קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה קנס על מהירות מופרזת: ביום 31.3.97 סמוך לשעה 11.30, נהג המערער, ברכב פרטי, ברח' אבן גבירול, בת"א מכיוון דרום לצפון. בהגיעו סמוך לפני הגשר שמעל הירקון, נעצר בידי שוטר שהודיע לו כי מהירות נסיעתו נמדדה ונמצאה להיות 71 קמ"ש. מהירות זו עולה על המהירות המרבית המותרת של 50 קמ"ש. למערער נתנה ברירה לשלם קנס או לעמוד למשפט. הוא בחר באפשרות השניה. בית משפט קמא הרשיעו לאחר שקיים משפט ובו נשמעו ראיות משני הצדדים. המערער משיג כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. באורח כללי טענת ב"כ המערער היא שנמצאו בראיות שהוגשו על ידי התביעה פגמים שונים. הפגמים הללו כוחם לעורר ספק בדבר אמינות הממצא ולפיו נהג המערער במהירות גבוהה מן המותר. אבחן את הטענות על פי ראשי הפרקים הכלולים בסיכומי המערער בכתב, כפי שנמסרו בדיון בערעור, אם כי התייחסתי אל הטענות לא תהיה בהכרח כסדר הופעתן בסיכומי המערער. אקדים עוד ואציין, כי אין מחלוקת שמדידת המהירות בוצעה באמצעות מכשיר מדידה אלקטרוני, המכונה ממל"ז וכי הדבר נעשה בידי שוטרת שהפעילה את המכשיר הלכה למעשה ובסיוע שוטר ששימש כ"אתת" שתפקידו לשמור קשר עין עם הרכב הנמדד (לפי הנחיית המפעילה) ולסמן לנהג הרכב לעצור. הגשת צילום עמוד בודד מיומן ההפעלה התביעה הציגה לבית משפט קמא, עמוד מצולם מתוך יומן ההפעלה (ת4/), המשקף את העובדה שביום ההפעלה נבדק המכשיר ונמצא תקין. ההשגה בהקשר זה היא כפולה. ראשית, פרקליטו המלומד של המערער, טוען כי צילום הוא ראיה מסדר שני והוא איננו מקיים את "כלל הראיה הטובה ביותר". על כן, הוא חסר משקל, אלא אם כן יש הסבר מתקבל על הדעת מדוע אין מביאים את המקור (כגון שהמקור אבד או הושמד או ניזוק). שנית, הצילום אינו מאפשר להתבונן ביומן בכללותו ולוודא את "התנהגות" המכשיר לאורך זמן, לאמור, אימתי, ובאיזו תדירות נבדק ומה היו תוצאות הבדיקה לאורך זמן כדי לוודא אם אכן זהו מכשיר תקין דרך כלל. השגה על שני פניה, אינה מקובלת עלי. כלל הראיה הטובה ביותר איננו כלל ראייתי טכני, זהו כלל שנועד להבטיח אמינות ההוכחה של תוכן מסמך במקום שמתעורר חשש שהאמצעי המשני אינו מאפשר הוכחה כזאת. מכאן נובע שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בהקשר להתרת הצגת ראיה משנית להוכחת תוכנו של מסמך, גם כאשר הבאת המקור אפשרית אך אינה נוכחה או אינה מעשית (קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמ' 352). מכאן נובעת הגישה כי ההכרעה בעניין קבילות הראיה המשנית נעוצה בשאלה של חשש לטעות (קדמי, שם, עמ' 359). לא הוצבע על כל חשש לטעות ודחיית המשפט רק לשם הבאת היומן המקורי, בהעדר חשש לטעות, היא בגדר גרימת "אי נוחות" בלשון המעטה. לעניין חוסר היכולת להתרשם מן היומן במלואו מצאתי טעם בתשובת ב"כ המדינה ולפיה דף היומן מתפרש על פני תקופה של קרוב לארבעה חודשים ויותר והוא כולל קרוב ל30- הפעלות. על כן, יש בכך כדי לספק נתונים די והותר לצורך ההתרשמות