החזר אגרות והיטלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר אגרות והיטלים:

א. מהות התובענה
זוהי תביעה להשבת אגרות והיטלים ששילמו התובעות לנתבעת, ואשר לטענתן נגבו מהן שלא כדין.

ב. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי בית הדין נובעות הפלוגתאות הבאות:
– היש לחייב את התובעות בהיטל כבישים?
– היש לחייב את התובעות בהיטל ביוב?
– היש לחייב את התובעות באגרת הנחת צינורות מים?
– היש לחייב את התובעות באגרת תיעול?
– היש לחייב את התובעות באגרות בגין בנינים זמניים שנהרסו?
– היש לחייב את התובעות בגין שטח בנינים ישנים שנהרסו עובר לפרוייקט?
– היש לחייב את התובעות בגין קומה מפולשת?
– היש לחייב את התובעות בגין שטחי המרתפים (חניה ואחסנה), ובכמה.

ג. עובדות רלבנטיות
התובעת מס. 1 הינה היוזמת של פרוייקט למגורים על מגרש המורכב מחלקי חלקות 432, 55 ו828- בגוש 6111 (להלן: "המגרש") הנמצא ברחוב ברקוביץ בתל-אביב, והידוע בכינוי "גולדה על הפארק".
בין כל הצדדים נחתם הסכם לענין זה בתאריך 8.2.1988 (נספח א' לפרשת התביעה). ההסכם נחתם עקב זכיית התובעת מס. 2 במכרז פומבי (מס' 247/86) שפורסם ע"י הנתבעת כדי למכור את המקרקעין אשר בבעלותם.
עובר לחתימת החוזה אושרה תוכנית בנין עיר מס' 2302 לפיה ישונה יעוד החלקות שבמגרש למגורים, במקום ייעודו המקורי שהיה לשטח ציבורי פתוח לפי תוכנית בניין עיר מס' 658. המגרש עליו נבנה הפרוייקט גובל בצידו הדרומי ברחוב ברקוביץ.
חוזה הרכישה הסדיר את תשלומי האגרות והמיסים למיניהם, וקבע כי הנתבעת תישא בתשלום מיסים עירוניים וממשלתיים, תשלומי חובה, מלוות אגרות וכל יתר התשלומים החלים על המגרש עד למועד אישור חוזה הרכישה ע"י שר הפנים; ממועד זה ואילך ישולם הנ"ל ע"י התובעות 1 ו2-.
כך נקבע בחוזה כי אגרות הבנייה ואגרות פיתוח, שהן תנאי להוצאת היתרי בניה, ישולמו ע"י התובעות 1 ו2- (סעיף 8 שם).
התוכנית ששינתה את היעוד (2302) פורסמה ביום 7.3.1988.
חוזה המכירה אושר ע"י שר הפנים ביום 7.12.1988.

ג. היטל סלילת כבישים
1. המצב המשפטי
סעיף 260 לפקודת העיריות (נוסח חדש), קובע כי:
"שום דרישה של חוק עזר לבניה או לשינוי של רחובות, בנינים נקזים או עבודות אחרות, לא תחול על עבודות שנעשו לפני שחוק העזר נכנס לתוקפו, אלא אם כן יש בחוק העזר הוראה אחרת מפורשת".
חוק העזר לת"א-יפו בדבר סלילת רחובות (פורסם בק"ת תשי"ז (ב), עמ' 462 מס' 655 מיום 22.11.1956) קבע הוראות בדבר מימון סלילת רחובות בדרך של דמי השתתפות, כלומר: מימון מיידי ודווקני של עלות הסלילה ע"י בעלי נכסים גובלים וחייבים, כמפורט בסעיף 7 לחוק העזר. עלות הסלילה מתחלקת בין בעלי הנכסים, חציה ביחס לאורך החזיתות, וחציה ביחס לשטח הנכסים שגובלים ברחוב.
בשנת 1971 אישרה העיריה חוק עזר חדש, חוק עזר לת"א (סלילת רחובות), תשל"א1971- (ק"ת תשל"א בעמ' 295). חוק עזר זה קובע דרך מימון שונה לסלילת כבישים, שאינה דמי השתתפות, אלא היטל.
ההבדל העקרונית בין שתי השיטות בא לידי ביטוי בפסה"ד של ביהמ"ש העליון ע"א 620/82 מועצת עירית הרצליה ואח' נ' רשף ואח' (פד"י לז(4) 57 בעמ' 65) באלו המילים:
"ההבדל שבין "דמי השתתפות" בהוצאות כפי שניתן היה לגבותם לענין התקנת ביוב לפי הפקודה שקדמה לחוק, לבין ה"היטל" שרשות מקומית רשאית להטילו עכשיו, הוא שאין "דמי השתתפות" אלא בהוצאות אשר כבר הוצאו בפועל למעשה, ואילו "היטל" יכול ויממן ההוצאות שיעשו רק לעתיד לבוא"...
הצדדים אינם חלוקים על פרשנות זו.

