מה היא "המדיניות השיפוטית" לעניין הוצאות, שצריכה להנחות עת מדובר בתביעה בפני בית-דין לעבודה למימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי על כך שב"מדיניות שיפוטית" מדובר איך מקום לחלוק, והדבר עולה מהגישה הכללית של בתי-המשפט לנושא זה. סעיף 43(ב) (4) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969מסמיך את שר המשפטים, לאחר התייעצות עם שר העבודה, להתקין תקנות בדבר "הערכת הוצאות משפט וקביעת שכר טרחה של עורכי-הדין, ששופט או רשם רשאים להקציב להם בעד פעולותיהם לפני בית-הדין" (אגב, נוסח כמעט זהה לזה המצוי בסעיף 46(3) לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957); בחקיקת משנה - תקנה 93 לתקנות סדרי הדין בבית-הדין לעבודה, האומרת: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית-הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צד זה על-ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון" (נוסח הכמעט זהה לזה שהיה מצוי בתקנה 475(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לפני שהוחלף בתקנה 511לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בנוסח תקנה 93 לתקנות סדרי הדין לעבודה גם ביטוי לכך שהותירו בידי בית-הדין לעבודה את החופש לקבוע כדבר שבמדיניות שיפוטית את כל הקשור בשיטת קביעת ההוצאות ובגובה ההוצאות (יהיה עניין ההוצאות... מסור לשיקול דעתו של בית-הדין..."). בעוד התקנה בתקנות סדר הדין האזרחי החלה על המערכת השיפוטית הכללית אך לא על בתי-הדין לעבודה, כוללת הנחיה המפנה ל"תעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך-דין בכלל לשכת עורכי-הדין", התקנה החלה על בית-הדין לעבודה נשארה כמו שהיתה, בדב"ע מג/57- 0(לא פורסם) "אין ליחס הימנעות זאת להיסח הדעת". המדיניות השיפוטית צריך שתהיה מושתתת על מספר נתונים המיוחדים למערכת בתי-הדין לעבודה בכלל, ובכל הנוגע להליכים למימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי בפרט. מחד עומד הנתון העובדתי, שחוק בית-הדין לעבודה אינו אוסר ייצוג על-ידי עורך-דין, איסור שאותו תמצא במדינות מסוימות כגון אנגליה וגרמניה, עת בערכאה ראשונה מדובר, ואיסור שגם בארץ מצוי בחוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו .1976 מאידך עומדים שני נתונים, והם: א) בתי-הדין לעבודה, סדרי הדין בהם ודרך ניהול המשפט, ערוכים להתדיינות ללא ייצוג על-ידי עורך-דין, ובחלק ניכר מההליכים אין הצדדים, או אחד מהם, מיוצג על-ידי עורך-דין. אכן, עולה מהפסיקה, שבית-הדין לעבודה עושה כל אשר ניתן לעשות למניעת מצב, שבו יצא מתדיין מפסיד עקב כך שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין; ב) לרוב, התביעות הן למימוש זכויות המוקנות במפורש על-ידי המחוקק, וקיים אינטרס ציבורי שיימנע מצב שבו יירתע מי שלא מוקנית הזכות מלהגיש תביעה, בשל ההוצאות הכרוכות בדבר. מגמה זאת מצאה את ביטויה המפורש בדברי שר העבודה, עת הביא לקריאה ראשונה את הצת חוק בית-הדין לעבודה. בבואו למנות את המניעים להקמתם של בתי-הדין לעבודה, אמר השר, בין היתר: "המערכת השיפוטית החדשה... תוזיל לאין ערוך את ההוצאות המשפטיות של הצדדים המתדיינים" (דברי הכנסת, כרך 50, ע' 305). