הכרה ביחסי עובד מעביד בין מורים לבין המדינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה ביחסי עובד מעביד בין מורים לבין מדינת ישראל: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט גרוס; נציגי ציבור - ה"ה מושקוביץ ולב; תב"ע מב/784- 3ו-תב"ע מב/785-3) התבררו שתי תובענות בעתירה, כי יינתן פסק-דין הצהרתי, בגין כל אחד מהתובעים ובו "ייקבע כי בין כל אחד מהמורים לבין הנתבעת" (להלן - המדינה) "מתקיימים יחסי עובד-מעביד המזכים אותו (את המורה) להמשיך לעבוד בתפקידו בשירותה (של המדינה) וכי הנתבעת (המדינה) אינה רשאית למנעו לעשות כן". בית-הדין האזורי נעתר, חלקית, למבוקש והצהיר, "כי יחסי עובד ומעביד קיימים בין התובעים לנתבעים וכי יחסי עובד-מעביד אלה לא נותקו מעולם". על הצהרה זאת - ערעורה של המדינה לבית-דין זה. .2העובדות הרלבנטיות לערעור זה, כפי שקבען בית-הדין האזורי, הן: א) התובע בתב"ע מב/784- 3(להלן - המנהל) החל לעבוד בבית-הספר עין קניה בשנת 1969כמורה ומשנת 1972ואילך כיהן כמנהל בית-הספר הנ"ל. התובע בתב"ע מב/785- 3(להלן - המורה) החל לעבוד כמורה בבית-הספר היסודי במגדל שמס במנת 1967ומשנת 1980ואילך לימד בחטיבת הביניים במגדל שמס; ב) עין קניה ומגדל שמס הם שני ישובים בשטח רמת הגולן, שנכבש במלחמת ששת הימים בשנת 1967על-ידי כוחות צה"ל, אשר הקימו בו ממשל צבאי (להלן - האזור); ג) חוק רמת הגולן, תשמ"ב- 1981(להלן - חוק רמת הגולן) החיל על האזור את המשפט והשיפוט של מדינת ישראל החל מיום 25.12.1981ואילך והביא לסיומו את הממשל הצבאי, שהיה קיים באזור עד לאותו יום; ד) התובעים נתמנו לתפקידם, כאמור בפסקה א' לעיל, על-ידי קצין המטה לענייני חינוך בממשל הצבאי. המינוי נעשה בעל-פה בלבד, לתקופה בלתי-קצובה, ולפי מינוי זה עבדו התובעים בתפקידם הנ"ל עד ליום 25.12.1981במסגרת הממשל הצבאי ומיום זה ואילך במעמד של עובדי מדינה שלא על-פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, ומבלי שנעשה בינם לבין הנתבעת חוזה עבודה מיוחד לפי תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), תש"ך-1960; ה) התובעים הם תושבי האזור בני העדה הדרוזית ואינם אזרחי מדינת ישראל; ו) כמחאה נגד חוק רמת הגולן ובמגמה להניע את ממשלת ישראל לא להחיל את הוראותיו על האזור, החליטו תושבי האזור, בני העדה הדרוזית, לקיים על רקע פוליטי שביתה כללית (להלן - השביתה). השביתה החלה ביום 14.2.1982, באמצע שנת הלימודים תשמ"ב, ללא קביעת מועד לסיומה, והתבטאה בהעדרות מרבית תושבי האזור, בני העדה הדרוזית, מעבודתם, ובכללם התובעים וחלק מכלל המורים בשירות הנתבעת המדינה - באזור, ונמשכה ברציפות עד ליום 20.7.1982, כשלושה שבועות לאחר המועד הקבוע לסיום שנת הלימודים הנ"ל; ז) התובעים, כל אחד מיזמתו האישית, החליטו להשתחף בשביתה ומטעם זה הפסיקו, החל מהיום הראשון של השביתה, להתייצב לעבודתם בשירות הנתבעת ונעדרו ממנה ברציפות עד לאחר תום שנת הלימודים הנ"ל, מבלי שביקשו או קיבלו רשות להעדרותם זו מהנתבעת; ח) מספר בתי-ספר באזור, ובכללם בית-ספרו של המנהל בעין-קניה, לא נפתחו החל מהיום הראשון לפרוץ השביתה ואף אחד מהמורים שעבדו בהם לא הופיע לעבודתו ואף אחד מהתלמידים לא הופיע ללימודים בהם. שאר בתי-הספר באזור, ובכללם בית-הספר במגדל שמס בו מלמד המורה, נפתחו על-ידי מספר מורים שהיו מוכנים להמשיך בעבודתם ולא להשתתף בשביתה. בבית-הספר במגדל שמס התייצבו מספר מורים וחלק מהתלמידים שלמדו בו הופיעו אף הם ללימודיהם, אך מספרם של תלמידים אלה הלך והצטמצם מיום ליום. לשאר בתי-הספר שנפתחו כאמור, הורתה הנתבעת מספר ימים לאחר פרוץ השביתה לתלמידים ולמורים לא לבוא יותר לבתי-הספר עד אשר כל התלמידים יחזרו ללימודיהם. מורים שהתייצבו כאמור המשיכו לקבל את משכורתם מהנתבעת למרות שבפועל לא עבדו; ט) מר לוי, מנהל משרד הנתבעת במחוז הצפון (להלן - מר לוי), שלח ביום 19.2.1982הזמנות למנהלי בתי-הספר שבאזור, שלא פתחו את בית-ספרם, ובכללם המנהל, להתייצב במשרדו בנצרת ביום 24.2.1982לישיבת בירור (ראה נ/3) על מנת לברר איתם, מדוע לא פתחו את בית-הספר בהנהלתם. במהלך בירור זה הודיע המנהל, כי הוא יהיה מוכן לפתוח את בית-הספר בהנהלתו, אם תלמידי בית-הספר יגיעו ללימודיהם בו. בתום הבירור תבע מר לוי מכל המנהלים לפתוח מייד את בתי-הספר בהנהלתם, גם אם התלמידים לא יגיעו ללימודיהם בבתי-הספר. המנהל, למרות הוראה זו, לא עשה דבר לפתיחת בית-הספר בהנהלתו והמשיך להשתתף בשביתה בה החל מהיום הראשון בו פרצה; י) המדינה הפסיקה לשלם לתובעים את משכורתם החל מיום פרוץ השביתה ואילך עקב העדרותם