קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לתושב חוץ בתאונת דרכים בישראל: התובעת, ילידת 1960, תושבת ואזרחית יפן, נפגעה בשתי תאונות דרכים מיום 9.10.95 (להלן:ו”התאונה הראשונה") ומיום 2.3.96 (להלן: "התאונה השניה"). הנתבעות חוות על פי דין לפצות את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מהתאונות. לאחר התאונה הראשונה התובעת אושפזה ליום אחד, וטופלה לאחר מכן בטיפולי פיזיותרפיה בעמוד שדרה צווארי. לאחר התאונה השניה התובעת אושפזה ליום אחד, וגם במקרה זה הומלץ על טיפולי פיזיותרפיה. הנכות הרפואית מונו שני מומחים רפואיים, האחד בתחום האורתופדי והשני בתחום הפסיכיאטרי. ד"ר שטרן, האורתופד, מצא כי בתובעת לא נותרה נכות צמיתה כלשהי, זאת למרות טיפולי פיזיותרפיה רבים להם היא טוענת. בתחום הפסיכיאטרי מצאה ד"ר מ. גאוני, כי התובעת לוקה בנכות רפואית צמיתה, בשיעור של 10%. בבדיקה הראשונה מיום 5.10.97 התלוננה התובעת כי קשה לה לשבת נינוחה באוטובוס או במכונית ליד הנהג, כי מתעוררות בה תחושות דכאון, פחד וסחרחורת. הואיל והתובעת עברה טיפולים פסיכולוגיים מאז התאונות, ועד למועד הבדיקה המליצה המומחית על נכות בשיעור של 10% זמנית לשנה. לאחר שנה, ביום 28.9.98 נבדקה התובעת פעם נוספת על ידי המומחית, והיא התלוננה בפניה שנית כי לאחר התאונה השניה היא נתקפה בחרדות קשות הכרוכות בנסיעות, כי קשה לה לתפקד בעבודה, וכן היא דווחה לפסיכיאטרית כי מאז התאונות היא אינה נוהגת, וכי בזמן שהיא נוסעת במוניות היא נתקפת בחרדה. על סמך אותן תלונות, והתרשמותה של הפסיכיאטרית, היא מצאה כי התובעת לוקה בנכות צמיתה בשיעור של 10%. לאחר שמיעת עדותה של התובעת, וחקירתה של המומחית על ידי פרקליטי הצדדים, חזרה בה המומחית מהקביעות שבחוות הדעת, והודתה כי לאור הממצאים החדשים שהובאו בפניה, התובעת לוקה בנכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%. כבר מקריאת חוות דעתה הראשונה של המומחית מתעוררת שאלה הכיצד נקבעה נכות בשיעור של 10%, מבלי להתייחס לבעיות הנפשיות של התובעת, שקדמו לתאונה. בפרק המתייחס לעברה של התובעת, מציינת המומחית כי מיד עם הגיעה ארצה, לעבודה כמתווכת בשיווק הייטק, החלה התובעת בטיפולים פסיכותראפיים, כתוצאה מהקושי שלה ליתן אמון בגברים. בהמשך חוות הדעת, אין התייחסות כלשהי לאותו מימצא, והאם קיים קשר בין הנכות הרפואית לבין אותו ממצא מעברה של התובעת. במהלך הבאת הראיות הסתבר כי התובעת עברה התעללות מינית בילדותה. ראוי היה שהפסיכיאטרית תתחקר את התובעת מדוע נוצר אצלה קושי ליתן אמון בגברים, ולא די היה בקביעת הממיצא מפי התובעת מבלי להתייחס אליו בהמשך חוות הדעת, ובקביעת שיעורי הנכות. הקושי השני המתעורר מקריאת חוות הדעת הראשונה הוא בהעדר התייחסות לעובדה כי התובעת עברה תאונת דרכים ביפן בגיל 17. אז היא איבדה הכרה ואושפזה למשך כחודש ימים. מעבר לאותה קביעה אין התייחסות כלשהי בחוות הדעת לעובדה כי התובעת איבדה את ההכרה בתאונה קודמת, ותמוה כיצד המומחית יחסה את מלוא הנכות הרפואית לשתי התאונות, מבלי להתייחס לשני הנתונים העובדתיים, שניהם משמעותיים לצורך קביעת הנכות, שדווחו לה מפי התובעת. ד"ר