קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרת מצב רפואי קודם בצבא: כב' השופט מ. סלוצקי, סגן נשיא .1בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט- 1959(להלן: החוק הנ"ל) שניתנה בתיק ע.נ. 115/87מתאריך ה-2.5.91, הדוחה את ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעתו להכרת זכות לפי החוק הנ"ל. .2העובדות הן הבאות: המערער, שהינו יליד 30.7.62, גוייס לשרות חובה בצה"ל ב- 29.11.81ושוחרר ב- .27.11.84המערער גויס ושוחרר מצה"ל בפרופיל 31 בשל פגימה בחלק התחתון של רגלו השמאלית. פגימה זו נגרמה כתוצאה ממחלה שחלה בה בתקופת הילדות. המערער עבר שלושה נתוחים בכף רגל שמאל בילדותו ובנערותו. בתקופת שירותו הצבאי, בתאריך ה-23.3.84, אושפז המערער לבצוע טיפול כירורגי "עקב נקעים חוזרים" בקרסול רגלו השמאלית וב- 25.3.84בוצע נתוח בקרסולו (ראה הודעה על שחרורו ממקום אשפוז מ-3.4.88). אי יציבותו של הקרסול גרמה לנקעים החוזרים וכתוצאה מקבוע מפרק הקרסול בנתוח זה חל שיפור באי היציבות. בתקופת שירותו הצבאי שמש המערער כטכנאי משאבות דלק בבסיס דלק שאליו סופח. מתצהירו עולה כי עבודה זו היתה כרוכה במאמץ פיזי, בלא שפורט במה התבטא מאמץ זה, והוסיף כי ב-1982, עם פרוץ מלחמת לבנון, הוטלו על יחידתו משימות נוספות, בנוסף לשגרתיות, מבלי שפרט את השלכתן על תפקודו. מתצהירו עולה כי היתה לו "הכבדה גדולה על הרגל", שגרמה להרגשת "אי נוחות" רבה עד שפנה לעזרה רפואית ואושר על ידי ועדת רופאים צבאית בצוע הנתוח. בעדותו הסביר המערער כי ההחמרה התבטאה בכך שרגלו היתה מתעקמת וכתוצאה מעד ונגרמו לו נקעים שמהם לא סבל בעבר. המערער הוסיף שלאחר הנתוח השתפר מצבו ו"היה יותר טוב מאשר לפני הנתוח, אך בכל זאת פחות טוב מאשר לפני הגיוס" (ע' 24, 23לרשומות). .3ד"ר ביאליק, שבדק את המערער מטעם קצין התגמולים, פרט בחוות דעתו מה- 30.3.87את ממצאיו והגיע למסקנה כי שירותו של המערער בצה"ל לא גרם למצבו הרפואי ולא החמירו. בחוות דעת הנוספת מה- 11.6.89(מוצג מש/2), בתגובה לחוות דעתו של ד"ר רייס מטעם המערער, הוסיף מומחה זה והסביר כי המחלה שגרמה לפגיעה פוגעת חד-פעמית במערכת העצבים "וגורמת לחוסר איזון בתפקוד השרירים הפגועים וכתוצאה מכך ההפרעה מתקדמת ומשתנית באבר הפגוע". במקרה זה נפגע קרסולו של המערער והוא סובל מ"התקדמות איטית של המחלה ושל הפרעות הקשורות בכך". לדעת מומחה זה, לא הוכח שתנאי השירות גרמו או שיכלו לגרום למצב רגלו הפגומה בתקופת השירות. לדעת מומחה זה, ייצוב הרגל כתוצאה מהנתוח שנעשה, שיפר את תפקודו באורח ניכר והפסיק את הכאבים מהם סבל המערער, שגרמו לפניתו לטיפול הרפואי (ע' 27, 28, 33לרשומות). .4ד"ר רייס, שהעיד מטעם המערער, אומר בחוות דעתו מה- 2.8.88(מוצג מע/5) כי "אמנם המחלה הבסיסית היתה קיימת לפני השירות, ברם השירות הביא להחמרה על ידי כך שהקרסול נעשתה אי יציבה. הנתוח שאושר ע"י צה"ל (!) הצליח ליצב את הקרסול אבל גרם לירידה תלולה בתפקוד", בלא שפרט בחוות דעתו את מהות הירידה התלולה בתפקוד ובמה התבטאה. בירידה זו רואה הוא את נכותו של המערער שסווגה כ"קשיון נוח" של הקרסול והעריך את שעורה ב-%.20 בעדותו, ע' 12, הבהיר מומחה זה שאין לפרש את חוות דעתו כך "שתנאי השירות גרמו" לצורך בנתוח ומוסיף בהסתמך על נסיונו הרב ודברים שאמר לו המערער כי: "... הדבר הזה, המיחושים, או שהחלו או שהחמירו בזמן כלשהו. אין לזה שום קשר במקרה זה לפי דעתי, עם תנאי השירות, כי אני