קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית: השופט נ' הנדל 1. בפנינו שני ערעורים פליליים שאוחדו, והמשותף להם הינו האשמת המערער בעבירה של החזקת סם מסוכן, שלא לצריכה עצמית, וכן הסוגיה המשפטית, אם בית-משפט השלום היה נטול סמכות עניינית לדון בתיקים, מפני שפרקליט המחוז לא עמד בדרישות החוק, כפי שיובהר בהמשך. בת"פ 845/95 הואשם המערער בבית-משפט השלום בקריית-גת, בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 3.3 גרם נטו, שלא לצריכה עצמית. כב' השופטת יפה-כ"ץ הרשיעה את הנאשם על סמך הודאתו בעבירה האמורה, וגזרה על הנאשם עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים, וכן הופעל לגביו מאסר מותנה לתקופה של 18 חודשים. עונשי המאסר הופעלו במצטבר באופן חלקי כך שהוטל על המערער לרצות עונש מאסר בפועל של 28 חודשים וכן הוטל עליו מאסר מותנה. המערער הגיש ערעור על פסק-דין זה (להלן - פסק-הדין של קריית-גת). הערעור מופנה כלפי חומרת העונש. לעניין זה אדרש בהמשך, אך תחילה אתייחס לטענה המשפטית המשותפת לשני התיקים, שנושאה הסמכות העניינית של בית-משפט השלום לדון בכל אחד מהם. הסניגורים מסתמכים על נימוקיו של בית-משפט קמא בערעור השני, כפי שאתייחס בהמשך. בת"פ 2633/96 הואשם המערער בבית-משפט השלום באשקלון, בעבירה של החזקת סם מסוג הרואין במשקל 7.7 גרם נטו שלא לצריכה עצמית. כב' השופט בן-יוסף הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו לאחר שמיעת הראיות. בשלב הטיעון לעונש העלתה הסניגורית, לראשונה, את הטענה שכתב-האישום בתיק הוגש ללא אישור פרקליטת המחוז, ולכן לטענתה, בית-המשפט פעל ללא סמכות עניינית ומשכך יש לבטל את ההליכים, כולל הרשעת המערער. בית-משפט קמא נעתר לבקשת הסניגורית וקבע, כי ההליכים "בטלים מעיקרם וכן כל תוצאה הנובעת מהם". מכאן ערעור המדינה מצד אחד, כנגד החלטת בית-משפט קמא (החלטה של בית-משפט השלום באשקלון), ועתירת הסניגורית מצד שני, לאשר את מסקנת השופט בן-יוסף, להחילה על ההליכים שהתנהלו בקריית-גת, ולבטל את פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופטת יפה-כ"ץ. 2. המפתח להכרעה נמצא בסעיף 51(א)(1) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- הקובע: "הסמכות 51. (א) בית משפט שלום ידון באלה:נ(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט מחוזי, ולמעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988. (ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים". העבירות בהן הואשם המערער בשני התיקים, הינן עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1993-, המופיעות בחלק ב' לתוספת השניה של חוק בתי המשפט, ולכן סעיף 51(א)(1)(ב) המוזכר לעיל רלוונטי פה. לשון הסעיף אומר כי יש להגיש אישום בגין עבירות אלו לבית-משפט השלום, אם החליט על כך פרקליט המחוז. 3. מדברי התובע המשטרתי בדיון שהתנהל בבית-משפט השלום באשקלון עולה התמונה הבאה: קיימות הנחיות כלליות שנקבעו על-ידי פרקליטת המחוז, בדבר חלוקת תיקי הסמים הרלוונטיים, כאשר הנחיות אלה ידועות בלשכת התביעות. בהתאם לנוהל, תיקי חקירה מסוימים מועברים ישירות ובאופן אוטומטי לטיפולה של פרקליטת מחוז הדרום. כמובן שבתיקים אלה לא מתעוררת כל בעיה, מאחר והפרקליטות ממשיכה את הטיפול בהם. באשר לתיקי חקירה אחרים, בנוסף להנחיות הכלליות של פרקליטת המחוז, תובע מלשכת התביעות מסביר לתובע מפרקליטות המחוז את פרטי המקרה, ובהתאם מקבל ממנו אישור טלפוני, ולעתים אישור בפקס, להגיש את התיק לבית-משפט השלום. לטענת התובע אשר הופיע בדיון בבית-משפט השלום באשקלון, שיטה זו היא תוצאה של הצטברות כמויות גדולות של תיקי סמים הרלוונטיים לענייננו, לחץ של זמן, ויחסי אמון טובים השוררים בין הפרקליטות לבין לשכת התביעות (ראה עמ' 14 לפרוטוקול של התיק בבית-המשפט באשקלון). בדומה, התובע הבכיר מטעם הפרקליטות שטען בפנינו, עורך-דין זאב למפ, אשר על-פי אישור היועץ המשפטי לממשלה מוקנית לו "כל סמכות הנתונה לפי חוק לפרקליט מחוז..." (ראה סעיף 242 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-), הודיע לנו כי, "המערכת