גאוני העידה כי התובעת לא סיפרה לה על כך שעברה התעללות מינית בילדותה, וברור לכן, כי הקביעות שבחוות הדעת לוקות בשל העובדה שאין התייחסות לכך. כך גם לגבי הקביעה כי הנכות נובעת מהחרדות לנסוע באוטובוס או במוניות. המומחית הודתה כי בחוות דעתה היא לא התייחסה לעובדה שהתובעת עברה תאונת דרכים בגיל 17, בעת שהייתה נוסעת של מיניבוס (עמ' 22 לפרוטוקול), ובסופו של דבר הודתה המומחית כי יכול להיות שיש קשר בין תגובתה של התובעת לתאונות נשוא התביעה לבין תאונת הדרכים שעברה ביפן בגיל 17 (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 5-4). לא זו כי אף זו, אחד מאדני חוות הדעת הינה העובדה שמאז התאונות, התובעת אינה נוהגת. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי היא כן נוהגת במכונית, ומשהוצגה עובדה זו בפני המומחית לא היה לה מענה כלשהו (עמ' 22 שורות 20-17). ובהמשך החקירה: "ש. יש כאן טענה מאוד דרמטית, על כך שהיא לא יכולה לנסוע למקומות רחוקים, ומפחדת לנסוע במוניות. ואני מראה לך עובדות שהיא עשתה שימוש מסיבי במוניות, וגם היא נהגה בעצמה. האם נכון לומר שלתובעת יש מידה ממשית להפריז? ת. יתכן. התשובה לשאלתך היא כן. (עמ' 22 שורות 23-21) בסיכום חקירתה של המומחית היא מעידה כי הואיל והתובעת לא אמרה לה את כל האמת, ולאור הנתונים העובדתיים שהוצגו בפניה, והואיל וחוות הדעת מתבססת בעיקר על התרשמות, מבלי שבוצעו בדיקות אובייקטיביות, נכון יהיה לומר שהתובעת לוקה בנכות צמיתה, כתוצאה מהתאונות, בשיעור של 5% (עמ' 24 לפרוטוקול). לפני שאסיים את הפרק הנוגע לנכות הרפואית, ראוי להתייחס לעדותה של התובעת, ולמהימנות דבריה. כפי שהעידה המומחית, חוות דעתה מסתמכת על התרשמות במהלך הבדיקה וכי לא בוצעו בדיקות אובייקטיביות כלשהן. זאת ועוד, בחוות הדעת מוצאת המומחית לנכון לציין במפורש, כי התובעת עושה רושם מהימן בשיחה עימה. אותה הערה מופיעה בשתי חוות הדעת של המומחית, ואין ספק כי ממצאיה הסתמכו על אותה התרשמות. אלא שבמהלך החקירה הנגדית, הסתבר כי הרושם הראשוני אינו נכון, כי אכן התובעת נוטה להפריז ולהגזים וגרוע מכך היא מסתירה עובדות, אשר ברור לה שיש בהן כדי לפגוע בעניינה במשפט: 1. התובעת סיפרה למומחית כי מאז התאונות היא אינה נוהגת, בעוד שבחקירה הנגדית הסתבר כי היא ממשיכה לנהוג במכונית (עמ' 7 שורות 17-14). 2. התובעת התחמקה ממתן תשובות בכל הנוגע לתאונת הדרכים שעברה בגיל 17, התובעת השיבה תשובות בעניין זה, שאינן מן העניין, ועשתה הכל על מנת שלא להשיב כראוי (עמ' 9 לפרוטוקול). 3. בתצהיר עדות ראשית מעידה התובעת כי לאחר התאונה השניה היא לא עבדה עד לחודש אוקטובר 95, ולאחר מכן, כתוצאה מקשיי הסתגלות, צמצמה את היקף משרתה לכדי מחצית, ואפילו פחות מכך (סעיפים 25-22 לתצהיר). לעומת זאת, בבדיקה הראשונה אצל המומחית, בחודש אוקטובר 97 ספרה לה התובעת כי היא חזרה לעבוד במשרה מלאה. משעומתה התובעת עם הסתירה בין האמור בתצהיר לבין הדיווח למומחית, היא הכחישה וטענה כי באוקטובר 1997 היא לא חזרה לעבוד במשרה מלאה, ולאחר מכן הודתה שמא עשתה טעות (עמ' 12 שורות 14-10). אם נצרף את חוסר מהימנותה של התובעת לבדיקה