הכוללת שהיתה נחוצה לסניגור. מיומנות המפעילה השוטרת המפעילה סיימה קורס הכשרה כחודש וחצי לפני פעולת האכיפה הנדונה. לא הוכח מהו הניסיון שצברה בין גמר הקורס לבין מועד האכיפה ומהי ההדרכה שנתנה לה ביני לביני. ב"כ המערער טוען בראש השגה זה כי קיים חשש שהמפעילה לא היתה מיומנת דיה בהפעלת המכשיר וכי רובץ לפתחה של התביעה נטל ראייתי מיוחד בעניין זה. כשלעצמי, אני סבור שגבי שוטר שעבר הכשרה מתאימה להפעלת ממל"ז והוסמך כמפעיל ממל"ז, ניתן להסתפק בציון עובדה זו בלבד כדי לעמוד בתנאי של מפעיל מיומן. שאם לא תאמר כן, ימצא שלאחר סיום פרק ההכשרה לא יהיה המפעיל רשאי לצאת להפעלה מעשית משום שהוא "חסר ניסיון" רחמנא לצלן. וגם לא יוכל לעולם לצבור את הנסיון הדרוש, לפי השקפת הסניגור, משום שאין הוא רשאי, כביכול, לצאת להפעלה הראשונה. עם זה, ניתן כמובן, לנסות להראות, שחרף ההכשרה וההסמכה, המפעיל הקונקרטי, אינו בקי דיו ברזי פעולת ההפעלה. אלא, שסתירת החזקה העובדתית בדבר מיומנות לכאורה של מפעיל שהוסמך, מוטלת על כתפי הנאשם הטוען לחוסר מיומנות. בעניין דנן, ניסה הסניגור להטיל ספק במיומנות המפעילה על ידי חקירת שתי וערב שירדה לחקר ולפשר הפעולות שהמפעילה נדרשה לבצע אותן. השופט הנכבד סבר שהשוטרת עמדה כדבעי בחקירה הנגדית, וככל שזו הלכה והאריכה ודקדקה בפרטים, כך הוכיחה השוטרת יותר ויותר את בקיאותה. בממצא זה של התרשמות אינני רואה מקום להתערב. על כן אני דוחה את ההשגה. עדותו של המערער כאשר נעצר המערער בידי האתת והוצגה בפניו הטענה כי נסע במהירות. הגיב "זה לא הרכב שלי עבר את עבירת המהירות, משהו חסם אותי ואתם ראיתם את זה . 180 מ' זה לא יכול להיות שהייתי אחרי הצומת" (ת1/). בעדותו בבית המשפט הבהיר המערער כי נצטווה בידי שוטר לעצור את מכוניתו ברח' אבן גבירול לאחר שעבר את הרמזור בצומת יהודה המכבי. הוא נסע בנתיב ימני. שוטר שעצר אותו טען בפניו כי הוא נסע בנתיב השמאלי. הדבר עורר את המערער לחשוב שמא חלה טעות והרכב שנמדד היה רכב מסוג פיאט שצבעו לבן שנסע לשמאלו. הוא שאל את השוטר או את השוטרת היכן נמדד והתשובה שנתקבלה היא ממרחק 180 מ'. אמר המערער ש180- מ' מרחיקים את נקודת המדידה אל מעבר לצומת. אלא, שהשוטרים התעקשו שנקודת המדידה היא בדיוק לאחר הצומת בכיוון הנסיעה, היינו כיוון צפון. המערער ביקש לבצע מדידה נוספת, אלא שהשוטרים לא הסכימו לכך וגם לא שעו לדבריו כאילו חלה טעות. השוטר שרשם את תגובתו אפילו סרב לכתוב אותה במלואה והתריס בפני המערער: "אני לא טולסטוי" (לאמור, השוטר אינו סופר ואין זה מפקידו לכתוב פרוזה אין סופית). המערער הצליח לשרבט את הביטוי: "אני לא טולסטוי" בקצה הקטע המוגדר כתגובת הנהג. מן התאור האמור של עדות המערער יש רק נקודה אחת שצריך לשקול את משמעותה והיא נוגעת למרחק שבין נקודת המדידה לבין מיקום המכשיר המודד. שהרי אם "הנחת המוצא" של המכשיר היא שהרכב הנמדד מצוי מרחק 180 מ' ממנו, ובפועל המרחק קטן יותר, מתעורר חשש שמא הממצא המתגלה על גב המכשיר מעוות. בנקודה