עבדה לפי מצוות המחוקק. המערכת עבדה במטרה למלא את מצוות המחוקק להעביר כמויות של תיקים לבית משפט שלום" (בעמ' 15 לפרוטוקול). הסניגורים המלומדים הסתייגו מההסדר האמור. האישור שניתן לא היה בכתב ובמקרה הטוב איננו אלא אישור כללי. אף אם נעשתה בדיקה ספציפית של התיק על-ידי תובעת מפרקליטות המחוז, אותה תובעת אשר אישרה את הגשת התיק לבית-משפט שלום, עורכת-דין עשהאל המלומדת, הרי שהיא אינה יושבת בכסאה של פרקליטת המחוז ואין היא מוסמכת לפעול כמוה, כהוראת סעיף 242 לחוק סדר הדין הפלילי. מנגד טוען כאמור עורך-דין למפ, כי הגשת התיקים בענייננו נעשתה כדין. אין חובה לתת אישור בכתב ואין זה מעשי לדרוש מפרקליטת המחוז אישור ספציפי בכל תיק ותיק. דרישה כזו אף נוגדת את ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף הרלוונטי. 4. בא-כוח המדינה הגיש לעיוננו את פסק-דין רע"פ 10/97 חג'בי נ' מדינת ישראל [1] שניתן על-ידי בית-המשפט העליון (הרכב כב' הנשיא ברק וכב' השופטים זמיר ושטרסברג-כהן). פסק-הדין קובע שאין מחלוקת כי הסמכות לדון בעבירה בה הואשם חג'בי, נתונה לבית-משפט השלום על-פי סעיף 51(א)(1)(א). טענת חג'בי הינה, כי על-פי סעיף 60 לחוק סדר הדין פלילי, היה צריך להעביר את החומר לפרקליט המחוז על-מנת שיחליט אם להעמידו לדין, והדבר לא נעשה, ולפיכך נשללה הסמכות של בית-משפט השלום לדון בכתב-האישום שהוגש נגדו. בית-המשפט העליון קבע, שאף אם החומר לא הובא לפרקליט המחוז, עדיין פגם זה איננו פוגע בסמכות העניינית של בית-משפט השלום, אלא מהווה פגם בכתב-האישום, כמשמעותו בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. טענה כזו הינה טענה מקדמית, שזכאי נאשם לטעון אותה בשלב המקדמי. ברם, אם נאשם מעלה את הטענה לראשונה, בשלב מאוחר יותר של המשפט, בערכאה הראשונה או בערכאת הערעור, הוא חייב לקבל את רשותו של בית-המשפט בטרם יטען זאת בפניו. על בסיס נימוק זה דחה בית-המשפט העליון את בקשתו של חג'בי לקבלת רשות ערעור. בדומה, ניתן לטעון כי המערער בענייננו טען את טענתו בדבר שלילת סמכותו של בית-משפט קמא בשלב מאוחר. בהליך שהתנהל בקריית-גת, המערער לא טען את הטענה כלל והעלה אותה לראשונה במסגרת הערעור. באשר להליך שהתנהל באשקלון, המערער טען את הטענה לראשונה לאחר שלב הראיות והרשעתו בהכרעת-הדין. לנוכח האיחור בהגשת הבקשה בשני התיקים בבתי-משפט השלום, יהא זה מוצדק להימנע ממתן רשות למערער לטעון את הטענה. התוצאה תהא דחיית ערעורו וקבלת ערעור המדינה בכל הקשור לסוגיית הסמכות. הסניגורים המלומדים טענו להבחנה חדה בין מקרה חג'בי ובין המקרה דנן. לטענתם, חג'בי הצביע על אי-מילוי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו החובה להעביר את חומר החקירה מהמשטרה לפרקליט המחוז בעבירה שהינה פשע. הסניגורים מסכימים שסעיף זה לא מקנה סמכות לבית-משפט זה או אחר. לכן הסניגורים לא טענו ולא הסתמכו על סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי. הנקודה הרלוונטית יותר לערעור זה, היא שמקור הסמכות בתיק חג'בי הוא לפי סעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי המשפט. סעיף זה קובע כי בעבירה מהסוג שבו הואשם חג'בי - אך לא המערער - הסמכות מוקנית לבית-משפט השלום אלא אם כן יחליט פרקליט המחוז אחרת, ואכן שם לא הייתה מחלוקת באשר לסמכות בית-משפט השלום לדון בעניין על-פי סעיף 51(א)(1)(א). אולם, עסקינן אנו בערעור זה בסעיף 51(א)(1)(ב), אשר קובע כי בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, שהעונש המירבי בגינן הינו מעל ל7- שנות מאסר, הסמכות הינה לבית-המשפט המחוזי אלא אם יחליט אחרת פרקליט המחוז. מכאן, אין טענת הסניגור טענה של פגם בכתב-האישום, כפי שנטען בפסק-דין חג'בי [1], אלא זו טענה היורדת לשורש סמכות בית-משפט השלום לשבת בדין. כמובן, פרקליט המחוז איננו בר-סמכה בענייני סמכות, אלא הוראות החוק הן הקובעות גדרי הסמכות של בתי-המשפט. אך סעיף 51(א)(1)(ב) הוא הקובע כי הסמכות בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, שעונשן מאסר לתקופה העולה על 7 שנים, שייכת לבית-משפט השלום, אם כך החליט פרקליט מחוז. לגישת הסניגורים, היעדר החלטה כאמור, תכריע באשר לקביעה לאיזה בית-משפט ניתן להגיש את כתב-האישום. לנוכח האמור החלטתי במסגרת ערעור זה לדון בסוגיית הסמכות, בתור שכזו, ולא להתייחס לערעורים שהוגשו על-פי סיווג הטענה כטענה של פגם בכתב-האישום. טענה של סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של המשפט, כולל בפני ערכאת הערעור, וזאת בניגוד לטענה של פגם או פסול בכתב-אישום, אשר לגביה, על הטוען אותה בשלב שאיננו מקדמי במשפט, לקבל את רשותו של בית-המשפט (ראה סעיפים 149(2) ו151- לחוק סדר הדין הפלילי). 