2. גדר המחלוקת
לטענת התובעות אין עליהן לשאת בהיטל סלילת כבישים מכיוון שרחוב ברקוביץ נסלל בטרם תחולת חוק העזר העירוני משנת 1976 שרק מכוחו יכולה היתה העיריה לגבות היטל כזה:
לחילופין מאחר ובעת סלילת רחוב ברקוביץ היה המקום מיועד לשטח ציבורי פתוח, אין הנתבעת זכאית לגבות היטל כבישים בשל שינוי יעוד משנת 1988, מאחר ומועד החיוב התגבש כבר במועד סלילת כביש. במועד סלילת הכביש היה הנכס "נכס פטור" עקב ייעודו המקורי, ולכן שינוי היעוד משטח ציבורי לשטח המיועד לבניה, אינו יכול לגרום לחיוב "רטרואקטיבי" לגבי נכס מסוג כזה, שהיה פטור בזמנו, כשהחיוב נוצר.

3. מתי נסלל רחוב ברקוביץ
לגרסת התובעות נסלל חלקו של רחוב ברקוביץ הגובל במגרש בשנת 1968-1967 (ראה החלטת העיריה משנת 1966, נספח י"ט לכתב התביעה).
בסעיף 4(א) לכתב הגנה טענה הנתבעת כי הכביש נסלל בשנת 1976, ולכן חלות על סלילתו הוראות חוק העזר לת"א-יפו בדבר סלילת רחובות, התשל"ו1976-.
סעיף 6(א) לחוק הנ"ל קובע כי:
"חוייב בעל נכס בעד סלילת כביש עפ"י חוקי עזר שקדמו לחוק עזר זה ונוספה בניה לנכס, יחויב בעל הנכס בתשלום היטל בהתאם לשטח הבניה או נפחה, כמפורט בהיתר הבניה ובהתאם לס' 5, בשיעורים הקבועים בתוספת בעת מתן ההיתר לאותה בניה".
במהלך שמיעת הראיות הוגשה חו"ד (ת4/) של השמאי מר אברבוך. ממנה עולה כי עפ"י רישומי העיריה ההכרזה משנת 1977 מתייחסת לסלילת חלקו השני של רחוב ברקוביץ הגובל בנכס, בקטע של 15 מטר בלבד מהכביש הגובל בחזית המגרש נשוא התובענה כשאורך חזית מגרש המגורים הינו 53 מטרים.
לאור זאת ולאור ההודעה על סלילת כביש (נספח ל"ז לת4/) טוענת הנתבעת כי סלילת רחוב ברקוביץ נעשתה בשני שלבים (סעיף 12 לתצהיר לדור) השלב הראשון בשנים 1968-1966 ואילו השלב השני בשנת 1977, והוא הבסיס לחיובן של התובעות בהיטל סלילת הכביש.
למרות שהעיריה הנה בעלת המידע הטוב ביותר לענין הכרזה על סלילת כביש שהינה הכרזה חד פעמית (ראה לענין זה ע"א 168/64 מרמורש נ' עירית ירושלים, פד"י יח(4) 573), ולמרות שהעיריה אמורה להיות בעלת מידע טוב וזמין גם לענין מועד הסלילה, היא לא ניסתה ולא הצליחה להסביר, מדוע בשלב הסיכומים תמכה בגירסה של חלוקת סלילת רחוב ברקוביץ לשתי פעמים, גירסה שעלתה לראשונה בעת הראיות, ומדוע גירסה זו שונה מהגירסה שהועלתה על ידה לראשונה בפרשת ההגנה.
יתר על כן בסעיף 4 לכתב ההגנה (עמ' 2 פיסקה שניה) הגיבה הנתבעת לנושא של סלילת הכביש ברחוב ברקוביץ באלו המילים:
"הנתבעת כאמור היתה מוכנה להשיב הכספים שנגבו בגין המגרש אך בשל דרישות נוספות מטעם התובעות וחילוקי דעות נוספים שמנעו הבאת המחלוקת לקיצה, התעכבה ההשבה".
אין המדובר כאן במו"מ לפשרה שפרטיו חסויים, אלא בהכרה שהכירה הנתבעת בצידקת טענות התובעות לענין זה, ברם חזרה בה לאחר שלא יכלה לסיים את כל הנושא בעסקת חבילה לטעמה.
מר יוסף יודסין הינו מנכ"ל התובעות ובעל המניות בהן, הוא זה שהיה פועל בשטח ובנה את הסביבה (עמ' 13), הוא העיד:
"אני יודע בדיוק מתי הכבישים נבנו. את בנין המוזיאון בניתי מ1971-1966- כאשר אז נסלל רחוב ברקוביץ לכל אורכו. הכביש נסלל כבר ב1966- מרחוב רבקה זיו עד רחוב ליאונרדו דה-וינצ'י. באספלט הוא כוסה רק בשנת 1971 עם פתיחת המוזיאון, כשסיימנו את בנין ספריית אריאלה, הכביש כוסה באספלט. זה היה בשנת 1977. אבל הוא היה סלול והתנועה התנהלה בו חלק על אספלט וחלק על כביש יציב עם תשתית".
לשאלה אם שילם בעבור סלילת רחוב ברקוביץ המזרחי השיב העד:
"הם לקחו ממנו עבור כבישים, אני לא יודע עבור איזה חלק זה נגבה...".
העיד ע.ת. 4 המהנדס שויער (ת5/). הוא זה שערך את התכנון הרעיוני של סלילת הכבישים בעבור העיריה (עמ' 6). הנ"ל בדק את תוכנית סלילת הכבישים של העיריה. מעדותו עולה כי התוכנית להנמיך את רחוב ברקוביץ, לצורך סלילת כביש, מתבססת על תוכנית מ28.6.1976- שאושרה בתאריך 11.8.1976.
בביהמ"ש הוסיף כי:
"כשאנחנו התחלנו לתכנן, רחוב ברקוביץ היה סלול ומחובר לרחוב לאונרדו דה-וינצ'י. התכנון שלנו התחיל בשנת 1974".
שתי עדויות אלו בצירוף לאמור לעיל, תומכות בגרסת התובעות לענין מועד סלילת הכביש, דהיינו עובר לחוק העזר.
התרשמתי כי גדר הספק היחיד של העיריה כיום, אם בכלל, הוא האם שולם בגין אותם 15 מטר אחרונים, שלפי עמדתה בשלב מאוחר של המשפט, נותרו "חסרי תמורה".
משהגעתי למסקנה העובדתית כדלעיל, התוצאה היא שלנתבעת לא היו כוחות וסמכויות לחייב בגין שירות שניתן עובר לחוק העזר. הכוח לגבות היטלים שונים מוענק לרשות בחוק. החוק חל לגבי פעולות שהשתכללו לאחר שנכנס לתוקף. לא זה המקרה. לכן על הנתבעת להשיב לתובעת את הכספים שגבתה בעבור היטל סלילת כבישים, כמפורט בפרשת התביעה וכשהסכומים נושאים ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד להחזרה בפועל.
ד. היטל ביוב
1. גדר המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים הנה עובדתית, וסבה סביב השאלה מתי הונח קו הביוב העירוני.
אין מחלוקת ביניהם כי אם הנחת קו הביוב העירוני בוצעה לאחר כניסתו לתוקף של חוק הרשויות במקומיות (ביוב), תשכ"ב1962- וחוק העזר לתל-אביב-יפו (היטל ביוב), התשכ"ג1963-, רשאית היתה הנתבעת לחייב את התובעות לענין שטח הבנין.
בעוד שהתובעות טוענות כי הקו הונח עשרות שנים לפני מועד 1962, טוענת הנתבעת כי קו הביוב הונח בשנת 1966.