מהעבודה ללא רשות. התובעים מודים כי לא קיבלו משכורת מהנתבעת עבור התקופה בה התקיימה השביתה. הם לא תבעו מהמדינה לשלם להם משכורת זו, מאחר ובפועל לא עבדו והיו סבורים שאינם זכאים לקבלה מטעם זה; יא) לפי בקשתו של מר זבידה, המפקח על החינוך באזור מטעם הנתבעים (להלן - מר זבידה) מסר המנהל ביום 30.3.1982את מפתחות בית-הספר לנציגו של מר זבידה. כוחות צה"ל נכנסו לבנין בית-הספר ביום 31.3.1982ושהו בו עד ליום .5.4.1982באותו יום, לאחר שכוחות צה"ל פינו את הבנין, ביקר בו המנהל ולאור מה שראה שלח למר זבידה. ביום 1.5.1982, מכתב תלונה על הנזקים שנגרמו על-ידי כוחות צה"ל לבנין בית-הספר (ראה נ/4). בעקבות מכתב זה בא מר זבידה ביום 6.5.1982, לברר את תלונת המנהל, נפגש עם המנהל וביחד סיירו בבנין. במהלך הסיור הורה מר זבידה למנהל להכניס סדר בבית-הספר תוך שבוע, אך לא דרש ממנו עוד לפתוח אותו מייד, כפי שמר לוי דרש ממנהלי בית-הספר בפגישה שהתקיימה במשרדו ביום 24.2.1982(ראה ת/2). שבוע לאחר מכן בא מר זבידה לביקור שני בבית-הספר והזמין את המנהל להיפגש עמו באותו מקום. בסיור משותף התברר, כי המנהל לא עשה דבר ממה שהוסכם ביניהם בפגישה הקודמת; יב) במהלך קיומה של השביתה, לפני תום שנת הלימודים, הגישו מספר מורים, שנעדרו מעבודתם החל מיום פרוץ השביתה למדינה בקשות לחופשה ללא תשלום רטרואקטיבית מיום פרוץ השביתה והמדינה אישרה בקשות אלה. מספר מורים נוספים פנו במשך אותה תקופה אל מר זבידה והודיעו לו על רצונם לחזור לעבודה סדירה. על יסוד בקשה זאת הורה להם מר זבידה להתייצב במקומות עבודתם בבתי-הספר ולקיים בהם נוכחות, גם אם תלמידים לא יגיעו. אך לאחר מספר ימים, עקב אי-הופעת תלמידים, נתן להם אישור לא לבוא יותר לבית-הספר ולהישאר בבתיהם עד אשר יידרשו לחזור לעבודה, למרות שבפועל לא עבדו. עובדות אלה לא היו ידועות לתובעים והמדינה לא הודיעה להם על כך דבר; יג) ביום 15.6.1982, בהיות השביתה עדיין בעיצומה, שלח מר לוי לתובעים הודעות על הפסקת עבודתם, עקב העדרותם מעבודה החל ביום פרוץ השביתה, מאחר והמדינה רואה בהם, עקב העדרות זו, כמי שהתפטרו מהשירות (ראה נ/ 1ו-ת/20); יד) מכתבים בנוסח זהה לאלה שנשלחו לתובעים שלח מר לוי לעוד כ- 170מורים, שנעדרו מעבודתם ביום פרוץ השביתה ואשר לא ביקשו חופשה ללא תשלום, ולא הביעו את נכונותם לחזור לעבודה כפי שעשו מורים אחרים. בתגובה למכתבים שמר לוי שלח לתובעים ביום 15.6.1982, הגיב בא-כוח התובעים על מכתבים אלה בשם כל המורים, כולל התובעים, ובמכתבו אל מר לוי מיום 1.7.1982כתב, בין היתר, לאמור: "אין זה סוד כי העדרות מהעבודה קשורה בשביתה הכללית שהכריזה האוכלוסיה הדרוזית תושבי רמת הגולן בעקבות חוק רמת הגולן. בנסיבות אלה לא אוכל לקבל את האמור במכתבך כאילו דין העדרות כהתפטרות. על-פי חוות-דעתי שמסרתיה למרשי קיימים יחסי עבודה בינם לבין משרד החינוך (ראה ת/12)"; טו) הנתבעת היתה מעוניינת להמשיך ולהעסיק את המורים שהעסיקה באזור ורצתה לתת להם הזדמנות לחזור לעבודתם, אם יבקשו חופשה ללא תשלום. לכן שלח מר לוי, ביום 8.7.1982, לתובעים ולכל יתר המורים, מכתב נוסף ובו ביקש מהם להתייחס למכתבו הקודם והוסיף, כי אם עד 20.7.1982לא יתייחסו למכתב הקודם, תאלץ הנתבעת לראותם כמתפטרים מהשירות (ראה נ/ 2ו-ת/21). על מכתבים אלה הגיב בא-כוח התובעים במכתבו למר לוי מיום 14.7.1982, בנוסח זהה למכתבו הקודם (ראה ת/13). משלא קיבל תשובה, פנה ביום 10.8.1982לשר החינוך והתרבות והודיע לו, בין היתר, כי מאחר והשביתה הסתיימה, ברצון התובעים לחזור לעבודתם (ראה ת/14); טז) בעקבות מכתביו של מר לוי לתובעים, פנה המורה אל מר זבידה ביום 15.7.1982ובשיחה שהתקיימה ביניהם הסביר מר זבידה למורה את משמעות המכתבים של מר לוי והודיע לו, כי קיימת עדיין אפשרות שיגיש בקשה לחופשה ללא תשלום רטרואקטיבית מיום פרוץ השביתה ואם מר לוי יאשר בקשה זו - ייראה המורה כממשיך בעבודתו. הוא הוסיף כי מורים רבים אחרים עשו כן ובקשותיהם אושרו. המורה הגיב בו במקום ואמר למר זבידה, כי הוא מעולם לא התפטר מעבודתו וכי נתן הוראות לבא-כוח להודיע על כך לנתבעת ולא היה מוכן להגיש בקשה לחופשה ללא תשלום; יז) לאחר סיום השביתה הזמין מר זבידה את המורים שהיו עובדי הנתבעת עד לפרוץ השביתה כמנהלי בתי-הספר באזור לשתי ישיבות במשרדו. האחת ביום 27.7.1982והשניה ביום .29.9.1982לישיבה השניה הזמין גם את ראשי המועצות באזור. בישיבה הראשונה הודיע מר זבידה, כי כל המורים שקיבלו הודעות על הפסקת עבודתם הוזמנו לישיבה זו כיועצים בלבד ולא כעובדי הנתבעת, ואין הם חייבים להשתתף בישיבה אם אין ברצונם בכך. הוא