5. מהי מהות המונח "החליט" המוזכר בסעיף הסמכות 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט כאמור, "...החליט פרקליט המחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט שלום...". שאלה זו איננה אלא סוגיה בכללי פרשנות של סעיפי חוק. כללי הפרשנות לא יביאו בהכרח להעדפת פרשנות המקלה עם נאשם על פני פרשנות המחמירה עמו. מחובתנו לבדוק את תכלית החוק. ההכרעה הפרשנית חייבת לעבור תחת שבט הביקורת התכליתית. תוצאה זו מתבקשת מהוראות סעיף 34כא לחלק המקדמי של חוק העונשין, תשל"ז1977-. כדברי כב' הנשיא ברק בנדון: "חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- קובע כללים לפרשנות בפלילים. נקבע בו כי: 'ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין'. נראה לי כי הוראה זו תואמת את התפישה החוקתית החדשה. בהנחה שכל שאר התנאים שווים. יש לתת עדיפות לערכים החוקתיים המגינים על הנאשם - כבודו וחירותו - והמביאים לצמצום היקפה של האחריות הפלילית. על כן, פרשנותו של טקסט פלילי צריכה להעשות ברוח זו" (ההדגשה שלי - נ' ה'). וראה במיוחד הערת שוליים של המחבר על אתר: "אין הוראה פרשנית זו מאמצת את התפיסה כי הוראה פלילית מתפרשת 'לטובת האשם'". (מאמרו של כב' הנשיא ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" [8], בעמ' 17). פרשנותו של מונח עשויה להשתנות מחוק לחוק ואפילו בתוך החוק. עניין זה נובע מרב-המשמעות שיש בפירושה של מילה, דהיינו: "כי למילה או לפסוק יש יותר ממובן אחד" (ראה ספרו של הנשיא ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [5], בעמ' 233). 6. בקובץ הדין הפלילי מוטלת חובה על פרקליט המחוז או על היועץ המשפטי לממשלה, להחליט או להפעיל שיקול-דעת בעניין זה או אחר. מספר דוגמאות לכך: תנאי להגשת כתב-אישום על "עבירות חוץ" לפי פקודת הסמים המסוכנים הוא שיהא חתום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או על-ידי ציון הסכמתו בכתב (ראה סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים). "אין להעמיד לדין קטין יחד עם אדם שאינו קטין אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה" (סעיף 4(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-). "אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה" (סעיף 14 לחוק הנ"ל). "לא יוחזק חשוד במעצר ברצף אחר בקשר לאותו אירוע, לרבות המעצר ללא צו, לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם כן הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה" (סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-). "חומר שהושג בחקירה בעבירה שהיא פשע תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז..." (סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי). "לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה [פרסום והצגת תועבה - נ' ה'] אלא תוך שנתיים מיום ביצוע העבירה, ובידי פרקליט מחוז או בהסכמתו בכתב" (סעיף 214(ד) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). "המשטרה תעביר את תוצאות חקירתה ואת חומר הראיות שהשיגה לפרקליט מחוז, ואם מצא פרקליט המחוז שהראיות מספיקות להאשמת אדם פלוני יעמידו לדין בבית משפט, זולת אם היה סבור שאין בניהול המשפט משום טובת הציבור" (סעיף 3 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח1958-). 