הוצאת חשבוניות על עבודה שלא נעשתה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת חשבוניות על עבודה שלא נעשתה: מערערת 1 הינה חברה פרטית (להלן - "החברה"), ומערער 2 הינו מנהלה (להלן - "המערער"). על פי הנטען בכתב האישום, עסקה החברה בייצור שלטים, ועל פי גרסת המשיבה הם קיבלו, במשך 4 שנים (1990 עד 1994), חשבוניות עבור עבודות שכלל לא בוצעו. המדובר בחשבוניות בסכום כולל של למעלה מ- 1.2 מיליון ש"ח, והן שימשו בסיס לאישומים על פיהם יוחסו למערערים מספר עבירות - השמטת הכנסה מתוך דו"ח הכנסה, קיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה - עבירות לפי סעיף 220(1), 220(4), 220(4) ו- 220(5) לפקודת מס הכנסה. כתב האישום הוגש לבית המשפט בחודש מאי 1996, והישיבה הראשונה התקיימה בתאריך 11.6.96, במהלכה ביקש המערער דחייה על מנת לאפשר לפרקליט בו בחר להתייצב ולייצגו, וכן על מנת שיוכל לעיין בחומר החקירה. הישיבה הבאה התקיימה בחודש יולי 1996, אך המערער התייצב לבדו ללא סנגור, והודיע לבית המשפט שהוא כופר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וכלשונו "הכול לא נכון בצורה חד משמעית". במצב זה דחה בית המשפט את התיק לתאריך 23.2.97 לצורך שמיעתן של הראיות, ולפיכך עמדו לרשות המערער למעלה משבעה חודשים כדי לארגן את הגנתו. שמיעת הראיות החלה כמתוכנן בחודש פברואר 1997, ונמשכה בעצלתיים עד לתאריך 14.9.97, בו סיכמו הצדדים את טענותיהם. בתאריך 7.10.97 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של המערערים והם הורשעו בכל העבירות שיוחסו להם. בשלב זה עתר המערער לדחיית הטיעונים לעונש, ונימק זאת ברצונו לשכור את שירותיו של עורך דין. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון. הארכנו בתיאור ההליכים שהתקיימו בפני בית המשפט קמא, על מנת להגיע לאחת הסוגיות שנטענו בפנינו כעילה לקבלת הערעור ולביטול ההרשעה. כוונתנו לכך, שבחודש אוקטובר 1997, שכר המערער את שירותיו של משרד עורכי דין, ובשמו הוגשה, בחודש נובמבר 1997, בקשה לביטול הכרעת הדין. בית המשפט נתבקש להתיר למערערים להביא ראיות נוספות ולזמן עדים, על מנת שלאחר כל אלה יתבקש בית המשפט לשוב ולהכריע את הדין. הבקשה נומקה בכך שמצויות ראיות אותן לא השכילו המערערים להביא להגנתם, הואיל ולא היו מיוצגים על ידי סנגור, ושעשויות לשנות את תוצאת הדיון. באת כוח המערערים הוסיפה וטענה, שאין בית המשפט צריך להימנע מהדרך בה נתבקש ללכת, אף אם קיימים מכשולים הנובעים מסדרי הדין, הואיל ועשיית הצדק חשובה וקודמת, והדבר דרוש על מנת למנוע את הרשעתם של מי שלא חטאו. בפיה של באת כוח המערערים הייתה עתירה חלופית, לבטל את ההרשעה, גם אם ייקבע כי העובדות הוכחו, ולהמירה בצו מבחן או עבודות שירות לתועלת הציבור. בהחלטה מנומקת היטב דחתה השופטת המלומדת של בית משפט השלום את בקשת המערערים. היא