בטוח שתנאי השירות שלו היו יחסית קלים, היה לו פרופיל 31, הוא לא הלך על הג'בלים, והוא לא רץ לכבוש יעד מבוצר, בזמן השירות. אינני יודע, לא חושב שזה לא כל כך קשור כאן, בזמן השירות, היו לו מיחושים, הוא פונה לרופא צבאי, קבעו שיש לו אי יציבות הקרסול, והצבא לקח אחריות בזה..." אי יציבות זו היא שגרמה לנקעים חוזרים שנעלמו לאחר קבוע הקרסול השמאלי. מומחה זה מוסיף וקובע כי מצב זה יכול היה לקרות גם בחיים האזרחיים בנקודת הזמן שזה קרה כך שתנאי השירות לא היוו את הגורם לאי היציבות ממנה סבל המערער והשלים באמרו שמצב זה "נגרם בזמן השירות ולא עקב השירות" (ע' 14,13). לדעת מומחה זה, בוצע במערער הנתוח ה"לא נכון" שפתר אמנם את בעית אי היציבות, אך קבוע הקרסול בנוסף לקבוע קודם שנעשה בכף רגלו של המפרקים שמתחת לקרסול, יצר מצב של רגל ללא תנועה בקרסול, שהשווהו ל"מין מוט כזה שאין לו שום תנועה" ובכך מתבטאת הירידה המשמעותית של תפקוד הרגל (ע' 14, 18לרשומות). .5ועדת הערעור בהסתמכה על כך שד"ר רייס מטעם המערער לא יכל לקבוע "שתנאי השירות היוו גורם לאי היציבות ברגלו השמאלית של המערער" החליטה לדחות את הערעור. עוד קבעה הועדה כי המחלוקת הרפואית אם השקול הרפואי בבצוע הנתוח, כפי שבוצע בפועל היה נכון אם לאו כדברי ד"ר ריס, אינו מענינה של ועדת הערעור והוא נושא לדיון במסגרת שונה. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. .6לא מצאתי עילה בנמוקי המערער להתערב בהחלטת ועדת הערעורים, שהחליטה על פי חומר הראיות שהיה בפניה כי נכותו של המערער לא נגרמה או הוחמרה עקב שרותי הצבאי. .7השאלה היא אם הטיפול הרפואי, קרי הנתוח, שבוצע בקרסולו של המערער בתקופת שירותו מהווה "אירוע צבאי" אם לאו, וזאת בלא התיחסות לכך אם הטיפול הרפואי היה שגוי, כטענת ד"ר רייס, או לא. בע.א. 346/76כהן יעקב נ' קצין תגמולים שצורף לסכומי ב"כ המשיבה, נאמר ע"י כב' השופט כהן (כתארו אז) כי: "... העובדה שטיפול רפואי הדרוש לאדם ניתן לו ע"י רופאה של חיל הרפואה, והוא כאשר אדם זכאי לטיפול זה בתקופת שירותו הצבאי, אין בה כדי לעשות את הטיפול הרפואי לארוע צבאי. במה דברים אמורים, ראשית בטיפול שבוצע בכל כללי האמנות הרפואית, שיכול החייל לומר, אילמלא השירות, לא הייתי צריך להזקק לחיל הרפואה. ושנית בטיפול הרפואי שאין בינו ונחיצותו ועיתויו לבין השירות הצבאי ולא כלום - להבדילו מטיפול רפואי שצריך היה לבצעו או להחישו מסיבה כלשהי הקשורה בשירות הצבאי, המבחן איננו אם הטיפול הוא "לטובתו" של החייל - מסתמא כל טיפול רפואי תמיד הוא לטובתו, או לפחות מתכוונים לטובתו. המבחן הוא בקשר הסיבתי שבהזדקקותו של החולה אל חיל הרפואה". נראה לי כי אליבא שתי חוות הדעת הרפואיות שהיו בפני ועדת הערעור, הצורך בטיפול הרפואי שנערך לא נבע מתנאי שירותו הצבאי של המערער. ד"ר רייס אמר במפורש, כפי שציינתי, כי אינו חושב שתנאי השירות גרמו לצורך בנתוח, והמשיך וציין כי תנאי השירות לא היוו כלל את הגורם לאי היציבות של הקרסול שגרמה לנקעים חוזרים שפסקו לאחר קבוע הקרסול השמאלי. ד"ר רייס השלים באמרו כי מצב כזה שהצריך את הטיפול הרפואי יכל גם לקרות בחייו האזרחיים של המערער באותה נקודת זמן והמסקנה המתבקשת היא, לכן, שלא קיים קשר סיבתי בין הזדקקותו של המערער לטיפול הרפואי לבין שירותו הצבאי. .8אעיר כי העובדה שד"ר רייס חולק על דעת ועדת הרופאים הצבאיים שהמליצו על הטיפול הרפואי, כפי שנעשה בפועל, אין בה כדי לשמש הוכחה שהטיפול שהומלץ על ידי הרופאים הצבאיים היה רשלני. יש לזכור שהמדובר במקצוע הרפואה שבו רבים המקרים בהם קשה להבדיל בין רשלנות לבין שיקול דעת מוטעה שאינו מהווה רשלנות ואין אני בא לרמוז על נקיטת עמדה כלשהי לענין נכותו הטיפול הרפואי. ועדת הערעורים לא דנה, ולא היה עליה לתת דעתה לענין זה. העילה למתן תגמולים על פי החוק הנ"ל, בלשון פסק הדין שניתן בע.