פטירה ממחלה לאחר השחרור מצה''ל

פטירת המנוח היתה כ- 3שנים לאחר שחרורו מצה"ל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטירה ממחלה לאחר השחרור מצה''ל: השופטת ד"ר דרורה פלפל: א. הרקע לעתירה: המערערת הינה אלמנת המנוח סא"ל ז"ל. הנ"ל התגייס לצה"ל בשנת 1949 לחיל הים ושירת בקבע. עד שנת 1954שירת על ספינות החייל, ומאותה שנה ועד לפרישתו שירת בתפקידים מנהליים. בשנת 1969 בהיותו כבן 39החל לסבול מצליעה ואובחן כסובל ממחלה פריפרית של עורקי כלי הדם. עבר ניתוחים שונים, ביניהם ניתוח מעקפים לרבות קטיעה מתחת לברך. מחלת כלי הדם התקדמה ובתאריך 18.3.1985המנוח נפטר כתוצאה מסיבוכים שונים הקשורים למחלת טרשת עורקי כלי הדם ההיקפיים. פטירת המנוח היתה כ- 3שנים לאחר שחרורו מצה"ל. עוד בחייו הגיש המנוח תביעה למשיב להכרה במחלת כלי הדם ממנה הוא סובל כמחלה שנגרמה עקב שירותו הצבאי. תביעתו נדחתה בתאריך 27.9.94ע"י משרד הבטחון / אגף השיקום. בתאריך 12.2.75הוכר המנוח כנכה צה"ל עם זכויות מלאות, כשתוקף האישור הוא רטרואקטיבי מתאריך .1.4.74 האישור ניתן על סמך המלצת ראש אגף השיקום שבמשרד הבטחון מתאריך 3.2.75 שהופנה למנהל הכללי בזו הלשון: "לאור האמור לעיל, ובהתחשב באורך השירות, אני ממליץ לאשר לו זכויות כנכה, לפנים משורת הדין". לפני משפט סיום זה צוין אורך השירות של המנוח, חשש לקטיעת רגל ושתי חוות הדעת הסותרות שהוגשו לועדה האחת הגורסת שתנאי השירות גרמו למחלה, והשניה ששוללת זאת. בטופס של קביעת דרגת נכות של משרד הבטחון אגף השיקום מתאריך 6.4.75נכתב: "לנבדק מכתב מק. תגמולים (העתק ממכתב מתאריך 12.2.74יצורף לתיק) המכיר במחלתו כנגרמת ע"י השרות הצבאי. הועדה מקבלת דיעה זו ורואה במחלתו כנגרמת ע"י השירות הצבאי עם כל ההסתייגויות אשר מבחינה רפואית קיימות". במסמכים מאוחרים יותר, כונתה הכרה זו בשם הכרה "לפנים משורת הדין". משנפטר המנוח פנתה המערערת - אלמנתו - למשיב בבקשה עפ"י חוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י - 1950להכיר בה כבן משפחה של חיל, עפ"י החוק. ברם בתאריך 24.7.85, נדחתה בקשתה, ומכאן ההליכים בפני הועדה. ב. מהות העתירה בפני הועדה התנהל דיון ענייני, האם היה מקום להכיר במחלת טרשת העורקים של המנוח כמחלה שנגרמה עקב השירות, והדרך להפעלתו הנכונה של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה התש"י - .1950(להלן: "חוק המשפחות"). הועדה דחתה את העתירה וקבעה גם על סמך חוות דעת חדשות שהוגשו כי מחלתו של המנוחה החמירה, בין היתר, עקב היותו "מעשן כבד" ולזה לא היה קשר עם שירותו בצבא. הערעור הבא היה בשני מישורים. המישור הראשון זה: החלטת הועדה; טענה נוספת שקיימת שהועדה לא התחשבה במסמכים שונים שהיו בפניה במסגרת תיקו הרפואי של המערער, אם כי לא הוגשו פורמלית, וכי שגתה הועדה בכך שלא התייחסה אליהם. בסיכומיו גרס ב"כ המערערים כי הועדה לא ישמה נכון את חוק המשפחות. המישור השני הוא משמעות ההכרה "אנס גרציה" או ההכרה דה פקטו בתובע כנכה ע"י הועדה. ג. האם הצליחה המבקשת להוכיח שנכות המנוח נגרמה תוך כדי ועקב השירות? למרות חוות הדעת הרפואיות הנוספות שהוגשו, צדקה הועדה, וגם הפעם לא הצליחה המבקשת להוכיח שמותו של המנוח היה תוצאה של מחלה שנגרמה עקב השירות. עלה מהראיות כי כשחלה המנוח הוא המשיך באופן רצוני לעשן, הוא עשה כן גם כשהיה בתפקידי מינהלה, שהמתח בהם אינו דומה לתפקידים על פני הים; הוא עשה זאת למרות שהתריעו בפניו על הסכנה, ומרצונו החופשי. עישון זה הוא שהיה זרז להתפשטות מחלתו ולמותו, ואין לו