומר שצו אחרון זה איננו מבטל ואיננו משנה את האיסור הקבוע בתקנה 510 לתקנות התעבורה. ואפשר לומר שתקנה 510, בחלקה הרלוונטי, אין לה חיות משל עצמה בלי זיקה לצו הפיקוח. על כן צו הפיקוח הוא נסיבה רלוונטית להתגבשות העבירה ושינויו משנה את העבירה. כך או אחרת אני סבור שלענייננו יפה הוראת סעיף 6 לחוק העונשין לאמור: הוראות סעיפים 4 ו5- לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן (ההדגשה שלי). אין ספק שצו הפיקוח, מטבע עניינו, נתון לשנויים מזמן לזמן. על כן סייגי התחולה שבסעיפים 4 ו5- אינם נוגעים לו. סיכומה של נקודה הוא שאין כל בסיס להתערב בהרשעת המערער ורכיב זה של הערעור נדחה. לעומת זה מצאתי טעם בערעור על חומרת העונש. המערער נדון לקנס בסך 1,500 ש"ח והתחייבות בסך 3,000 ש"ח להימנע מעבירה. למערער אין הרשעות קודמות. הוא נוהג במונית כבר תריסר שנים. העיקר הוא שהמערער לא הפקיע מחיר. הוא נסכם עם הלקוח ואפילו התבקש על ידי הלקוח שלא להפעיל מונה. המחיר שנדרש על ידו נופל מזה שהיה יכול לגבות אילו היה "מחיר מחירון". זמן קצר אחרי הנסיעה האמורה בא לעולם מחיר המחירון הרלוונטי. בנסיבות האמורות, ספק בעיני אם בכלל היה מקום להעמיד את המערער לדין (אף על פי שאני יכול גם להבין מדיניות תביעתית החוששת ש"לפתח חטאת רובץ" ובכגון זה מבקשת להקפיד על קלה כחמורה). נדמה לי שכתב האישום הוגש בעיקר מפני שבראשונה ייחסה התביעה למערער התנהגות שאינה הולמת, הפקעת מחיר ועוד. כללו של דבר, מסתבר לי שהעבירה שהמערער עבר היא אינה כרוכה בנזק ללקוח או בהונאת הלקוח או בהסתרת דבר ממנו. על רקע עברו נראה לי שדי בהסתפקות בקנס מינימלי ובהתייחבות להימנע מעבירה. אני מעמיד את הקנס על סך 180 ש"ח. ההתחיבות להימנע מעבירה תיוותר על כנה. אם הקנס המקור ישולם, תוחזר היתרה למערער. אם לא שולם הקנס, על המערער לשלמו בתוך 15 ימים. משפט תעבורהמוניתאי הפעלת מונהתקנות התעבורה