הפסיכיאטרית, נתוניה, ההסתמכות על אותם נתונים, חקירת המומחית וממצאיה לאחר מכן, מתבקשת המסקנה כי הנכות הרפואית בה לוקה התובעת כתוצאה משתי התאונות הינה בשיעור של 5% בדוחק. הנכות התיפקודית התובעת הגיעה לעבודה בישראל כמתווכת בין חברות ישראליות לבין חברות יפניות בתחום הייטק. היא הועסקה כאשת שיווק בחברת "טריאנגל טכנולוגיות בע"מ", והשתכרה כ7,000- ש"ח עובר לתאונה הראשונה. כאמור לעיל, התובעת טענה בתצהירה כי לאחר התאונה השניה, היא נאלצה לצמצם את היקף המשרה, עד כדי כך שהשתכרה כ 1,100- ש"ח בחודש. עוד טענה התובעת כי כתוצאה ממצבה הנפשי היא נאלצה להתפטר מעבודתה בחודש פברואר 1998. מעסיקה של התובעת, העד דניאל אייזנברג, טען בתצהיר עדות ראשית כי לאחר התאונה השניה התובעת עוד צמצמה את היקף משרתה כתוצאה מכך שתפקודה המקצועי נפגע. עד זה העיד כי לאחר התאונות התובעת לא יכלה לשבת, להתרכז, או לנסוע, כל זאת על סמך התרשמותו, והעד הוא פסיכולוג. קשה להשתחרר מן הרושם שעד זה אף הוא ביקש לאבחן את מצבה הפסיכיאטרי של התובעת, וזאת מכח היותו פסיכולוג. הוא הודה כי הקשיים בעבודה, עליהם הוא העיד, מתבססים בעיקר על מה שהתובעת סיפרה והתלוננה בפניו, וחלק על סמך מה שהוא ראה בעיניו (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 10). כבר מצאנו כי התובעת נוטה להפריז ולהגזים. על כך העידה המומחית, וכך גם עולה מחקירתה הנגדית. כך למשל, היא העידה שלאחר התאונות היא לקתה בסחרחורות והתעלפיות, אולם הודתה כי לא אושפזה בגלל התעלפויות, הגם שטענה כי כשהיא התעלפה היא הזעיקה אמבולנס, ובהמשך עדותה האמבולנס הופך למונית, ונהג המונית הוא חבר שלה. כך גם מפריזה התובעת בקשר לפחדיה בכל הנוגע לנסיעות במונית ובאוטובוס. למרות אותו פחד, היא מרבה לנסוע במוניות, ולעתים מספר נסיעות ביום אחד בהפרשים של מספר דקות בן נסיעה לנסיעה. זאת ועוד, למרות פחדיה של התובעת מנסיעות במונית ובאוטובוס, כטענתה, היא לא חששה ולא פחדה לטוס במטוס כשלושה חודשים לאחר התאונה השניה, זאת למרות שהיא טענה שהפחדים ממקומות סגורים החלו להתעורר כחודשיים לאחר תאונה זו. לסיכום ניתן לומר כי נכותה התפקודית של התובעת אינה עולה על נכותה הרפואית. נעשה נסיון של התובעת להפריז ולהאדיר את חוסר יכולתה לתפקד, אולם לא נחה דעתי כי אכן זה המצב, וככל שהתובעת ניסתה להפריז ולטעון כי היא אינה מסוגלת, אלא לעבודה בהיקף מצומצם, כך שוכנעתי יותר שהתובעת מסוגלת לחזור לעבודה מלאה, בדיוק כפי שהיה לפני התאונות נשוא התביעה. כמובן שיש לקחת בחשבון שנכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% עלולה לגרום מידי פעם להעדרויות מהעבודה לתקופות זמן קצרות, ועל כך תפוצה התובעת כפי שיובהר להלן. הנזק 1. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: בסעיף 20 לתצהירה טוענת התובעת כי הרופאים המליצו שלא תעבוד במשך חודשיים (נספח ב' לתצהירה), חרף כך היא המשיכה לעבוד, אלא בהיקף משרה מצומצם. הרופא, אשר נתן את ההמלצה לא הובא לעדות מטעם התובעת, ולפיכך אין בפני בית המשפט אלא את אותה המלצה כתובה, אשר עומדת בניגוד לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, אשר מצא כי לתובעת לא נותרה נכות כלשהי בתחום האורטופדי, ולא נשלחו על ידה שאלות הבהרה בקשר לתקופות אי הכושר הנטענות. זאת ועוד התובעת מודה כי שכר חודש אוקטובר שולם לה על חשבון ימי מחלה, ולפיכך היא לא ניזוקה, ואין לפצות אותה בגין ראש נזק זה עבור התקופה האמורה. אינני מוצאת סיבה כלשהי לפצות את התובעת בגין הפסד השתכרות שלאחר התאונה הראשונה שהיתה תאונה קלה, לא הוכח בפני כי התובעת נזקקה לימי מחלה, שהרי היא שבה לעבודה, והמלצות הרופאים המטפלים, אשר הסתמכו בוודאי על תלונותיה אין בהן ולא כלום. גם לאחר התאונה השניה, התובעת שבה לעבודתה לאחר יומיים. התובעת חזרה לעבוד במשרה מלאה והיא צמצה את היקף משרתה, רק לאחר מספר חודשים. כאמור לעיל לא מצאתי ממש בתלונותיה המופרזות, והמופרכות של התובעת. לא היתה כל הצדקה לצמצם את היקף המשרה, אם היה צמצום כזה הוא נבע, בין היתר, מאילוצים אובייקטיביים של המעביד, וכפי שהעיד העד דניאל אייזנברג, תחום הפעילות שהתובעת עסקה בו בחברה צומצם גם אלמלא התאונות. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הפסד השתכרותה של התובעת לעבר ולעתיד הינו בסכום גלובלי בסך של 50,000.- ש"ח. 2. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד. התובעת צירפה לתצהירה קבלות אין ספור החל מטיפולים רפואיים, תרופתיים, ופזיותרפיים, וכלה בכרטיסי כניסה לבריכה של מלון לרום והמלך דויד. גם בקשר לאותם טיפולים, הרי שכמותם, היקפם, לרבות הצורך לרחוץ ולשחות במימי הברכות היקרים של המלונות האמורים, מעידים על נטייתה של התובעת להפרזה, לשון המעטה. כבר נאמר קודם כי אותם רופאים שהמליצו לתובעת על טיפולי פזיותרפיה לא הובאו לעדות, והמומחה מטעם בית המשפט לא נשאל על כך בשאלות הבהרה, ואף לא הוזמן לעדות על ידה. כך גם לגבי הקבלות שצורפו בדבר נסיעות במוניות. גם לכך התייחסתי קודם, בקשר למספר נסיעות ביום אחד בארבע מוניות שונות, וזאת בהפרשי זמן קצרים. נכותה הרפואית של התובעת לא הצדיקה נסיעות במונית, ובוודאי שלא בהיקפים שהיא מבקשת להוכיח. לא היתה סיבה שלא לנסוע באוטובוס, ולא היתה סיבה שלא לנהוג במכונית. אשר על כן בגין ראש נזק זה תפוצה התובעת לא בסכום הקבלות, אלא בסכום גלובלי של 5000.- ש"ח. התובעת עברה טיפולים פסיכותראפיים, והמומחית מטעם בית המשפט אישרה את הצורך בנחיצותם. לאור כל האמור לעיל תפוצה התובעת בגין אותם טיפולים על פי הקבלות בסכום של 21,250.- ש"ח. הואיל ונכותה הרפואית של התובעת נובעת ממצב קודם, והחמרה מסויימת עקב התאונות, ולאור חוות הדעת של ד"ר גאוני, היא תפוצה עבור טיפולים פסיכותראפיים לעתיד בסכום גלובלי בסך 5,000.- ש"ח. 3. כאב וסבל לאור נכותה הרפואית של התובעת, בשיעור של 5%, ולאור כל האמור לעיל התובעת תפוצה בסכום של 12,000.- ש"ח. לסיכום סך כל נזקיה של התובעת הינם - 81,250 ש"ח, ואני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת סכום זה. מהסכום האמור יש לנכות את התשלום התכוף, כשהוא משוערך ליום התשלום בפועל. לסכום הפסוק יתווסף שכר טרחת עורך דין בסך השווה ל- 13%, בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום לפועל.תושב חוץפיצוייםתאונת דרכים