הדגישה את מה שגם באת כוח המערערים הודתה בו (ראה עמ' 19 של פרוטוקול הדיון), לאמור, שהשופטת הציעה למערער 2 למנות לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, אף מבלי לבדוק אם הוא זכאי לכך. אך המערער דחה את ההצעה, והתמיד בטענה בדבר חפותו. לפיכך, לא נהיר לנו על מה מלין המערער, שהרי לפחות בתחום זה אינו יכול לטעון כי לא הועמד לרשותו הזמן הדרוש לארגן את הגנתו, או שלא הוזהר מפני הסכנה הצפויה מהתמודדות ללא ייצוג. חרף זאת הייתה מוכנה השופטת המלומדת לבחון את הבקשה לגופה, לאחר שקבעה כי היא מוסמכת לבטל את הכרעת הדין שכבר ניתנה. כאמור, את החלטתה פרטה השופטת בהרחבה, ולאחר שעיינו בה, לא נותר לנו אלא להצטרף למסקנתה ולטעמיה, לאמור, שאין מקום או עילה לבטל את ההליכים שננקטו עד אז בעניינם של המערערים. בית המשפט מילא את חובתו כלפי המערערים, ולרשותם הועמדו הזמן והכלים הדרושים על מנת להתגונן בדרך הראויה, ובעיקר בדרך בה בחרו. בהמשך, מילא בית המשפט גם את חובתו האחרת, ובחן את ראיות המשיבה תוך עימותן עם גרסת המערער וראיותיו. על כן אין מנוס מהמסקנה שלידתה של הבקשה לביטול הכרעת הדין, אינה אלא בבחינת חכמה שלאחר מעשה, היינו - לאחר שהמערערים עמדו על נקודות התורפה של הגנתם, מתוך עיון בהכרעת הדין, מבקשים הם עתה להביא ראיות נוספות על מנת להתגבר על אותן נקודות תרופה, ואך מובן הוא שלא יתכן להיעתר לבקשה מסוג זה, אלא במקרים חריגים, בהם יש חשש מובהק לעיוות דין. באשר לערעור גופו - הגנת המערערים התבססה על הטענה, כי הם זכו במכרז להקמת שילוט מואר בהוד השרון, כשאת רוב העבודה ביצעו פועלים ערבים מהשטחים, בהשגחתו של מנהל עבודה בשם עאיד עיסא אבו- קביטה (להלן - "אבו קביטה"). כנגד העבודות מסר אבו- קביטה את החשבוניות נשוא כתב האישום ותשלום התמורה נעשה לידיו. המערער טען עוד, כי את נותני החשבוניות לא הכיר, ומעולם לא פגש, למעט אחד מהם - סאלח בקריה. יותר מכך, הוא לא הנחה איש, זולת אבו- קביטה, בכל הנוגע לעבודה הנדרשת, ואת ההנחיה ל"דרג הביצוע" העביר אבו- קביטה. מכאן טענת ההגנה, כי מדובר בהוצאה בפועל של החברה, אותה היו זכאים המערערים לכלול בספריהם, וכך עשו. אבו- קביטה לא אותר על ידי ההגנה ולא העיד, ועל כן היה קושי לאמת את הגרסה שהציג המערער בחקירתו בפני שלטונות מס הכנסה, ובעדותו בבית המשפט. חרף זאת, היה בית המשפט מוכן להאמין כי השם אבו- קביטה אינו בדוי, וכי היו למערערים קשרים מסחריים עימו, ובמסקנה זו תומכים תצלומי השקים נ/6, המלמדים שאבו- קביטה עצמו התייצב בבנק וקיבל את תמורתם של 4 שיקים שנמשכו על ידי החברה. אך משניגש בית המשפט לבחון אתה חשבוניות עצמן, עלו בליבו תהיות ביחס לכשרותן. כך למשל התברר, שעל אחת מ- 4 חשבוניות שהוצאו, לכאורה, על ידי "בקריה סאלח בע"מ", מתנוססת חותמת של אותה חברה, בעוד שבשקים האחרים חותמת כזו נעדרת (ראה ת/18 עד ת/21). חמורה מכך העובדה שעליה ניתן היה לעמוד בנקל מתוך עיון בחשבוניות, וכוונתנו לכך שאף שלכאורה הוצאו חלק מהחשבוניות על ידי אותו אדם, מתנוססת עליהן חתימה שונה. נתון נוסף שעורר את תמיהתו של ביתה משפט קמא היא העובדה, שבגין אותו פריט (קונסטרוקציה למבנה שלטים) שגודלם אחיד, כפי שעולה מהתצלומים נ/3, נוקבות החשבוניות במחירים שונים. כך, למשל, בת/2 המחיר הינו 750 ש"ח, ב- ת/3 (שמבחינה כרונולוגית הוצאה לאחר ת/2) המחיר הינו 500 ש"ח, ולבסוף, בחשבונית ת/5 מדובר בעלות של 1,300 ש"ח ליחידה. לנוכח כל אלה, ואף שבית המשפט קיבל את הטענה בדבר קיום קשרים מסחריים כלשהם עם אבו- קביטה, חיזקו העובדות האמורות את גרסת המשיבה, הואיל ורק טבעי היה שהמערער יבחין באותם נתונים תמוהים, לפחות בעת ששילם את התמורה לאבו- קביטה, שהרי, כאמור, התבססה תמורה זו על מחירים שונים בפריטים זהים. הספקות ביחס לגרסת המערערים גברו לנוכח העובדה שבבית המשפט התייצבו אלה שכביכול הוציאו את החשבוניות, והכחישו שהם מכירים את מערער 2, או את אבו- קביטה. הם טענו שלא היו להם קשרים מסחריים עם המערערים, והרי אם גרסת המערערים הייתה נכונה, רק טבעי היה לצפות שאותם קבלנים, גם אם לא הכירו את המערער 2, יזכרו לפחות שעשו עבודות שילוט. אך אמיר זקן, טלאל מוחתסב ונאדר בלאסי העידו שהם עוסקים בעיסוקים אחרים (ולא שילוט), ושהחשבוניות המתיימרות לשאת את חתימתם, הן מזויפות; ובצדק תהתה השופטת המלומד, איזה עניין יכול להיות לעדים שבשמם נקבנו להכחיש את ביצוען של העבודות, אם אכן ביצעו אותן, בין אם עבור מערערת 1 ישירות, או עבור אבו- קביטה? רק עוד אחד, בקריה סאלח, העיד שביצע עבודות עבור המערער, כשהמחיר ליחידה (עמוד שילוט) היה 350 ש"ח. במסגרת זו הקים העד 30 עמודים, ולטענתו שילם לו המערער תמורה חלקית בלבד, הואיל וביניהם נתגלעה מחלוקת סביב השאלה מי צריך להזמין את הביקורת של חברת החשמל. עד זה הכחיש שהחשבוניות ת/18- ת/21 הוצאו על ידו, וכאמור בית המשפט התייחס לחשבוניות אלו באומרו, כי קיים בהן פגם בולט, היינו - שהחתימות הנראות עליהן אינן זהות. ואם בכל אלה לא די, הנה מתברר שבפני בית המשפט הייתה עדות נוספת, זו של מזל כהן, עובדת בבנק שבו מתנהל חשבונה של מערערת 1. עדה זו סיפרה שהמערער עצמו התייצב בבנק וגבה במזומנים לידיו, את אסופת השקים ת/15,והרי שיקים אלה נמשכו, לכאורה, לפקודת אלה שביצעו עבודות עבור המערערים, וגביית השקים הייתה צריכה להתבצע על ידם. ובמילים אחרות, אם נכונה הטענה כי אבו- קביטה היה בעל- שיחו של המערער 2 לצורך ביצוע העבודה, אתה מצפה שהחשבוניות שהוצאו יהיו של אבו- קביטה, ושהתמורה תימסר, בשקים, לפקודתו של אדם זה. אך המצב הוא שונה לחלוטין, דהיינו - המערער הסכים, לטענתו, לקבל חשבוניות של אנשים בהם מעולם לא פגש, ועל שמם משכה החברה שהוא מנהלה את ההמחאות. ואם לכל