קשר לתנאי השירות של המנוח. אבל להוכחה פוזיטיבית זו, אין משמעות אופרטיבית בנסיבות המקרה כשהמנוח הוכר "דה פקטו" כנכה, ועל-כך להלן. ד. הרקע המשפטי סעיף 2לחוק המשפחות קובע כי: "לצורך חוק זה חייל או חייל משוחרר שחלה במחלה בתקופת שירותו ומת כתוצאה מאותה מחלה לפני תום שבע שנים מיום שחלה בה, ויש יסוד להניח כי חלה באותה מחלה עקב שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר; אולם הוראה זו לא תחול, אלא אם הוגשה בקשה לתגמול מחמת מותו לפני תום שישה חודשים מיום המוות". אין טענה שהמערערת לא עמדה בלוח הזמנים הנדרש בסעיף, אבל טענת המשיב היא שהמערערת לא הוכיחה שהמנוח חלה במחלה בתקופת שירותו. טענה ב"כ המשיב בפנינו כי אילו הוכר המנוח כנכה עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקים) התשי"ט - 1959(נוסח משולב) היתה הכרתו שם "טובה" גם לענין חוק זה, וכל שהיה המשיב נזקק לו הוא לבדוק את היקף תנאי הזכאות עפ"י סעיפים 7ואילך לחוק המשפחות. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי חוק המשפחות בא בעקבות חוק הנכים (תגמולים ושיקים) התש"ט - 1949"לעזור למשפחות חיילי צבא הגנה לישראל שנפלו במלחמת השחרור להיקלט במערכת חייה הכלכליים של המדינה, לאחר שראש משפחתם נפל. עזרה זו ניתנת בשתי דרכים: על ידי תשלום תגמולים חודשיים ועל ידי שיקום, כלומר יצירת מקור פרנסה קבוע". (ה"ח, 133). את החוק כמובן צריך לקרוא "בשינויים המחוייבים" דהיינו שמטרתו כיום לעזור למשפחות שמקור פרנסתן נגדע או פחת, ואשר יש ליחס "גדיעה" זו לשירות הצבאי. המקור הראשוני לגישה סוציאלית זו שהנחה את המחוקק זה שירות למען המולדת במלחמת השחרור באנלוגיה לימינו ניתן לאמר כי שירות ממושך בצבא הקבע שכולל, בין היתר, תפקידים קשים ותנאי שירות ממושכים, יכול להיות "תחליף" אנאלוגי לרצון המחוקק להכיר בתרומת התורם כזאי לתמיכה סוציאלית מטעם המדינה. השאלה הראשונה שנשאלת היא מה דין הכרתו (הרטרואקטיבית) של המנוח כנכה "לפנים משורת הדין" החל משנת 1974ועד מותו בשנת .1985 מטיעונה של בא-כח המשיב השכלתי כי לאחר שפנייתו של הטוען לנכות נדחית פורמלית ע"י ועדת השיקום במשרד הבטחון, הקים המשרד ועדה שמטפלת בהכרה "לפנים משורת הדין". ועדה זו פעלה ברוח המלצות מר א. פרנקל כאיש אגף השיקום במשרד הבטחון מ- 3.2.75(המסמך מצוי בתיק הרפואי שהוגש לעיוננו) ומכאן ההכרה ל"פנים משורת הדין" שנזכרת במסמכים מאוחרים יותר, כמו למשל בחוות הדעת הרפואית מטעם משרד הבטחון מ- 30.6.85של פרופ' א. פרנקל. לועדה זו אין זכר בחוק, ולא ברורות אמות המידה המנחות אותה. לא ברור גם אם משרד הבטחון הקים מנגנון דומה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, או מה היה הטעם והצורך להקים ועדה כזו לפי חוק הנכים. את המצב המשפטי ניתן לראות בשני אופנים: היחידה שמוסמכת להעניק הכרה בנכה לפי חוק הנכים, היא הועדה שהוקמה לפי החוק. לועדה זו אין סמכות ליתן הכרה "לפנים משורת הדין". מכיון שהמנוח הוכר כנכה, יש לייחס הכרה זו לועדה שמוסמכת ליתן הכרה כזו, ומכאן שזו הכרה בנכות עפ"י דין, שמשרד הבטחון נהג לפיה במשך כ- 11שנה. הפן השני הוא - שועדה שאינה מוכרת עפ"י החוק, קבעה קביעה שלא ידועה עפ"י החוק; ומשרד הבטחון נהג כאילו היתה זו קביעה עפ"י דין. התוצאה המשפטית הזהה משתי אפשרויות אלו היא שמשרד הבטחון או שהכיר בנכה עפ"י דין או שהינו מנוע מלהתכחש לכך שהכיר במנוח כנכה צה"ל, והעניק לו זכויות עפ"י דין. כל זה טוב ויפה הן בחיי המנוח ועל אחת כמה וכמה לאחר מותו, לאור אופיים של שני