7. עינינו הרואות, שישנו מגוון רחב של מצבים במשפט הפלילי, בהם דרושה החלטת היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט מחוז. על סמך כללי הפרשנות שצוינו לעיל, סבורני שאין מקום לפרש דרישה זו בצורה זהה בכל דוגמה ודוגמה שהובאה לעיל. במילים אחרות, ישנן החלטות המוטלות על היועץ המשפטי לממשלה או על פרקליט המחוז, הדורשות הפעלת שיקול-דעת אינדיווידואלי כל מקרה לגופו ובהתאם לכך יש להקפיד על אופן ההחלטה. למשל, על החלטה כזו להיות כתובה. לעומת זאת, ישנן החלטות הדורשות הפעלת שיקול-דעת כללי. בהחלטה מהסוג האחרון, המדיניות הכללית של המחליט, תקבע את גורלו של המקרה הבודד. כמו כן, אין מקום לדרוש דרישות פורמאליות, בגין אופייה הכללי של ההחלטה. הבסיס למסקנתי זו נובע, בין היתר, מארבעה מבחנים שונים: לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, האופי האישי של ההחלטה והיקף הפגיעה בזכותו של נאשם, כתוצאה מאותה החלטה. אבחן כעת את טיב ההחלטה בענייננו, על-פי ארבעת המבחנים שצוינו לעיל. (א) לשון החוק: סעיף 51(א)(1)(ב) קובע "אם החליט פרקליט מחוז להעמיד לדין...". אין דרישה למתן החלטה בכתב. דרישה זו מופיעה בחוקים אחרים, כגון הגשת כתב-אישום על עבירות חוץ לפי פקודת הסמים המסוכנים (סעיף 38 לחוק פקודת הסמים המסוכנים), וכן הגשת כתב-אישום בעבירה של פרסום והצגת תועבה (סעיף 214 לחוק העונשין). כמו כן, אין דרישה לאישור המחליט במקרה שלנו, כפי שהחוק דורש, במצב בו היועץ המשפטי מגיש בקשה למעצר לצורכי חקירה, לתקופה רצופה מעל 30 יום (סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)). אין גם חובה על המחליט במקרה שלנו, להעלות על הכתב את הטעמים להחלטתו, כפי שמוטל על תובע, המחליט להגיש כתב-אישום בעבירה מינהלית. כלשון החוק, "...כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו..." (סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו1985-). לשון החוק איננה מקפידה על דרישות פורמאליות מפרקליט מחוז במקרה שלנו. המחוקק לא מצא לנכון לעמוד על דרישות כאלו. האמור משתלב עם המבחנים האחרים שציינתי, כפי שיובהר בהמשך (וראה למשל, בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח' [2]). (ב) ההיסטוריה החקיקתית: סעיף 51(א)(1)(ב) קובע כאמור, כי בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים שהעונש המרבי בגינן הינו מעל 7 שנים, יוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום, אם החליט על כך פרקליט מחוז. זהו המצב היום, אך לא כך היה מאז ומתמיד. אסקור בקצרה את התפתחות החקיקה בעניין זה (וראה דברי התובע בטיעוניו לפנינו). פקודת הסמים המסוכנים קבעה בסעיף 30, "כי מותר להעמיד אדם לדין לפני בית משפט שלום בשל החזקת סם מסוכן או שימוש בו בעבירה על הוראות פקודה זו...". אין התייחסות בסעיף לפרקליט מחוז. מעורבות פרקליט המחוז נבעה מהוראה כללית בחוק סדר הדין הפלילי, בעבירה מסוג פשע (וראה בג"ץ 687/78 לוי נ' כבוד השופט מ' בוכוביץ בית משפט השלום ת"א ואח' [3], שניתח את המצב המשפטי באותו שלב). בשנת 1977 החלה מגמה של העברת תיקים פליליים מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום, בשבתו כערכאה ראשונה. מגמה זו ממשיכה עד ימינו (ראה דוח ועדת כב' השופט אור). התיקון ב1977- (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 8), תשמ"ט1989-) התייחס בין היתר לעבירות של התפרצות. בשנת 1984 הועברה רשימה של עבירות מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום, והוגדלה סמכותו של בית-משפט השלום, בדבר העונש המרבי שניתן להטיל, משלוש שנות מאסר לחמש שנות מאסר (זאת בעבירות המופיעות ברשימה המוזכרת בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 19) תשנ"ה1995-). בתיקון זה מופיע לראשונה התנאי "אם החליט על כך פרקליט המחוז". הצעת החוק מבהירה כי התיקון הוא בהתאם להמלצת ועדת לנדאו, לקביעת המבנה והסמכויות של בתי-המשפט, וזאת בדרך של מתן ברירה לפרקליט המחוז להעמיד אדם לדין (ראה הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 19), תשמ"ד1984-, בעמ' 241). צודק התובע המלומד בטענתו, כי התפתחות זו איננה אלא חלק מהמגמה הכללית של העברת תיקים לבית-משפט השלום. פרקליט מחוז אחראי על תיקי