קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין צו מניעה זמני: א. מהות התובענה זוהי תובענה לתשלום נזקים שנגרמו לתובעת לטענתה כתוצאה ממתן צו מניעה זמני נגדה, אשר לווה בחיוב הנתבעים להפקדת ערובה לשיפוי. ב. עובדות רלבנטיות ב- 16.12.85פירסם משרד הבטחון מכרז למכירת 000, 8טון ברזל. הנתבעת מס' 1 השתתפה במכרז. עקב היות ההצעות נמוכות בהרבה מהערכת שוויין, בוטל המכרז, ונמסר למשתתפים כי יפורסם מכרז חדש. מטעמים שונים, לא פורסם מכרז חדש, ומשרד הבטחון התקשר בהסכם מכר ישיר עם התובעת ב-.28.1.86 ב- 10.2.86פנו הנתבעות 1ו- 5בעתירה לבג"צ במגמה לבטל את ההסכם ולגרום להוצאת מכרז חדש. בית המשפט התבקש ליתן צו מניעה זמני, האוסר על משרד הבטחון ולהעביר ברזל לידי התובעת, מכח ההסכם שנחתם ביניהם. תוקפו של צו המניעה הזמני הותנה במתן ערבות בסכום של 000, 270ש"ח. הנתבעים 1ו- 5ובעלי מניותיהם חתמו על ערבות עצמית בגובה הסכום האמור, לזכות התובעת. ב- 6.5.86נדחתה העתירה ובוטל צו המניעה הזמני. בעקבות דחיית העתירה פנתה התובעת לבג"צ בבקשה שיורה על מימוש הערבויות. בג"צ הפנה את התובעת לביהמ"ש המוסמך עפ"י גובה הערבות, ומכאן התובענה. נתבעים 4- 1הגישו הודעת צד ג' כנגד משרד הבטחון ו-שלום הלוי. בדיון שהיה אצל השופט אדר נקבע כי הודעת צד ג' תידון בנפרד. הדיון הועבר מהשופט אדר לבימ"ש זה ונקבע להוכחות בתביעה הראשית לתאריך .20.4.94 ג. הפלוגתאות - האם התובעת הינה בעל הדין הנכון בתובענה זו? - משמעות כתב הערובה. - גובה הנזק. ד. האם התובעת הינה בעל הדין הנכון בתובענה דנן לטענת הנתבעים רוכשת הברזל מלכתחילה היתה חברת "סולכור" ולא התובעת, והדבר עלה ממסמכים שונים שהוגשו. (גביית הריבית נעשתה ע"י "סולכור", ר' לדוגמא נספח ה' לתצהירו של מר חגין, ת/1). לכן טענו הנתבעים כי אם נגרם נזק, הצד הנכון לתביעה הוא "סולכור" ולא התובעת; מכאן שאין לתובעת כל עילה כלפי הנתבעים באשר אין היא בעל הדין הנכון בתובענה. דין טענה זו של הנתבעים להידחות מכל וכל, הן מטעם העובדתי והן מהטעם המשפטי. אשר לטעם העובדתי: במהלך הדיון בבג"צ (דיון מספר 82/86), היה ברור לכל הצדדים כי חוזה מכירת הברזל הוא בין משרד הבטחון לתובעת. יתר על-כן המשיבה השלישית באותה עתירה היתה התובעת עצמה. הסיבה בשלה התבקש צו המניעה הזמני היה כדי למנוע מהתובעת לקבל את הברזל. ע.