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות משפט בתביעות ביטוח לאומי: .1ההליך .1בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד; דב"ע מב/236-0) התבררה תובענה (בלשון כתבי הדין "ערר") של המשיבה נגד המערערת בעתירה "לקבוע כי מותו של המנוח נבע מפגיעה בעבודה". בית-הדין האזורי פסק כפי שעתרו ממנו וחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות משפט בסך 000, 80שקלים. הערעור לבית-דין זה הוא על סכום ההוצאות שנפסק. .2העובדות הצריכות לערעור הן: א) ביום 29.4.1984הגיש עורך-דין אשר ייצג את התובע "ערר" (משום מה "ערר" ולא "תובענה" כמתחייב מתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדרי הדין בבית-הדין לעבודה) ובו נאמר, בין השאר: " .2המנוח נפטר בשל פגיעה בעבודה (תאונת עבודה) מהתקף לב"; ..." .7אשר על כן מתבקש בית-הדין הנכבד להזמין את הנתבע לדין ולקבוע כי מותו של המנוח נבע מפגיעה בעבודה"; ב) התקיימה ישיבה בפני השופט (בפני השופט ולא בפני הרשם כמקובל לעניין "הכנת דיון"). אותה ישיבה ארכה, כנראה, דקות ספורות ונקבעו בה שלוש פלוגתות שגרתיות ביותר והן: " .1האירועים בעבודתו של המנוח בימים 24.10.1980-23; .2האם המנוח היה סיכון אישי או סיכון נייטרלי; .3השפעת העבודה על בוא האוטם בהשוואה להשפעת גורמים אחרים" (יצוין, שלא לפלוגתות המנוסחות כך התכוון מי שחייב לקבוע 'פלוגתות'. לפלוגתות מכגון אלה די בחותמת ואין צורך להטריח מתדיינים לשם כך; הפלוגתות נוסחו כפי שנוסחו, כנראה, מאחר ולא התקיים בירור יסודי, מוקדם, לעניין העובדות המוסכמות ולעניין העובדות שבמחלוקת, כמתחייב בהכנת דיון ראוי לשמו, ומאלה ניתן לגבש "פלוגתות"); ג) בישיבה הראשונה "להוכחות" שמע בית-הדין שלושה עדים מטעם התובעת. אחד העדים היה רופא - רופא משפחה - שעדותו נרשמה בארבע שורות וכל אשר אמר הוא "... אני לא יכול להגיד שהאיש סבל מלחץ דם. מדי פעם קצת מעל המקובל..." (כבר כאן המקום לציין שאותה עדות היתה מיותרת לחלוטין, לאור השיטה של בית הדין לעבודה למנות מומחה-יועץ רפואי מטעמו, שיטה שעליה ודאי ידע עורך הדין); העד השני - התובעת אמרה, שבעלה "עישן 20סיגריות ליום..." (גם עדות זאת היתה מיותרת לאור תוכנה ולאור שיטת ההזדקקות למומחה מטעם בית-הדין, שכל החומר הרפואי מובא בפניו ממילא ועל כל פנים יכלה להימסר בתצהיר). גם עדות זאת נרשמה בשורות מעטות; העד השלישי - חבר לעבודה - אף הוא העיד על מצב בריאותו של המנוח: "חוץ מכאבי שיניים אפילו לא ראיתי ולא ידעתי עליו מחלה..."; איש מהעדים לא נחקר חקירה נגדית והפרוטוקול כולו תפס בקושי עמוד אחד; ד) התקיימה ישיבה נוספת "להוכחות" ובה הוגשו, כעדות ראשית, דברים של עד בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי והעד נחקר קירה נגדית. העדות נרשמה על פחות משני עמודים; ה) בסופה של הישיבה האמורה החליט בית-הדין האזורי: "בא-כוח התובע יסכם תוך 15יום ויצרף לסיכומים טיוטה של העובדות שמבקשים להעביר למומחה וכן טיוטה של שאלות למומחה. בא-כוח הנתבע יסכם כאמור תוך 15יום מיום קבלת סיכומי התובע" (גם כאן ייאמר, וכבר בשלב זה, שהשיטה לבקש מבא-כוח התובע להציע "טיוטה של העובדות שמבקשים להעביר למומחה" - לא רק שאינה טובה אלא שאין היא גם מקובלת); ו) בא-כוח התובעת "סיכם" את העובדות, עובדות שביסודן כלל לא היו שנויות במחלוקת. כל אשר ביקש בא-כוח