החוקים. אין מחלוקת שהמדובר בשני חוקים סוציאליים, שבראש מעייניהם טובת הנכה, כשחוק המשפחות מוסיף לכך גם את טובת המשפחות. עצם העובדה שמאפשרים למשפחת חייל שנפטר להיות בעצם "חליפתו" לענין זכויות סוציאליות בחוק המשפחות, מדגיש ומדגים את רצון המחוקק לעזור למשפחות החיילים. לא ייתכן שבמשך כ- 11שנים יוכר אדם כנכה צה"ל, כשאחוז הנכות שלו הוא %91, ולאחר מותו תיפסק הכרה זו. אכן עקרונית יכול היה הנכה לערער על החלטת משרד הבטחון שלא להכיר בו כנכה כשבקשתו נדחתה. אבל לנכה לא משנה מכח מה מכיר בו הצבא כנכה, אם זה מכח מילות החוק ה"יבשות" או אם ההכרה הינה "לפנים משורת הדין". עצם ההכרה בו כנכה הביאה אותו לידי רגיעה שזכויותיו, ובהמשך גם זכויות בני משפחתו, מוכרים ומוגנים, שאחרת סביר להניח שהיה עושה מאמץ לערער על החלטת הועדה, ולנסות לפחות בערר בפני ביהמ"ש בזמנו, כשהוא עדיין בחיים, להוכיח את גירסתו הראייתית. אין זה גם בטוח שהיה ער לכך שזכויותיו בעתיד עלולות להפגע כתוצאה מהכרה כזו. משרד הבטחון שדואג לנכה, היה חייב להביא לידיעתו את העובדה, שמשפחתו עלולה להפגע אם יבחר "בדרך הקלה" של הכרה "לפנים משורת הדין", ולא ימצה את מלוא זכויותיו כדין. עצם העובדה שהמשרד איפשר הליכה בתלם הדרך הקלה מבלי להעמידו על הסיכון בכך, גרם לכך שהנכה סמך על כך, ושינה את מצבו. כיום גם מכח הוראות תום הלב והדרך המקובלת נשוא הסעיפים 12ו- 39לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973נבוא ונאמר לו: לא זה הדרך, ואם אתה המשיב לא גילית את אוזנו של הנכה שבחרת בדרך "אקס גרציה" על מנת לפגוע במשפחתו בעתיד, אזי כיום אתה מנוע מלהסתמך על הוראות חוק המשפחות המחייבות הוכחות הנכות מהתחלה. הסתמכות כזו הינה היעדר תום לב ודרך מקובלת. (ר' אנלוגיה מפסה"ד עם 551/89מנורה נ' סדובניק פ"ד מו(3) 158). במלים אחרות: קביעת נכות שנעשתה ובעקבותיה שולמה גימלה כדין, מחייבת גם לצורך חוק המשפחות, ואין לעמוד על הוכחה מחודשת של מחלה שנגרמה עקב השירות הצבאי כתוצאה מחוק המשפחות. עמידה על הוכחת הנכות כיום מלכתחילה, משמעה היעדר תום לב ודרך מקובלת בהפעלת חוק המשפחות. מכל האמור לעיל, הייתי מקבלת את הערעור וקובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו. השופט א. פלפל: אני מצטרף למסקנתה של חברתי הנכבדה כי מן הדין לקבל את הערעור שבפנינו. העיקר בעיני הוא שבנסיבות העובדתיות במקרה שבפנינו, היינו הכרת המשיב למעשה במנוח במשך שנים רבות כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום התשי"ט-1959) - אף אם הדבר כונה כהכרה "לפנים משורת הדין" - יצרה מצב של מנע מצד הרשויות המוסמכות לטעון כיום כנגד אלמנתו שהמצב העובדתי המשמש יסוד להכרה לפי החוק הנ"ל הוא שונה, וכי על כן אין להכיר בו לפי חוק "חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) התש"י-1950". אלמלא הוכר המנוח בחייו לפי החוק הראשון היתה עומדת לו בשעתו הזכות לערער על החלטה הדוחה את בקשתו, ואין לשלול את האפשרות שהדבר היה עולה אז בידו להוכיח את טענתו, אף אם נניח שהדבר לא עלה עתה בידי אלמנתו. א' פלפל, שופט אב"ד אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעה חברתי הנכבדה ד"ר ד. פלפל ולהנמקה של חברי הנכבד א' פלפל. א. גורן - שופט הוחלט על כן, על פי האמור לעיל, לקבל את הערעור ולבטל החלטת ועדת הערעורים ולקבוע כי המערערת זכאית לתגמולים על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י- 1950כאלמנה של "נספה" לפי חוק זה. כל צד ישא בהוצאותיו.צבארפואהצה"ל