קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בניצולי שואה מרומניה: השופטת ר' שטרנברג-אליעז ערעור על החלטת ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957-. תביעת המערערים לקבלת תגמול על-פי חוק זה נדחתה, היות והמערערים לא הוכיחו חיים בתנאים הדומים למאסר, בהיותם נרדפים ברומניה, במלחמת העולם השנייה. ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים שמעה את עדות המערערים, שעברו את השואה ברומניה, וקבעה כי הגירוש מעיר הולדתם לא התבצע בדרך שהיה בה משום שלילת החירות, כי אם הגבלתה בלבד. זאת משום שהגירוש מעיר פלונית לעיר אלמונית לא בוצע במצעד שאורגן על-ידי קלגסים נאצים או רומנים. המערערים נצטוו לעשות את הדרך לעיר היעד בכוחות עצמם, תחת פיקוח שוטרים רומנים נאצים. קביעת הוועדה מביאה את המערערים לגדר סעיף 47 לחוק הגרמני, הדן בפיצוי בגין הגבלת חירות, ולא לגדר סעיף 43 לחוק הגרמני, הדן בפיצוי עקב שלילת החירות. בכך הוכרעה הכף לחובת המערערים, שכן קיום תנאיו של סעיף 47 לחוק הגרמני אינו מקנה זכות לתגמול לאלו שנרדפו מחוץ לגבולות הרייך השלישי. המערערים הגישו ערעור על החלטת הוועדה בנקודה משפטית. סבורים הם כי הנסיבות שהוכחו מצדיקות קביעה בדבר שלילת החירות להבדיל מהגבלתה, ומזכות את המערערים בתגמול. כמו כן טענו כי היה מקום לקבל את הערעור בהיעדר נציג המשיבה, שלא נכח בדיון. המשיבה עותרת לדחיית הערעור ומפנה לפסקי-דין שבהם פסק בית-המשפט העליון בנסיבות דומות, כפי שהחליטה ועדת העררים במקרה שלפנינו. דיון: הגדרת "נכה" בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, קובעת זיקה לחוק הגרמני. זכאי לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים הוא מי שאילולא הסכם לוכסמבורג, היה זכאי לתגמול לפי החוק הגרמני. מכאן הקשר להלכות הדין הגרמני, הקובעות במידה רבה את הזכאות לתגמול המשתלם בישראל לקורבנות הנאצים, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957-. החוק הגרמני מזכה בפיצויים תובעים הנכנסים למסגרת הגדרת "נרדף", בסעיף 1(1) לחוק הגרמני משנת 1956: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מתחת גזעו, דתו או השקפתו". אמצעי האלימות הנאציונל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני: "כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספיחיה". סעיף 43 לחוק הגרמני מרחיב את תחולת הזכות לפיצויים לנרדפים מחוץ לגבולות הרייך השלישי. גדר הזכאות לפיצויים על-פי סעיף זה מצומצמת. הסעיף מציב תנאי של "חיים בתנאים הדומים למאסר" ומכאן חובת ההוכחה החלה על הנרדף להוכיח כי חירותו נשללה, ואילו הגבלת החירות לא תזכה בתגמול. ההתייחסות אל החוק הגרמני, או ליתר דיוק אל פרשנות החוק בבתי-המשפט הגרמניים, נמסרה לשיקול-דעת השופט הדן בעניין בישראל, בנסיבות כל מקרה ומקרה. אלה דבריו של השופט ח' כהן בע"א 51/73, 624 ד' קלמר; ש' שטיין נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים [1], בעמ' 256: "אודה כי שאלה זו גרמה לי לבטים, ומצאתי בה פנים לכאן ולכאן. לאחר שיקול הגעתי לידי מסקנה שאין לקבוע מסמרות בדבר: יש ובתי המשפט בישראל לא יוכלו, מטבע ברייתם, לאמץ לעצמם את פרשנותם של בתי משפט גרמניים, והוא משפרשנותם שלהם צמחה על רקע הנחות הסטוריות, מדעיות או פוליטיות משלהם אשר לגביהן אין אנו רואים עין בעין. מה שאין כן לענין פרשנותם של בתי משפט גרמניים הבאה בעליל לשם ביצוע נאמן של הוראות החוק ולשם