אלה ניתן היה לספק הסבר, ולו דחוק, כיצד ניתן להסביר את העובדה שהמערער 2 עצמו התייצב בבנק, מלווה באבו- קביטה, על מנת לקבל את התמורה לחלק מהשקים, במזומנים, לידיו? השופטת המלומדת של בית משפט קמא, לאחר שניתחה את הראיות שהיו בפניה, קבעה עמדה נחרצת וברורה לגבי החשבוניות, לאמור: "אני קובעת כי כל החשבוניות אשר הוצגו על ידי התביעה בתיק זה ואשר הגיעו לידיה עקב התפיסות אצל הנאשמים, הינן חשבוניות פיקטיביות אשר הגיעו לידי הנאשמים שלא בגין עבודה אשר בוצעה עבורן. אני גם קובעת כי הנאשם 2 ידע שהן חשבוניות פיקטיביות, הן על פי מראן והן לאור תוכנן". (ת/16). מסקנתו זו של הערכאה הראשונה לוקה בעניין אחד, שגם המדינה אינה חולקת עליו, והכוונה לכך שלא הוכח מלוא סכום ההשמטה שיוחסו למערערים. זו הייתה תוצאה של החלטת המדינה שלא להעיד חלק מאלה שנטען כי החשבוניות הנושאות את שמם זויפו, ולפיכך יש להפחית מסכומן הכולל של החשבוניות 305,502 ש"ח. אך זה אינו הפגם היחיד שמצאו באי כוח המערערים בהכרעת הדין, ה ואיל ועל פי השקפתם, מעיון בגזר הדין עולה נימה שונה מזו שהובעה בהכרעת הדין, ביחס לשאלה אם החשבוניות מתייחסות לעבודת אמת שבוצעה עבור המערערים, והכוונה לדברים שיצוטטו להלן (מתוך עמ' 45): "את עמדתי באשר לחשבוניות שמצאו מקומן בספרי החשבונות של הנאשמת 1, כבר הבעתי בהכרעת הדין .אולם מאידך משמקובלים עלי דברי הנאשם 2 באשר לעצם קיומו של אדם בשם אבו- קביטה, אשר לא עמו היו לנאשמים עסקי מסחר, ומשאדם בשם זה קיבל מהנאשמים שיקים אשר נעשו על ידו אני מניחה, לעניין העונש, כי לא נכון לראות את מלוא הסכום הנקוב בטבלה אשר בסעיף 5 לעובדות כתב האישום, דהיינו - הסך של 1,247,011 ש"ח, המהווה את סך כל סכומי החשבוניות הכוזבות, כסכום שלא היו מאחוריו עסקאות אמיתיות כלשהן. אני סבורה, כי לפחות חלק הימנו, ואינני יכולה לאמוד גודלו, שולם בגין עסקאות אמת, גם אם בתמורה לתשלום ניתנו חשבוניות פיקטיביות. לטעמי, גם בכך עברו הנאשמים עבירות, כי סייעו לאחר להעלים הכנסותיו, אולם לא הייתי רואה את מלוא הסכום הנקוב לעיל, כסום כאשר מאומה מתוכו לא שולם בגין עסקאות כלשהן". על מנת לתמוך בדבריה האחרונים, הוסיפה השופטת (ראה עמ' 48) והסבירה, שהעובדה שהחברה העסיקה אותה עם 4 עובדים בלבד, מחזקת את המסקנה כי היא נאלצה לבצע את העבודה באמצעות שירותים שקיבלה מאחרים, אותם שכר המערער, ועל כן "דבר זה תומך בדעתי כי חלק מן הסכום הנקוב בכתב האישום - עסקאות אמת מאחוריו, אם כי החשבוניות עצמם כוזבות וכן לא אוכל אני לדעת גובה סכום העסקאות האמת". לא נסתיר, כי במבט ראשון עוררו בנו דברים אלה שאלות, ותהינו אם אין לראות בהם תפנית של הערכאה הראשונה מממצאיה בהכרעת הדין, תפנית שעשויה להיות לה השלכה על תוצאתו של ההליך הפלילי. כוונתו לכך שעל פי דבריו של בית המשפט בגזר הדין, שוב אין מדובר במערערים שלא