פשע ומוסמך להגישם בבית-המשפט המחוזי, אך באותה מידה גם רשאי להחליט, שהתיקים יוגשו לבית-משפט השלום ואף שיופיע בהם תובע משטרתי, ולאו דווקא תובע מפרקליטות מחוז הדרום. המטרה בתיקון הייתה להפחית מהעומס שמוטל על בית-המשפט המחוזי. לא הייתה כל כוונה, תחת זאת, להוסיף על העומס של פרקליט מחוז, במובן זה שעליו לבדוק לפרטי פרטים כמויות גדולות של תיקים, בלחץ זמן, בשל העובדה שחלק מהנאשמים במעצר. כל אלה פותחים פתח לקביעת הנחיות כלליות. אמנם "ההסטוריה החקיקתית אינה מחייבת", עם זאת "היא אחד המקורות אליו יש לפנות לשם קבלת נתונים על דבר תכלית החקיקה" (ספרו של הנשיא ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [6], בעמ' 401). בכל מקרה יש לשלב את תוצאות מבחן זה עם המבחנים הנוספים. (ג) האופי האישי של ההחלטה: קיימים סוגי החלטות בעלות אופי אישי וישנן כאלו בעלות אופי כללי. הסוג הראשון דורש בדיקה אינדיווידואלית וממצה, ואילו הסוג השני עשוי להיות תוצאה של מדיניות כללית. למשל, ההחלטה אם להעמיד לדין קטין יחד עם אדם שאינו קטין, אינה תוצאה של גיל המעורבים, אלא תוצאה של הנסיבות הספציפיות, כפי שעולה מתיק החקירה. הוא המצב בהחלטה, אם להעמיד לדין אדם, לאחר בדיקת הראיות, העולות מחקירת סיבות המוות של פלוני. לכן, בדוגמה של העמדה לדין של בגיר וקטין ביחד, או בדוגמה של הגשת כתב-אישום נגד מאן דהוא, לאחר חקירת סיבות המוות, ניתן לצפות שפרקליט מחוז או היועץ המשפטי לממשלה יהיו מעורבים בפרטי המקרה הנדון וישקלו את העניין, על-פי הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה. לעומת זאת, ההחלטה אם להעמיד אדם לדין בבית-משפט השלום בגין עבירה לפי פקודת הסמים, עשויה להיות מוכרעת על-פי שיקול כללי, כגון סוג הסם וכמותו. אלה אינם מרכיבים אפשריים יחידים, אך יש להניח כי ברוב המקרים, מרכיבים אלה יקבעו את הערכאה המתאימה. מצב זה מאפשר קביעת סטנדרטים אובייקטיביים מראש, מבלי שפרקליט מחוז חייב לבדוק כל תיק ותיק. דרך פעולה זו רצויה, הן בשל מגבלות הזמן שהינן נחלת תיקים אלה, בניתובם מהמסלול של תיק חקירה למסלול של תיק פלילי. (ד) היקף הפגיעה בזכותו של נאשם: מבחן זה איננו מבחן מעשי אלא מבחן תכליתי. תוצאות המבחן מצביעות על כך כי במובן מסוים, סוג ההחלטה דוגמת המקרה דנן, הינה חריגה. החלטת פרקליט מחוז להעמיד נאשם לדין בבית-משפט השלום, בגין עבירה שניתן להגישה בבית-המשפט המחוזי, איננה החלטה שפוגעת בזכותו של נאשם, אלא מיטיבה עמו. הסניגור המלומד תקף גישה זו בטענה, שייתכן שנאשם מעוניין להישפט בבית-משפט מחוזי, מכיוון שלרוב שופטיו בעלי ותק שיפוטי רב יותר, משל שופטי בית-משפט שלום, או ייתכן שנאשם מעדיף מצב בו יש לו זכות ערעור לבית-המשפט העליון. אמנם טענות אלה צדדיות הן, ואינן אלא ראייה טקטית אפשרית. לדעתי הקובע במבחן היקף הפגיעה בזכותו של נאשם, הוא השיקול העונשי, שעליו אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת לגביו. שיקול זה ברור לעין כל לאור נוסחו של סעיף 51(א)(1)(ב). ברישה של סעיף זה הוזכר, שפרקליט מחוז רשאי להחליט אם להעמיד אדם לדין בבית-משפט השלום, בגין עבירות לפי פקודת הסמים, שהעונש עליהן הוא מעל 7 שנות מאסר. בסיפה של הסעיף הוזכר תנאי מגביל להגשת כתב-אישום בבית-משפט שלום, והוא, שלא ניתן להטיל עונש מאסר מעל לתקופה של 7 שנים. הווה אומר, שאם למשל מוגש כתב-אישום נגד הנאשם בגין עבירה של החזקת סמים, שלא לצריכה עצמית, לבית-משפט מחוזי, ניתן לגזור עליו עונש של עד 20 שנות מאסר (ראה סעיף 7 לפקודת הסמים). אולם, אם אותו תיק, ובו מצויות אותן עובדות ואותה עבירה, מוגש לבית-משפט שלום, העונש המרבי שניתן להטיל על נאשם, על-אף העונש המרבי הקבוע בחוק, הינו 7 שנות מאסר. פער זה הינו המחיר שהתביעה "משלמת", עבור הגשת כתב-האישום בבית-משפט השלום. פער זה הינו ה"הנחה" אותה מקבל נאשם, בגין החלטת פרקליט מחוז להגיש כתב-אישום בבית-משפט שלום ולא בבית-משפט מחוזי. תוצאה זו הינה משפטית. דווקא השיקולים הטקטיים והמעשיים הקשורים בכך, נשקלים על-ידי התביעה ולא על-ידי הסניגוריה. הפגיעה בזכותו של נאשם הינה "שלילית". בכך שונה