א. 860/79פס"ד לד(4) ע' 351בע' 353ב' "אינו ברשלנות אלא בכך בלבד שהחבלה או המחלה נגרמו בזמן השירות ועקב השירות, בין אם היתה רשלנות של מאן דהו ובין אם לאו". ובעניננו נקבע, ובדין נקבע, כי נכותו של המערער לא נגרמה עקב השירות. .9בהעדר ראיה לקשר סיבתי בין השירות הצבאי של המערער ובין גרימת נכותו או החמרתה, אין מנוס מדחית הערעור. הצעתי היא לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבים את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 000, 1שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מ. סלוצקי, סגן נשיא מסכים. י. מרגלית, נשיא השופט ד"ר ד. ביין: מסכים אני, כי לא היתה ראיה לכך שתנאי השירות לכשעצמם גרמו או החמירו את מצב רגלו השמאלית של המערער. אך מתעוררת השאלה אם הטיפול הרפואי שניתן למערער במסגרת הצבאית ניתן לראות בו מן הבחינה העובדתית והמשפטית, גורם שהחמיר את מצב הרגל, שיכול להקנות למערער זכויות לפי חוק הנכים (תו"ש). נבחן תחילה את הראיות שהובאו בנידון דא. המומחים מטעם הצדדים ד"ר ביאליק מטעם המשיב ופרופ' רייס מטעם המערער, מסכימים שהמערער חלה בפוליומיאליטיס בתור ילד קטן ומחלה זו פגעה ברגלו השמאלית ובקשר לכך עבר 3ניתוחים בכף רגלו השמאלית בילדותו ובנערותו. במשך השירות הצבאי התפתחה אי יציבות של הקרסול אשר גרמה לנקעים חוזרים וכאמור אין מקום להתערב בקביעה, כי אי יציבות זו אינה נובעת מתנאי השירות. על כל פנים, בעקבות אי יציבות זו, הוחלט לבצע בניתוח את קיבוע מפרק הקרסול. הניתוח חיסל את אי היציבות בקרסול, אבל גרם לתופעה של דלדול רב של השוק והליכה בצליעה קלה. בחקירתו הסביר פרופ' רייס, כי בניתוחים שנערכו למערער לפני השירות כבר קיבעו לו את המפרקים מתחת לקרסול ובניתוח בזמן השירות קיבעו לו את הקרסול עצמו ולכן הקרסול הפך למן "מוט" שאין אפשרית בו תנועה ולכן, קיימת ירידה משמעותית ביותר בתיפקוד (ע' 15). עוד אומר פרופ' רייס (בע' 12), שעשו למערער "נתוח לא נכון" ובהמשך הוא מדבר על "טיפול לא נכון" (ע' 13) ועל ניתוח שאסור לעשות (ע' 14). הניתוח גרם לירידה בתיפקוד. יצוין, כי כאשר רצה פרופ' רייס להסביר מדוע הניתוח לא היה נכון, הוא הופסק ע"י ב"כ המשיב (ע' 14) ויו"ר הועדה נקט עמדה דומה (ע' 14שורה אחרונה). ב"כ המערער לא עמד מצדו על הבהרת הנקודה האמורה. ד"ר ביאליק מצדו הבהיר, כי אמנם המערער הפסיד עקב הניתוח חלק מהתנועות, אבל תנועות אלה היו רק מפריעות למערער בכך שהיו גורמות לכאבים שהיו הולכים ומתגברים עקב חיכוך בין שתי עצמות, עד שהיו נעשים בלתי נסבלים כך שבסיכום כללי מצבו של המערער השתפר עקב הניתוח (ע' 27; 29). לאור חומר הראיות כפי שהובא, לא ניתן לקבוע שאמנם במאזן כללי של שקילת הכאבים ואי היציבות שהתקימו לפני הניתוח מול הקשיון ומגבלותיו שנבעו מהניתוח, הורע או הוחמר מצבו של המערער וכן לא הוכח שניתן היה למנוע את הכאבים ואי היציבות בדרך אחרת שלא תגרור קישיון וחוסר תנועתיות של הקרסול. גם בטיעוני ב"כ המערער בערעור לא מושם הדגש על שאלה זו. נוכח האמור במישור העובדתי, איננו צריכים להכריע בשאלה המשפטית שהיא מענינת לכשעצמה, אם טיפול רפואי נכון או בלתי נכון בעת השירות הצבאי שהחמיר נכות שהיתה קיימת בלי קשר לשירות, הוא אירוע היוצר מבחינה משפטית קשר סיבתי המגולם בביטוי "עקב השירות". יוער רק, שהאמור בע.