קיבלו שירות כלשהו בתחום עבודות השילוט, אלא שאת העבודה או חלקה ביצע עבו קביטה. אך זה האחרון שלא הוציא חשבוניות משלו, בחר למסור למערערים חשבוניות של אחרים, שחתימותיהם זויפו. ובמלים אחרות, קריאה משולבת של שני חלקיו של פסק דינו, עשויה להוביל למסקנה שהחשבוניות מייצגות עסקאות אמת, ושהמערערים שילמו בפועל עבור עבודות שילוט שבוצעו עבורם, ובמובן זה אין לדבר עוד על חשבוניות שמאחוריהן לא מסתתרת עבודה כלשהי, הואיל והפגם שבהן הינו, לכל היותר, שהסכומים הנקובים בהן "נופחו", או שמי שחתום עליהן לא ביצע בפועל את העבודה עבור המערערים, אך אבו- קביטה או אחרים מטעמו עשו זאת. מכאן טענתם הנוספת של באי כוח המערערים, שלשולחיהם לא הייתה כוונה להתחמק מתשלום מס, הואיל והנתונים הדרושים על היקף עסקיהם נכללו בדו"חות לפקיד השומה. אין בידינו לקבל השפה זו, ונהיר לנו שגם בית משפט השלום לא התכוון לפרשנות שמייחסים באי כוח המערער לדבריו. כוונתה של השופטת המלומדת הייתה אחת, שאבו- קביטה אינו שם בדוי, ושלאדם זה היו עסקים בהיקף כזה או אחר עם המערערים, בתחום עבודות השילוט, וככל הנראה גם במסגרת המכרז בו זכתה המערערת בהוד השרון. אך אבו קביטה בחר לנהל את עסקיו בדרך מוזרה, שעל מהותו של המניע שמאחוריה לא קשה לעמוד, היינו, להסתתר מאחורי "עוסקים" אלמונים שמעולם לא נתנו שירותים למערערים, ושבדרך כלשהי הגיעו פנקסי חשבוניות שלהם לידיו. מהו היקפם הנכון של עסקיו של אבו קביטה עם המערערים, ומהו הסכום ששילמו לו בפועל, כל אלה הם נתונים שבתחום ידיעתם של השותפים למעשי העבירה, ואשר המערער לא טרח לחשוף אותם, ככל הנראה מן הטעם הפשוט שקו הגנתו היה שונה, לאמור, שהחשבוניות נשוא הערעור מבטאות עסקאות אמת. וכאן אנו מבקשים להבהיר, הגדרתנו את המערער כ"שותף למעשה העבירה", אינה מקרית, וזו תוצאה מתבקשת מהראיות שהונחו בפני בית משפט השלום. לא נחזור על כל אשר מנתה הערכאה הראשונה לגבי הסימנים שחייבים היו לעורר חשדו של המערער לגבי כשרות החשבוניות שמסר אבו- קביטה, ונדגיש רק עניין אחד המלמד, ובמידה שאין למעלה ממנה, כי המערער לא חטא בעצימת עיניים בלבד, אלא ידע על המעשים האסורים על אבו- קביטה, ונתן להם את ידו. כוונתנו לכך שהמערער התייצב בעצמו בבנק על מנת לגבות שיקים שהוציאה המערערת לפקודת אלה ששמם מתנוסס על החשבוניות, אף שלטענתו מי שהיה הקבלן הינו אבו- קביטה. המערער לא טרח להסביר תופעה מוזרה זו, אך חשובה מכך היא העובדה שגבייתם של שיקים אלה על ידי המערער, לא יכולה הייתה להיעשות ללא חתימת היסב של הנפרע, והרי על פי גרסת המערער, הוא לא הכיר כלל את אותם "עוסקים" שלפקודתם נמשכו השקים; על כן מצאנו את עצמנו תוהים במצב זה, מי חתם על השקים בשם הנפרע, והרי בין אם היה זה אבו קביטה או המערער, לא יתכן כלל ששניהם לא היו בסוד המעשה האסור, שהרי לפחות חלק מהשקים נפרעו, במזומנים, לידו