זו לא נחקר האתת כלל וגם לא אמר בנושא זה דבר. לעומת זה השוטרת המפעילה נשאלה ואמרה שהמרחק מנקודת ההפעלה לנקודת המדידה היה 189.9 מ' ו"אני אומרת לך שאני לא אמורה לדעת בדיוק איפה זה". אם הבנתי נכון, המרחק בין נקודת העמידה של מפעיל הממל"ז ובין הנקודה שבה קרן הממל"ז לוכדת את הרכב הנמדד, נמדד על ידי המשיר עצמו. על כן, אין צורך שהשוטרים יבצעו מדידות כאלה ולא היה טעם לחקור אותם על כך. אלא מאי, טענה שנטענה בשם המערער היא שהמכשיר הופעל כנגד המערער שעה שרכבו היה לפני הרמזור שבצומת יהודה המכבי. אילו נמדד המרחק של 189.9 מ' מנקודת העמידה של השוטרים לכיוון הצומת, היתה מתגלה העובדה הזאת והיה מתעורר החשש לא ניתן היה לפתח מהירות כפי שיוחסה למערער מנקודת עמידה ברמזור אדום בצומת. בעניין זה מקובלים עלי דבריו של השופט הנכבד של הערכאה הראשונה. הוא כתב כי די לו בדבריהם של השוטרים ובמיוחד השוטרת המפעילה ולפיהן כוון המכשיר אל נקודה המצויה מעבר לצומת בכיוון נסיעת המערער. המערער מצידו לא טרח לבצע מדידות בשטח ולא ביקש להוביל את השוטרים, ביחד עם בית המשפט לזירת ההתרחשות כדי להצביע על משהו העשוי לאושש את דבריו הסתמיים כאילו נקודת התחלת המדידה איננה מתיישבת עם המרחק שהופיע על צג הממל"ז או אם כי מצאה מעבר לצומת בכיוון נסיעת המערער. צבע הרכב מדברי השוטר האתת ומן הדוח שהוגש מתברר כי פעולת ההפעלה של הממל"ז נעשתה במקרה זה באופן משולב, בין שני שוטרים, כאשר תפקיד השוטר האתת הוא לקבל את פרטי הרכב הנלכד בקרן הממל"ז מפי השוטרת המפעילה ולעצור אותו. הקומוניקציה בין שני השוטרים מתבצעת כך שהמפעילה מוסרת לאתת את פרטי הרכב הנמדד, צבעו, סוגו ומיקומו על פני הכביש. במקרה הקונקרטי הזה, כפי שנכתב בדוח ההפעלה (ת2/), צויין, לכאורה, צבעו של הרכב הנמדד בביטוי: "אחר". והרי, בידוע שאין בשבעת צבעי הקשת צבע שכינויו בשפה העברית או בכל שפה אחרת "אחר". ואין זו , כך גורס בא כח המערער, מילתא זוטריתא. שהרי על אתר אמר המערער לשוטרים שהוא חושש שחלה טעות והרכב שנמדד היה רכב אחר שנע לשמאלו, רכב מסוג פיאט, שצבעו לבן. הואיל ואיננו יודעים מהו הצבע שננקב על ידי השוטרת באוזני השוטר אין לנו בטחון בכך שלא חלה הטעות האמורה. לענין זה כתב השופט הנכבד דברים שאינם נראים לי די צורכם הוא קיבל את העובדה שצבע הרכב הוא מרכיב בזיהוי הרכב הנמדד. אלא, שפשה מנהג בישראל אצל הנהגים העומדים לדין בבית המשפט, לנהל ויכוח בין כתלי בית המשפט שזה טבעו: "כאשר השוטר רשם חום, טען סניגורו בלהט, כי 'זה בז'' ולא חום. כאשר השוטר רשם כחול טען הנאשם: 'זה תכלת בהיר ירקרק' ועוד כהנה וכהנה ויכוחי סרק". לכן - הוסיף השופט קמא: "יש פעמים והשוטרים, כאשר אינם רוצים להיכנס לויכוח מיותר, וכאשר הרכב, בכל מקרה נעצר במקום האירוע ופרטיו המלאים של הנהג נלקחים מיד בו במקום (כמו במקרה כאן) - בעמודת 'הצבע' הם רושמים - 'אחר'. לא מצאתי בנוהל רישום זה בלבד פגם היורד לשורש העניין והמחייב את זיכוי הנאשם. נשגב מבינתי מה ראה לו