2. עובדות רלבנטיות
לא הומצא כל מסמך המורה על המועד המדויק שבו הותקן קו הביוב העירוני. מר יהושע לדור, חשב מינהל הנדסה ואחראי לחיובי אגרות והיטלי פיתוח מטעם הנתבעת, העיד על נוהל קבלת החלטות בעיריה בהקשר זה. לעדותו מועצת העיריה מקבלת החלטה, זו מתפרסמת בעיתונים, כשעותק הפרסום מועבר למחלקת החיובים, ולבעלי הנכסים הגובלים (עמ' 35, 36).
החלטות כאלה לא הומצאו לביהמ"ש. המסמך היחיד הנמצא בידי הנתבעת ושלדבריה מהווה ראיה לכך שקו הביוב הונח בשנת 1966 הוא "מכרז מס' 1 – חוזה מס' 17542 ביוב ותיעול ברחוב 1162 ורחוב שמואל הנביא" (נ3א/).
תאריך תחילת העבודה לפי החוזה הנה ב13.2.1966-; מכאן הסיק מר בלינסקי, עובד מדור המים והביוב של הנתבעת כי קו הביוב בוצע בשנת 1966. מר בלינסקי (עמ' 31) התקשה להצביע על הקשר בין העבודה המתוארת במסמך לבין התקנת מערכת הביוב ברחוב ברקוביץ.
הנתבעת הציגה מפה משנת 1985 (במצורף לת8/) כל שניתן ללמוד ממפה זו הוא כי בשנת 1985 קו הביוב כבר היה קיים.
התובעות גורסות כי במקום היו בנינים ישנים, עוד לפני שנת 1966 ואותם שרתה מערכת ביוב (סעיף 16 לתצהיר יודסין, עמ' 11 לעדותו).
מר איסר גולדיש – יועץ סניטרי אסף במסגרת תפקידו נתונים על מערכת הביוב (ת8/) מחו"הד שנתן עולה כי הנתונים הם נכון ליום 28.5.1985. בעדותו הוסיף כי: "אני יודע שהבנין, לפחות מתוך התוכניות, תוכנן להתחבר לקו הקיים..." במקום אחר (עמ' 28) העיד כי: "מה שסומן בקו כהה זה קו ביוב שקיבלתי אינפורמציה שהא נמצא לפני תחילת הפרוייקט. במזרח היה קיים קו בקוטר 20 וזה קו ביוב. במעבר גם כן קו ביוב בקוטר 20".
סעיף 2 לחוק עזר לת"א-יפו (היטל ביוב), התשל"ה1975- קובע כי: "בעל נכס שנמסרה לו הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייב בהיטל ביוב לכל שלב כאמור בסעיף 16 לחוק".
אומנם התנאי הקבוע בחוק למשלוח הודעה לבעלי הנכסים הינו תנאי פרוצדורלי ולא תנאי מקדמי לשכלול החיוב בתשלום (ר' ע"א 380/86 א' נעים ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו, פד"י מג(4) 156 בעמ' 159, שם נדונה הוראה דומה בנוסחה), שהרי לא ייתכן שאדם יעשה שימוש בקו ביוב, ללא תשלום, רק מכיוון שהעירייה נכשלה במשלוח הודעה. גם כל שאר ההליכים הננקטים, ניתנים לאור זאת לסיווג כהוראה פרוצדורלית ולא מהותית. יחד עם זאת, החלטה של מועצת העיריה, וכן הודעה למחלקת חיובים ולבעל הנכס, יכולים להיות אינדיקציה למועד שבו עשתה הרשות המקומית שימוש בסמכותה להתקין את קו הביוב.
כפי שכבר ציינתי לעיל, רשות המטילה אגרות, חייבת לשכנע את בית המשפט, שהטלת האגרה, הנה מכוח החוק וברוחו. במיוחד בסיטואציה הנוכחית, לפיה ברור שבשטח האמור היו מבנים ישנים, שאותם שירת ביוב זה או אחר.
התובעות הביאו ראיות לכך שהיה קו ביוב קודם, שנים רבות לפי חוק העזר. לכן עבר הנטל לנתבעת להוכיח כל טענת הגנה טובה לעמדתה, בין אם המדובר בבור שופכין ובין אם המדובר במועד מדויק של הנחת הביוב. משלא עמדה בנטל זה, אני קובעת כי עליה להחזיר לתובעת את כל הכספים ששולמו בגין ראש פרק זה כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין מיום תשלומם ועד ההחזרה בפועל.