הסביר להם, כי קיימת האפשרות להגיש בקשות לחופשה ללא תשלום בתקופת העדרותם מהעבודה מיום פרוץ השביתה ובמידה ובקשותיהם תאושרנה - הם יוכלו להמשיך בעבודתם. המנהל לא היה מוכן להגיש בקשה כזו ולא הגיש אותה; יח) מר זבידה הזמין את המנהל לפגישה נוספת במשרדו ליום 25.8.1982, על מנת לקבוע איתו מועד למסירת בית-הספר למנהל החדש לקראת תחילת שנת הלימודים תשמ"ג. הוסכם ביניהם, כי המסירה תעשה ביום 29.8.1982, אך למחרת היום הגישו התובעים את תביעתם לבית-הדין. .3עיקר טענותיו של פרקליטם של המורים בבית-הדין האזורי, כמובא בפסק-הדין שבערעור, היו: א) משפט העבודה אינו מכיר כלל באפשרות, שהעדרות מהעבודה, כשהיא לעצמה, תביא לסיום יחסי עובד ומעביד, מאחר והעדרות הפרה של הסכם העבודה ויכולה רק להוות עילה לפיטורים. ואין מחלוקת בין הצדדים כי המדינה לא פיטרה את התובעים; ב) אם יפסוק בית-הדין, כי התובעים הם עובדי מדינה, הרי שלא בא בחשבון לגביהם כלל היסק התפטרות, משום שיש בכך עקיפה של הוראות סעיף 68לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, החל על יחסי העבודה בין הצדדים, ולפיו לא רשאית המדינה לסייג עבירת משמעת כהתפטרות ועל-ידי כך להימנע מלהעמיד את העובד בפני בית-הדין למשמעת; ג) ההלכה היא, כי בנסיבות מסוימות העדרות ממושכת מן העבודה עלולה להתפרש כזניחת העבודה ועל כן כביטוי חד-משמעי על רצונו של העובד להביא את קשרי העבודה לכלל סיום. אך הנסיבות שאפפו את העדרות התובעים מעבודתם לא היו כאלה, וזאת מטעמים אלה: .1העדרות התובעים היתה במסגרת שביתה כללית ולא היתה בחזקת מעשה אישי, אלא חלק מהעדרות בקנה מידה רחב ביותר. העדרות כזאת פוגעת בהנחה, שיש להסיק מהעדרות מעשה של התפטרות, בהיותה מותנית בכך, שאם ייעלמו הנסיבות שבגינן פרצה השביתה יחזור העובד לעבודתו. .2העדרות התובעים מעבודתם נבעה משיתוק מקומות העבודה. בית-ספרו של המנהל נסגר החל מהיום הראשון של השביתה ובית-ספרו של המורה נסגר מספר ימים לאחר מכן. .3גם הנתבעת לא ראתה את התובעים כאנשים שהתפטרו מעבודתם, בכך שנתנה להם אופציה לבקש חופשה ללא תשלום ואם בקשתם תאושר ייראו כממשיכים בעבודתם, ואם לא - ייראו כמתפטרים. .4המנהל ניהל במהלך השביתה תפקידי ניהול פעילים למרות שבית- הספר היה סגור. המורה, אשר תפקידו היחידי היה הוראה, לא יכול היה למלא את תפקידו, כי בית-הספר בו עבד היה משותק לחלוטין. .4עיקר טענותיה של הפרקליטה שטענה בבית-הדין האזורי למדינה, כמובא בפסק-הדין שבערעור, היו: א) העדרותם הממושכת של התובעים מעבודתם, החל מיום 14.2.1982ואילך, יש לראותה כמתן ביטוי חד-משמעי לרצונם להביא את יחסי העבודה בינם לבין המדינה לידי גמר, ולא היה צורך בפיטורים. הפרקליטה סמכה טענה זו על פסקי-הדין שניתנו בבית-הדין הארצי לעבודה בדב"ע לה/16-3, [1]; דב"ע ל/1-3, [2]; דב"ע לה/45-3, [3]; ב) התובעים נעדרו מעבודתם לא מפני שבתי-הספר שבהם עבדו נסגרו ולא מפני שהתלמידים לא באו ללימודיהם. לו רצו לעבוד היה עליהם להתייצב במקום עבודתם או לשאול את מר זבידה מה עליהם לעשות. הודעתם, כי לא תבעו משכורת ולא היו זכאים לקבלה, מעידה שלא רצו לעבוד עקב החלטתם להשתתף בשביתה; ג) השביתה שהתקיימה באזור היתה על רקע פוליטי ולא היתה מסוג השביתות שסעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957(להלן חוק הסכמים קיבוציים) חל עליהם. השתתפותם של התובעים בשביתה היוותה על כן הפרה של הסכם העבודה בינם לבין הנתבעת; ד) כאשר החלה השביתה היא לא היתה מוגבלת בזמן והחלטת התובעים להשתתף בשביתה בלתי-מוגבלת בזמן העידה גם על החלטה להעדר מהעבודה לזמן בלתי-מוגבל. החלטה כזו משמעותה התפטרות רצונית של העובדים מעבודתם. רצונם של העובדים לחזור לעבודה לאחר תום השביתה, בטענה שלא התפטרו, באה מאוחר מדי; ה) התובעים לא היו מועסקים על-ידי המדינה על-פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, ולא לפי חוזה מיוחד כהגדרתו בסעיף 40לחוק הנ"ל, לכן על יחסי העבודה בינם לבין הנתבעת לא חל חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-.1963 .5בפסק-הדין שבערעור אמר בית-הדין האזורי: "א. השביתה שהתקיימה באזור, בהיותה על רקע פוליטי ולא במסגרת סכסוך עבודה קיבוצי, לא היתה מסוג השביתות שסעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים חל עליהן. העדרות התובעים מעבודתם ללא רשות, על מנת להשתתף בשביתה פוליטית זו, היוותה על כן הפרה יסודית של הסכם העבודה בינם לבין הנתבעת; ב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בנסיבות מסוימות העדרות ממושכת מן העבודה עלולה להתפרש כזניחת העבודה