הדוגמה שבפנינו מן הדוגמאות האחרות שהובאו לעיל. ההחלטה להגיש כתב-אישום נגד נאשם בגין עבירה של פרסום והצגת תועבה, ההחלטה להגיש בקשה להחזיק אדם במעצר לצורכי חקירה במשך תקופה רצופה מעל ל30- יום, וכן ההחלטה להעמיד אדם לדין על עבירות חוץ לפי פקודת הסמים המסוכנים, כל אלה ועוד, הינן החלטות כנגד האינטרס של אותו נאשם, ובתור שכאלה הן פוגעות בזכותו. לכן הדוגמאות האחרונות דורשות שיקול-דעת ענייני יותר מצד המחליט. לעומת זאת, ובנוסף לתוצאה הנובעת ממבחן האופי האישי של ההחלטה שהוזכרה לעיל, במקרה שלנו יש מקום להצדיק החלטה בעלת אופי כללי יותר ואפילו היא מבוססת על הנחיות כלליות. 8. המסקנה המתקבלת אפוא מארבעת המבחנים, ביחד או במצטבר כפי שהוזכרו לעיל - לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, האופי האישי של ההחלטה, היקף הפגיעה בזכותו של נאשם - תובהר כעת בנוגע לענייננו. אין בסיס להקפיד על דרישות פורמאליות באשר הן, לשון החוק אינו מחייב זאת. הסמכות להחליט נתונה לפרקליט המחוז, אך אין חובה שהוא יהיה מעורב בפרטי הפרטים של כל תיק ותיק. מסקנה זו נתמכת במבחן ההיסטוריה החקיקתית, ואינה נפסלת על-פי מבחן היקף הפגיעה בזכותו של נאשם. האופי הכללי של ההחלטה תומך בדרך של קביעת הנחיות כלליות על-ידי פרקליט מחוז - למשל בנוגע למשקל או סוג הסם. בל נשכח כי בענייננו, שני תובעים הודיעו לבית-המשפט, שפרקליטת המחוז היא זו שקבעה את מקום הגשת כתב-האישום. פרקליטת המחוז קבעה הנחיות כלליות, אשר הועברו לידיעת התובעים המשטרתיים. נכון הדבר כי עולה מהחומר, שפרקליטת המחוז איננה זו המודיעה למשטרה על החלטתה בכל תיק ותיק, כולל באשר לשני התיקים נושא הערעור. עם זאת, העניין על פרטיו הובא לבדיקת פרקליטה מפרקליטות המחוז. לדעתי, יהא זה פורמליזם יתר, לקבוע כי פרקליטת המחוז איננה מעורבת בהחלטה ובסופו של דבר אין היא אחראית לה. היעלה על הדעת שפרקליטת המחוז איננה מודעת לכך, כי ניתן להגיש סוג מסוים של תיקי סמים לבית-משפט השלום, או לבית-המשפט המחוזי? האין היא זו הקובעת? היעלה על הדעת שאין לה עמדה בנדון? הייתכן והפרקליטה, עורכת-דין עשהאל, והתובעים המשטרתיים, פועלים בנדון על דעת עצמם, ללא ייעוץ, הדרכה ויד מכוונת של פרקליטת המחוז? ברי כי יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. מהחומר והנסיבות ניתן לקבוע כי פרקליטת המחוז מחליטה בנדון, וזאת תוך התחשבות באופי הכללי של ההחלטה. טענת הסניגורים המלומדים שפרקליטת המחוז איננה מחליטה, הינה בפועל טענה של חוסר תיעוד להחלטה, או היעדר פיקוח מלא מטעמה על כל תיק ותיק. אופייה הכללי של ההחלטה מאפשר קביעת כללים מראש. אין אני בדעה כי כוונת המחוקק הייתה או הינה, כי חובת פרקליט מחוז לעבור על כל תיק ותיק מהסוג הנדון. ההיסטוריה החקיקתית, כמויות רבות של תיקים הנערמים, אילוצי הזמן הנובעים משהותם של נאשמים רבים במעצר, כל אלה תומכים בעמדת המדינה כי יש לדחות את טענת הסניגורים בערעור זה. במילים אחרות, אין לפסול את סמכות בית-משפט השלום אשר שמע את שני התיקים נושא הערעור, בשל הדרך בה החליטה פרקליטת המחוז בנדון. 9. מסקנתי זו, המכשירה את החלטת פרקליט המחוז, אין בה בהכרח כדי לברך על הדרך בה ניתנה ההחלטה. יש להבחין בין מסקנה, לפיה הנעשה בתיק זה די בו כדי למנוע קביעה של היעדר סמכות, ובין מסקנה כי הדרך בה החליט פרקליט המחוז הינה רצויה. במילים אחרות, מותר, ואף חובה, להבדיל בין מצב בדיעבד ובין מצב לכתחילה. סבורני, כי דרך החלטת פרקליט המחוז, לוקה בעודף "תורה שבעל פה". אין כוונתי כי כל החלטה והחלטה חייבת להיות כתובה. כפי שציינתי לעיל, החוק אינו דורש זאת. עם זאת, באם פרקליט מחוז קובע הנחיות כלליות, ראוי שהנחיות אלה תהיינה בכתב גם אם יהיה בהן כדי לפתוח פתח ליוצאים מן הכלל. למשל, ניתן לציין את כמות הסם וסוגו אשר עשויים להשפיע על ניתוב כתב-האישום אל הערכאה המתאימה. "תורה בכתב" זו חשובה כדי לאפשר בדיקת שיקולים אלה. אף אם יהא זה נדיר שבית-משפט יתערב בהחלטת פרקליט מחוז, בהגיע המחוקק למסקנה שיש להטיל על פרקליט מחוז סמכויות מעין-שיפוטיות, חשוב שההחלטה תיעשה וגם תיראה, אפילו