המוסד לביטוח לאומי בסיכומיו הוא להוסיף את העובדה, שהמנוח עישן 20סיגריות ליום - עובדה שבאה מפי עדה מטעם התביעה; ז) בית-הדין האזורי מינה מומחה רפואי, קבע את העובדות, שכאמור ביסודן לא היו שנויות במחלוקת, העביר לידיו את החומר הרפואי שהמציא המוסד לביטוח לאומי והציג בפניו את השאלות המקובלות עת ב"אוטם" מדובר; ח) תוך שלושה שבועות, בערך, הגיש המומחה-היועץ הרפואי מטעם בית-הדין את חוות-דעתו; ט) כמקובל, נשלח העתק חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-הדין לבאי-כוח הצדדים. ב"תגובה" ביקש עורך-הדין שייצג את התובעת "מנציגי הנתבע, שהנתבע ישקול חזרה בו מהאמור בכתב ההגנה שהגיש ויסכים שיינתן פסקדין לטובת התובע"; י) בא-כוח המוסד לביטוח לאומי ביקש "למנות מומחה-יועץ רפואי נוסף ולחלופין, הצגת שאלות למומחה-היועץ הרפואי". את בקשתו למנות "מומחה נוסף" נימק המבקש בכך, שהמומחה התייחס בחוות-הדעת שהגיש לוויכוח ש"חרג מהרגיל", בעוד שבמערכת העובדות שקבע בית-הדין לא היה ציון כזה למהות הוויכוח; בית-הדין התיר הצגת שתי שאלות "נוספות" למומחה, והמומחה השיב; יא) בישיבת בית-הדין סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם: לפי הפרוטוקול - כל אחד במספר דקות (רישום פחות מעמוד אחד). .3בית-הדין האזורי מסיים את פסק-הדין באומרו:ו" אני קובע כי המנוח אברהם גולדפרב ז"ל נפטר כתוצאה מתאונת עבודה, כפי שעתרה התובעת, ועל כן מגיעות לתובעת זכויות על-פי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי" [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי). כן חויב המוסד לביטוח לאומי לשלם הוצאות בסך 000, 80שקל + % 15מע"מ. .4ערעורו של המוסד לביטוח לאומי הוא על גובה הסכום שבית-הדין האזורי פסק בתור הוצאות משפט, סכום החורג בהרבה מהמקובל - סכום שביום הדיון בערעור הגיע ל-000, 169שקל. הפרקליט אשר ייצג את המוסד לביטוח לאומי הדגיש, כי במקרה שעמד לדיון לא היה כל חריג. "התעריף המינימלי אינו המבחן הראוי לתביעות בענייני ביטוח לאומי". אשר יש להביא בחשבון הם, לטענתו, שיקולים אלה: כלל אין מחייבים בהוצאות תובע שהפסיד בתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי; קיימת מערכת מיוחדת של סיוע משפטי על חשבון המוסד לביטוח לאומי; אין אמנם חובה להזדקק לעורך-דין שמעמידים לרשות התובע, אך ציבור המבוטחים לא חייב לשאת בתוצאה. כן הדגיש הפרקליט אשר טען למוסד, כי רצוי שבית-הדין יקבע מבחנים מדיניותו בפסיקת הוצאות. כנגד אלה טען עורך-הדין שייצג את המשיבה, כי "היתה עבודה בה והמשפט נמשך שנים". .2פסק-דין .1עד נידרש לשאלה הקונקרטית, כפי שמתחייבת מערעור זה, נידרש הכללית - מה היא "המדיניות השיפוטית" לעניין הוצאות, שצריכה להנחות עת מדובר בתביעה בפני בית-דין לעבודה למימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי (משאלתן של בא-כוח המוסד לביטוח לאומי - סעיף 4שבחלק י לעיל). .2על כך שב"מדיניות שיפוטית" מדובר איך מקום לחלוק, והדבר עולה מהגישה הכללית של בתי-המשפט לנושא זה. .3ענייננו אינו מחייב להידרש לשאלה הבסיסית, אם עצם הכוח לחייב את המפסיד בהתדיינות בהוצאות משפט לטובת הצד השני הוא בגדר הכוח מכללא אשר לבית-משפט, או שמא צריכה הפעולה הסמכה מפורשת של המחוקק. לענייננו מספיקה לנו התשובה המצויה