ועל כן כביטוי חד-משמעי על רצונו של העובד להביא את קשרי העבודה לכלל סיום. בא-כוח התובע בסיכום טענותיו, כפי שנאמר בסעיף 3ד' בפסק-דין זה (סעיף 3(ג) לעיל) טען, כי לא נתקיימו הנסיבות על-פיהן ניתן לקבוע כי התובעים נתנו ביטוי חד-משמעי לרצונם להתפטר מעבודתם על-ידי העדרותם מהעבודה לרגל השביתה; באת-כוח הנתבעת בסיכום טענותיה טוענת, כי אכן נתקיימו נסיבות אלה. אנו סבורים כי בנסיבות בהם נעדרו התובעים מעבודתם ובהשתתפותם בשביתה גרמו להפרה יסודית של הסכם העבודה בינם לבין הנתבעת, אך לא נתנו בכך ביטוי חד-משמעי על רצונם להביא את יחסי העבודה בינם לבין הנתבעת לידי גמר, ויש לראות בהפרה יסודית זו של חוזה העבודה על-ידי התובעים רק כעילה שקמה לנתבעת לפטרם בשל עילה זו, ומטעמים השמורים עימה לא מצאה הנתבעת לנחוץ לעשות כן. מסיבות אלה אין לראות את הודעות הנתבעת לתובעים, כי היא רואה בהם עקב העדרותם כמי שהתפטרו מעבודתם, תחליף לפיטורים; ג. על יחסי העבודה בין התובעים לנתבעת לא חל חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, וזאת מהטעמים המפורטים בסעיף 2לפסק-דין זה (סעיף 2לעיל), והנתבעת לו רצתה בכך, יכלה לפטר את התובעים עקב הפרת הסכם העבודה על-ידם מבלי להיזקק להעמידם לדין משמעתי כמתחייב מהוראות סעיף 68לחוק האמור". .6עם ראשית הדיון בערעור הוסכם, כי ה"שביתה", שבעטיה סרבו המורים לעבוד, היתה "שביתה פוליטית". .7עיקר הטענות, שהועלו בשם המדינה ב"נימוקי הערעור", היו: א) טעה בית-הדין האזורי בכך שלא קבע, שיחסי עובד-מעביד בין הצדדים באו לידי סיים עקב "זניחת העבודה" על-ידי כל אחד מהמורים; ב) לחלופין, טעה בית-הדין האזורי בכך שלא קבע, כי "על כל פנים נותקו יחסי העבודה בין המערערת (המדינה) למשיבים (התובעים) עם הודעתה של המערערת כי אי-חזרתם של המשיבים לעבודה תקינה תתפרש על-ידה כהתפטרותם"; ג) לחלופין, טעה כבוד בית-הדין האזורי לעבודה בכך, שנעתר למשיבים ונתן להם את הסעד ההצהרתי המבוקש, אף כי סעד זה לא הגיע למשיבים בנסיבות העניין, נוכח קביעת בית-הדין האזורי, כי בהתנהגות המשיבים היתה משום הפרה יסודית של הסכם העבודה ועילה שקמה למערערת לפטרם בשל כך. .8בעיקרי הטיעון בשם המדינה לא חזרה הפרקליטה שייצגה את המדינה על הטענה, כי על כל פנים נותקו יחסי העבודה עם הודעת המדינה למורים כאמור (סעיף 7, פסקה ב, לעיל) אלא טענה, כי "העדרות המשיבים (התובעים), וזניחתם את העבודה, היתה בלא אישור ומהווה הפרה גסה של הסכם העבודה בין המשיבים למערערת (המדינה) ...", אשר "יורדת לשורשו של ההסכם, ויש בה כדי להביא לסיים את יחסי העבודה בין המערערת למשיבים". כן לא חזרו בשם המדינה על הטענה, כי אין התובעים ראויים לסעד הצהרתי (סעיף 7, פסקה ג', לעיל). .9בדיון בערעור העלה בית-דין זה את השאלה, אם אין לראות בהודעת המדינה למורים מיום 8.7.1981מעשה "פיטורים". הפרקליטה שייצגה את המדינה בחרה, מטעמים השמורים עמה, שלא להעלות כל טענת פיטורים ולהסתפק במסלול הטיעון בדבר זניחת העבודה. כן לא חזרה הפרקליטה המלומדת בפני בית-הדין על הטענה, לא כפי שהועלתה בשם המדינה ב"נימוקי הערעור" ולא כפי שהוצגה בעיקרי הטיעון, לפיה נותקו יחסי עובד-מעביד עם הודעת המדינה למשיבים מיום .8.7.1982 .10הפרקליטה שייצגה את המדינה ביקשה בדיון בערעור לראות את "זניחת העבודה" בעצם ההעדרות מן העבודה במשך תקופה של למעלה מ- 5חודשים ללא רשות וללא סיבה, ביחסי העבודה ובהתעלמותם של המורים מן הדרישה לחזור לעבודה תקינה. .11עיקר הטענות, שהעלה בערעור פרקליטם של המורים, היו: א) אין לייחס למורים "זניחת העבודה", מאחר ובמעשיהם או במחדליהם אין לראות ביטוי לכוונה "לזנוח" את העבודה; ב) המדינה עצמה לא ראתה במורים עובדים ש"זנחו" את עבודתם, באשר עד ליום 20.7.1982הציעה להם "להגיש בקשה רטרואקטיבית לחופשה ללא תשלום"; ג) הכוונה של המורים היתה "להשתתף בשביתה פוליטית וגם חשש מהקהילה המקומית"; ד) "המדינה יכלה לפטר, ולא עשתה כן. היא ניסתה להחזיק את המקל בשני קצותיו". .12פסק-הדין משקף את דעת רוב המותב; שניים מחברי המותב היו בדעה שיש לדחות את הערעור, ואלה נימוקיהם: א) הדיון בערעור זה התמקד בשאלה אחת ויחידה והיא, אם ניתן לקבוע שיחסי עובד-מעביד בין בעלי-הדין הגיעו לידי סיים "בעקבות זניחת העובדים את עבודתם" (סעיף 1לפסק-הדין שלהלן). פסק-הדין של הרוב במותב מגיע למסקנה, כי התשובה לשאלה זו מן הדין שתהיה בחיוב, ולפיכך הוא קובע כי דין הערעור להתקבל. השאלה היא, האם בדין הגיע למסקנה זו; ב) כלל ידוע הוא, כי התפטרות קיימת מקום שהעובד הוא המחליט להביא את קשר העבודה לידי גמר ונותן ביטוי