קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים באולמות אירועים: זהו ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה ביום 12.11.97 ולפיו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבים בפיצוי סטטוטורי על פי סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים. המערערת עוסקת בניהול זכויות היוצרים שלחבריה, הכוללים, בין היתר, מחברים ומוציאים לאור של מוסיקה בישראל. לשם ניהולן של זכויות אלה והגנה עליהן, הועברו אל המערערת על ידי כל אחד מחבריה זכויות היוצרים ביצירותיהם. ביום 27.6.94 וביום 31.10.94 מצאו חוקרים מטעם המערער כי באולמי השמחות שבבעלות המשיבה 1 באור- יהודה, מושמעת מוסיקה באירועים שהתקיימו במקום ובכלל זה הושמעו יצירות מוגנות שבבעלות המערערת, מבלי שניתנה לכך, כנטען, רשות או הסכמה מצד המערערת. בעקבות ממצאים אלה פנתה המערערת בכתב אל המשיבה 1 ואל מנהליה ובעלי מניותיה, המשיבים 2 ו- 3, על מנת שיחדלו מהפרת זכויות היוצרים של המערערת כאמור, ועל מנת שיסדירו ברישיון כדין את השמעת היצירות המוגנות באולמי השמחות שבבעלותם. ההתכתבות בין הצדדים לא נשאה פרי ולפיכך הגישה המערערת את התביעה שבנדון לבית המשפט קמא. המשיבים הכחישו הפרת זכויות היוצרים של המערערת וטענו, בין היתר, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד המשיבים וכי אין להם שום ידיעה לגבי הזכויות הקניניות שלהן טוענת המערערת. המשיבים הוסיפו וטענו להגנתם כי אין להם כל מעורבות בבחירת התקליטן, הלהקה או המוסיקה המושמעת במהלך האירוע וכי בחירתם של אלה והתשלום למבצעי המוסיקה, נעשית ישירות על ידי מזמין האירוע, ללא הפרשת אחוזים למשיבים. בדחותו את התביעה, קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה שבאותם ערבים בהם הקליטו החוקרים מטעמה את המוסיקה המושמעת, הופרו זכויות היוצרים המוגנות על ידי התקליטנים ו/או הלהקות שהופיעו באולם, וכן לא הוכיחו כי המשיבים ידעו או היו צריכים לחשוד בכך. לפיכך, סבר בית המשפט קמא, כי לא הוכח שהיצירות המוגנות בוצעו ברשות המשיבים תוך הפרת זכויות המערערת. בערעור שבפנינו מלינה המערערת על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא, ולטענתה, שגה בית המשפט קמא בפרשנות שנתן להוראת סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), עליו השתיתה המערערת את תביעתה. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא בצאתו מתוך ההנחה כי התקליטן שהשמיע את המוסיקה באולם השמחות שילם תמלוגים למערערת, למרות שלא היה שמץ ראיה להנחה זו, וההתכתבות בין הצדדים מעידה על היפוכו של דבר. סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי מעשה שעושה אדם ביצירה, ללא הסכמת בעל זכות היוצרים, מקום שהזכות היחידה לעשיית המעשה נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים, רואים את המעשה כהפרת זכות היוצרים על ידי אותו אדם, וזאת בסייגים הקבועים בס' 2(1) הנ"ל. סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים בתרגום הרשמי לעברית שפורסם בחא"י, והמופיע בקובץ "דינים", מוסיף וקובע כי: "כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוב שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים". למען שלמות התמונה, ראוי לצטט גם את הנוסח האנגלי, המקורי, של אותו סעיף הקובע: "(3) copyright in a work shall also be deemed to be infringed by any person who for his private profit permits a theatre or other place of entertainment to be used for the performance in public copyright of the work without the consent of the owner of the, he was not aware, and had no reasonable ground for suspecting that the performance would be