החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח: כללי: 1. ביום 5.1.97 דחתה הוועדה הרפואית העליונה את עררו של המערער, שהוכר שנים קודם לכן כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט1959- [נוסח משולב], זאת במסגרת עיון נוסף לפניה. הוועדה החליטה לדחות את טענות המערער על החמרה לאחר ניתוח שעבר, בנוגע לתלונותיו על ניוריטיס, קיצור גיד אכילס ודילול שרירים. על החלטה זו ערער המערער לפני בית משפט זה (ע"א 4089/97), בהתאם להוראת סעיף 12א לחוק האמור. בית המשפט (כב' השופט ד"ר א' צ' בן-זמרה) קבע שעיקר טענות המערער אינן באות אל גדרה של נקודה משפטית, לפי סעיף 12א(א) לחוק האמור; לפיכך, אף אינן ניתנות לערעור לפני בית המשפט. ואולם, לאור ספק שהתעורר אם הוועדה נתנה את דעתה להוראת סעיף 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל1969- והואיל והמערער קיבל חוות-דעת משלימה של המומחה מטעמו, לאחר החלטת הוועדה, על-כן לא היה בידו להציגה לפניה, התקבל הערעור והוחזר אל הוועדה בכדי שתדון בנושאים הנ"ל. במסגרת הערעור הנ"ל עתר המערער גם לקיים את הדיון מחדש לפני וועדה בהרכב אחר, אולם בית המשפט, בקובעו להחזיר את הנושא לדיון נוסף בוועדה, לא נעתר מפורשות לכך ולא הורה הוראה כאמור. 2. בעקבות החלטה זו נבדק המערער בשנית לפני הוועדה הנכבדה, ביום 14.7.97, ולאחר שנבחנו טענותיו דחתה הוועדה את הערעור בקובעה, כי "הפגימה של הנ"ל היא פגימה נוירו-מוסקולרית, לכן הנכות הנוירולוגית כוללת את הפגימה המוסקולרית, כמו כן התלונות של הכאב נכללות בסעיף הצלקות". יוטעם עוד, כי לפני הוועדה בישיבתה זו התייצב גם פרקליטו של המערער עו"ד פרלמן, שייצגו בהליכים עד לאותו שלב. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, שבו המערער כבר אינו מיוצג עוד. הטענות בערעור: 3. למערער טענות רבות ומגוונות, שניתן למיינן ל4- קבוצות: (א) לא הופעלו המבחנים הנכונים על-פי תקנות קביעת דרגת נכות. כך, למשל, לגבי הצלקות, שנקבעה בגינן נכות בשיעור של 10% בלבד, למרות שלדעתו הן נרחבות ומצדיקות קביעת נכות בשיעור גבוה יותר. עוד מוסיף הוא לעניין זה, כי שלא כדין נמנעה הוועדה מלהפעיל את תקנה 10(ב) לתקנות הנ"ל, דבר המחייב שינוי של אחוזי הנכות בהיותו נכה "פגימה מוכרת" בכמה קבוצות שרירים הפועלים על קטע אחד; (ב) הוועדה לא התייחסה להלנתו על כאבים בגב, שהחלו להתעצם לאחרונה ולא שתה לבה לתוצאות בדיקת C.T. (ע2/). המערער ער לעובדה כי אין המדובר בתוצאות בדיקות חדשות, אלא על אלו מיום 3.2.95, אולם לדבריו לא סבל בעבר מכאבים רבים בגב, כפי שגם פרט לפני ועדות קודמות, עד שבנושא זה חל שינוי לאחרונה, בעטיו התלונן לפני הוועדה בשתי ישיבותה האחרונות. דבריו בעניין זה, בעת הדיון בוועדה עתה, מתמצים בתרשומת הבאה: "כאבים בעבודה, ברגל ובגב. אחרי עמידה גם אחרי פיזיותרפיה לא עוזר". יצוין, כי בתלונה הדומה שבאה לפני וועדה זו בגלגול הקודם, התייחס המערער להעברת המעמס מרגל אל רגל; (ג) נפל פגם בהבאת הנושא לדיון לפני אותו הרכב שדן בגלגול הקודם. לדבריו, כרשום בסעיף 4 לכתב הערעור: "לא יתכן מבחינה אתית להעביר אותי חזרה לאותה וועדה שאת החלטתה פסל בית המשפט"; (ד) הוועדה התייחסה בשולי מסקנותיה לבדיקה נוירו-פיסיולוגית שערך דר' פיליפ רוזנברג, שנמנה בעצמו על חברי הוועדה. בשל כך מוצא המערער פסול בהרכב, משאחד מחברי המוטב ביצע בדיקה אשר עליה, בין היתר, סמכה הוועדה לבסוף את מסקנותיה. 