ברור וחד-משמעי לכוונתו לעשות כן (ובמקביל - פיטורים קיימים כאשר המעביד הוא הצד המחליט לשים קץ ליחסי עובד-מעביד). בדרך כלל נעשה הדבר על-ידי מתן הודעה, בכתב או בעל-פה, לצד השני, אך נקבע בפסיקה כי בהחלט ייתכנו גם מקרים, שבהם "מעשה שאינו מתיישב עם הכוונה להמשיך לקיים את יחסי העבודה, או עם האפשרות להמשיך לקיים יחסים כאלה", הוא עצמו משמש ביטוי לכוונה להביא את היחסים לידי גמר (דב"ע לב/58- .3[4], בע' 301). אך במה המדובר? במקרים "מיוחדים", "קיצוניים", שבהם העדר הכוונה אצל אחד הצדדים להמשיך בקיום היחסים, או העדר האפשרות להמשיך בקיומם, כל כך בולט שאין כל טעם לדרוש מהצד השני שהוא ינקוט את הצעד המביא את היחסים לידי גמר (דב"ע שם/116-3, [5], בע' 387- עניין סלמה), דוגמת המקרה של עובד, מלצר במסעדה, שנדון למאסר עולם ולא יכול היה להמשיך בעבודה (דב"ע לד/34-9). או דוגמת מקרה של חיסול המפעל; ג) ברור כיום בפסיקה, ואינו מוטל בספק, כי "בנסיבות המיוחדות" של משפט העבודה "זניחת העבודה" מביאה לסיים של יחסי עובד-מעביד, ובלבד שההעדרות מעבודה היא ממושכת. אך ברור גם שלא כל העדרות מעבודה שיש בה משום הפרת חוזה העבודה, לוקה גם בפגם של "זניחה". אם לא ניתן יהיה לקבוע שהיתה, בהעדרות עצמה, בנסיבותיה המיוחדות, ראיה כה בולטת להחלטת העובד להביא את הקשר לידי גמר, עד שלא יהיה מקום לדרוש מהמעביד שיישם זכותו שלו לבטל את החוזה בגלל ההפרה, לא ניתן יהיה לראות בהעדרות "זניחת עבודה" ותהיה זאת רק הפרת משמעת. לא בכדי קובע גם הרוב, כי "טוב שייתן בית-הדין משקל ל-'מיוחד' ביד קמוצה"; לאחר הכל עובדה היא שבמשך כל השנים מצא בית-הדין הארצי רק פעם אחת ויחידה "זניחה" בהעדרות ממושכת, בעניינן יוזיפוף, דב"ע לה/ 16-3, [1]; ד) אולם נראה לנו, שיש להדגיש עוד גורם אחד, שבלעדיו לא תיתכן "זניחת העבודה": על זניחה ניתן לדבר רק בכפוף לתנאי היסודי, שלעובד אכן היתה כוונה לשים קץ לעבודתו בשירות המעביד, לנתק את קשר העבודה. כאמור, במקרים מסוימים עצם ההעדרות ממושכת משמשת ראיה לכוונה ולהחלטה לנתק את קשר העבודה; אולם זוהי לא יותר מראיה לכאורה. אם יתברר שהעובד לא התכוון כלל לסיים יחסי עובד מעביד, אין אפשרות לייחס לו החלטה לסיימם, וממילא אין לראות בהעדרות זניחת העבודה. למעשה, גם מפסק-הדין עולה, כי בשאלה זו מייחסת הפסיקה לכוונה משקל רב, ושיקול מכריע; נאמר רק, כי על הכוונה ניתן גם ללמוד "לאור התוצאה", שהיא עצם ההעדרות הממושכת ללא סיבה סבירה, והתשובה "תלויה במכלול הנסיבות" (סעיפים 8ו- 9בפסק-הדין); ה) איך ייושמו כללים אלה למקרה הנדון? האם מ"מכלול הנסיבות" מסתבר כי בהתנהגותם של המשיבים בעת השביתה באה לידי ביטוי כוונתם להביא את יחסי העבודה שלהם עם המדינה לידי גמר ? האם היה בהתנהגותם כדי להעיד על כוונה כזאת? לדעתנו התשובה צריכה להיות שלילית. במשך כל תקופת ההעדרות הדגישו המשיבים שהם רואים עצמם כעובדים, ושאין בדעתם "לזנוח" את תפקידיהם: הם השתתפו בפגישות שזימנו נציגי המדינה באזור בדיוק כמו מורים אחרים; המורה לא עבד בפועל בבית-ספרו, אך למעשה גם יתר המורים המוצבים באותו בית-ספר לא עבדו שם בזמן השביתה, מפני שהתלמידים לא באו. ובבית-ספרו של המנהל שוכנה למעשה בתקופה מסוימת יחידה צבאית. המנהל השתתף מדי פעם בפגישות עם הממונים עליו, המפקחים לוי וזבידה. כשהיחידה הצבאית פינתה את בית-הספר, הופיע המנהל, קיבל לידיו את החזקת הבנין, בדק את הנזקים והודיע עליהם לזבידה (הממונה מטעם המדינה באזור). בעקבות ההודעה סייר יחד עם זבידה בבנין ושניהם בדקו מצבו, וסיכמו שהמנהל יכניס סדר בבית-הספר, מבלי שזבידה יורה לו הפעם האם לחזור לעבודה (סעיף 2(יא) לעיל). האם מכל העובדות האלו ניתן להשיג, שהתנהגותם של המשיבים בעת ההעדרות יכולה לשמש ראיה מכרעת לרצונם לנתק את קשר העבודה ו"לזנוח" את עבודתם? האם כך מתנהגים עובדים שהחליטו לנתק עצמם ממקום עבודתם? ו) למעשה, גם נציגי המדינה במקום התייחסו למשיבים, בזמן השביתה ולאחר שנסתיימה, כאל עובדים שקשר העבודה עמם נמשך. כאמור הם הוזמנו לפגישות, סוכמו עמם סיכומים, הוצעו הצעות. עצם ההצעה, שיגישו בקשה לחופשה ללא תשלום, מעידה על המשך הקשר, שהרי חופשה ניתן להעניק רק לעובד; מי שכבר הסתיים מעמדו כעובד אינו יכול לקבל חופשה; ז) מתי בעצם נסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ? הם לא הסתיימו כל תקופת השביתה, שהרי במשך כל אותו זמן התייחסו אליהם נציגי המדינה, כאמור, כאל עובדים, קיימו פגישות והתייעצויות עמם ואפילו הטילו עליהם משימות. בעניין סלמה, [5], קבע בית-דין זה, שאין לראות את סלמה כמתפטר, מפני שגם המטפל