קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רציפות תושבות תנאי זכאות להבטחת הכנסה: .Iההליך .1לבית-הדין האזורי בירושלים הוגשה תובענה (תב"ע מד/34-04) בעתירה לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א- 1981(להלן - חוק הבטחת הכנסה). בית-הדין האזורי (השופט נויגבורן - דן יחיד) דחה את התובענה, ומכאן ערעורה של התובעת לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור הן: א) ביום 6.3.1984 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה. במכתב מיום 15.8.1984דחה פקיד התביעות את התביעה ובו נאמר, שהתביעה נדחית "מאחר והוברר שאינך גרה בתחום המוניציפאלי של ירושלים"; ב) בזמן הגשת התביעה לבית-הדין האזורי גרה התובעת בישראל (בירושלים מחנה פליטים שועפט); ג) בכתב ההגנה נאמר, שטענו "כי התובעת ובעלה התגוררו ומתגוררים בתקופה של למעלה משלוש השנים האחרונות בדירה בבית חנינא העתיקה שבאזור רמאללה" ולכן, כך משתמע, "התובעת ובעלה אינם תושבי ישראל"; ד) בית-הדין האזורי שמע עדים והעדיף גרסת עדי המוסד לביטוח לאומי על פני עדי התובעת, כך שאימץ את הטענה העובדתית, "שהתובעת ובעלה התגוררו ומתגוררים בתקופה של למעלה משלוש השנים האחרונות בדירה שבבית חנינא העתיקה שבאזור רמאללה"; ה) בפסק-הדין שבערעור לא נקבע, עד מתי גרה התובעת, לאחרונה, בישראל אם בכלל - מתי חדלה ובאילו נסיבות חדלה. .3על סמך העובדה האמורה בפסקה ד' שבסעיף הקודם, דחה בית-הדין האזורי את התביעה בקובעו, שאין התובעת זכאית לגמלה, באשר התובעת, אף אם היא תושבת ישראל ביום מתן פסק-הדין, לא היתה "תושבת ישראל שנתיים לפני הגשת תביעתה". לכן, לא התקיים בה התנאי שבסעיף 2(ב) לחוק, היינו היותה "תושב ישראל עשרים וארבעה חודשים רצופים בתכוף לפני הגשת תביעתה (תביעתו)". .4במהלך הדיון בערעור התעוררה שאלה, אם די היה בחומר הראיות כדי לקבוע, שאכן גרה התובעת שלוש שנים, עובר להגשת התביעה, בדירה שכורה בבית חנינא הישנה (מקום שהוא מחוץ ל"שטח ישראל"); במרכז עלתה השאלה, אם במכלול הנסיבות חדלה התובעת להיות תושבת ישראל, עקב שינוי מקום המגורים. .Iiפסק-דין .1מפסק-הדין שבערעור עולה, כי בית-הדין האזורי אימץ את הטענה העובדתית של המוסד לביטוח אומי לעניין המגורים בבית חנינא הישנה, ואת הטענה המשפטית, שדי ב"מגורים או התגוררות" שם כדי לשלול מהתובעת מעמד של "תושב ישראל", בתקופה הרלבנטית, לעניין סעיף 2(ב) לחוק הבטחת הכנסה. .2לפנינו, איפוא, שתי שאלות: האחת - אם בדין נקבעה העובדה האמורה; והשניה - אם די באותה עובדה, כשלעצמה, אף אם בדין נקבעה, כדי לשלול מהתובעת מעמד של "תושב ישראל". ראשית לעניין העובדות. בפני בית-הדין היו שתי מערכות של עדויות: האחת של המוסד והשניה של התובעת. לא נתערב בקביעת בית-הדין, שהוא מעדיף, מבחינת מהימנות, את עדי המוסד על פני עדי התובעת (סעיף 2, פסקה ד', בחלק iלעיל). השאלה היא, אם היה בעדות מטעם המוסד לביטוח לאומי כדי להביא למסקנה שאליה הגיע בית-הדין, עת התובעת לא היתה מיוצגת. העדים מטעם המוסד לביטוח לאומי היו שני חוקרי המוסד. פסקנו, וחזרנו ופסקנו, שאכן יש לייחס משקל רב לעדותם של חוקרים, ולעיתים להעדיף דברים שנאמרו במהלך החקירה על פני דברים שהשמיע עד בבית-הדין. במה