4. המשיב מבקש לדחות את הערעור מהטעם שעיקר הלנות המערער אינן נוגעות לשאלה משפטית, כי אם להערכה של המבחנים על-פי התקנות, עניין שהרופאים אמונים בו ושעל-פי החוק אינו נתון לערעור לפני בית-משפט זה. עוד ביקש לדחות את הטענות לגבי הרכב הוועדה, כמו גם את כל יתר טענות המערער. 5. בצר לי סבורני כי דין הערעור להדחות. מבחני הנכות: 6. יישום המבחנים לקביעת דרגת נכות על-ידי הוועדה הרפואית אינו, בדרך-כלל, עניין של מסקנה משפטית. אומנם לעתים כך הוא הדבר עת, למשל, קביעת המבחן נעשית על-פי ממצא רפואי של הוועדה, ששגתה ביישום האופרטיבי שלו (רע"א 3363/97 קצין התגמולים נ' בן אלי, דינים עליון, כרך נב, 371), אולם ברובם של מקרים, המדובר ב"שיקולים רפואיים טהורים המהווים קביעה עובדתית מובהקת" (ע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים, פ"ד לג(3) 74, 76 מול א'; ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז(2) 797). כך גם נקבע בעניין דידן, בסיבוב הקודם, כאשר טענות המערער לגבי הסיווג על-פי התקנות נדחו. גם עתה נתנה הוועדה הנכבדה, כוועדה רפואית עליונה, את דעתה למבחנים הרלוונטיים; דא-עקא, שדעת חבריה שונה מזו של המערער או מזו של המומחה מטעמו. לא למותר יהא להוסיף, כי הוועדה התייחסה במפורש לחוות-דעת ד"ר הנדל, מטעם המערער, לרבות השלמתה ומצאה שבדיקותיו דומות לבדיקותיה, אולם המסקנה לדעתה שונה. זוהי סוגיה רפואית פר-אכסלנס ובית משפט זה של ערעור לא יעביר נושא זה תחת שבט ביקורתו. דומים הם הדברים גם לגבי נושא הצלקות. אמנם בענייני אסתטיקה והערכת הנכות בגין פגיעה, אין לרופאים יתרון על פני בית המשפט, ברם בסוגיה דידן הועדפה עמדתם, משהמחוקק הותיר ערעור בנושא בשאלה משפטית בלבד. בהקשר לפגימת הצלקות הסתמך המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מ"א 248/94 פרידלנדר נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי, כרך כו(5), 527). אכן, שם התערב בית המשפט בקביעת נושא הצלקות, אולם זאת אך בהיבט משפטי מובהק, לאור פירוש פרט 75(2) למבחנים בתוספת, אשר בו הוקנתה עדיפות לפגימה באשה על פני גבר, עדיפות שבית המשפט ראה ליקוי בקבלתה. דא ותו לא. לא יהא בכך כדי לסייע אפוא למערער דנן. גם נושא תחולת תקנה 10(ב) לתקנות קביעת דרגת נכות, בנסיבות שלפנינו, הנה שאלה רפואית עובדתית ולא שאלה משפטית. על-כן דין הטענות מהסוג הראשון להדחות. כאבים בגב: 7. אכן, בשני הדיונים האחרונים נזכרים כאבים בגב. הוועדה לא התייחסה מפורשות לנושא זה, אלא רק לכאבים מהצלקות, כמפורט בסיכום דעתה. ואולם, הטענה לכאבים אלה אינה עומדת בחלל הריק, כי אם מתייחסת להחמרה במצבו מאז הניתוח, טענה שהוועדה לא קבלה, לאחר ששקלה בנושא. קביעה רפואית זו בעינה עומדת ומקל וחומר אמורים הדברים לנטען על בלט קל בדיסק (ע2/), שאובחן כבר בתחילת שנת 95', דהיינו - לפני הניתוח, שהתקיים בסמוך לסוף אותה השנה. לא ניתן לומר אפוא, כי הוועדה התעלמה כליל מנושא זה. ככלות הכל, בל נשכח כי המדובר בגלגול שני לאחר שהנושא הוחזר על-ידי בית המשפט אך לדיון נקודתי נוסף. התלונה האמורה אינה נכללת בחוות דעת ד"ר הנדל (לרבות זו המשלימה) ואף לא קשורה לנכות מוסבת, לפי תקנה 9 לתקנות הנ"ל, אף אם הבחינה לבסוף היא כמובן על-פי הראיה הכוללת של הפגימה. יוטעם כאן, כי המערער, ברוב הגינותו, מסכים לכך שתקנה זו אינה רלוונטית לענייננו, באשר הנה דנה בפגימה חדשה ונוספת, שיש לה זיקה לזו המקורית, בעוד שהלה בטענותיו מדבר אך על החמרה של הפגימה הקיימת (ע"א 569/89 קצין התגמולים נ' חריטן פ"ד מה(5) 374, 391-390. לעמדת המערער, ראו