של המערער. החשבוניות הן חלק מתיעוד שאמור לתת לשלטונות המס תמונה נאמנה על עסקאות שבוצעו, ובעיקר על היקף עסקיהם של המעורבים בהן. לפיכך, כל פרט מטעה או כוזב מסכל מטרה זו, ועל כן ראוי להגדירו כעבירה. ובאשר למקרה שבפנינו, כאמור, שוב אין ספק כי החשבוניות שבהן עוסק תיק זה אינן מייצגות עסקאות - אמת, וכהגדרתה של הערכאה הראשונה, הן "פיקטיביות". הכזב שבהן אינו מצטמצם לשמו של ה"עוסק", והעובדות הנוספות שהוכחו, מלמדות שאין ללמוד מהן דבר ביחס לשאלה אם הן קשורות לעבודות שביצע אבו- קביטה עבור המערערים, או על היקפן של עבודות אלו. מכאן התוצאה, שגם אם היה מוכן בית המשפט להניח כי אבו- קביטה ביצע עבודות עבור המערערים, לא היה בכך כדי לשנות ממעמדן של החשבוניות ככאלה שאין בהן כדי לשקף את היקף העסקאות בין הצדדים, ועל כן הגדרתן בהכרעת הדין כ"פיקטיביות", הייתה הגדרה נכונה. החשוב מכל הוא, שהמערער ואבו- קביטה שיתפו פעולה במעשים ששניהם קיוו להפיק מהם טובות הנאה. הראשון עשה זאת כדי לגרום ל"ניפוח" ההוצאות של החברה, והאחר על מנת שלא להותיר עקבות אותם עלולים היו שלטונות המס לגלות, והרי אלה הם סממנים מובהקים של כוונה להתחמק ממס. בפיהם של באי כוח המערערים היו טענות נוספות נגד הכרעת הדין, ולא מצאנו מקום להרחיב בהן, הואיל והם מנוגדים לממצאיה של הערכאה הראשונה במישור העובדתי, ממצאים שלא גילינו בהם פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על ההרשעה, למעט תיקון אחד, היינו שסכומן של החשבוניות לעניין ההרשעה הוא 941,509 ש"ח בלבד. ולא זה שנטען בכתב האישום. באשר לעונש - ערעורה של המדינה בעניין זה מופנה כלפי עונשו של מערער 2 בלבד, לו גזרה הערכאה הראשונה 6 חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 50,000 ש"ח. ב"כ הצדדים לא חסכו מאמץ והעלו על הכתב, ובהרחבה, כל טענה אפשרית כדי להצדיק את עמדתם, האחד להחמיר והאחר להוציא את העונש על כנו. שקלנו את כל אלה בכובד ראש, והמסקנה אליה הגענו היא, כי יש מידה של צדק בטענת המדינה שאין בעונש מענה מספק לחומרתן של העבירות שבוצעו. רבות נכתב על הפגיעה הקשה שפוגעות העבירות על חוקי המס באוצר המדינה, וכך דינן של העבירות נשוא תיק זה. אין ספק שקדמו להן תכנון ומחשבה, ולחובת המערער ניצבו עובדות נוספות - סכומן הניכר של החשבוניות, והתקופה הארוכה בה נמשכו המעשים. לאור כל אלה, מקובלת עלינו ההשקפה כי מעשיו של המערער חייבו ענישה מכבידה יותר, אך אין זו דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשם. על כן, ואף שאנו סבורים כי יש בעונש המאסר מידה מסוימת של קולא, נשאירו על כנו. מאידך, החלטנו להחמיר בשיעור הקנס שהושת על המערער, אותו אנו מעמידים על סך 150,000 ש"ח. קנס זה ישולם ב- 15 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם יהיה כפי שנקבע בערכאה הראשונה.מיסיםחשבונית