בראייה כללית. פרוצדורה כזו תאפשר השוואה בין מחוזות שונים והשוואה בין נאשמים בתוך כל מחוז. האירוניה בדבר היא, כי אם עסקינן בתחילתו של הליך, ולא בסופו כמו במקרה שלנו, הטרוניה עשויה לבוא דווקא מאלה שהועמדו לדין בבית-המשפט המחוזי, ולא בבית-משפט השלום. אלו עשויים לטעון כנגד היעדר החלטת פרקליט מחוז להעמיד אותם לדין בבית-משפט שלום - על עונשו המרבי שאינו מגיע לתקרת העונש המוטל בבית-משפט מחוזי. אי-גילוי השיקולים מגביר את אפשרות קיומם של שיקולים פסולים. אינני טוען שאלו בנמצא, אך כללי המינהל התקין דורשים סדרי החלטה ברורים יותר. אינני בטוח, שגם מלכתחילה ישנה חובה כי פרקליט מחוז יבדוק כל תיק ותיק על כל פרטיו. אין להתעלם מהעומס הרב המוטל עליו, וכן ממהות ההחלטה בה עסקינן. אך דווקא, אם גישת פרקליט מחוז היא, שאין מקום כי הוא יבדוק אישית כל תיק ותיק לגופו, יהא עליו לקבוע הנחיות ודרך טיפול בתיקים. דרך בה כל תיק ייבדק על-ידי פרקליט מפרקליטי המחוז, אשר אף הוא יקבל הנחיות, נראית לי כרצויה ודרושה, גם לאור האמור בסעיפים 60 ו62- לחוק סדר הדין הפלילי. בנוסף, חשוב שפרקליט מחוז ייתן הנחיות כלליות, לא באופן חד-פעמי, אלא בתקופות מוגדרות - כגון פעם בשנה. בדרך זו הפיקוח יתהדק, וניתן יהיה ללמוד מלקחי אותה שנה. המלצות אלו, ברובן אינן מחייבות. אך ההיבט המחייב בהן הינו החובה לבדוק את הדברים ולקבוע סדרי טיפול מתאימים, לנוכח האחריות המוטלת על פרקליט מכוח סעיף 51(א)(1)(ב). בהיעדר התייחסות לחובה זו, עלול הדבר להשפיע על התשובה לשאלה, אם המצב דהיום, אותו הגדרתי ככשר בדיעבד, בהכרח יהיה המצב מחר. אך בטוחני שלא יהיה צורך לתת את הדעת באשר לשאלה זו, מאחר וברור לי שפרקליטת המחוז תהיה מעוניינת לעשות סדר בנדון, כיוון שהנושא שהיה רדום עד כה, התעורר בתיק זה. מהיבט זה יש להעריך ולשבח את תרומתם של הסניגורים במישור הכללי, בהעלותם את הסוגיה לסדר יום, בשל רגישותם לנושא הסמכות כפי שעולה בעבירות הסמים הרלוונטיות לסעיף 51(א)(1)(ב). 10. כפי שציינתי לעיל, גישתי בסוגיה המשפטית אותה העלו הסניגורים, בדבר הסמכות העניינית של בית-משפט קמא, היא שטענה זו כבדת משקל ויש לדון בה על-פי כללי הסמכות העניינית. דעתי היא כי בדיקה זו מביאה לתוצאה, שאין מקום לקבוע שבית-משפט השלום היה נטול סמכות לשמוע את תיקי המערער. עם זאת, ולשם הבהרת העניין מכל היבטיו, אציג בקיצור גישה אחרת, אותה לא קיבלתי, לפיה טענת הסמכות העניינית במקרה זה לא הועלתה במקום הראוי לה. תחילה, אפנה להנמקה שהובאה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בעניין דאידה: "צודקת ב"כ המשיבה בטיעוניה לפיהם בתי המשפט יונקים סמכותם מכח החוק ואילו החלטת פרקליט המחוז לנתב התיקים בין בתי המשפט אינה מקנה או שוללת סמכות לבימ"ש זה או אחר" (ע"פ (ת"א) 733/97 דאידה נ' מדינת ישראל [4]). כמו כן, ראה דברי כב' השופט קדמי בספרו על פקודת הסמים המסוכנים הדין, בראי הפסיקה [7], בעמ' 221 ה"ש 7: "יש גורסים, כי במקום שפרקליט המחוז הורה על העמדה לדין בעבירה לפי הפקודה בפני בימ"ש שלום וכתב האישום הוגש משום מה לביהמ"ש המחוזי, אין בהוראת פרקליט המחוז כדי להוציא את העניין מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי". כאמור, הגישה העולה משתי המובאות לעיל איננה בהכרח מקובלת עליי, כדרך לפתרון העניין שבפנינו. זאת בשל מספר סיבות. ראשית, פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, נושאו סעיפים 60 ו62- לחוק סדר הדין הפלילי, ולא הסעיף הרלוונטי בענייננו - סעיף 51(א)(1)(ב). עמדתי על ההבדלים בין שני סעיפים אלה, בהתייחסותי זה לא מכבר לפסק-דין חג'בי [1]. שנית, הערת כב' השופט קדמי בספרו הנ"ל [7] הינה דעתם של "יש גורסין", ואיננה מוצגת כדעת כולי עלמא. עם זאת מצאתי לנכון להביא עמדה שונה, אף אם אינני מקבל אותה, יש בה גם כדי להצביע על מהותו של סעיף 51(א)(1)(ב), והבסיס לבחון אותו בצורה תכליתית, כפי שהצעתי לעיל. 11. לנוכח עמדתי, שאין לקבל את טענת הסניגורים בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום לדון בתיקים נושא הערעור, התוצאה היא שיש להתערב