בעניינו מטעם המדינה לא ראה אותו כמתפטר (שם, [ 5,iבע' 388). הדרישה האולטימטיבית למשיבים, "שיראו אותם כמתפטרים" אם לא יגישו בקשה לחופשה ללא שכר עד תאריך מסוים, פג מועדה רק לאחר שכבר הסתיימה השביתה, והמשיבים הודיעו בצורה ברורה על נכונותם ורצונם לחזור לעבודה תקינה. בפגישה שהתקיימה, הם נדרשו שוב לחתום על בקשה "רטרואקטיבית" לחופשה ללא שכר. כאמור, עד אז הם היו עדיין בבחינת עובדים. סירובם לבקש עתה חופשה "למפרע" לא שינה זאת; המדינה יכלה להגיב על הסירוב באחת מהדרכים הבאות: היא יכלה להעניש אותם על הפרת המשמעת, היא יכלה גם לראות בתקופת ההעדרות חופשה ללא שכר ולא לשלם להם שכרם בעד תקופה זו (הם גם לא ביקשו שכר); אבל המדינה לא נקטה אפילו אחת מהדרכים הללו; במקום זה היא סירבה לאפשר שובם בנימוק, שהיא רואה אותם כמתפטרים. ייתכן שהדבר נבע משיקולים מדיניים מוצדקים, אולם אין בכך כדי לשנות את המצב המשפטי; ח) נאמר, כי העובדה, שלא היו כל אילוצים אשר מנעו מהמשיבים לעבוד ואף לא נטען שהיו, ובכל זאת הם נעדרו מהעבודה, יש בה כדי להעיד על הזניחה וליצור מצב שבו אין לדרוש מהמדינה שתנקוט מצידה פעולה לסיום החוזה. לדעתנו אין זה נכון: בדב"ע לה/45-3, [3] (עניין "יזרום"), אשר עובדותיו דמו במידה רבה למקרה הנדון, שהרי שם נעדרו העובדים בעת מלחמה, ולא נענו להפצרות המעבידה, ועד העובדים וההסתדרות, לחזור לעבודה, קבע בית-הדין, כי העדרות כזאת מהווה הפרת משמעת חמורה בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים, וההפרה מאפשרת פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים (שם, [3], בע' 80-81). ואכן באותו מקרה פוטרו העובדים והמשפט התנהל למעשה על פיצויי פיטורים. שלא כן במקרה הנדון עתה; ט) אין ספק, כי העדרותם של המשיבים היוותה הפרת משמעת, והמדינה היתה זכאית לנקוט נגדם אמצעים משפטיים, וייתכן מאד כי בנסיבות המקרה אמצעים אלה כללו פיטורים, ושמא תאמר כי המדינה פיטרה אותם? השאלה, אם התקיימו פיטורים, אינה שאלה שבית-הדין מצווה לבדוק מיזמתו. השאלה יכולה לעמוד לדיון רק אם אחד הצדדים מעלה אותה. במקרה הנדון אף צד לא טען שהמשיבים פוטרו. המדינה עמדה בכל תוקף על דעתה, שהיא לא פיטרה את המשיבים, וזנחה טענה שהעלתה בעניין זה, בחצי פה, בבית-הדין האזורי. מאידך גיסא. המשיבים בוודאי שלא טענו זאת. הרי כל טענתם היא שהם עדיין עובדים בשירות המדינה. מכאן, שבערעור זה האפשרות של פיטורים בכלל אינה קיימת; י) מאחר שהמשיבים לא פוטרו וגם אין לומר ש"זנחו" את עבודתם, ומאחר שהמדינה ויתרה בערעור על טענה, שהם אינם ראויים לפסק-דין הצהרתי, אנו סבורים שמן הדין היה לדחות את הערעור. .Iiפסק-הדין .1פסק-הדין שבערעור, מבנהו וניסוחו, וכן טענות הצדדים במסגרת הערעור, מאפשרים למקד את הדיון בשאלה אחת, והיא, אם היה מקום לקבוע כי יחסי עובד-מעביד בין הצדדים הגיעו לידי סיים, בעקבות "זניחת העובדים את עבודתם". אם התשובה לאותה שאלה תהיה חיובית - לא היה מקום לפסק-דין הצהרתי, כפי שניתן, ודין הערעור יהיה להתקבל; אם התשובה תהיה שלילית - יהיה דין הערעור להידחות. .2עובדות במלואן, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, הובאו בסעיף 2 שבחלק .iלעיל. כל העובדות שהובאו באותו סעיף רלבנטיות הן וכולן לעיני בית-הדין, אך נסכם במרוכז את אלה אשר בסופו של דבר תקבענה, והן; א) המשיב נביל חטיב עבד כמורה וכמנהל בבית-ספר עין-קניה החל משנת 1969, והמשיב פתר אדין חסן עבד בבית-ספר במגדל שמס החל משנת 1967 ב) עד ליום 25.12.1981עבדו המורים-המשיבים בשירות הממשל הצבאי ומיום 25.12.1981היו לעובדים בשירות המדינה "שלא על-פי חוק שירות המדינה (מינויים)" ו"מבלי שנעשה... חוזה עבודה מיוחד..."; ג) כחודשיים אחרי שנתקבל בכנסת חוק רמת הגולן, תשמ"ב- 1981- ביום 19.2.1982- החלה "שביתה פוליטית" של בני העדה הדרוזית, תושבי רמת הגולן, מבלי שנקבע מועד לסיום השביתה והיא נמשכה עד ליום 20.7.1982; ד) המורים-המשיבים, "כל אחד מיזמתו האישית, החליטו להשתתף בשביתה", והחל מהיום הראשון לשביתה ועד לסיומה - לא התייצבו לעבודה; ה) למורים אחרים, שהתייצבו לעבודה, שולם שכר עבודה על אף שמטעמים שלא היו קשורים בהם - לא עבדו בפועל; ו) למורים התאפשר לצאת לחופשה ללא תשלום, בין מראש ובין בדיעבד. היו מורים שניצלו אותה אפשרות. המורים-המשיבים לא ניצלוה; ז) כארבעה חודשים אחרי תחילת השביתה - ביום 15.6.1981- נמסרה למורים-המשיבים הודעה, לפיה יראו כל אחד מהם "כמי שהתפטר מהשירות, על כל המשתמע מכך". ביום 8.7.1982כתבו למורים-המשיבים והציעו להם "לחזור לעבודה, אם יבקשו, עד ליום 