ת.2, מר קרטין, בתצהיר עדותו הראשית העיד כי: "אני טוען כי התובעת קנתה את הברזל בתנאים מועדפים על אלו שהוצעו במכרז"... (נ/8, סעיף 8). התובעת עצמה לא הסתירה בשום שלב את העובדה כי סולכור שימשה כזרועה הארוכה לצורך פעולות רכש. ב-ת/ 1- סעיף 4(ב) נאמר: "בהתאם להסכם מיום 22.1.86שנעשה בין משהב"ט לבין סולכור... קיבלה על עצמה סולכור, בגיבוי מפעלי פלדה, לשלם תשלומים לשיעורין עבור הברזל". קיומה של "סולכור" כצינור המקשר בין משרד הבטחון לבין התובעת היה ברור מלכתחילה וגם הנתבעים לא מצאו מקום להלין על כך, עובר לסיכומיהם. יש לציין, כי עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי למנוע בשלב מאוחר זה, העלאת טענה מן הסוג האמור. אלא שבמקרה הנדון, ממילא אין לטענתם של הנתבעים במה להיאחז, בגין הטעם המשפטי כפי שיפורט להלן. בסעיף 13לסיכומיהם טענו הנתבעים בנוסף כי התובעת לא היתה "זרה" לעסקה, אך גם לא היתה הרוכשת. במשחק מילים זה יש משום נסיון כושל לתת מענה לסיטואציה שהיתה ברורה על-פניה. סולכור שימשה כלי שרת בידיה של התובעת בעניינים שונים הקשורים לרכישות ולמכירות של ברזל. העובדה שלכל חברה אישיות משפטיות נפרדת, אינה משנה עובדה זו. אשר לטעם המשפטי: במסגרת בג"צ 82/86נתנו הנתבעים ערובה לטובת התובעת. ערובה זו, גם ללא חוזה זה או אחר, היא זו שיוצרת את היריבות הדיונית "והכספית" שבין הנתבעים לבין התובעת. אין זה בכלל רלבנטי האם קדם לערובה זו חוזה בין הצדדים, אם לאו. במובן זה ניתן להשוות את הערובה למעין "שלוחה" רעיונית של התחייבות לשיפוי, במתכונת הסעיף 16לחוק הערבות התשכ"ז- 1967(ר' גם סיווג מקור החבות ברוח דומה ע"י הנשיא שמגר ב-ע"א 732/80מיכאל ארנס ואח' נ' "בית אל - זכרון יעקב" פ"ד לח(2), 645). אשר על כן אני דוחה הטענה בדבר היעדר יריבות. ה. משמעות כתב הערובה כב' המשנה לנשיא השופט ברק קבע (ת/4) לגבי הערובה בזו הלשון: "אני מורה על המשיבים 1ו- 2שבבג"צ זה ליתן ערבות להוצאותיה של המבקשת בסכום של 000, 270ש"ח". מכח החלטה זו חתמו הנתבעים (ת/5, ת/6) על התחייבות בזו הלשון: "אנו הח"מ מתחייבים בזאת סולידרית לפצות את המשיבה מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ, בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בתיק בג"צ 82/86על כל נזק שייגרם לה בגין צו הביניים... נשלם יחד ו/או כל אחד לחוד את סכום הפיצויים בגין הנזק כאמור, כפי שייקבע על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי"... ב"כ הנתבעים מעלה את השאלה הבאה: התובעת הגישה את תביעתה בגין הוצאות מימון שהיו לה. הוצאות מימון,- אינן נזק, בעוד שהערובה ניתנה לצורך כיסוי נזקים, לכן לעמדתו מטעם זה בלבד ניתן לדחות את התביעה. התשובה אינה חד משמעית: מחד גיסא, הוצאות מימון, עשויות להיות נזק כשלעצמו אם הוצאו במיוחד או אם אין בצידן הכנסות; מאידך גיסא, הוצאות מימון יכולות להיות תנאי מקדמי לצורך "יצירת רווחים" עתידית, להתקזז מהרווחים, כך שלא יהוו הפסד כשלעצמו. השימוש שעשה המשנה לנשיא, השופט ברק במינו "הוצאות" אינו במנותק מפסיקת ביהמ"ש בענין