השופט קמא להעמיד את השוטרים, כולם באור אווילי כל כך, כאילו בשל ויכוח אודות צבע המתנהל לעיתים בבית המשפט, הם מוותרים על רישום מדוייק של הצבע בעמודת הצבע ומכניסים במקומו ביטוי חסר כל משמעות. אולי באמת שגגה כזו של כותבי הדוח אינה מספקת כשהיא לעצמה לגרום לזיכוי הנאשם, אך בוודאי שאין זה נוהג - אם אמנם יש נוהג כזה - שאין להעיר דבר כנגדו. יתר על כן, לפחות במקרה דנן מתברר חשיבותו של רישום נאות של צבע הרכב הנמדד והוא כדי להסיר טענת טעות הנטענת על ידי הנהג של הרכב שנמדד. רישומי בדיקת המכשיר לית מאן דפליג, כי ניתן להשתית ממצא של מהירות על בדיקת ממל"ז בתנאי שתקינות פעולת הממל"ז נבדקת על פי נהלי בדיקה מדוקדקים שהיצרן קבע והמשטרה מאמצת. בית המשפט צריך להשתכנע כי נוהל הבדיקה בוצע ככתבו וכלשונו. משמתבצע הנוהל כדת וכדין קמה חזקת תקינות המכשיר והנטל בדבר הפרכת החזקה עובר לכתפי הנאשם. בעניין דנן, אמנם העידה השוטרת המפעילה, כי ככלל לפני יציאה לשטח נערכת בדיקת המכשיר הכוללת 4 סוגי בדיקה מסויימים ועם סיום ההפעלה נערכות בדיקות חוזרות של ארבעת המרכיבים האמורים. עם זה, השוטרת לא יכלה, באורח טבעי, לזכור את המקרה הקונקרטי. לפיכך, על פי הנהלים, צריך השוטר המפעיל למלא דוח בדיקה. הדוח הזה על פי הפסיקה מספיק כדי צרכי ההוכחה המונחים לפתחה של התביעה להראות שהמדידות בוצעו, לכאורה, כהלכתם. הדוח שמולא ת3/ מסתבר להיות לקוי. העמודות הנוגעות לבדיקה בתחילת המשמרת ובסיום המשמרת ריקות. אבל, לשמאלן מצויה חתימה של השוטרת. חתימה האמורה לאשר שהבדיקות בוצעו. החסר הזה, כך נטען, על ידי ב"כ המערער, מקים ספק שמא הבדיקות לא בוצעו כראוי. לכך נתן השופט קמא מענה בזאת שביומן המפעיל נרשם כי המכשיר נבדק בתחילת המשמרת ובסיומה ונמצא תקין (ת4/). אינני רואה ביומן ת4/ משום מענה הולם לצורך למלא כראוי את הדוח ת3/. הטעם לכך הוא שת4/ מעיד על ביצוע הבדיקות באופן כללי ואילו הדוח ת3/ עוסק בפירוט הבדיקות. לכן, משמעיד ת4/ כי בוצעו בדיקות לפני ההפעלה ובדיקות לאחר ההפעלה איננו יודעים אל נכון איזה בדיקות בוצעו והאם בוצעו כל הבדיקות הנדרשות. אין זה דבר של מה בכך בעיני. הואיל ואיש מלבד השוטר המפעיל לא נכח בעת ביצוע הבדיקות (או בזמן שהבדיקות לא בוצעו כהלכה) ואין דרך לסתור את דברי השוטר האומר בדקתי (ואינו זוכר כמובן את המקרה הקונקרטי) מן הראוי להקפיד בדקדקנות מרובה על "רשימת המבחן" (check list) שבה יש משום הבטחה שהשוטר ראה לנגד עיניו את סוג הבדיקה שעליו לבצע והוא אישר במפורש בסימון במדוייק איזה בדיקה ביצע ואיזה לא. הכרעת הדין הפועל היוצא המצטבר של שתי המכשלות - זו בעניין צבע המכונית הנמדדת ("אחר") והעדר סימון ראוי בדוח בדיקת מכשיר הממל"ז, מספיקים בעיני כדי להקים ספק בדבר אמינות הבדיקה במקרה הקונקרטי ואני מקבל את הערעור ומזכה את המערער מן האשמה שיוחסה לו. אם שולם הקנס יש להחזירו למערער. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהקנסערעורמהירות מופרזת / דו"ח מהירות