ה. אגרת הנחת צינורות מים
1. גדר המחלוקת
בסיכומי התובעות צומצמה המחלוקת לשאלה האם זכאיות התובעות להשבת אגרות הנחת צינורות מים בגין שטח הקרקע ושטח הבנינים אשר היו בנויים על המגרש ואשר נהרסו.

2. הוראות הדין
סעיף 3 לחוק העזר לתל-אביב-יפו בדבר אספקת מים (פורסם בק"ת 922 תשי"ט, עמ' 1618; תיקון פורסם בק"ת 2700 י"א בסיוון תשל"א
1971), קובע בסעיף 3א לו כי:
"בעל נכס – פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל המים – הגובל קטע דרך שבו הניחה העיריה צינור מים, ישלם לעיריה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת".
סעיף 3(ב) שם קובע כי:
"אגרת הנחת צינורות תשולם עם הגשת הבקשה לפי סעיף 2(ב); לא שילם בעל נכס את האגרה במועד כאמור והנכס חובר למפעל המים ללא היתר, תשולם האגרה בעת שייוודע לעיריה דבר החיבור או בעת מתן תעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות להעברת הנכס בלשכת רישום המקרקעין, הכל לפי המועד המוקדם יותר".

3. טענות הצדדים
גורסת הנתבעת כי בכל הנוגע לתשלום אגרת הנחת צינורות אין רלוונטיות למועד הנחת הקו, באשר עילת החיוב מתגבשת רק עם הגשת הבקשה לחיבור למפעל המים, כאשר במועד זה מחוייב הן שטח הקרקע והן שטח הבניה, ולכן לעמדתה יש לחייב את התובעות בכל הנוגע לאגרה זו בגין רכיב הקרקע.
טוענות התובעות כי משתמע מעדויות עדיהן, כי היו מבנים קיימים בשטח שהיו מחוברים למפעל המים, ולכן אין לחייב פעם נוספת בגין רכיב הקרקע ושטח המבנים שהיו קיימים על המגרש, אלא בגין תוספת הבניה בלבד (בניכוי מבנים זמניים, גדר ושטחי מרתפים, שמהווים עילת תביעה נפרדת, וע"כ להלן).

4. יישום הדין
סעיף 3(א) להוראות החוק העזר הינו ברור.
אין פטור בגין תשלום אגרת הנחת צינורות מים קודמת, אא"כ המדובר הוא בקבלת מים מרשת פרטית. נטל ההוכחה על קבלת מים מרשת פרטית, הוא על הטוען לפטור, בענייננו על התובעות. התובעות הוכיחו בסבירות גבוהה שהיו במקום מים, ברם לא הוכיחו כי המדובר ברשת פרטית.
ההגדרה של רשת פרטית הנה ברורה ובלשון חוק העזר:
"אבזר, דוד אגירה, מיתקן להגברת לחץ לויסות לחימום או לפיזור מים, צנרת וכן כל מיתקן או מכשיר אחר המצוי בנכס ומשמש או המיועד לשמש להספקת מים לנכס או לצריכתם, למעט מד מים".
יתר על כן, אילו קיבלנו את טיעוני התובעות, היה הדבר מביא לתוצאה אבסורדית, לפיה כל נכס שנבנה, ואשר בעת בנייתו מוזרמים אליו מים, באמצעים וממקורות שונים, לעולם לא יחויב באגרת הנחת צינורות ביחס לשטח הקרקע, כי בעצם אספקת המים יהיה כדי להצביע על קיומה של רשת פרטית במובן סעיף 3(א) לחוק אספקת מים.
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התובענה בראש פרק זה.