הגשמת כוונתו המיטיבה של המחוקק - והוא במידה ואמנם משמשת פסיקתם של בתי משפט גרמניים אלה בסיס, הלכה למעשה, לדרכי הנוהל שהונהגו והנהוגות לשם ביצוע החוק". דברים אלה אומצו על-ידי השופט ג' בך בר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957- נ' שוהם [2], בעמ' 793. באותו עניין העיר בית-המשפט את האינטרסים המתנגשים: מחד גיסא, הרצון להיטיב עם ניצולי שואה ומאידך גיסא, הצורה בשמירה על קופת המדינה מפני עוול בלתי סביר, החורג מלשונו ורוחו של הסכם השילומים עם הרפובליקה המערב גרמנית. הוסקה המסקנה כי יש להמשיך ולילך בדרך הסלולה ולפרש את החוק הגרמני ברוח הפרשנות של בתי-משפט גרמניים. ברם, הוצג סייג כי הלכה זו לא תחול כאשר הפרשנות הגרמנית אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד הרווחים בחברה הישראלית: "לנוכח לבטים אלה התגבשה בפסיקה של בית משפט זה, בדרך הסינתיזה, העמדה, לפיה מתקבלת אצלנו בדרך כלל הפרשנות שניתנת לחוק הגרמני על פי הקו הדומינאנטי, המשתקף מרוב פסקי הדין הניתנים בסוגיות אלה על ידי השופטים הגרמנים... בתי המשפט שלנו לא יסטו מהפירוש הלשוני הפשוט של החוק הגרמני ומהפרשנות הדומינאנטית הנ"ל של ערכאות המשפט הגרמניות, אפילו יהיו סבורים, כי המצב המשפטי שכך התהווה אינו אופטימאלי והינו מחמיר במידה מסויימת עם סוג של תובעים, וכי ניתן היה לשפרו. אולם מאידך גיסא, לא ילך בית המשפט הישראלי בתלם של אותן החלטות, כאשר הללו עומדות בעליל בניגוד לתפיסתנו במישור המשפטי, המוסרי או ההיסטורי" (ר"ע 217/83 הנ"ל [2], בעמ' 794). בפסקי-דין משנות ה60-' וה70-' שלטה הדעה, כי נדידה מאולצת של יהודים ממקומות שבהם נצטוו לשהות, אף שנשללה מהם הזכות לצאת מגבולות הערים שבהן רוכזו לקראת משלוח אל מחנות ההשמדה, אינה מהווה שלילת חופש, במובן סעיף 43 לחוק הגרמני. על-מנת לעמוד במבחן סעיף 43 לחוק הגרמני, נדרשת התערבות בוטה יותר בגירוש, כגון ליווי של משמרות נאצים והתעללות (ע"א 660/76 קלינובסקי נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים [3], בעמ' 501; ע"א 51/73, 624 הנ"ל [1], בעמ' 258-257; ע"א 427/75 מנוח נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים [4], בעמ' 666; ע"א 101/79 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957- נ' גרוסבן [5], בעמ' 392). הלכה זו גובשה בשיטתנו בטרם חוקקו חוקי היסוד, אשר העלו את הזכות לכבוד וחירות מעלה מעלה והעניקו לה משקל חוקתי (בג"ץ 5688/92 ש' ויכסלבאום ואח' נ' שר הביטחון ואח' [6], בעמ' 827; ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [7], בעמ' 519). במרץ 1992 נפל דבר בישראל. הכנסת חוקקה חוקי יסוד, חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. המדינה צעדה צעד חקיקתי רב משמעות. "הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם, המאפיינת את המחצית השניה של המאה העשרים. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה, ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם על ראש סדר היום העולמי" (ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח' [8], בעמ' 352). חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע עקרונות יסוד לגיבוש ההתייחסות במדינת ישראל אל זכויות האדם באשר הוא אדם: זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל" (סעיף 1 לחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו). עיקרון זה מייצג