בסיכומי טענותיו: עמ' 2 ש' 18-16). מכל מקום, אם הטענה הנה שעסקינן במשהו נפרד מהפגימות המוכרות, לאמור, סבל נוסף מכאבי גב, שמהם לא סבל בעבר, כי אז יהא עליו - אם רצונו בכך - להעמיד נושא זה למבחן בדרך הרגילה, לאפשר את מיונו כדבעי, לרבות שמירת טענות המשיב בסוגיית הקשר הסיבתי או לכך שהמדובר בפגימה בלתי מוכרת (כנובע מהלכת חריטן הנ"ל. השוו: בג"ץ 8067/95 נוי נ' משרד הביטחון, דינים עליון, כרך מב, 317). דיון חוזר לפני אותה הוועדה: 8. לא ראיתי גם פגם בכך, שהדיון הוחזר לאותה הוועדה (ולמעשה לאותו הרכב חברים). כזכור ביקש המערער להורות על דיון בפני מותב אחר, עתירה שבית המשפט לא ראה להיענות לה. אך טבעי הדבר, בין אם עסקינן בטריבונל שיפוטי ובין אם עסקינן בטריבונל מעין שיפוטי, כי החזרת דיון עם הוראות על-ידי ערכאה גבוהה יותר, תעשה לנותן ההחלטה המקורית, זולת אם המחזיר מורה אחרת או אם נבצר הדבר מטעם סביר כלשהו - מה שאין כן כאן. יתר-על-כן, טענה כגון זו מן הראוי היה לעורר כבר לפני הוועדה עצמה, ליתן לה לשקול בנושא, דבר שלא נעשה על-ידי המערער, אף אם הלה היה מיוצג במהלך דיון זה על-ידי עורך דין. פסילת חבר הוועדה: 9. הנושא האחרון נוגע לחבר הוועדה ד"ר רוזנברג, שביצע בעבר בדיקה, אשר לתוצאותיה הייתה התייחסות בהחלטת הוועדה. גם כאן אין מענה מניח את הדעת, מדוע טענה זו לא הועלתה לפני הוועדה, כשם שלא הועלתה בגלגול הקודם, אם לפני הוועדה ואם בערעור לבית המשפט. המערער היה כאמור מיוצג שם ולשאלה מדוע לא הועלתה טענה זו קודם לכן השיב: "בהליך הקודם עו"ד פרלמן לא רצה לטעון את הטענה לגבי השתתפותו בועדה (של ד"ר רוזנברג - מ' ג'), כי הוא לא קיבל ממני שכר עבור מלאכתו, אולם בינתיים חל שינוי כיוון שהוועדה מסתמכת על בדיקה שערך". הנה-כי-כן, עצם עריכת הבדיקה בעבר, היא כשלעצמה, אינה מצדיקה פסילה אף אליבא דגרסת המערער. השינוי נובע מההסתמכות על תוצאות הבדיקה. השאלה הניצבת לפנינו בנושא זה הנה, האם בנסיבות אלו מתגבש חשש סביר למשוא פנים, שיש בו כדי להצדיק את פסילת חבר הוועדה. חשש מהסוג האמור יכול לנבוע ממגוון אפשרות, בכללן לקיומה של דעה מוקדמת או לנסיבות הפוגעות במראית פני הצדק (רע"א 5282/90 קצין התגמולים נ' אינגביר, פ"ד מה(3) 593, 596 מול ב'). הבדיקה החד פעמית הנ"ל, שנעשתה כאמור ללא שכר, בוצעה עוד ביום 6.2.95 לבקשת ד"ר הנדל המומחה מטעם המערער, והיא הוצגה לפני הוועדה הרפואית שדנה בעניינו של המערער כבר ביום 24.5.95 (ראו בפרטי-כל הדיון לפני וועדה זו, בחלק 3 "תוצאות הבדיקה"). מכאן, שבדיקה טכנית זו לגבי ההולכה העצבית מצויה בתיק זה מכבר, אין היא כוללת סממנים של טיפול כלשהו, העלול להטות את הדעה לכאן או לכאן, וכל מטרת התייחסות הוועדה אליה הייתה להראות קיום סימנים מסוימים עוד מלפני הניתוח, שבעטייו טוען עתה המערער להחמרה משמעותית. במכלול הנסיבות הללו - ובאין המדובר ברופא המטפל או בבדיקות אינטנסיביות או במי שהפיק טובת הנאה מקשריו עם אחד מהצדדים - אין מתגבש החשש הסביר הנ"ל, הנדרש לפסילת מינוי חבר מחברי הוועדה (לקורלציה שבין אינטנסיביות הפעולה וגיבושו של החשש הסביר, ראו ברציונל פסק הדין אינגביר שנזכר לעיל; לנושא הקרבה הנחוצה, ראו בבג"ץ 2874/93 קופטי כמאל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(2) 673, 681-680). פועל יוצא מן הנאמר הנו, שגם בטענה זו לא יהא מזור למערער. התוצאה: 10. התוצאה היא, כי דין הערעור להדחות והוא נדחה בזה. בנסיבות אין צו להוצאות. ניתוחצבאנכותהחמרת מצבמשרד הביטחון