ו. חיוב התובעות בגין בנינים שנהרסו וגדר
1. גדר המחלוקת
לטענת התובעות הן זכאיות להשבת היטל כבישים, היטל ביוב, אגרת תיעול ואגרת צינורות מים בהתייחס לשטח הקרקע ובהתייחס לשטח המבנים שהיו קיימים על המגרש ואשר נהרסו עובר להקמת הפרוייקט. כנ"ל לגבי הגדר.
האגרות הללו לענין שטח הקרקע – הוחזרו, כך שהדרישה כיום היא להחזר האגרות לענין שטחי המבנים בלבד.
טוענות התובעות כי זו דרכה של העיריה מימים ימימה, והדבר לא נעשה במקרה הנוכחי כי לא היו בידי הנתבעת נתונים על קיומם של מבנים קודמים שנהרסו בשטח הפרוייקט (עמ' 36 לפרוטוקול, עדות מר לדור, וכן סעיפים 4ב3, 5ב, ו6-ד לכתב ההגנה. טענה זו נטענה לגבי כל האגרות וההיטלים למעט אגרת הנחת צינורות מים (סעיף 7 לכתב ההגנה).
טוענת הנתבעת כי חוק העזר אינו מבחין בין מבנים זמניים לבין מבנה של קבע ולכן החיוב בדין יסודו; מעבר לזה היא מוסיפה כי טענה זו לא נטענה בכתב התביעה, אלא לראשונה בסיכומים, ולכן יש לדחותה.

2. הראיות ויישום הדין
הטענה להפחתת שטח המבנים הזמניים מרכיב שטח הבנין מופיעה בכתב התביעה בסעיף 9.5; 10.1.1; 11.1; 12.5.
במהלך המשפט הוכח לבית המשפט שהיו קיימים מבנים במקום. עובר לבניית הפרוייקט החדש (חו"ד אברבוך ת4/; עדות מר יודסין, עמ' 10). מסיכומי הנתבעת גם עולה שהיא אינה חולקת על כך, אלא שעמדתה השתנתה וכיום היא גורסת, שיש לפרש את חוק העזר כך שהוא מאפשר הטלת אגרות והיטלים כנ"ל גם לגבי מבנים זמניים.
השאלה היחידה, היא לכן, האם יש לחייב בתשלום אגרות והיטלים אלה גם לגבי המבנים הזמניים?
בסעיף 4(ב)(3) לכתב ההגנה נכתב באלו המילים:
"משלא ידעה הנתבעת על קיומם של אלה, לא יכלה אף להפחיתם לצורך חישוב היטלים או אגרות".
על דברים אלה שנאמרו בהקשר להיטל הכבישים, חזרה הנתבעת בסעיף 5ב לענין היטל הביוב ובסעיף 6ד לענין אגרת התיעול, אין התייחסות לנושא של אגרת צינורות המים.
מכאן שהעיריה, בכתב ההגנה, בניגוד לסיכומים, היתה בדעה שאילו היו ידועים לה נתונים, כן ניתן היה לבצע הפחתה.
חוקים המטילים מיסים, צריכים להיות ברורים; יחד עם זאת יש לפרשם, במידת הצורך גם לפי מטרת החוק ורוחו.
לכן נשאלת השאלה האם כשהחוק לא הבחין בין מבנים זמניים לבין מבנים קבועים, יש לכך משמעות; לכך נצרף את השאלה: מה דין תשלום אגרות שונות לגבי מבנים זמניים, שמוחלפים ע"י מבנים קבועים, שגם בגינם משולמות מכלול האגרות.
מבנים זמניים אלה חופפים לבנין. אם ייגבה בגינם תשלום אגרות שונות, יביא הדבר לכפל תשלומים. הפועל היוצא הוא שיש לקח אגרות ששולמו בגין המבנים הזמניים מסה"כ שטחי הבנין שחויבו בהיטל.
לאור כל האמור לעיל אני קובעת שעל הנתבעת להחזיר לתובעת מלוא סכום החיובים נשוא פרק זה, כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין מיום תשלום ועד להחזרה בפועל.