את הנורמות שחרטה מדינת ישראל על דגלה וממנו נגזרות זכויות הפרט. כך תיאר זאת הנשיא א' ברק: "כפי ששמה מעיד עליה, 'פסקת עקרונות היסוד' קובעת את העקרונות המונחים ביסוד זכויות האדם בישראל. זוהי 'הרוח' מאחורי 'החומר' שממנו קורצו זכויות האדם. לעיתים מעוגנת רוח זו בחוקה עצמה. לעיתים היא מצויה מחוצה לה. בישראל מצויה חלק ניכר מ'רוח' זו בפסקת עקרונות היסוד" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [11], בעמ' 301). המלומדת י' קרפ דנה בערך "כבוד האדם" על דרך המטאפורה, תוך הבחנה בין הרבדים השונים המרכיבים אותו. אבן "כבוד האדם" הנזרקת אל מימיו של חוק-היסוד, יוצרת מעגלים המתרחבים ומתרחקים מן המרכז. המעגל הרחב ביותר מעוגן בפיסקת עקרונות היסוד: "המעגל הרחב ביותר, שאליו שואפים יתר מעגלי כבוד האדם, הוא זה שבו אחוזים במשולב כבוד האדם והחירות. 'חירות' בהקשר זה אין משמעה החירות האישית, המוגדרת בסעיף 5 לחוק היסוד ומבטיחה את חירותו של אדם מפני מאסר, מעצר, הסגרה וכיוצא בזה. החירות בהקשר זה היא החירות במובנה הרחב, חירות שהיא במהותה לא רק חירות הגוף אלא גם חירות הרוח. זוהי החירות, שביטוייה הפרטיקולאריים לא פותחו בחוק היסוד, לא במשמעות היות האדם בן-חורין לעשות כרצונו, ולא במשמעות זכותו של האדם לחופש לפיתוח אישיותו. ובכל זאת, רוחה של חירות זו על שני תכניה, שהם אחד, שורה על החוק כולו. זוהי החירות ששמו של חוק היסוד מכריז עליה, והיא מופיעה בסעיף עקרונות היסוד שלו. זוהי החירות שדובר בה בהכרזה על הקמת המדינה. זוהי גם החירות, הנלמדת מתוך כלל ערכיה של מדינת ישראל" (י' קרפ "מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" [13], בעמ' 141). הערך "חירות אישית" מופיע במפורש בהוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "חירות אישית 5. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). לא יהיה זה מיותר להצביע על ההכרה בזכות לצאת מגבולות ישראל, כזכות חוקתית נפרדת ועצמאית: "כל אדם חופשי לצאת מישראל" (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הזכות המופיעה בסעיף 6 לחוק-היסוד הוכרה כזכות יסוד, עוד לפני שנים רבות (בג"ץ 3914/92 לאה לב ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח' [9], בעמ' 506). בבג"ץ 3914/92 [9] נאמר מפי המשנה לנשיא ברק, כתוארו אז, כי זכות זו נגזרת מהיותו של אדם בן חורין ומאופייה של המדינה כמדינה דמוקרטית: "ומהיותנו חלק מהקהילייה הבינלאומית, אשר במסגרתה זכות התנועה מוכרת כזכות אדם מנהגית" (שם [9], בעמ' 506). לא אחת נאמר כי שלילת הזכות לצאת מגבולות המדינה מהווה פגיעה בחירות הפרט (שם [9], בעמ' 509). המחוקק קבע כי כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 11 לחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו). הפסיקה כבר הכירה בהשפעתו ובהשראתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנות החקיקה, והבחינה בין התקופות שלפני ולאחר חקיקתו. כך השופט א' גולדברג בדונו בעילות מעצר: "אם לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן היה להעמיד את עילת המעצר שבסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] על תכלית הרתעתית, איני סבור כי ניתן עוד עתה, לאחר חוק היסוד, לאמץ גישה זו אף שהיתה לגיטימית בשעתה. מעצר אדם טרם משפט, אך ורק כדי להרתיע אחרים, לא יכול להתיישב עם חוק היסוד" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 