דברים אמורים, בעדות החוקרים לעניין עובדות שהם היו עדים להן, או למעשים שעשו הם או הנחקרים. הודעות שגובים החוקרים, אף הן בגדר האמור, היינו דברים שהם רשמו כי נאמרו במהלך החקירה - אכן נאמרו. יחד עם זאת, ברור שהודעות שגבו אינן באות במקום עדות אפשרית מפי מי שמסר את הודעתו לחוקר. בעדותו הגיש אחד החוקרים, כראיה לבית-הדין, הודעה שגבה מפי נציגת בעלי הבית שבו מדובר. לאמור באותה הודעה יכול להיות משקל רב. השאלה היא, אם כאשר התובעת לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין, לא היתה זאת חובתו של בית-הדין עצמו לדאוג לכך, שמוסרת ההודעה תוזמן להעיד, עת ההודעה שמסרה היתה משמשת לבא-כוח המוסד לביטוח לאומי, בחקירה נגדית. כל זה, במיוחד, כשעדים מטעם התובעת העלו גרסה עקבית שונה לחלוטין מזאת שנרשמה על-ידי החוקרים. זאת ועוד, מפי נציגת בעלי הבית, בדו"ח החקירה, נרשם כי התובעת ובעלה "מתגוררים דרך קבע" בבית שבו מדובר, והיה מקום לברר למה אותה עדה דוברת ערבית התכוונה במלים "מתגוררת דרך קבע". נוסף לכל אלה, מדובר בתרגומים מערבית לעברית, ובבית-הדין מעברית לערבית. .3מכאן להיבט המשפטי. השאלה היא, אם אכן די בעובדה, כשלעצמה, שהתובעת "גרה" או "התגוררה" 3שנים בבית חנינא הישנה, ולא בבית חנינא החדשה או בשופט, כדי לשלול ממנה מעמד של תושב ישראל לעניין סעיף 2(ב) לחוק הבטחת הכנסה. .4תשובה לשאלה זו מחייבת, הן התייחסות למשמעות המושג "תושב", בחוק האמור, והן לנסיבות המיוחדות הקשורות במגורים ב"אזורי שוליים". .5על משמעות המושג "תושב", ועל הדרכים לפירושו של אותו מושג, ניתן ללמוד הן מפסיקתו של בית-המשפט העליון, והן מפסיקתו של בית-דין זה. אשר לדרכים לפירושו של המושג (המונח) "תושב" נאמר, כי "יש לייחס למונח 'תושב' משמעות שונה בחוקים אחרים" (שונים) (בג"צ 129/63, [1] בע' 1651). ולעצם המשמעות של אותו מושג, יש לראותו כמכוון "למי שיושב ישיבת קבע בישראל להבדיל מתושב ארעי או תייר" (שם, [1], בע' 1651, 1652). דברים אלה נאמרו לעניין חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- .1953באותו פסק-דין אף נאמר, כי "אדם היוצא את הארץ, אינו בהכרח חדל להיות 'תושב' בה: אם יציאתו היא יציאת ארעי ובדעתו לחזור, הוא נשאר תושב הארץ". ממשיך ואומר באותו פסק-דין השופט כהן, כי "אולי אף מותר להעמידו בחזקתו, שכל עוד לא הוכח אחרת, הרי מי שהיה תושב נשאר תושב; אבל משהוכח שהוא ירד מן הארץ לצמיתת, כי אז אין בעובדה שהיה אי פעם תושב ישראל כדי להעניק לבית-דין רבני סמכות שיפוט עליו לאחר שחדל מהיות תושב". יודגש, שדברים אלה נאמרו לעניין פירוש המושג בחוק שיפוט בתי-דין רבניים. .6ומה עולה מפסיקתו של בית-דין זה? בפסיקתו נדרש בית-הדין לפירוש המושג יותר מפעם אחת, ונביא רק שניים מפסקי-הדין בנושא. פסק-הדין האחד הוא בעניין כמיליא חורי (דב"ע מא/65-0, [2]). באותו דיון עמד פרקליטו של המוסד לביטוח לאומי על כך, שקיימים "שני מרכיבי יסוד במושג 'תושב' - היסוד הנפשי והוכחה חיצונית כלשהי לזיקה הנפשית לתושבות". טענה דומה נתקבלה בבית-הדין האזורי, אך נדחתה על-ידי בית-דין זה. כנגד זה מייחס בית-דין זה, באותו פסק-דין, משקל לעצם היות ביתו של אדם בישראל, אם הביטוי לכך הוא "מגוריו"; אך, בית-הדין