הן בדבר חקיקה ראשית והן בדבר חקיקת משנה: בחקיקה ראשית - סעיף 43(ב) (4) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה), המסמיך את שר המשפטים, לאחר התייעצות עם שר העבודה, להתקין תקנות בדבר "הערכת הוצאות משפט וקביעת שכר טרחה של עורכי-הדין, ששופט או רשם רשאים להקציב להם בעד פעולותיהם לפני בית-הדין" (אגב, נוסח כמעט זהה לזה המצוי בסעיף 46(3) לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957); בחקיקת משנה - תקנה 93לתקנות סדרי הדין בבית-הדין לעבודה, האומרת: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית-הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צד זה על-ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון" (נוסח הכמעט זהה לזה שהיה מצוי בתקנה 475(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לפני שהוחלף בתקנה 511לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). .4בנוסח תקנה 93לתקנות סדרי הדין לעבודה גם ביטוי לכך שהותירו בידי בית-הדין לעבודה את החופש לקבוע כדבר שבמדיניות שיפוטית את כל הקשור בשיטת קביעת ההוצאות ובגובה ההוצאות (יהיה עניין ההוצאות... מסור לשיקול דעתו של בית-הדין..."). טוב לציין, שבעוד התקנה בתקנות סדר הדין האזרחי החלה היום על המערכת השיפוטית הכללית אך לא על בתי-הדין לעבודה, כוללת הנחיה המפנה ל"תעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך-דין בכלל לשכת עורכי-הדין", התקנה החלה על בית-הדין לעבודה נשארה כמו שהיתה, וכפי שאמרנו בדב"ע מג/57- 0(לא פורסם) "אין ליחס הימנעות זאת להיסח הדעת". .5המדיניות השיפוטית צריך שתהיה מושתתת על מספר נתונים המיוחדים למערכת בתי-הדין לעבודה בכלל, ובכל הנוגע להליכים למימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי בפרט. מחד עומד הנתון העובדתי, שחוק בית-הדין לעבודה אינו אוסר ייצוג על-ידי עורך-דין, איסור שאותו תמצא במדינות מסוימות כגון אנגליה וגרמניה, עת בערכאה ראשונה מדובר, ואיסור שגם בארץ מצוי בחוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו.1976 מאידך עומדים שני נתונים, והם: א) בתי-הדין לעבודה, סדרי הדין בהם ודרך ניהול המשפט, ערוכים להתדיינות ללא ייצוג על-ידי עורך-דין, ובחלק ניכר מההליכים אין הצדדים, או אחד מהם, מיוצג על-ידי עורך-דין. אכן, עולה מהפסיקה, שבית-הדין לעבודה עושה כל אשר ניתן לעשות למניעת מצב, שבו יצא מתדיין מפסיד עקב כך שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין; ב) לרוב, התביעות הן למימוש זכויות המוקנות במפורש על-ידי המחוקק, וקיים אינטרס ציבורי שיימנע מצב שבו יירתע מי שלא מוקנית הזכות מלהגיש תביעה, בשל ההוצאות הכרוכות בדבר. מגמה זאת מצאה את ביטויה המפורש בדברי שר העבודה, עת הביא לקריאה ראשונה את הצת חוק בית-הדין לעבודה. בבואו למנות את המניעים להקמתם של בתי-הדין לעבודה, אמר השר, בין היתר: "המערכת השיפוטית החדשה... תוזיל לאין ערוך את ההוצאות המשפטיות של הצדדים המתדיינים" (דברי הכנסת, כרך 50, ע' 305). .6עד כאן לכלל ההליכים בבית-הדין לעבודה. משמדובר בהליכים שעניינם מימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי, קיימים שני נתונים נוספים שמשמעותם רבה ביותר. עם ראשית פעלם של בתי-הדין לעבודה, ניתנה הדעת