20.7.1982, 'חופשה ללא תשלום', אך בקשה כזאת לא הוגשה"; ח) ביום 20.7.1982הסתיימה השביתה וביום 10.8.1982כתב פרקליטם של המורים-המשיבים לשר החינוך, בשם 170מורים מאזור הגולן והודיע, כי "עם תום השביתה חפצים הם (המורים) לשוב לעבודה... (ו)כן מבקשים עתה כל המורים לחתום על הבקשה לחופשה ללא תשלום - לתקופת השביתה" ; ט) בתשובה למכתב האמור נאמר, בין השאר, כי כל מקרה ומקרה יידון לגופו. .3מכאן להיבט המשפטי: משאין חולקים על כך, שב"שביתה פוליטית" מדובר, לא בשביתה פוליטית סתם, אלא בשביתה שעילתה ומטרתה המוצהרות היו כפי שהיו, יש ליתן תחילה את הדעת לשאלה, מהי התוצאה המשפטית, לענייננו, מהעובדה שהשביתה, שבעטיה לא קיימו המורים-המשיבים את חובתם היסודית לגבי מעבידם, היתה "שביתה פוליטית" ? התשובה לשאלה היא פשוטה וחד-משמעית ואין היא מחייבת להידרש למכלול הבעיות המשפטיות הקשורות בשביתה פוליטית, שמעבר למשפט העבודה. "שביתה פוליטית" במהותה ובמטרתה כלל אינה "שביתה" במשמעות המקובלת במשפט העבודה, ולו גם במשמעות הרחבה ביותר. "שביתה לעניין משפט העבודה, במשמעות הרחבה, היא: "במשמעות הרחבה (יותר) - שביתה היא סירוב קיבוצי מתואם לבצע עבודה. סירוב זה בא ליתן ביטוי לכוונת העובדים להעמיד עצמם, זמנית, מחוץ לחוזה, במטרה להבטיח שדרישותיהם תקוימנה" (פסק-דין בעניין גינסטלר, דב"ע לו/5-4, [6], בע' 27). לשביתה שבה מדובר לא היה, ולו גם אחד, מסימני ההיכר של "שביתה" כפי שהוגדרה לעיל. לא רק זה - לא היה בה דבר השייך לתחום העבודה; היא היתה "פוליטית" על-פי הפשט, היינו פעולה בכדי לכפות על המחוקק לבטל חוק או לכפות על הרשות המבצעת להימנע מיישום חוק, שדבר אין לו עם תחום העבודה. .4משאין מדובר ב"שביתה" כמשמעותה במשפט העבודה, אין מקום לטעון ל"הגנות" הנתונות למי שאינו מקיים חובותיו כלפי מעבידו עקב "שביתה"; אין להזדקק להבחנה בין אקט אינדיבידואלי לבין אקט קולקטיבי, על כל הנובע מכך לעניין היחסים החוזיים בין עובד למעביד, אין לדבר על "השעיית" חוה העבודה האינדיבידואלי ואין ליישם את כל הנובע מהמעמד המיוחד אשר ל"שביתה" ול"שובת" במשפט העבודה. .5באים, אפוא, למשפט העבודה האינדיבידואלי, לחוזה העבודה האישי ודרכי סיים יחסי עובד-מעביד במסגרת משפט העבודה האינדיבידואלי. .6אמרנו כבר, כי גורלו של ערעור זה ייחרץ על-פי תשובה לשאלה, אם "זנחו" העובדים את עבודתם, ועקב זאת או בדרך זאת הגיעו יחסי עובד-מעביד לידי סיים. התשובה לשאלה זאת אינה מחייבת הלכה חדשה, אלא יישומה של הלכה קיימת, עת נותנים את הדעת למיוחד שבפנינו. ההלכה היא, שדרך המלך לסיים יחסי עובדמעביד היא "פיטורים" או "התפטרות". אכן בשני אלה ניתן ביטוי ברור וחד-משמעי להבאת יחסי עובד-מעביד לידי סיים, ואין די בכך שהאחד אומר לשני כיצד הוא רואה או יראה את המעשה או את המחדל של השני (דב"ע לה/45-3, [3], בע' 75). לא לכל מקום ניתן להגיע בדרך המלך, ויש ולמקום מסוים אפשר להגיע רק בשביל. עת מדובר בסיים היחסים על-ידי המעביד, יכול ובנסיבות מסוימות "חיסול" המפעל הוא אותו "שביל", ועת מדובר בסיים היחסים על-ידי העובד, יכול ובנסיבות מסוימות "זניחת העבודה" היא אותו "שביל". .7ב"שביל" זה - ב"זניחת העבודה" בדרך שמביאה לסיים יחסי עובד-מעביד, הכירה הפסיקה. ההכרה באה, בעיקר, בתור מיתון ההלכה, שהודעת מעביד לעובדו, כי "יראה אותו כמתפטר", אינה מביאה לתוצאה שאותה רוצה המעביד להשיג. יחד עם עצם ההכרה באותו "שביל" באו סייגים להזדקקות לו. הסייג הוא במלים: "בנסיבות מיוחדות" (דב"ע שם/116- 3[5], בע' 387- מול האות ו') ובמלים "בנסיבות מסוימות" ו"במשך תקופה ממושכת" (דב"ע לב/58-3, [4], בע' 302- מול האות ד'). הפעם האחת שבה ראה בית-דין זה בהעדרות "זניחת עבודה" היה בעניין יוזיפוף (דב"ע לה/16-3, [1]), שבו ההעדרות היתה של 6חודשים. .8האבחנה בין מקרה שבו העדרות מעבודה תהווה רק "הפרת משמעת" על כל הנובע מכך, ובין מקרה שבו ההעדרות תהווה "זניחת עבודה", על כל הנובע מכך, אינה קלה, והתשובה תלויה במכלול הנסיבות. בדרך כלל יראו בהעדרות מהעבודה בנסיבות מסוימות "הפרת משמעת", אך יכול והעדרות תחרוג מעבירת משמעת. על כך נאמר כבר בעניין סלמה (דב"ע שם/116-3, (5]): "בהיותו מודע למיוחד שבחוזה העבודה, הביא בית-הדין בחשבון מצבים מורכבים שלכאורה יש בהם הפרה יסודית של החוזה, בין על-ידי העובד ובין כל-ידי המעביד, אך למעשה לא יהא טעם לדרוש מהשני, מי שלא הפר את החוזה, שהוא ינקוט בצעד המביא את החוזה לידי גמר. כך פסק בית-דין זה, שעובד אשר נידון לתקופת מאסר ארוכה, החוזה אתו הגיע לידי סיים ללא צורך בפיטורים (דב"ע לד/34- 9- לא