ארנס; וגם אינו מנותק מההתחייבויות שקיבלה התובעת ב-ת/ 5ת/ .6בפסה"ד ארנס נקבע במפורש כי המדובר בשיפוי על נזקים, כשאמות המידה קלות יותר מאשר בתביעת נזיקין רגילה; ובהתחייבות שחתמו הנתבעים עצמם דובר על פיצוי לכל נזק שייגרם. לכן ברור שבמידה ולא נגרם לתובעת נזק בגין הוצאות לצורך הכנסות,לא למטרה זו יועדה ההתחיבות בבג"צ. מה שמוטל על התובעת להוכיח בראש פרק זה הוא כי בפועל, בגין צו המניעה, נגרמו לה עלויות שהיו נמנעות אלמלא אותו צו. כל הוצאה כזו הקטינה בהכרח את רווחיה של התובעת וגרמה בכך נזק. העובדה כי עסקת המכר בכללותה היתה רווחית, גם לאחר צו המניעה וגם לאחר ההוצאות כנ"ל אינה כשלעצמה רלוונטית. ו. גובה הנזק בסעיף 4(ג) ל-ת/ 1תצהירו של רו"ח חגין העיד הנ"ל כי כתוצאה מצו הביניים נשללה מהתובעת האפשרות למימון התשלומים בעד הברזל, מתקבולים שהיתה מקבלת ממכירתו, ולכן היא נאלצה לממן את התשלומים בעבור הרכישה מהמסלקה העיקרית של כור תעשיות. חיוב ריבית זה גרם לנזק של ממש, כאשר הגדיל את סך עלות העסקה של רכישת הברזל ללא אפשרות, במקביל, להעמיס זאת על הלקוחות. (סעיף 5, שם וכן תצהיר חממי - ת/ 8סעיף 6ו-8, שם). כשנשאל העד חגין על הקשר הכספי בין התובעת לבין כור תעשיות השיב: "היא היתה הבנק של החטיבה... (עמ' 4לישיבת 20.4.94;)... המקורות של החטיבה (התובעת-הערה שלי ד.פ.) היו שניים: אחד בנק וכור תעשיות כמסלקה. המשמעות היא שכספים עודפים הופקדו בכור תעשיות ולפי הדרישה נדרשו מכור תעשיות לשימוש שוטף"... העסקה שניתן להסיק מעדות זו, שצורת התשלום, בעסקה זו, לא היתה שונה מאשר בכל עסקה אחרת שערכה התובעת. יש לכן לבדוק, האם כתוצאה מכך שהתובעת התכוונה לשלם מתקבולים, נגרמה לה הוצאה חריגה, שלא היתה קורית במהלך הרגיל של העסקים. העד חממי העיד, לגבי רכישת 8טון ברזל: "היה לנו שיקול דעת שכמות זו לא תתפזר בשוק, ואנחנו נמכור אותו בהדרגה. חששנו מהיצף של השוק. זה היה פוגע במכירות שלנו. במשרד הבטחון היו הרבה פגישות. הנימוקים היו מרובים, חלקם היה ענין הצפת השוק, חלקם נימוקים כלכליים וחלקם ענין של מחירים. עסקה זו לא שונה מכל עסקה אחרת". (עמ' 8לישיבת 20.4.94). מסתבר שבפועל החלה מכירת הברזל באוגוסט 86והסתיימה במרץ 87(עמ' 11) דהיינו הפריסה היתה על פני 7חודשים. לפי העדויות עולה כי משך הפריסה המתוכנן לקח בחשבון את תנאי שוק הברזל בארץ. מה ניתן להסיק מראיות אלו? איני סבורה שניתן להסיק דווקא על נזק שאירע לתובעת. העסקה היתה עסקה רגילה. מטרתה היתה ריכוז כמות גדולה של ברזל בידי התובעת, על מנת שתוכל "לשלוט" בשוק הברזל, ולהפיצו לקונים בכח, לפי שיקול דעתה, ולפי תנאי השוק. מכאן שהתובעת אולי קיוותה שתשלם בעבור הברזל למשרד הבטחון, מתקבולים של מכירת