א. 346/76יעקב כהן נ. קצין התגמולים, תקציר סביר, כרך י"א (6) ע' 92) והמצוטט על ידי חברי סגן הנשיא סלוצקי, דהיינו: "העובדה שטיפול רפואי ניתן ע"י רופא בחיל הרפואה, באשר אדם זכאי לטיפול זה בתקופת שירות בצבא, אין בה כשלעצמה לעשות את הטיפול הרפואי לארוע צבאי, אולם המבחן איננו אם הטיפול הוא לטובתו של החייל, אלא אם קיים קשר סיבתי בין השירות ובין הזקקותו של החולה לחיל הרפואה". - איננו קובע דבר וחצי דבר בשאלה האם טיפול בלתי נכון או רשלני שתוצאתו היא החמרת מצבו של החייל אינו יכול להחשב כהחמרה עקב השירות הצבאי, גם כשטיפול זה ניתן לחייל בגין מצב שהוא עצמו לא נגרם עקב השירות הצבאי, אלא עקב מחלה קודמת. העובדה שרשלנות בטיפול יכולה לקרות גם בחיים האזרחיים, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי השאלה שיש להציג אינה שאלה היפוטטית אם אירוע מסוים שגרם לנכות או החמיר אותה יכול היה להתרחש מחוץ למסגרת הצבאית, כפי שנאמר עוד בע.א. 137/64פד"י י"ח - (2) 512, 514: "- - אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו. האם היה נפגע פגיעה דומה, כלאמר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעיניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא היתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי". (וראה גם (שם) 517מול ז' ע' 518מעל א'). אמנם השופט אשר בע.א. 194/79פד"י ל"ד - (3) 341, 345מול ג', סבור כנראה כי ניתוח במסגרת צבאית שנעשה "לא לצרכי הצבא" אינו יוצר קשר סיבתי בין השירות לבין המצב לאחר הניתוח, אבל דעתו בענין זה היתה דעת יחיד. אני מסכים עקרונית עם חברי המלומד ועם הציטטה שהוא מסתמך עליה מע.א 860/79פד"י ל"ד - (4) 352, 353מול ג', דהיינו שהעילה לפי חוק משפחות חיילים שניספו במערכה שנידון שם (כמוה כעילה לפי חוק הנכים (תו"ש)) "יסודה אינו ברשלנות אלא בכך בלבד, שהחבלה או המחלה, נגרמו בזמן השירות ועקב השירות, בין אם היתה שם רשלנות של מאן דהוא ובין אם לאו". אך צריך לזכור שהדברים נאמרו בתשובה לטענה שהיתה רשלנות של רופאי הצבא בעצם גיוסו של חייל שהיה מכור לסמים מסוכנים ושמת מנטילת מנת יתר של סם. ברור שלא הגיוס "הרשלני" גרם למותו של החייל, אלא נטילת הכמות המופרזת של הסם. כמו כן, ברור ומובן מאליו שמקום שחייל נפגע מאירוע עקב שירותו הצבאי, אין לדחות את תביעתו רק בשל כך שלא היתה רשלנות של מאן דהוא שהביאה לאותו אירוע. אך מכאן אין "לקפוץ" בהכרח למסקנה שבתנאים ידועים רשלנות בטיפול רפואי במסגרת צבאית המביאה לתפנית ממהלך רגיל של מחלה או נכות שהיתה לחייל קודם שירותו ולהרעה ממשית בתפקודו, לא תחשב לעולם כ"גורם" מחמיר שיתן עילה להכרה כנכה והייתי משאיר שאלה זו בצריך עיון רב. כאמור, לא הונחה במקרה הנדון תשתית עובדתית לא לכך שבמאזן הכולל הורע מצבו של המערער בהשואה למצבו קודם הניתוח ולא שהיתה רשלנות בעצם בחירת סוג זה של ניתוח. לפיכך, מצטרף אני לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד סגן הנשיא סלוצקי. ד"ר ד. ביין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' ס. הנשיא מ. סלוצקי.צבארפואההחמרת מצבמצב רפואי קודםשירות צבאי