631). השקפת עולם המכבדת זכות יסוד לחופש התנועה, אשר זכתה להכרה חוקתית, מזמינה שינוי בפרשנות המשפטית של המושג "שלילת חירות", אף אם אין הוא עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה על-ידי משפטנים גרמניים לסעיף 43 לחוק הגרמני. הגירוש לסביבה זרה בארץ אויב, שלילת חופש הבחירה של מקום המושב ושלילה מוחלטת של יציאה מאותו תחום, אלא על-פי פקודה של השלטון העוין, מהווים שלילת חירות ו"חיים בתנאים הדומים למאסר". המציאות הטראגית בעת ההיא ובמקומות ההם עלתה על כל דמיון. נתאר לעצמנו מצב שבו נרדף חלה במחלה אנושה ונזקק לטיפול רפואי בעיר אחרת, אולם לא עלה בידו להגיע לאותו מקום, עקב האיסור המוחלט לצאת מגבולות מקום המושב. בדומה ניתן להצביע על אירועים טראגיים שהתרחשו מדי יום בתנאים של שלילת חופש התנועה, המצביעים על-פי השקפת עולמנו על שלילת חירות ולא על הגבלתה. המערערת ילידת 1931, עברה מספר מסעות גירוש תחת משמר של משטרה רומנית נאצית, בין השנים 1944-1941. בנתיב הגירוש צעדו המגורשים מרחקים גדולים ברגל וברי המזל מצאו מקום בעגלות רתומות לסוסים. המערער יליד 1927, גורש מעיר מולדתו בגיל 14, נשא טלאי צהוב. על הגירוש פיקחו ז'נדארמרים נאציים שנשאו נשק חם. הגירוש בוצע ברגל או בעגלות. יש לראות במכלול נסיבות אלה משום שלילת חירות. מכאן, כי התנאים שהוכיחו המערערים עונים על דרישות סעיף 43 לחוק הגרמני ומזכים את המערערים, על-אף שאירעו מחוץ לגבולות הרייך, בתגמול על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. פרשנות זו עדיפה בעיניי, שכן היא מיישמת חוק סוציאלי שנועד לפצות נרדפים ולהביא להם רווחה. בדרך זו משתלבת התכלית הסוציאלית עם התכלית שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. השתיים משרתות מטרה משותפת נעלה, תוך הגשמת הרמוניה חקיקתית. כל דבר חקיקה מהווה חלק ממערך חקיקה שלם. על-כך בספרו של א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [12], בעמ' 328: "האופק של הפרשן אינו גבול החוק המתפרש. האופק של הפרשן הוא השיטה כולה. בין החוקים השונים בשיטה מתקיים העיקרון של כלים שלובים. כך, למשל, דברי החקיקה המנדטורית נחקקו על רקע מדיני שונה מזה של דברי החקיקה הישראליים. בתקופת המנדט לא היתה בארץ ישראל דמוקרטיה. אך עתה משפיע האופי הדמוקרטי של המדינה על פירושם של דברי החקיקה השונים. מכוח עקרון 'ההרמוניה התחיקתית', 'דברי החקיקה השונים - בין שמקורם ההיסטורי הוא מנדטורי, ובין שמקורם הוא בחקיקתנו העצמאית - צריכים להשתלב זה בזה ולפעול כמערכת כוללת. אכן, החוקים השונים הינם איברים שונים של גוף אחד. מערכת התפקוד של הגוף בכללו עשויה להצביע על התפקיד שנועד בו לחוק זה או אחר". לסיכום: המהפכה החוקתית הביאה לשינוי במערכת האיזונים שהונהגה עד כה בפרשנות סעיף 43 לחוק הגרמני. לאור האמור מציעה אנוכי לחבריי לקבל את הערעור ולהורות לרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, לקבוע התגמול המגיע למערערים. סגן הנשיא מ' טלגם אין לי אלא להצטרף בכל לב לפסקה של חברתי המכובדת. השופט נ' ישעיה מצרף אני דעתי לדעתה של חברתי השופטת אליעז, לפיה יש לראות, בנסיבות שפורטו בחוות-דעתה, משום שלילת חירותם של המערערים, על-אף שבעבר, לפני חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, פסקו בתי-המשפט אחרת. פסק-דין: לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהורות לרשות המשיבה לקבוע את התגמול המגיע למערערים.ניצולי שואה