פורסם) וכך באה ההלכה שבהעדרות ממושכת יש לראות, בנסיבות מיוחדות, 'זניחת' החוזה ושוב אין צורך בפיטורים (דב"ע לה/45-3, [3])". (שם, [5], ע' 387). (בדב"ע לד/34- 9לא דובר אמנם ב"זניחה", אלא ביצירת עובדה - פשע ובעקבותיו מאסר לתקופת שנים רבות - שמנעה כל אפשרות לקיים את חוזה העבודה). נדגיש, כי ל"זניחה" מגיעים עת "למעשה לא יהיה טעם לדרוש מהשני, מי שלא הפר את החוזה, שהוא ינקוט בצעד המביא את החוזה לידי גמר". לשון אחר, השונה היא למקרים, שבהם אין טעם לדרוש מהמעביד כי ינקוט בצעדים משמעתיים, שתכליתם פיטורים. .9עת נאמר בעניין סלמה, [5], שבית-הדין הביא בחשבון מצבים מיוחדים בעקבות המיוחד שבחוזה העבודה, טוב שייאמר, כי חובה על בית-הדין להיות מודע לכך, ששלטון החוק והשוויון בפני החוק נבחנים דווקא במצבים ובעניינים שיש בהם מהמיוחד או שמבקשים לראות בהם "מיוחד". על כן, טוב שיתן בית-הדין משקל ל"מיוחד" ביד קמוצה, תוך מודעות לסכנה של הליכה בדרך הקלה בשם "המיוחד". .10ועוד שיקול לעניין הפעלת הכלל הקשור בזניחת עבודה: עת ב"זניחה" מדובר, מעצם הדרך הזאת של סיים עבודה עולה, שאין לצפות לביטוי הכוונה בהצהרה מפורשת. על עצם הכוונה ילמדו מהתוצאה עצמה. .11ומההלכות, ליישומן לענייננו. טען פרקליטם של העובדים, כי העובדים הפרו, אמנם, את המשמעת בעבודה, אך התנהגותם זאת יכלה לשמש עילה לפיטורים ואין מקום לראות בהתנהגותם "זניחת עבודה", כפי שטענו בשם המדינה. אשר להימנעות המדינה מפיטורי העובדים, נחזור לנקודת המוצא, כי המדובר היה בשביתה פוליטית (סעיף 3לעיל). ומשבשביתה פוליטית מדובר, אפשר להבין שבנסיבות המיוחדות ביקשו להימנע מפיטורי העובדים, כשם שמאידך סירבו העובדים לבקש לצאת לחופשה ללא תשלום. העובדה, שהמדינה, כמעבידה, לא נקטה בדרך פיטורים, משיקולים אשר היו עמה, היא כשלעצמה לא תשנה את התוצאה, כאשר לו במכלול הנסיבות היתה ההעדרות נשארת בתחום "הפרת משמעת", הסיבה להימנעות לא היתה קובעת. וחוזרים לשאלה, האם אמנם זנחו המורים את עבודתם. התשובה לשאלה תבוא מעובדות אלה: ההעדרות מהעבודה נמשכה למעלה מ- 5חודשים, כל אחד מהעובדים נעדר מהעבודה "מיזמתו האישית", עת רבים אחרים המשיכו לעבוד, או בכל אופן - היו מוכנים לעבוד. לא נטענה כל טענה, שאילוצים שהם בגדר force majeureמנעו בעד העובדים לעבוד. כל אחד משני העובדים סירב לחזור לעבודה או לנקוב בתאריך שבו יחזור לעבודה, אף עת בתאריך 8.7.1982הוצע להם מוצא, שימנע ניתוק יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. למעשה חזרו שני העובדים לעבודה לא במועד שהם החליטו לחזור לעבודה, אלא במועד שאחרים - מארגני השביתה - החליטו שהשביתה תסתיים או שהשביתה הסתיימה ללא החלטה. לעובדה אחרונה זאת משקל מיוחד, באשר היא מעידה על ביטול רצונם של העובדים בפני הרצון של גורם חיצוני, שמחוץ למעגל יחסי עבודה ושלא היתה להם שליטה עליו. ובנסיבות אלה לא היתה כל ודאות, אם ומתי העובדים יחזרו לעבודה. במצב כזה לא היה סביר לדרוש מהמעבידה לנהוג כמתחייב מדיני חוזים ולנקוט פעולה לסיים החוזה בעקבות הפרה של הצד השני (עניין סלמה [5], בע' 387). .12את האמור בסעיף הקודם ניתן לסכם בקביעה, שאכן הגיעו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לידי סיים בדרך "זניחת" העבודה. התוצאה היא ממכלול הנסיבות, כי רק כולן יחד מביאות לתוצאה. .13עד כאן, לפי המוקד שאותר בסעיף 1לעיל ("זניחת העובדים את עבודתם"). בנימוקי הערעור נכללה אמנם טענה הכופרת בעצם הסעד של פסק-דין הצהרתי במקרה הנדון. טענה זאת לא נכללה בעיקרי הטיעון ולא הועלתה בטיעון בעל-פה (סעיפים 7 ו- 8שבחלק iלעיל). התוצאה היא, שלדיון אינה עומדת השאלה, אם, בנסיבות המקרה, פסק-דין הצהרתי, שמשמעותו, עת במדינה כמעביד מדובר, יכול ותהיה החזרה לעבודה - הוא הסעד הראוי, לאור האמור בפסקי-הדין בעניין טוביהו, [7], ובעניין סלמה, [5] (דב"ע לט/101, 3, [7], בע' 27; דב"ע שם/116-3, [5], בע' 390), הרואים בהחזרה לעבודה תרופה רק למקרים שבהם פיצויים אינם סעד מספיק. .14המוקד לדיון מוגבל, כאמור בסעיף 1לעיל, משום שעל אף העוברה שבראשית הטיעון לערעור הוצגה השאלה, אם אי לראות פיטורים בעצם העובדה שבחשבון סופי המדינה כמעביד היא היא שמנעה בעד המורים חידוש עבודתם, לא ראתה הפרקליטה, שייצגה את המדינה, לנכון להידרש לאותה טענה (סעיף 9שבחלק iלעיל). .15התוצאה היא, שיש לקבל את טענת המדינה, ששני העובדים אכן זנחו את העבודה ולא היה מקום למתן פסק-דין הצהרתי כפי שנתנו בבית-הדין האזורי. .16בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.דיני חינוךיחסי עובד מעבידמורים