הברזל, אבל לא בהכרח היתה זו הנחת העבודה שלה. מה שיותר ענין אותה זה שמירה על היעדר היצף בשוק, ומניעת אבטלה. "אם היא היתה נמכרת בבת אחת, כי אז חודש ימים המפעל לא יכול היה לעבוד". (עמ' 10, שם). לא הובאו ראיות בפני ביהמ"ש מה היה תכנון מערך השיווק של הברזל, אלמלא צו המניעה; לא הובאו ראיות מה היה מצב השוק אז; במלים אחרות: לא הוכחה כל הוצאת מימון חריגה בעסקה שלא היתה נעשית אלמלא צו המניעה. לו רצתה התובעת להוכיח כי אכן התכוונה לשלם לנתבעת מתקבולים שהיתה מקבלת ממכירות, היה צורך להציג את תוכנית השיווק, ואת הסכומים שהיו מתקבלים מהרוכשים. הדחיה של קבלת התקבולים, לעומת חיובי המימון,- הם אלה שהיו עולים לגדר נזקה של התובעת. יתר על כן: עיון במסמך ב(1) ל-ת/ 8מכתב המנכ"ל ולנר עולה כי ההתחייבות לתשלום למשרד הבטחון היתה ל- 5תשלומים (לאחר התשלום הראשון) החל מ-חודש מרץ .1986כלומר התשלום האחרון היה צריך להיות בחודש יולי .1986(ר' סעיף 3למסמך ב(1)). מאידך בנספח ו' - שזו הודעה מס' 4720מתאריך 15.5.86מסולכור למפעלי פלדה עולה שכבר בתאריך זה חייבה סולכור במימון ביניים את התובעת בסכום של 381, 138ש"ח לגבי התשלומים שנעשו למשרד הבטחון עד .10.5.86דהיינו בעד 3תשלומים מתוך 5תשלומים מתוכננים. אם נשווה זאת למסמך "ב" שצורף לתצהיר, הרי סכום זה הינו בדיוק אותו סכום שנדרש לצורך כל עלות המימון, כשעדיין יש לשלם בגין 2חודשים נוספים. הכיצד? הכיצד זה חויב חשבון התובעת במלוא עלות המימון, כשהיתה עדיין קיימת האפשרות, ולו התיאורטית, לנסות ולמכור את הברזל אם יסתיימו ההליכים, ומהתקבולים לשלם למשרד הבטחון? מדוע, עוד לפני הגיע מועד התשלום הנכון למשרד הבטחון, כבר חויב חשבון התובעת במלוא הוצאות המימון? סימני שאלה אלו, שבים ומחזקים את המסקנה, שהמדובר היה בהתקשרות רגילה; ההתקשרות הזו כדבר שבשגרה מומנה בדרך של משיכת כספים מכור תעשיות; בצד משיכת הכספים וכדי "להקטין" את המימון שנעשה היו מוכנסים לכור תעשיות תקבולים שהתקבלו, אם וכאשר נמכר ברזל לפי שיקולי שוק של התובעת. התוצאה היא, שהתובעת לא הוכיחה הוצאה חריגה או דרך מימון חריגה ולא הוכיחה שהתשלום בגין העסקה בדרך שבה נעשה גרם לה נזק. ז. "הגנות" ברוח פקודת הנזיקין לאור קביעתי שלא הוכח נזק, נראה שאין מקום "להגנות" שנטענו מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ברם לצורך שלימות התמונה אביע עמדתי בנושא. בהנחה שגובה הנזק הוא דמי המימון, (דבר שבנסיבות נדחה על-ידי), העלו הנתבעים טענות הגנת שונות מתחום דיני הנזיקין. שאלה היא האם הגנות אלו רלבנטיות כשהמדובר בערבות כזו לנזקים? התייחסותו של בית המשפט לדיני הנזיקין באה לידי ביטוי לענין הקשר הסיבתי ושיעור הנזק בלבד, בעוד הנכונות