an infringement of copyright". בצדק קבע בית המשפט קמא עי על פי הוראת סעיף 2(3) הנ"ל, יחשב כמפר של זכות היוצרים גם בעל אולם שמחות המתיר להשמיע בחצרים שבבעלותו, יצירות בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, שכן מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקות רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום, וכבר נפסק בהקשר זה כי באירועים מן הסוג המתקיים באולם שמחות, כגון חתונה, בר מצווה, או ברית, מהווה המוסיקה מרכיב חיוני, חשוב ובלתי נפרד מן האירוע, ובמצב דברים כזה, נראה כי כל בעל אולם שמחות הרוצה לקיים את עיסקו, מחוייב לכלול בעסקה גם אפשרות להשמעת מוסיקה וזאת בין אם הוא כולל אותה בהצעה למזמין, כשירות הניתן מטעמו, ובין אם הוא מאפשר ומרשה למזמין להביא למקום, בעצמו, תקליטן או להקה. (ר' ת.א. (ת"א) 25/98 בש"א 190/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ (לא פורסם) וכן ת.א. (י-ם) 1496/86 אקו"ם נ' עזיז (לא פורסם)). במילים אחרות, ובניגוד למה שטענו המשיבים, העובדה שהמוסיקה אשר הושמעה באולמי השמחות, בוצעה על ידי תקליטן שנשכר ישירות על ידי המזמין, אין בה, כשלעצמה, כדי להוליך לדחיית התביעה כנגד המשיבים, ועדיין יש לבחון האם התקיימו במקרה הנדון היסודות הקבועים בסע' 2(3) לחוק, המרחיבים את ההגנה הניתנת לבעל זכות יוצרים גם כנגד מי שהרשה להשמיע יצירות מוגנות בחצרים מן הסוג המפורט בסעיף, לצורך הפקת רווח לעצמו, ללא הסכמה. ההסכמה מאת בעל זכות היוצרים, אליה מתייחס ס' 2(3) לחוק, יכול שתהיה משני סוגים: הסוג האחד הינו הסכמה הניתנת למבצע, המשמיע את היצירה בחצריו של נותן הרשות, והכוונה למצב דברים שבו מצויד המבצע, ובמקרה שלנו התקליטן, בהסכמה מאת בעל זכות היוצרים, המאפשרת לו לבצע את היצירה במקום שהוא בוחר לבצעה. הסכמה כזאת, אם ניתנה, משתרעת גם על מעשיו של נותן הרשות להשמעת היצירה בחצריו, ומוציאה אותו מכלל המפרים הנזכרים בס' 2(3) לחוק. הסוג השני, הינו הסכמה הניתנת מאת בעל זכות היוצרים לנותן הרשות עצמו, ובמקרה שלנו בעל אולם השמחות, להשמעת היצירות המוגנות בחצריו על ידי מבצעים שונים. במקרה כזה, משתרעת ההסכמה הניתנת על ידי בעל זכות היוצרים גם על מעשיו של המבצע, ובמקרה שלנו התקליטן, כל עוד הוא פועל בחצריו של מקבל ההסכמה. הסכמה כזו, אם ניתנה, מכשירה את השמעת היצירות המוגנות בחצריו של מקבל ההסכמה, הן מבחינת התקליטן והן מבחינת בעל האולם, באופן שאיש מהם לא יחשב כמפר של זכות היוצרים על פי סעיף 2 לחוק. אין מחלוקת בין הצדדים כי למשיבים אין ולא היתה מעולם הסכמה מן הסוג השני, לביצוע יצירות שמערערת היא בעלת זכות היוצרים בהן. השאלה שאליה קם ונופל ערעור זה היא השאלה האם היתה בנמצא הסכמה מן הסוג הראשון לתקליטן או לתקליטנים אשר ביצעו את היצירות המוגנות באולמי השמחה של המשיבים, בשני המועדים הרלוונטיים לתביעה. בית המשפט קמא יצא מן ההנחה שהסכמה כזו אכן היתה קיימת וכי מכל מקום, כך סבר בית המשפט קמא, הנטל להוכיח את העדרה של ההסכמה האמורה מוטל היה על המערערת והיא לא הרימה אותו, משום שלא הוכיחה כי אותם תקליטנים אכן פעלו ללא הסכמתה. טוען ב"כ המערערת כי העדרה של הסכמה כאמור, מעולם לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים וכי זו היתה נקודת המוצא בהתדיינות שבין הצדדים. בהקשר זה מפנה ב"כ המערערת אל כתב ההגנה מטעם המשיבים הכולל הכחשה כללית וסתמית של טענת ההפרה, מבלי שמתלווה להכחשה זו כל טענה בדבר קיומה של הסכמה למבצע בפועל או בדבר אי ידיעה והעדרו של יסוד סביר לחשוב שביצוע המוסיקה היה בו משום הפרת זכות יוצרים. נראה לנו, כי הצדק בענין זה עם ב"כ המערערת. נטל ההוכחה להראות כי נתקיימו יסודות העילה הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים מוטל על המערערת, לרבות בכל הנוגע ליסוד השלילי הנזכר באותו סעיף דהיינו שהצגת היצירה בציבור, נעשתה "בלא הסכמת בעל זכות יוצרים". המערערת אינה חולקת על כך שהנטל בענין זה מוטל עליה, אלא שלדבריה יש לראותה כמי שעמדה בנטל האמור משום שהעדר ההסכמה לא היה כלל שנוי במחלוקת, ולחילופין ניתן, לטענתה, ללמוד עליו בברור מתוך מכתבה של ב"כ המשיבים עצמם מיום 14.8.94, שהוגש כמוצג מטעם המערערת במצורף לתצהירה של הגב' דליה הדר. אכן, קו ההגנה שבו נקטו המשיבים במקרה שלפנינו מלמד כי אין ולא היתה בפיהם כל טענה לפיה ניתנה הסכמת המערערת למבצע בפועל וממילא, אף לא הועלתה על ידי המשיבים טענה כלשהי ממין טענות ההגנה הקבועות בסיפא שבסעיף 2(3), כאילו לא ידעה על דבר ההפרה, או לא היה לה יסוד סביר להניח שהביצוע של היצירות נעשה בהפרה. קו ההגנה שבו נקטו המשיבים היה שונה לחלוטין, ולטענתם, המערערת כלל איננה בעלת דברים עימם, ועליה לפנות אל המבצעים בפועל, ואליהם בלבד בקשר עם ההפרה הנטענת. דברים ברורים ברוח זו נכתבו על ידי ב"כ המשיבים במכתבה מיום 14.8.94 בו ציינה כי: "אף אחד מהאלמנטים של הסעיף דלעיל אינו חל על מרשיי, אולמות האירועים... התמוה ביותר הוא, שידוע לכם שמוזיקה כאשר היא מושמעת, היא מושמעת על ידי תקליטנים ולהקות ואינכם פונים נגדם, ואינכם מגיעים להסדרים איתם להוצאת רישיונות". מתוך דברים אלה וכן מתוך מה שלא נאמר בכתב ההגנה, עולה המסקנה שהפלוגתא אותה הציבו המשיבים לצורך התביעה שבנדון, התייחסה לשאלת חבותם של המשיבים כבעלי אולמות אירועים, ואילו העובדה שהמבצעים בפועל לא היו מצוידים ברישיון או בהסכמה להשמעת המוסיקה המוגנת, לא היתה כלל שנויה במחלוקת. ממילא, לא נזקקה המערערת להוכיח את העובדה האמורה, והתרכזה בהוכחת השאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים על פי כתבי הטענות. זאת ועוד. הלכה פסוקה היא כי הנטלה מוטל על בעל דין להוכחת יסוד עובדתי שלילי הוא בדרך כלל קל יותר מזה הנדרש להוכחת יסוד עובדתי חיובי, ובית המשפט יסתפק לענין זה בכמות פחותה ולעיתים אף זעירה למדי של ראיות, לצורך הרמת אותו הנטל (ר' ע"א 296/82 נבנצאל ואח' נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק פ"ד מ(3) 281 שם 301). לפיכך, וגם אם תאמר שהגדת הפלוגתיות בין הצדדים לא היתה בהירה דיה, ניתן בהחלט לראות במכתב ב"כ המשיבים מיום 14.8.94 הודאת בעל דין לכך שלא היה בידי המבצעים רישיון או היתר מטעם המערערת לבצע את היצירות שביצעו, אחרת מה ראתה ב"כ המשיבים להפנות את המערערת למסלול של תביעה נגד אותם מבצעים ומה ראתה לציין כי ראוי שהמערערת תגיע איתם להסדרים מתאימים. משהוצג המכתב כראיה, ניתן לראות בו, ככל הנדרש, משום הבאת אותה כמות זעירה של ראיות המספקת להוכחת היסוד השלילי, ומעת שהוצג עבר הנטל אל המשיבים להראות כי בניגוד לאמור במכתב, הסכמה כזו אכן ניתנה. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, ואנו מחייבים את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת פיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ש"ח, בהתאם להוראת סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא ועד יום התשלום בפועל. בחרנו לחייב את המשיבים בסכום המינימום הקבוע בסעיף 3 א. וזאת על מנת לחסוך את הצורך בהחזרת הדיון לבית המשפט קמא, לקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי. כמו כן, אנו מחייבים את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח לכיסוי ההוצאות בערכאתנו ובבית המשפט קמא. החיוב בהוצאות שהושת על המערערת בביתה משפט קמא, מבוטל בזה. הפיקדון שהפקידה המערערת להבטחת ההוצאות בערעור, יוחזר לידיה באמצעות בא כוחה. אולם / גן אירועיםזכויות יוצרים (הפרת)