קובע גם, כי אדם יכול וימשיך להיות תושב אף אם הוא נעדר שנים מספר מן הארץ, בעוד שאשתו וילדיו ממשיכים לגור בארץ, והנסיבות מעידות על כך שאותה העדרות היא במהותה זמנית (שם, [2], בע' 308). פסק-הדין השני הוא בעניין אקדאס רחים (דב"ע מד/10-0, [3]). באותו הליך עמד לדיון הסכם בין הסוכנות היהודית לבין המוסד לביטוח לאומי. בהסכם נדרשו הצדדים למושג "תושב", ומנימוקים שנתן, ראה בית-הדין לפרשו כפי שהיה מפרשו לעניין חוק הביטוח הלאומי. הראוי לציון באותו פסק-דין היא העובדה, שמי שבמושגים של חוק הכניסה לישראל היה תושב ארעי, בנסיבות מיוחדות הכירה הסוכנות היהודית בו ובדומיו כזכאים לזכויות עולה. במכלול הנסיבות המובאות בפסק-הדין מצא בית-דין זה, כי מי שעניינו עמד לדיון היה "תושב", על אף העובדה שלעניין חוק הכניסה לישראל דינו היה כדין "תושב ארעי". .7נחזור להלכה, שלמושג "תושב" יכול ותהיה משמעות שונה בחוקים שונים. בענייננו מדובר בחוק מתחום הביטחון הסוציאלי, וברור שיש לפרש את המושג כך, שתקודם מטרת המחוקק. מטרת המחוקק בחוק הבטחת הכנסה - מהי? חוק הבטחת הכנסה, ככל חוק בתחום הביטחון הסוציאלי, בא ליתן ביטוי למחויבות החברה להבטיח מקור מחיה למי שהחברה רואה עצמה אחראית לקיומו. חוק הבטחת הכנסה, כחוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי, להוציא חוקים שבהם פועל העיקרון של מקום האירוע המזכה (למשל, תאונות עבודה ואימהות), מקנה זכויות ל"תושב". אין בחוק הגדרה של המושג, כשם שלא נמצאנה בחוקים אחרים. אף באמנות עבודה בינלאומיות לא הוגדר המושג "תושב", אבל מצוי בהן "סימן" אשר יקל על הפירוש. בעוד שבחוקים בישראל - חוק שיפוט בתי-דין רבניים וחוקים אחרים הנדרשים למושג "תושב" - הסתפקו בתיבה ולא הוסיפו, באות אמנות בינלאומיות ואומרות, כי "תושב" משמעו אדם שמושבו הוא "בדרך כלל" בשטח המדינה - resident" ." means a person ordinarily resident in the territory(אמנת עבודה בינלאומית מס' 102בדבר נורמות מינימליות לביטחון סוציאלי - סעיף 1). בכך הוציאו מנסחי האמנה את התיבה "תושב" מגדר המונח המשפטי הפורמלי, והביאוהו למסגרת של מצב עובדתי. לענייננו יש להדגיש את המלים .ordinarily residentנראית לנו הגישה, ולמעשה מתיישבת היא עם הפסיקה בישראל. נראה לנו, שהדיבור "בדרך כלל" לציון ה"תושבות" עדיף על הדיבור "קבע" ויכול לסייע כדי לרדת לדעתו של המחוקק. לפירוש הנכון אפשר להגיע גם בדרך ההשמטה (אלימינציה) ולומר, כי "תושב" הוא אדם המצוי בישראל שלא כתייר ולא ארעית. כמובן שיש לזכור את דברי השופט כהן ב-בג"צ 129/63, [1], כי, עם יציאת ארעי בדעה לחזור, אינה חדלה התושבות (שם, [1], בע' 165). .8באחד שונה, לענייננו, חוק הבטחת הכנסה מחוק הביטוח הלאומי: בקשר להתנאת רכישת זכויות בתושבות. חוק הביטוח הלאומי, לעניין ענפי ביטוח מסוימים, קובע "תושבות" כתנאי לביטוח וקושר זכאות ב"תקופת אכשרה". לעניין תקופת אכשרה אין נפקא מינה, אם פרק הזמן הוא רצוף או שאינו רצוף (הגדרת "תקופת אכשרה" - פרק א' לחוק"). מכאן, שעת באים לבחון, אם התקיים תנאי "תקופת האכשרה", מביאים במניין גם פרקי זמן של תושבות שאינם רצופים. לא כן בחוק הבטחת הכנסה. בסעיף 2(ב) לחוק הבטחת הכנסה מדובר במפורש בהיות אדם "תושב ישראל 