לשאלת הסיוע המשפטי המיוחד לנזקקים לבתי-דין לעבודה, ניתנה הדעת לשאלת הסיוע המשפטי המיוחד לעבודה (סעיף 43(ב) (5)), הוראה שאינה קיימת לעניין מערכת השיפוט הכללית ועניינה - הסמכת שר המשפטים להתקין תקנות בגין סעד משפטי. עת מדובר בתחום הביטוח הלאומי, הביאה עמדתו של בית-הדין לתוצאה מעשית, והיא - תיקון חוק הביטוח הלאומי על-ידי הוספת סעיף 234, במסגרת תיקון החוק שנתקבל בכנסת ביום 2.5.1977אשר לאותו תיקון, נאמר במבוא להצעת החוק (ה"ח 1298, כ"ד באדר תשל"ז, 14.3.1977, בע' 213): המציאות הוכיחה, כי חלק לא מבוטל של הפונים לבית-הדין לעבודה בעניינים הביטוח הלאומי אינם מיוצגים על-ידי עורכי-דין ורבים אף נמנעים מלפנות לבית-הדין למימוש זכויותיהם אם המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתם - הכל מחמת ההוצאות הכרוכות בכך. לעומת זאת מיוצג המוסד בבית-הדין לעבודה על-ידי עורכי-דין, וכך נוצר אי-שוויון בין המתדיינים בפני בית-הדין. בית-הדין הארצי המליץ כי סיוע משפטי יינתן לכל המתדיינים עם המוסד בבית- הדין לעבודה". .7עם תיקון חוק הביטוח הלאומי נוסף, למעשה, במסגרת אותו חוק תת-ענף חדש, והוא - הבטחת מימוש זכויות על-ידי העמדת עורך-דין למנוע מצב, שאדם יפסיד בהליך בפני בית-הדין בשל כך שלא נעזר על-ידי עורך-דין. .8בית-הדין מודע לכך, שתיקון חוק הביטוח הלאומית, כך שניתנת למתדיין עזרה משפטית, למעשה, על חשבון המוסד לביטוח לאומי, אסור שימנע בעד מתדיין מלבחור לעצמו עורך-דין כראות עיניו וכהישג ידו. אך יחד עם זאת, קיים הצורך באיזון של שני אינטרסים: הבטחת הזכות לבחור בעורך-דין ומניעת נטל כספי נוסף על ציבור המבוטחים, ומדובר בציבור מבוטחים וקופת מבוטחים, ולא בנטל על האוצר - כלל משלמי המיסים. למה הדבר דומה? למבוטח בקופת חולים הפונה לרופא פרטי. אין ספק, כי זכותו של אדם לבחור לו רופא רבה חשיבותה, אך השאלה היא, עד כמה קופת החולים, המציעה לאותו אדם שירות רפואי במסגרתה, חייבת לשאת בנטל הכספי. כאשר המבוטח מעדיף לא לקבל את השירות של קופת חולים ופונה לרופא פרטי? .9עת המדובר בזכות לייצוג על-ידי עורך-דין, נראה לבית-הדין שהנטל יאוזן בכך, שבאותם מקרים בהם התובע מלכתחילה מעדיף לפנות לעורך-דין כבחירתו מבלי לפנות קודם למימוש זכותו מכוח סעיף 234לחוק הביטוח הלאומי וזוכה בתביעתו יחויב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות, כאשר הבסיס לקביעתן הוא הסכום שהמוסד חסך כתוצאה מכך, היינו עלות ייצוג תובע שבה היה המוסד לביטוח לאומי נושא במסגרת סעיף 234לחוק והתקנות על-פיו. אם נביא בחשבון גם את ההוצאות הנלוות, שגם בהן היה המוסד נושא, בנוסף להוצאות הישירות לייצוג הנקבעות בתעריף החל על הסיוע המשפטי, ייתכן והסכום הכולל שנחסך למוסד לביטוח לאומי, ושבו יחויב בהוצאות, יגיע לכפל הבסיס האמור. .10שונה המצב באותם המקרים, שבהם יעשה התובע למימוש זכותו לסיוע משפטי, נתקל בסירוב, ופנה לעורך-דין וזכה בתביעתו. במקרים כאלה יהיה זה נכו לפסוק הוצאות בסכום גדול בהרבה מהבסיס האמור בסעיף 9לעיל, עת מביאים בחשבון מכלול הנסיבות, כולל כמות העבודה שהושקעה. .11נתון עובדתי אחר שיש להביאו בחשבון הוא, שמאז עושים בתי-הדין לעבודה בתובענות למימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי, לא חויב, ולו גם פעם אחת, תובע