בהחלטת כב' שופט בית-משפט השלום באשקלון, בה הורה על ביטול ההליכים וביטול כתב-האישום. התובע המלומד ביקש, ועמדתו מקובלת עליי, כי אם נחליט לקבל את ערעור המדינה ולבטל את ביטול כתב-האישום בתיק באשקלון, יש להחזיר את התיק לבית-משפט השלום באשקלון לשם שמיעת טיעוני הצדדים לעניין העונש. כזכור, בית-משפט קמא הורה על ביטול כתב-האישום לאחר הרשעת המערער ובטרם הצדדים טענו לעונש בעניינו. באשר לפסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט השלום בקריית-גת, יש לזכור שטענת חוסר הסמכות כלל לא הועלתה בפני כב' השופטת קמא. התוצאה הנובעת מהחלטתי לדחות את הטענה של חוסר סמכות, היא שנותר לדון בטענה החלופית של הסניגורים, לפיה כב' השופטת בבית-משפט השלום בקריית-גת החמירה עם המערער בעונשו יתר על המידה. בתיק בקריית-גת הורשע המערער על-פי הודאתו בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 3.3 גרם נטו, שלא לצריכה עצמית. כב' השופטת קמא גזרה על המערער עונש מאסר בפועל למשך שנה וכן הופעל לגביו מאסר מותנה לתקופה של 18 חודשים. עונשי המאסר הופעלו במצטבר באופן חלקי, כך שהוטל על המערער לרצות עונש מאסר בפועל של 28 חודשים, וכן הוטל עליו מאסר מותנה. לאור סוג וכמות הסם בו השתמש המערער שלא לצריכה עצמית, וכן עברו של המערער אשר נידון בעבר למאסר בפועל לתקופה של שנה וחצי בגין עבירת סמים, ואף עבר את העבירה נושא האישום כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי, אין לומר שהעונשים שהוטלו חמורים מבחינת התוצאה, ובוודאי אין לומר שהעונשים שהוטלו הינם מופרזים בחומרתם, בדרגה שמצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. הסניגורית אשר הופיעה גם בתיק בקריית-גת, מעלה טענה נוספת שיש לתת עליה את הדעת. המערער לא טען לעונש בהליך בקריית-גת. הרקע לכך שכב' השופטת קמא פסלה את עצמה מלדון בתיק האחר של המערער. לטענתו, אם בית-המשפט החליט לפסול את עצמו מלדון בעניינו בהליך אחד, היה על בית-המשפט לפסול את עצמו בבואו לדון אותו בתיק אחר. כב' השופטת דחתה גישה זו, בציינה שהסיבה לפסילה נעוצה בהליכי אותו תיק, ואיננה תוצאה של שיקול הנוגע למערער באופן אישי או כללי יותר. בית-משפט קמא דחה את בקשת הפסילה והורה לצדדים לטעון לעונש. המערער סירב לטעון לעונש, סירב לשתף פעולה עם הסניגורית, ואף הורה לה להימנע מלטעון בשמו. הגם כי זכות הטיעון של נאשם בעניין העונש הינה זכות חשובה, לא הייתי מתערב בתוצאה העונשית אליה הגיעה כב' השופטת בתיק בקריית-גת. ראשית, אין להשלים עם מצב בו נאשם קובע עובדות בשטח. בית-משפט קמא הורה לצדדים לטעון לעונש ואם המערער החליט על "שביתת מחאה", עליו לשאת בתוצאות שנובעות מכך. תוצאה אחרת משמעותה מתן רשות למערער לעשות סדר דין לעצמו. אולם נימוק זה איננו היחיד, או אפילו העיקרי. חרף אי-שיתוף הפעולה מצד המערער בעניין העונש, בית-משפט קמא עשה מאמץ כן לקבוע את העונש בצורה עניינית תוך התחשבות בשיקולים המיטיבים עם המערער, כולל התייחסות לתסקירים שהוגשו, על נסיבותיו האישיות של המערער. נלקח בחשבון ניסיון המערער להיגמל, וצוינה העובדה שהוא הפסיק מיוזמתו את טיפול הגמילה. המלחמה והשימוש בסמים מחייבים החמרה בעונש ככלל, ובפרט כלפי נאשם שהורשע בהחזקת סם הרואין שלא לצריכה עצמית, לאחר שכבר נידון למאסר, ובאותו תיק הוטל עליו גם מאסר על-תנאי. בשל האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בגזר-הדין שהוטל על המערער בתיק בקריית-גת. 12. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי הנכבדים לקבל את ערעור המדינה על החלטת כב' השופט קמא באשקלון, לבטל את ההליכים ואת כתב-האישום שהוגש נגד המערער. במצב זה יש להחזיר את התיק להמשך דיון בבית-משפט השלום באשקלון, מהשלב בו בוטל, דהיינו, שלב הטיעון לעונש (ת"פ 2633/96 באשקלון, וע"פ 7190/97). כן הייתי מציע לדחות את הערעור שהוגש מטעם המערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין בתיק בקריית-גת (ת"פ 845/95 וע"פ 7007/97). הנשיא א' לרון אני מסכים. השופט י' פלפל אני מסכים. לכן הוחלט כאמור בפסק-דינו של כב' השופט הנדל. החזקת סמיםסמים