24חודשים רצופים". התוצאה היא, שאין לצרף פרקי-זמן לא רצופים שבהם היה מי שבו מדובר "תושב". אך יחד עם זאת, אין ללמוד מן ההוראה, שתושבות נפסקת על-ידי עצם ההעדרות מן הארץ. העדרות מהארץ, שאין עמה איבוד מעמד של תושב, לא תביא להפסקת הרציפות, לעניין ההוראה האמורה בחוק. .9לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בו הוא חי", ש"זה ביתו". .10למצבים שבהם "זכאי לגמלה", היינו מי שבו מתקיים תנאי התושבות, והוא נעדר מישראל, דאג המחוקק בסעיף 14לחוק הבטחת הכנסה, כשם שדאג למצב כזה בסעיף 146לחוק הביטוח הלאומי. בסעיף 14(ב) לחוק הבטחת הכנסה נאמר, כי לא תשולם גמלה למי ש"נמצא בחוץ-לארץ למעלה מחודש ימים... בעד הזמן שלאחר החודש הראשון...". "נמצא בחוץ לארץ" - מצב עובדתי, יהיו הסיבה והמהות אשר יהיו. ראוי לציין, שההוראה היא מוחלטת ולא ניתן שיקול דעת למוסד לביטוח לאומי, להבדיל מהעולה מסעיף 146לחוק הביטוח הלאומי. המחוקק מבחין, איפוא, בין רכישת זכאות ובין תשלום בפועל. .11באים לשאלת הנסיבות המיוחדות (סעיף 4לחלק iלעיל). הנסיבות המיוחדות נובעות ממצב מיוחד, הקשור בתוצאות מלחמת ששת הימים. כתוצאה מצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967, נוצר מצב, שבית מסוים הוא בתחום ישראל, ובית אחר, הנמצא במרחק קטן ממנו, הוא מחוץ לישראל. המעבר משטח אחד לשני אינו מעבר ממדינה למדינה. הבא מהשטח השני לשטח הראשון אינו זקוק לאשרת כניסה לא כתייר ולא כתושב ארעי. יש והמגורים הם בשטח האחד, ומקור הפרנסה - עבודה או עסק - הם בשטח השני. יש ומטעמים משפחתיים עוברים חדשות לבקרים מבית לבית. במצבים כאלה לא ייתכן להגיע לתוצאה, שתושבות מתחלפת מיום ליום. התשובה היחידה למצבים אלה היא בראיה כוללת ובחיפוש מענה לשאלה, לאיזה "שטח" קיימת הזיקה העיקרית ולאיזה שטח -הזיקה היא זמנית, משנית או חולפת. .12לכל השאלות העולות מהסעיף הקודם, לא ניתנה הדעת בפסק-הדין שבערעור, ומכאן, שלא הופנתה תשומת הלב למכלול העובדות הרלבנטיות. לפסק-הדין שבערעור שימשה עובדה מכרעת אחת, והיא, ששלוש שנים "גרה" או התגוררה התובעת בבית חנינא הישנה (סעיף 2(ד) שבחלק iלעיל). לא נבחנה השאלה, אם התובעת היתה בעבר תושבת ישראל וחדלה, ובאיזו נסיבות חדלה, ואם רכשה תושבות במקום מסוים אחר. כמו כן לא נדונה השאלה, אם נותרה זיקה כלשהי למקומות הקודמים - היינו לבית חנינא החדשה או לשועפט. מהאמור לעיל עולה, כי אין די בקביעת העובדות כפי שנקבעו, מה גם שלא ברור כל אם נקבעו כדין (סעיף 2לעיל). .13התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל, כך שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי על מנת שיקבע מחדש את מערכת העובדות הצריכות לתשובה לשאלה, אם ב- 24החודשים שקדמו ליום 6.3.1984היתה התובעת תושבת ישראל, לאור מכלול השיקולים שהובאו לעיל. קביעה עובדתית זו תחייב להידרש גם לנתונים מעבר לאותו פרק זמן, ויכול עד לשנת 1979- שנת הנישואין - בכדי לבחון, אם אותה עת היתה התובעת תושבת ישראל, ואם הוכח שהפסידה את המעמד - מתי הפסידה אותו. לאור מערכת העובדות שתיקבע - תבוא התוצאה המשפטית. .14המערערת זקוקה לעזרתו של עורך-דין, ולשם כך יתקשר רשם בית-הדין עם הלשכה לסיוע משפטי.הבטחת הכנסהמשרד הפניםתושבות