שהפסיד בהוצאות לטובת המוסד לביטוח לאומי. זאת היא דרכו של בית-הדין מתוך מודעות לכלל, שאין להרתיע, במסגרת הביטחון הסוציאלי, אדם מעשיה למימוש זכויותיו. מניעת שימוש פסול בכלים למימוש זכויות צפה המחוקק בסעיף 149(וכן בסעיף 239, סעיף אשר הפעלתו היא בסמכותו של בית-משפט השלום) סעיף שלא נרתע ולא יירתע בית-הדין להפעילו במקרים נאותים. חיוב המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובע שאינו מנצל את זכותו לסיוע משפטי הוצאות "ריאליות" יכול גם לעורר שאלה, באם יש לשקול מחדש את המדיניות, שאין לחייב תובע שהפסיד בהוצאות משפט. על "סיכון" זה העיר השופט ויתקין בע"א 180/71[1] (בע' 509) באומרו: "אך מי שמוכן - על-פי גזירה שווה מהמקובל בבתי-המשפט - לחייב את המדינה בהוצאות האזרח שזכה נגדה בריבו לפני גופים מינהליים, האם הוא מוכן לחייב גם את האזרח בהוצאות המדינה על שהטריד אותה ללא טעם? לא הייתי מציע דבר כזה. גדולה מזו. כפי שציין גם חברי, בגן התעתועים של הביורוקרטיה המודרנית זקוק האזרח למורה נבוכים, ואם נקבל את העיקרון שחברי מציע לקבלו בצורתה הכללית, חוששני שאין לדבר סוף. מי שנאלץ להגיש השגה על שומתו למס הכנסה או ערר על שומתו למס שבח מקרקעין או למס עזבון, ודאי ינהג בתבונה, אם יזדקק לעזרת עורךדין או רואה חשבון. האם יעשה זאת (במקרה של הצלחה) על חשבון המדינה? ואז, מדוע ייגרע חלקו של כל מי שפונה מלכתחילה בעזרת עורך-דין לרשות ציבורית כלשהי?". ככלות הכל, כל הביטוח הלאומי בנוי על "הדדיות הנטל", וסטיה מכלל זה פירושה נטל כפול על כלל המבוטחים. .12נחזור לענייננו. התובענה כפי שהובאה בעתירתה של המערערת, ספק אם יכלה להביא לתוצאה המיוחלת (סעיף 7שבערעור, המובא בסעיף 2(א) שבחלק י לעיל). גם מספר הישיבות היה קטן ביותר וחלקן קטעי ישיבות. הראיות שהובאו ספק אם היו דרושות. כרגיל, המומחה הרפואי היה מטעם בית-הדין ובית-הדין נשא בהוצאות. אין אפוא, כל בסיס לטענת הפרקליט אשר ייצג את המשיבה, ש"היתה עבודה רבה". אשר לטענה שהמשפט נמשך זמן רב, ואכן כך היה הדבר, אין בכך כדי להצדיק הגדלת סכום ההוצאות שפוסקים. הוצאות יש לפסוק במושגים מוניטריים כפי שהם ביום שפוסקים אך משך הזמן מיום תחילת ההליך עד ליום מתן פסק-הדין איננו קובע. משך הזמן צריך שיובא בחשבון להבטחת ה"ריאליות" של הגמלה לזכאי, אך אין הוא משפיע על גובה ההוצאות במונחים "ריאליים". .13סכום ההוצאות שנפסק - 000, 80שקל - ביום שנפסק, היינו ביום 7.6.1984, עלה כמה מונים על המקובל אותה עת במערכת בתי-הדין לעבודה, ולא מצאנו כל צידוק לסטיה מהמקובל. נציין, שכבר ביום הדיון בערעור הגיע הסכום, כדברי עורך-הדין שייצג את המוסד לביטוח לאומי, ל-000, 169שקל. סכום שלכל הדעות היה מופרז מאד. .14אם נלך בקו המדיניות השיפוטית שהתווינו בסעיף 9לעיל, נגיע לסכום "בסיס" של 835, 11שקל על סמך תקנות הסיוע המשפטי שהיו בתוקף בעת מתן פסק-הדין שבערעור. אם נכפיל אתו סכום, כמוצא באותו סעיף 9לעיל, נגיע לסכום כולל של 670, 23שקל. .15אשר על כן אנו מקבלים את הערעור ומשנים את פסק-הדין של בית-הדין האזורי כך, שסכום ההוצאות שנפסק על-ידו לטובת המשיבה יהיה 670, 23שקל. סכום זה צמוד למדד יוקר המחיה שפורסם בחודש יולי .1984 אשר להליך בפני בית-דין זה, אין צו להוצאות.הוצאות משפטפסיקת הוצאותביטוח לאומי