ז. חיוב התובעות בגין הקומה המפולשת
התובעות טוענות כי הנתבעת פעלה שלא כדין בכך שכללה את שטח הקומה המפולשת שבבנין המגורים בחישוב "שטח הבנין".
הנתבעת טענה בסעיף 4ב(3) לכתב ההגנה לענין המרתפים והקומה המפולשת כי:
"לצורך קביעת שטח הבנין המחושב לצורך אגרות והיטלים, אומצו ההגדרות הכלולות בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-. על פי התוספת הנ"ל השטחים המתבקשים להפחתה נכללים בחישוב שטחי הבניה ועל כן לקיחתם בחשבון לצורך חישוב ההיטל נעשה כדין".
לאור טיעון זה גורסות התובעות כי לפי תקנה 1.00.7 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התשל"א1971- (להלן: "התקנות"), שאומצו ע"י הנתבעת לצורך הגדרת הטלת אגרות והיטלים. אין לכלול את הקומה המפולשת בחישוב "שטח בנין" וזאת לאור ההגדרה שבתקנה שזו לשונה:
"שטח בנין – סיכום במ"ר של שטחי כל הקומות שבו למעט קומת עמודים מפולשת...".
אין להתיחס, לעמדת התובעת, לתוספת השלישית הנזכרת בפרשת התביעה, מכיוון שתוספת זו מתיחסת להיטל השבחה, שאינו רלבנטי לעניננו.
מכאן שהחיוב בהקשר לקומת העמודים המפולשת במסגרת שטח הבנין – היה שלא כדין.
על כך משיה הנתבעת, כי בסטייה לכתב הטענות יש לה פרשנות אחרת לחוקי העזר.
ושוב הדרא קושיא לדוכתה.
כיצד ומכח מה נעשה החיוב בזמנו?
הכיצד נטענה הטענה המשפטית המפורטת, התומכת בחישוב שהיה בסיס לחיוב, אם עתה באה הרשות ומשנה את טיעוניה?
אין המדובר בשינוי חזית "פרשני". מה שעושה כאן הרשות זה בעצם ניסיון למצוא "כוח" בצורה רטרואקטיבית כדי להצדיק את החיוב שנעשה בגין חישוב הקומה המפולשת.
אזרח רשאי לדעת לפי מה נגבים ממנו אגרות והיטלים. רשות שהביעה את דעתה מהו המקור לכוחה, אינה יכולה חדשות לבקרים לחפש לה מעיינות נוספים וזרים, כשהיא נוכחת שטענותיה המשפטיות עלולות להידחות. שינוי חזית זה שנעשה במסגרת הסיכומים, אינו יאה לרשות ציבורית.
הפועל היוצא הוא, שבעקרון לא היתה הנתבעת רשאית לחייב את התובעות בגין הקומה המפולשת.
מהו השטח המדויק של הקומה המפולשת?
בסיכומיה טענה הנתבעת, שיש להפחית את שטח הקומה המפולשת עליו העיד האדריכל בן חיים (ת6/) שהוא 1,685 מ"ר.
המומחה השיב לשאלות בחקירה נגדית, כי השטח הנ"ל כולל גם שטחים סגורים בקירות, חדר אשפה, חדר מכונות וחדר טרנספורמטור (עמ' 14).
"קומה מפולשת" מוגדרת בתקנה 1.001 לתקנות כחלל אשר יכול שיהיה סגור בקירות זכוכית.
מכיוון שהשטח שנכלל במסגרת הקומה המפולשת אינו עונה להגדרת התקנה, יש להפחית משטח זה את השטח הנוסף "שצורף" לו והוא 611 מ"ר, דהיינו שטח הקומה המפולשת הינו 1,074 מ"ר.
ב"כ התובעות לא הגיב בכתב תשובתו לטיעון ותחשיב זה, המקובלים עלי.

אשר על כן אני קובעת כי על הנתבעת להשיב לתובעות את הסכומים ששולמו בגין הקומה המפולשת, לפי חיוב בגין שטח של 1,074 מ"ר. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד ההחזרה בפועל.

ח. חיוב התובעות באגרות ובהיטלים עבור שטחי החניה והאחסנה – מרתפים
1. גדר המחלוקת
התובעות חוייבו בתשלום אגרות והיטלים בהתייחס לכל שטחי הבניה, ובכלל זה גם שטחי החניה שבקומת המרתף. בשטחי המרתפים נעשה שימוש לגיטימי לצורך חניה, אחסנה, מקלטים חדרי מכונות, חדרי מדרגות וכו'.
לתובעות שלוש טענות כנגד חיובן בתשלום בגין מרתפים:
הראשונה – אין לכלול את שטח המרתפים בשטח הבנין המחויב באגרות והיטלים, מכיוון שמרתפים אינם מופיעים כבני חיוב בתוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל1970-, אותן אימצה הנתבעת כבסיס לעריכת החיוב:
השניה – המרתפים אינם מחוברים למערכת המים והתיעול, ולכן לא היתה הצדקה לגבות את ההיטלים.

השלישית – במידה וכן כוללים את המרתפים במסגרת החיוב, התעריף צריך להיות זול יותר.