להכיר בעילות הגנה נזיקיות שונות, כלל לא עלתה בפס"ד ארנס, או ב-ע"א (ב"ש) 45/81אלקרינאוי ואח' נ' אלקרינאוי (פ"מ, תשמ"ד (א), 280). נשאלת השאלה האם ניתן לעשות שימוש בהגנות שבפקודת הנזיקין גם כאשר מתבקש מימוש ערבות, או שמא, קיומו של נזק וקשר סיבתי בינו לבין הצו הזמני יוצרים מעין אחריות מוחלטת, שלא ניתן לעוקפה. שאלה זו מחזירה אותנו שוב לסיווג מהותה של הערבות. בפס"ד ארנס, קבע הנשיא שמגר שאין המדובר בעילה נזקית, והשאיר בצריך עיון את השאלה האם המדובר בחיוב חוזי. נראה לי, שניתן לסווג את הערובה להוצאות כהתחייבות חוזית חד צדדית של נותן הערובה כלפי המשופה הפוטנציאלי. על התחייבות זו יחולו הוראות הסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ולכן ניתן לראותה כחלק מדיני החוזים. ציינתי כבר כי מתכונת דומה, חריפה יותר בהוראותיה, קיימת בהוראת הסעיף 16לחוק הערבות התשכ"ז-1967, המסדיר התחייבות עצמאית ואוטונומית לשיפוי. לגבי סוג אחרון זה של התחייבות ברור שלא קיימות טענות הגנה "נזקיות", מאחר ובסיס ההתחייבות היא האוטונומיה ואין קשר בינה לבין החיוב העיקרי. במקרה של ערובה להוצאות, המקור ליצירת ההתחייבות הוא צו בית המשפט; בנוסחה היא אינה מהווה התחייבות אוטונומית, אלא התחייבות המותנית בקרות נזק. לא הייתי נוטה לאמר שהכוונה היתה להכניס את מלוא ההגנות של פקודת הנזיקין בדיון בהתחייבות מסוג כזה. אילו היתרנו את כל ההגנות הנזקיות הרי לסוג כזה של ערבות להוצאות, לא היתה כמעט כל משמעות. כל אדם הטוען לנזקים וחלקם היה במסגרת פקודת הנזיקין (נוסח חדש) יכול היה להגיש תובענה רגילה, להוכיח נזקיו "לקזז" את ההגנות עפ"י פקודת הנזיקין, אם אלו קמו לצד שכנגד ולקבל פס"ד מתאים. בנוסף, ההליך (בין מכח הפקודה ובין כהליך עצמאי) היה ארוך פתלתול, והיה מחטיא את מטרת הצורך ליתן ערובה לנזקים בגין צו שניתן. אם כן מה הרבותא בערובה? אם הכוונה היתה להקלת הגביה,- נוח היה לעשות זאת במקרים המתאימים גם בדרך של עיקול כספים או נכסים; מכאן, שהפסיקה יצרה יצור כלאיים: המדובר בחיוב חוזי, חד צדדי, המופעל בקרות נזק. יש צורך בקשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין הנזק בגינו ניתנה הערובה. ההגנות שבדיני הנזיקין ייבחנו לכן רק על רקע הקשר הסיבתי והצפיות בלבד, ולא יתאפשר לעשות בהן שימוש לענין פטור מאחריות או הפחתתה. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. מאחר וב"כ הנתבעת התעלם מהוראת בית המשפט באשר להיקף עמודי הסיכומים בתשובה לסיכומי ב"כ הנתבעים, לא אזכה אותו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד, ואני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו.צו מניעה זמניפיצוייםצוויםצו מניעה