2. הדין החל ויישומו
האם זכאית היתה הנתבעת לחייב את התובעות בגין שטח המרתפים?
תקנה 1.00.7 קובעת בלשון זה:
"שטח בנין" – שטחו של בנין הוא הסכום במ"ר של שטחי כל הקומות שבו למעט קומת המסד, עליית הגג, מדרגות חוץ, מדרגות גן, קומת עמודים מפולשת, גשרים, עמודים ומעברים המהווים את הכניסה הקובעת לבנין".
התקנה מדברת על כל שטחי הקומות, והיא מוציאה מתחולתה – לצורך החיוב באגרות – את אותם השטחים, לגביהם עשוי להיות, מן הסתם, הסדר שונה, "זול יותר". מרתף הינו חלק אינטגרלי מבנין, ובמיוחד מרתף המשמש לחניות ולמחסנים. המחוקק בוודאי היה מודע לכך, וגם לאפשרות של גביית אגרות, במידה וסבר שיש לגבותן בהקשר למרתפים.
לכן יש ליתן משמעות לכך ששטחי המרתפים לא הוצאו מפורשות מהגדרת "שטח בנין".
טוענת הנתבעת כי יש לפנות למבחן של תכלית החקיקה, ומכוחו ובהשוואה לחוקי עזר אחרים, יש לפרש את החוק ככולל גם מרתפים בתוך שטח הבנין.
אינני סבורה שבכלל יש לפנות למבחן של תכלית החקיקה. למבחן כזה פונים, כשקיימת סיטואציה משפטית בלתי ברורה. לא זה המקרה שבפנינו.
החקיקה, מפורטת וברורה במקרה דנן, וקובעת, בעצם, שלא ניתן לכלול שטחים שאינם מופיעים בהגדרה ולגבות בעבורם היטל.
גביית היטלים ואגרות אינה נעשית בסתר. אדם הבא לתכנן בנין ולהשקיע השקעות, עורך, בין היתר גם חישוב של היטלים ואגרות. שעשוי להשפיע באופן זה או אחר על מעשיו. הוא צריך להיות מודע לאפשרויות הגביה הליגיטמיות של העיריה, ולא ייתכן שמיסים יוטלו עליו בדרך האנלוגיה או "רוח החוק".
אשר לטענה כי היעדר חיבור למערכת ביוב ותיעול, היא תנאי להטלת אגרות. טענה זו נדחתה בע"א 380/86 נעים אילנה ושלמה נ' עירית ת"א (פד"י מג(4) 159).
התוצאה היא שאני קובעת כי חיוב עקרוני בגין שטחי המרתפים – היה כדין. האם סכום החיוב היה נכון?
טוענות התובעות כי החיוב היה צריך להיות לפי תקנה 1.005 או תקנה 1.001 הדנות בחיובי שטחים למטרת שירות או שטחים בבנין עזר.
חיוב בגין שתי תקנות אחרונות אלה הוא נמוך יותר, מזה של שימוש עיקרי בבנין. לכן, מכיוון שהשטחים ושטחי החניה עשויים להיכנס למסגרת אחת משתי תקנות אלה, טוענות התובעות כי גם החיוב צריך להיות נמוך ובהתאם.
ביהמ"ש אינו נוטה להתערב בפעולותיה של רשות, אא"כ הוכח לו כי היא פסולה באופן מהותי וקיצוני (בג"צ 376/81 לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ואח', פד"י לו(2) 449). זאת לא הוכח כאן.
הדגם שנבחר ע"י התובעת בקביעת תעריפי האגרות והיטלי הפיתוח לענין מרתפים, שמר על "איזון כלל עירוני" (עמ' 4 סעיף 6.4 לנ2/). מדובר בתחשיב רב-שנתי, שאינו נקודתי שקובע תעריף אחיד לכל העיר. השפעתם של חיוב שטחי המרתפים על המערך הכללי עירוני הינה שולית. גם עד התביעה מר שוסט, הסכים כי לא תמיד נבנים מרתפים וכי רובם נמצא בבנינים מסחריים (עמ' 25). אין זה סביר שכל שינוי תכנוני יגרור תיקון בתעריפים, כפי שאין זה סביר שכל עליה בהוצאות תגרור שינוי כזה. גם לגופו של ענין אין המדובר בפערים ניכרים, שהופכים את ההיטל לשרירותי. הפסיקה הכירה בכך, שבמישור העקרוני והפרקטי, יכול להיות פער ניכר בין ההוצאות לבין ההכנסות (השופט ברנזון בע"א 649/71 ויטלגו נ' מפעלי טקסטיל בע"מ נ' עירית תל-אביב, פורסם בקובץ פסקי דין של עירית ת"א קובץ 6, כרך ראשון בעמ' 31).
במקרה הנוכחי לא הוכח פער כזה, אדרבא הוכח היפוכו של דבר. נ2/ תצהירו של מר הוכוולד על נספחיו, ובמיוחד טבלת ההוצאות וההכנסות לשנים 1990-1986 מעידים על גרעון תקציב, ולא על התעשרותה של הרשות, מגביית היטלים ואגרות בגין מרתפים.
אשר על כן אני דוחה את טענת התובעות שיש לשנות את החיוב בגין המרתפים.

אני מחייבת את הנתבעת, בנוסף לאמור לעיל, גם לשלם לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ש"ח פלוס מע"מ.
את הוצאות המשפט ישום הרשם וגם הן תשולמנה ע"י הנתבעת לתובעות.
סכומים אלה ישאו ריבית והצמדה כדין.

נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. התיישנות במקרקעין לא רשומים
2. נזקי רכוש לרכב - תביעה נגד הפניקס
3. תאונת דרכים בנסיעה אחורה
4. פיטורים בגלל עבירות משמעת
5. עקרון השוויון בדיני ארנונה
6. אי העברת ניכוי מס הכנסה ממשכורות עובדים
7. מינוי נתבע מייצג
8. פעולות שיווק מתווך
9. נפילה לאחר תאונת דרכים
10. התאבדות בגלל מחלה
11. סיכול עסקת פינוי בינוי
12. ביקור אסירים
13. מסוגלות הורית חולי סכיזופרניה
14. ביטוח כפל
15. עיקול זמני לפני הגשת התנגדות לביצוע שטר
16. הערה על רישום הקדש
17. איסור שימוש בדירות
18. בדיקת מסוכנות הנאשם במתן צו שחרור בערובה
19. הארכת מועד להגשת ערעור בגלל מחלה
20. חישוב מענק נכות לעצמאי
21. הגשת תלונת שווא במשטרה
22. כסף מביטוח לאומי על כאבי גב בעבודה
23. ערובה להוצאות משפט - נזקי גוף תאונת דרכים
24. ביטול הסכם עבודה בחו''ל
25. שכר טרחה ראוי בגין תכנון אדריכלי
26. תביעה לתשלום דמי חכירה 7 שנים אחורה
27. עבודה תמורת אופציות
28. מעמד התאחדות התעשיינים
29. הפקדת ערובה עובד זר
30. תביעת בעלות על רכוש בדירה
31. בקשה להעלאת תעריפי טלפון
32. תשלום קצבת נכות רטרואקטיבית
33. חוסר שוויון בין עובדי ביהמ''ש השלום לבין עובדי ביהמ''ש המחוזי
34. העברת זכויות של דייר מוגן
35. אי ביצוע בניה בסטנדרט סביר
36. רציפות בעבודה פיצויי פיטורין
37. חובת הזהירות לפני פתיחת הליכים משפטיים
38. מתי יש כפל ביטוח
39. פרסום שם קטין באינטרנט
40. דחיית בקשה לביטול החלטה בהעדר התייצבות
41. תשתית ראייתית מעצר
42. הבאת ראיה נוספת בערעור
43. פיצוי בגין מאסר שווא
44. תביעה להחזר ארנונה בהליך גירושין
45. סחיטה בכוח
46. חשיפת סוד במהלך דיון בבית משפט
47. טעות גלויה על פני הפסק
48. תאונה עם עגלת סופר
49. הוצאת שיקים ללא כיסוי - בקשה לפשיטת רגל
50. חתונה לאחר כניסה לארץ עם אשרת ביקור לצורך עבודה
51. הפרת צו מניעה כנגד שביתה
52. גניבת רכב שנקנה ממדינת ישראל
53. הובלת רכב כבד - אחריות לנזקים
54. בדיקת אלכוהול 290
55. ערעור על החלטת ביטול פסק דין בהעדר הגנה
56. ארכה להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית ראשונה
57. ליקוי שמיעה מעורב
58. עונש על מספר רב של עבירות פליליות
59. התפטרות עקב מחלת בן זוג
60. ביטול דיון הוכחות עקב החלפת סניגור
61. יחסי ממון בין בני זוג
62. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית
63. בקשה לעכב כניסה לתפקיד
64. עתירה לבג''ץ להורות על הגשת כתב אישום
65. שווי המכירה לעניין מס רכישה
66. התנגדות לרישום מקרקעין
67. תביעת רשלנות רפואית בגין שחרור ממיון
68. צפצופים באוזניים לא קבועים
69. מחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף
70. חילופי שטחים בין בעלי חלקות
71. תיקון ליקויים בדירה באשדוד
72. זכות לעכב סחורה
73. סירוב שופט להציג שאלות לעד כעילה לפסילת שופט
74. הארכת מועד ערעור על החלטה בבית הדין לעבודה
75. עונש השעייה לעורך דין
76. חיוב היטל ביוב של בן זוג
77. בקשה לתיקון הודעת ערעור
78. תאונה בלי ביטוח חובה בנסיעת מבחן במוסך
79. מוות עקב נפילת חפץ ממשאית נוסעת
80. תביעה לתשלום בגין עבודות ציורי קיר
81. הגבלים עסקיים משפט משווה
82. גירושים נישואים אזרחיים של כהן וגרושה
83. הפרת הסכם צילום בר מצווה
84. מהי גמירת דעת
85. פסק דין לא מנומק
86. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד דואר ישראל
87. שותפות זוגית
88. דמי שירות במסעדה תביעה ייצוגית
89. התייצבות בלשכת התעסוקה לאחר הגשת תביעה
90. הלכת קידוחי הצפון
91. ערבות בנקאית כתנאי ליציאה מהארץ
92. חוזה מסחר בברזל
93. סמכות פקח חניה
94. תביעה של חברת חוץ בסדר דין מקוצר
95. קרוב משפחה של מוגבל בניידות
96. ביטוח טלוויזיה
97. בקשה למחיקת צד בסכסוך קיבוצי
98. תאונת דרכים 30 אחוז נכות בביטוח לאומי
99. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים
100. הבהרת פסק בורר





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון